קצרים | ימים לבנים, אפרים רחבים

"זה היה כה החלטי וחינני – לא כלב היה זה אלא גלגול של ילד שברח מהגן ומהוריו לחפש לו חברים חדשים, אבל מאין הגיע ומי הם אדוניו?" רשימות קצרות מאת מאיה בז'רנו

יהודה ארמוני, יער בן שמן, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2018

.

שלושה קטעים מתוך "פרפרי החול"

מאיה בז׳רנו

.

27–28 ביולי 2004

כפר מנחם – תצפיות על כלב בבריכה

רצונו של כלב כבודו

האם העניין שווה את המאמץ לכתוב אותו? ודאי שכן – ערכו של העניין נמדד בסיפוק הצורך הקיומי, איזה נפח של כלום, של תהום ותרדמה הוא מכסה וממלא ומנחם. פניו של רינו צרור בטלוויזיה מלאות חשיבות ודאגה לעניינים שמעסיקים וצריכים להעסיק ראשי מדינה וחברה שלמה: סבל ועוני ומצוקה, ייאוש ומחסור זעם כאב עלבון, התאבדות שנכשלה התאבדות שהצליחה, ואני – עם כלב פקינזי שחור קטנטן, כדור צמר חמוד שבקושי מתנשא מעל הדשא היפה המטופח סביב הבריכה המקסימה של כפר מנחם. בשביל המציל הוא ללא ספק מטרד קטן, אבל בשבילי הוא היה מקור לשעשוע ולצחוק. צפיתי בו מרחוק תוך שכיבה על הבטן וברקע האיסור הפורמלי של תקנון הבריכה: אין להכניס בעלי חיים לשטח הבריכה. אבל לא לקחתי את זה כאיסור חמור במיוחד ונכנסתי ללא היסוס עם קלואי המתוקה לרחבת הדשא הגדולה והמגודרת היטב. מוקפת בדקלים ושיחי הרדוף הנחלים הוורוד ועוד עצים יפים שהטילו צל על הדשא המקיף את הבריכה. המציל בירך אותי לשלום גברת והעיר על קלואי משהו, אבל נו טוב ויתר לנו, בתנאי שתהיה קשורה לידי כל הזמן, רק הפעם הזאת. וכך נמצאתי שרועה בהסבה על כיסא הפלסטיק הרחב והנוח, אחד מרבים שפוזרו לרווחת המתרחצים, לולאת הרצועה של קלואי מושחלת סביב אחת מרגלי הכיסא הלבן והיא מצייתת ויושבת בשקט. ואז הופיע הוא – למראית עין כלב קטן כפי שתיארתי קודם, לא מזיק וחמוד, זנבו מונף בגאון והוא מתגלגל לו ומהדס. המציל זינק כמובן לעברו, תופס אותו ומרים בידיו ושואל מי הבעלים מי הבעלים? אבל אין תשובה ומסתבר שאין דבר כזה, הכלב הזה עוד יוכיח שהוא הבעלים של עצמו. וכל מה שהתרחש מאותו רגע היה מעין סרטון פעולה חביב ומצחיק למדי.

איפה הגברת של הכלבלב? הגברת בלי הכלבלב ממש לא חשובה כרגע, כי כאן הכלב הוא גיבור המערכה, כבר ציינתי שהוא היה כלב למראית עין, כי לפי התנהגותו ואופן התגלגלותו הוא היה יצור מאוד בטוח בעצמו, החלטי ונחוש להישאר על מקומו. המציל המסכן קם להוציאו ולגרשו ונראה מרוצה מאוד כשהצליח לסלקו אל מחוץ לשער ולנעול אותו אחריו. אבל לא עברו דקה או דקותיים והכלבלב השתרבב לו מתחת לשער בלי שהמציל יבחין בכך ונראה מרוצה מאוד, כמעט בחיוך יהיר. הוא התקרב ללא פחד למציל ונעמד מולו. המציל כבר התיישב והחל להתארגן לארוחת הצהריים שלו, מן הסתם היה רעב למדי כי השולחן הקטן שלפניו היה עמוס בקופסאות וכריכים. היצור שנראה ככלב לא היה כנראה כלב רגיל כמו שאומרים, not at all, ואז הגיע ניסיון שני מצד המציל המסכן, והפעם רציני יותר – הוא קם מסעודתו והשאיר את הכריך על השולחן, נטל את הכלבלב בסבלנות רבה, יש לומר, כשבטנו נלחצת בכף ידו כמו כרית פרווה שחורה מבהיקה, והכלב לא התנגד, והתמסר למחווה הזו ברכות. הפעם הוא נידון להרחקה מן השער האחר של הבריכה, שער מגודר גדול. המציל יצא איתו החוצה והתרחק מהפתח, עבר את שביל העפר הרחב והניח את הכלבלב בין שיחים מאובקים ליד שורת הבתים שמנגד.

אכן גזר דין נחרץ. הכלב עלול ללכת לאיבוד. דאגתי לו, ומאחר שישבתי סמוך לצד זה של הגדר, החלק המרוחק יותר מהמרכז, יכולתי לעקוב אחר מסלול הליכתו. הוא נראה מגשש ומרחרח את גדר הבריכה מצידה החיצוני, כמו נמשך אל ריח המים וצינתם, לריח הדשא הירוק, אבל לא מצא את הפתח הנכסף. קלואי קמה לעברו והשניים החליפו נשיקות ורחרוחים מבעד לגדר המחוררת. הם גרגרו, קלואי התרגשה אבל הוא ויתר והמשיך לאורך הגדר מעברה השני החיצוני עד שהגיע לשער הגדול הראשי וכמובן שוב הכניס את ראשו הקטן והשתרבב פנימה לשטח הבריכה. זה היה כה החלטי וחינני – לא כלב היה זה אלא גלגול של ילד שברח מהגן ומהוריו לחפש לו חברים חדשים, אבל מאין הגיע ומי הם אדוניו? הכלב התהלך לו על הדשא והתעקש להתייצב מול המציל שכבר עמד לסיים את ארוחתו, ולא חשש כלל. הספקתי להחליף איתו מבטים נוצצים ולקלוט את פיו ואפו הפחוסים, את שיני הלסת העליונה שבלטו וכיסו קצת את הלסת התחתונה בצורה מצחיקה כמו דג. הוא נעמד בגלוי בלי להסתתר מעיני מציל, הלה כבר נואש ממנו ולא ניסה להרחיקו שוב משטח הבריכה.

הכלב השתטח לרגליו, חיכה ודאי לאיזה נתח של לחם או נקניק או מה שלא יהיה ונראה זחוח דעת ממש. מרחוק היו תנועותיו מלאות חן גם כשישב וראשו נישא סנטימטרים ספורים מעל הדשא ואז כנראה הפסקתי לרגע לעקוב אחריו, חברים הגיעו והקיפו את המציל, הוא קם והכלב היה שם למרגלותיו וברגע של הסח קריאה או נמנום קל הכלב נעלם. חיפשתי אותו, אולי יגיח מאיזה פתח שוב, אבל הכלבלב השחור החמוד והחצוף לא נראה בשום מקום, מן הסתם נלקח על ידי אדוניו או גבירתו. איך אפשר לוותר על יצור שכזה.

השהייה בכפר מנחם נעמה לי מאוד לאחר שהוחלט כי אישאר ביום ג' כולו, ט' באב, לבד עם קלואי כשאליעזר נוסע לענייניו ויחזור בערב. אני מטפלת בהפשרת המקרר "קור־עוז", דגם ישן מאוד הפועל בקירור עם קרח. אליעזר מציע להשאירו מנותק בנסיעתו לחו"ל לשלושה ימים. טוב שמנעתי זאת ממנו – כמויות הקרח המפשיר היו מציפות את כל החדר. אני מרגישה כאישה חברה שמביאה תועלת וסדר. האהבה מתועלת למעשים של ניקוי המקרר, קניות במרכולית, בלשון המקום: חצילים פיקנטיים, גבינת סימפוניה, לחם דגנים, שלוש בננות, שלוש עגבניות, לימונים ואבוקדו. יותר מדי? בהחלט לא. אליעזר היה מרוצה שהכנתי לו ארוחת ערב, כמובן לא אחרי שרבתי איתו על חוסר התזמון מצידו. הקריאה ב"הסערה" של שייקספיר העסיקה אותי רוב היום, כמו כן הקריאה במגילת איכה.

.

*

.

29 באוקטובר 2004

להנחות סדנת שירה

"לעולם איני שוכח את מה שאני מרגיש"
(פרננדו פסואה, מתוך ספר האי נחת)

.

מיוזעת, חום רב מציף את גופי, את פניי – איזו צניחה במורד תלול של פנימיות, אין לי אחיזה. מתח ומועקה מעוצמת האחריות – בסך הכול להנחות סדנת שירה. בעצם שתיים. ומכאן הפחד והחרדה, מהרגע של עמידה בכיתה בחיקו של מוסד. נוכחותו של מוסד. מין מורא מפני חשיפת קלוני, ריקותי, היותי קליפה בלבד, זיוף, כי אין בי דבר לתת וללמד. כמו בעל חנות שפותח את החנות והנה היא ריקה. אבל החרדה אינה מפני הערכה שלילית, לא בזה העניין, החרדה שנתקפתי בה לפתע מול התאריך הנקוב ההולך ומתקרב שבו אעמוד ואצטרך ללמד שירה היא ממקום אחר.

כאוס גדול, רעש עצום, ערבוביה של טקסטים, נוכחותם של שירים, המון שירים של משוררים, קולות ואפשרויות רבות מדי מציפים את מחשבותיי ועליי לדלות משם ולעשות גבולות, לבחור שירים, כלומר משוררים מסוימים, לבנות מהלך משמעותי לתלמידים שאיני מכירה, לתפור חליפה לאנשים שאת מידותיהם איני יודעת, כאילו למצוא את כולם בתוכי, בנפשי, בביוגרפיה הכותבת שלי. לכן ההחלטה להתחיל בשיחה, לספר, לומר, לדבר. לא להרצות, לא לדקלם או לקרוא מהכתוב. ללחוש את עצמי כמי שהתנסתה במשהו שהם התנסו בו גם, ויכולים לשתף. הדבר קיבל אישור ממסדי של משהו בעל ערך. וזה אכן קרה. דיברתי על הכרחיות השירה והרצון השירי וההתכוונות. הטלת הספק בכל יציאה לדרך חדשה, השלילה והחיוב.

בסוף בחרתי לפתוח בשירו של אצ"ג, "שיר נס השיר", הנפלא באמת, שמחזק את הרגשתי הזו, ואז "שיר העוגבר" של אצ"ג, שירו של ויזלטיר על החתול דאדא, וגם פסואה האהוב עליי: "מהחלון הגבוה ביותר". ואחר כך הדברים הסתדרו.

..

*

.

25–26 במרץ 2005

ימי אביב בכפר מנחם

ימים לבנים וענוגים, ימים לבנים, ארוכים, כתבה לאה גולדברג ומיד ראיתי אפרים רחבים, שדות וברווזים ונהר ובקתות במקום רחוק, כמו תמונה של צייר מת.

היינו בתוך תלמים חרושים, אדמה תחוחה דשנה בין שתילי חומוס חיוורים, כדורים מסולסלים של עלים כגזירי נייר צבעוניים, רק בירוק וחום, רק ירוק וירוק וחום כמו קפה מגורען ענק. מנגד עמדה השקמה המבוקעת הקשישה, שכבר בקושי הסכימה לקבל אורחים חדשים. יצור מעוות חסר צוואר אבל מלא הוד, מין שקמה. היינו ארבעתנו בשדה: במבי, המכונה ג'וק, מרקד ומקפץ מבהיק בצבעו החום, זעיר ממדים – שהוא בעצם כלבלב חמוד, שנולד מראשו וליבו הבודד של אליעזר כהרהור שלוח רסן למרחקים; קלואי, הכלבה שלי החומה הקשישה שהבעתה ככבשה רחומה; אני ואליעזר – ארבעה קודקודי מצולע השלמוּת. לרגע שכבר חלף לנצח ונניח שהוא בכל זאת יחזור בדיוק באותו הרכב ובאותו מקום, זו תהיה נשיקה חוזרת, נשיקת נצח קטן אחד לנצח שני, כי חיינו מלאים כך בנצחים רוטטים חולפים של מופעים – מופעינו. להתבונן בהם ולהתמוגג מאושר. או מבושה.

.

״פרפרי החול" הם יומניה הפואטיים של בז'רנו, שבהם היא כותבת זיכרונות ורשמים, שירים, הערות על ספרים, סרטים ועוד. קטעים מתוכם התפרסמו בגיליונות 41 ו־85 של המוסך.

.

מאיה בז'רנו, משוררת, סופרת ומתרגמת, מתגוררת בתל אביב. זוכת פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס עמיחי. עבדה בספריית בית אריאלה עד פרישתה בשנת 2011. לאחרונה ראה אור הספר ״עיבוד נתונים 0-1״, המכנס את כל שירי "עיבוד נתונים", שהתפרסמו בין השנים 1978–1987, בתוספת מסה מאת דורין מרגלית (כרמל, 2021).

.

» עוד קצר, בגיליון קודם של המוסך: סיפור קצר מאת חבצלת שפירא

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | מורשת האֵם

"ייחודו ונדירותו של ספר זה הם בהצגת (דור) ההורים המהגרים, הזרים בארצם – כפי שניכר מלקוּת דיבורם ומעירוב העברית והערבית – כמקור של ביטחון ועוצמה." אסתי אדיבי־שושן על הספר "זה לא קרה" מאת מירב נקר־סדי

סיגלית לנדאו, שחר, חול ודבק, 180X101X5 ס"מ, 2014

.

בחיי שאני רוצה להאמין שאני אצליח לעמוד בזה: על "זה לא קרה" מאת מירב נקר־סדי

אסתי אדיבי־שושן

.

קובץ הסיפורים זה לא קרה מאת מירב נקר־סדי, שיצא לאור זה עתה, הוא קובץ מפתיע, מגוון ומעניין. סופרים וסופרות ממעטים לכתוב בז'אנר הסיפור הקצר וממעטים עוד יותר להוציא לאור ספר ארוך ובו מספר רב של סיפורים (בספרה של נקר־סדי שמונה־עשר סיפורים). גם תהליך הכתיבה והפרסום של נקר־סדי אינו נפוץ: בתחילה פרסמה שני רומנים, אוקסנה (אחוזת בית, 2013) וסמאדר (בבל, 2017), ורק אחר כך קובץ סיפורים. למרות הבחירה הז'אנרית בסיפור הקצר, ניתן לקרוא בספר כברומן, שכן במרכזם של רבים מהסיפורים ניצבות דמויות נשיות בעלות מאפיינים דומים, וכן ניכר דמיון במרחב, בזמן ובשפת הכתיבה. כל אלה בשילובם יוצרים עולם אחדותי, שניכרים בו יסודות אוטוביוגרפיים שהורחקו או הסוו בשני הרומנים הקודמים.

"שאהידית", הסיפור הפותח את הקובץ, מעמיד בפתיחתו את הסצנה המייצגת את האסון המוחלט בחברה הישראלית, סצנה שחוזרת ומופיעה ביצירות ספרות קנוניות כמושא החרדה הקולקטיבי מאז קום המדינה ועד לזמן הזה: דפיקה בלתי צפויה בדלת ביתה של משפחה. מעבר לדלת ניצבות שלוש דמויות, שתיים במדי צבא, השלישית היא רופא בלבוש אזרחי, לשלושתם "פרצופים חתומים ומצח נפול". עם פתיחת הדלת תוהה המספרת: "אין אצלנו אף אחד בצבא. … מעניין מי זה מכל השכנים שלי, למי יש בן בצבא ואולי אפילו אבא, … זה בטח נמרוד". המספרת מקבלת את הידיעה על מות בן המשפחה, ולמרות "שלושת המודיעים" העומדים ומתבוננים בה, היא מעידה על עצמה: "אני צרחתי, כמו מטורפת אני צרחתי." לאחר הבשורה המרה היא נלקחת ברכב צבאי לבקו"ם, ושם נאמר לה, כמקובל, "את צריכה להיות חזקה".

אדָנים מוכרים אלה של סיפור השכול הישראלי מוסטים, כבר בתחילת הסיפור, ממהלכם הרגיל ונעשים מעוותים ופארודיים: למספרת, שבדלתה נשמעת הדפיקה, לא הייתה כל תחושה מקדימה, המת שעליו מבשרים המודיעים הוא אמהּ המבוגרת של המספרת, שכלל לא הייתה בצבא, והמודיעים עצמם משונים, מגוחכים ונראים בלתי מתאימים למשימה: המודיע הראשי הוא גבר בלי שיניים, והרופא מתהדר ב"צעיף משי קטן כזה, של גברים צרפתיים או אופנתיים במיוחד, בכחול עמוק עם נקודות אדומות". בהמשך, מוזמנת המספרת להיפרד מאמהּ המתה, ופרטי המפגש יוצרים במכוון שילוב כאוטי בין מוסד מקודש ליהדות – עוד מוסד שבבסיס הזהות החילונית הישראלית – מילים רבות מהתרבות והשפה הערבית ומונח דתי איסלמי: הבת מוזמנת להיפרד מאמהּ המתה ב"אוהל מועד" ש"בלב לבו של הבקו"ם" הממוקם קרוב ל"צומת סביון". מראה האם המתה מתואר בדמיונו המופרך לנשים מבוגרות מלב התרבות החלוצית־הקיבוצית, הרחוקות מרחק רב מדמות אמהּ של המספרת:  "היתה לה צמה עבה בצבע אפור … עם הצמה הזאת היא נראתה קצת כמו אחות של יצחק רבין או כמו איכרה פולנייה מאיזה כפר יהושע או דגניה". מול כאוס וטשטוש אלו, שמה של האם, סגנון דיבורה המשלב עברית וערבית ואהבתה המוחלטת לבתהּ אינם ניתנים לשינוי ולעמעום: "אמא שלי עליזה דלאל, אמרתי אמא והיא דיברה אלי בשקט בואי בדלאק … ופתחה לי שתי זרועות … התנהגתי כמו ערבייה, זה שחרר אצלי את כל הטירופים, משכתי בשערות שלי ונתתי לעצמי מכות על הלחיים ואפילו קרעתי את הבגדים … וכל הפנים שלי היו מלאות דמעות". במשפט הסיום של הסיפור הבת מתארת את עצמה שוכבת מעל גופת אמהּ ולופתת אותה בלפיתת ביטחון: "ואני ידעתי שנגמר. שמפה אני לא זזה. שאהידית. לאן שהיא הולכת אני הולכת איתה לשמה". השימוש במונח "שאהידית", שחותם את הסיפור וגם נתן לו את שמו, מבטא את פעולתה הפואטית של נקר־סדי במהלך הסיפור כולו, ואף לאורך הספר. בהרחבת המושג המקורי והעתקתו מהמרחב הפוליטי של הקונפליקט הישראלי־ערבי אל המרחב הפרטי, האינטימי, של יחסי אם ובת, היא מבטאת השקפת עולם שלפיה האישי הוא פוליטי. השקפה זו ניכרת בקובץ כולו, כפי שעולה למשל מהלשון המטפורית בסיפור "נווה קטן שקט", בתיאור החסות שאבדה עם מות האב: "אני רואה את שלושתנו מיותמים לגמרי אחרי שנים רבות שהיו עלינו סוככים, שטיל פטריוט הגן עלינו או שכיפת ברזל היתה לנו קבוע מעל הראש."

הסיפורים הפותחים את הקובץ זה לא קרה מזכירים לי מאוד את קובץ הסיפורים ילדה שחורה מאת סמי ברדוגו (הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 1999): שני קובצי הסיפורים נפתחים בסיפור מותה (המדומיין) של אם המסופר מפי בנה/בתהּ, ושני הסיפורים הפותחים, כמו גם שאר הסיפורים בקבצים, נכתבים מתוך עמדה פריפריאלית הניכרת בעיצוב דמות האם כָאחר האולטימטיבי בתרבות הישראלית בסוף המאה העשרים, תוך טשטוש מכוון בין הנמוך, הטריוויאלי והריאלי לבין הגבוה, המליצי ובעל ההדהוד התנ"כי. בשני הקבצים יש סיפור העוסק במות האב, ובשניהם הפרידה מהאב כרוכה בציטוט שיר ישראלי מולחן שהושמע באותן שנים ברדיו הישראלי ובביצועו המשותף בפי האב וילדו הצעיר. השיר שהאב המהגר בוחר לשיר עם ילדו בן־הארץ משמש בשני הסיפורים כמטונימיה לתרבות האשכנזית ההגמונית בת התקופה, שדור ההורים מרגיש שהוא מודר ממנה. כך, בסיפור "פלארד" מאת ברדוגו שרים האב והבן על מיטת חוליו־־מותו של האב את השיר, "היתה צעירה בכינרת אשר בגליל … כל היום היתה שרה, שיר חדווה וגיל", ואילו בסיפור "נווה קטן שקט" מאת נקר־סדי, האב, "שרק מילים של שירים בערבית הוא יודע", מסיע את בתו ברכב ותוך כדי כך הוא שר, "אם יש אי ש־הם רחו־הו הו הו הו־הוק, נווה קטן שקט. ולו־הו גזוזטרה־הה  של עץ, … סבתה־הה, לנ־ה־כדת־ה תשי־הי־ר שי־הי־ר ערשׂהּ".

בסיפורים "מלכת היופי" ו"חוף סוסיתא" בקובץ זה לא קרה, מתוארת תקופת הילדות של המספרת ובה נוכחותה המשמעותית של האם, שנוסף לשמירתה על הקן המשפחתי היא גם "היחידה מכל האימהות וגם מחלק מהאבות שידעה לשחות, … היא דווקא העדיפה לצאת מהתפקיד של האישה הרגילה. … היא היתה לוקחת אותנו לכינרת. את כולנו. … אמא שלי היתה נשארת איתנו במים". אֵם זו, שבעברה נאלצה לוותר על שירות בצבא בגלל אביה ולעזוב את בית ספר לאחיות בגלל בעלה, ממריצה, עשרים שנה אחר כך, את בתה, נשואה ואם לילד קטן, להרחיק וללמוד: "בשקט היא לחשה לי … תיסעי … נְדָרֶטוּ מדארק, תיסעי. … היה לי ברור שכל אהבת האם שיש בעולם הזה מתמצה בשלוש המילים האלה, נדרטו מדארק, תיסעי". דמות זו של האם, הנכנסת למים, במשמעות הקונקרטית והמטפורית, משמשת מודל לבת־המספרת, שנחלצת, בכל הווייתה, מכל תיוג סטראוטיפי, שומרת בכל מאודה על משפחתה, ובה־בעת נענית למורשת אמה ונוסעת הרחק כדי להמשיך וללמוד שם, כפי שמסופר בסיפור אחר בקובץ, "מיסיסיפי", המתאר את קבלת התואר ב"טקס סיום של גראד סקול". ב"מיסיסיפי" – שבו ניכרת הצלחתה האקדמית של המספרת, בת דמותה של הסופרת נקר־סדי, בתם של עולים מעיראק ששוכנו במעברה, באוניברסיטה באמריקה, בניגוד גמור לחיי אמה וסבתה ולכל סטריאוטיפ של הצעירה המזרחית – מבליטה נקר־סדי את היסוד האוטוביוגרפי, הנוכח־נסתר בסיפורי הקובץ כולו, והוא ניכר בין היתר בבחירה לקרוא למספרת בשם מירב, אמנם בצירוף שם משפחה מזרחי אחר, שהאישה האמריקאית הממונה על הטקס מתאמנת בהגייתו הנכונה: "מירב … אלבחירי היא אמרה וחוץ מהר"יש האמריקאית זה נשמע כאילו היא יודעת מה היא אומרת."

האימהות שגוברת על מכשלה, כמורשת האם, מתממשת בסיפורים המובאים בחלקו השני של הספר, "מפעל" ו"ירח מלאכותי", שכותרתם מעידה על שימוש רב באמצעים טכנולוגיים ועל מרכזיותם בעולמה של המספרת, שנעשתה לאם בעצמה ומחפשת כל דרך כדי לסייע לבנה לקוי השמיעה. הסיפור "זה לא קרה", שכותרתו היא כותרת הספר, מעמת בין שתי חוויות הנתפסות כטראומטיות, שעברו שתי בנות מתבגרות – האם ובתהּ – בדורות תרבותיים שונים, כל אחת מהן מלווה על ידי אמה המנסה בכל מאודה לסייע לבתה הכואבת. החוויה המתוארת בחזית הסיפור, בהווה המתואר, בעשור השני של המאה עשרים ואחת, היא תקלה של אובדן הזיכרון בטלפון הנייד של הבת המתבגרת. אמה מסיעה אותה למעבדה בפתח תקווה כדי להשיבו לחיים. התחבולה המרכזית שנקר־סדי נוקטת כדי לבטא את חשיבותו המכרעת של המכשיר בחיי הבת המתבגרת היא האנשתו המוחלטת והעקבית לאורך הסיפור כולו, בייחוס פעולות ורצונות למכשיר: "קמתי בבוקר והוא לא הגיב הייתה שם הודעה שהוא מחפש את הכרטיס … הוא עשה לי את הסימן הזה של הלב מהתפוח. כבר ארבע שעות הוא ככה, לא מגיב". בדרך למעבדה, כשהאם ובתה חולפות ברחובות "ישמח משה או סעדיה גאון, השכונה של הקוסמטיקאית", המשמשים כמטונימיה למיקום הפריפריאלי של האם בצעירותה, האם נזכרת בפירוט רב בטראומת נעוריה שלה – הטיפול התוקפני והבלתי מקצועי בפצעי הבגרות המוגלתיים שכיסו את פניה, זיכרון המוטמע בתוכה וקיומו אינו מותנה בתקינותו של מכשיר טכנולוגי. כפל הפנים בתחושתה של האם בנוגע לאירוע הפוקד את בתה בולט: מצד אחד האם עושה כל שביכולתה להיות ליד בתה ולסייע לה, ומצד שני אין ביכולתה להבין את המהומה שמחוללת בתה במעבדה, את הזדהותם של העובדים במקום עם תחושת האסון של בתה, ויותר מכול – את כאבה ואבלה. "לא ידעתי אם זה הגיוני בכלל כל מה שקורה פה", אומרת האם ומבטאת את זרותה כלפי האירוע והשלכותיו. הכאוס שיוצר מכשיר הטלפון הנייד במרכיבי הזהות של הבת, כביטוי מובהק ל"רוח הזמן", ניכר בשעה שהיא פונה אל אמה שתישא תפילה – "אמא תתפללי, תתפללי אמא, שמע ישראל … חזרתי אחריה שמע ישראל" – ובהשוואה הפרועה שהאם עושה בעקבות זאת, בין שני מודלים שונים כל כך של עוצמה: הבת, שהיא "כמו הרקולס", ו־"אדונָי", שהבת מבקשת מהאם לפנות אליו. דווקא עולם המסורת מציע לבת את דרך המילוט היחידה להתמודד עם מה שנתפס בעיניה כאסון. כך, שבוע לאחר מכן, לאחר שחפרה בגינת הבית קבר בגודל המתאים, היא קוראת לאמה להתלוות אליה בעודה מדברת אל עצמה ומציינת את מצוות התורה: "אסור להלין את המת".

חלקו האחרון של הספר, "לא באיבּי", כולל שני סיפורים הכתובים בגוף ראשון, מנקודת תצפית של אישה בגיל המעבר, ובכך מסתיים הרצף הכרונולוגי של סיפורי הקובץ. בסיפורים אלה ניכרת כתיבה מסאית־הגותית. משפטי הפתיחה של הסיפור האחרון – קצרים, קצובים – מחקים את תקתוק השען הביולוגי ונחרצותו: "לפי ההגדרות הרפואיות, נשים חיות שליש מחייהן בגיל המעבר. שליש מחייהן. אני בת חמישים. אני מתחילה את השליש הזה. השליש השלישי". בסיפור זה מונה המספרת – כנראה גם כאן בת דמותה של הסופרת – את מפגעי גיל המעבר הנשי, אלה שכבר מחתימים־מכתימים את גופה, ואלה שהיא יודעת בוודאות שעתידים לבוא. משפט הסיום של הסיפור "לא באיבי" מבטא את הנושא והנימה של ספר זה, שעושים אותו למיוחד ומפתיע: "אז מה שאני אומרת זה שבשליש הזה … אני רוצה להאמין שלא תסתיים נשיותי ולא תסתיים אנושיותי. בחיי שאני רוצה להאמין שאני אצליח לעמוד בזה".

הספר זה לא קרה מוקדש "לאמי ולאבי", כמו ספרים רבים של יוצרים קודמים. ייחודו ונדירותו של ספר זה הם בהצגת (דור) ההורים המהגרים, הזרים בארצם – כפי שניכר מלקוּת דיבורם ומעירוב העברית והערבית – כמקור של ביטחון ועוצמה, ובהפנמת מורשתם על ידי ילדיהם כמעיין של אהבה שיונחל בהמשך לילדיהם שלהם וימשיך לפכות בעולם.

.

ד"ר אסתי אדיבי שושן, מרצה בהתמחות לספרות במכללת סמינר הקיבוצים. רשימת ביקורת פרי עטה על הספר "איך לאהוב את בתך" מאת הילה בלום התפרסמה בגיליון המוסך מיום 19.8.21.
גרסה מוקדמת של הסיפור "זה לא קרה" מאת מירב נקר־סדי התפרסמה בגיליון 93 של המוסך, במדור "בעבודה".

.

מירב נקר־סדי, "זה לא קרה", בבל, 2021.

 

 

.

» ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אסתי אדיבי־שושן על "איך לאהוב את בתך" מאת הילה בלום

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הפרטיזן אבא קובנר בשירות גבעתי

הצצה אל דפי הקרב שחיבר אבא קובנר במלחמת העצמאות, שנפתחו תמיד בקריאה "מוות לפולשים" והיו מצרך מבוקש שכל חייל ביקש לשים עליו את ידו

אבא קובנר על רקע דף קרבי שחיבר

פלישת צבאות ערב ב-15 במאי 1948 לשטחי מדינת ישראל הצעירה – שהוכרזה רק יום אחד קודם לכן – תפסה את הצבא הישראלי בעמדת נחיתות איומה. היה זה צבא קטן, מצויד ברובים, מקלעים ומרגמות קלות, כמעט ללא ציוד כבד. אפילו שֵׁם מוסכם עדיין לא היה לצבא, והלוחמים קראו לו "הצבא העברי" או "גדודי ההגנה". אולם למרות הנחיתות הנוראה בציוד ובסדר הכוחות, בזיכרונותיו מהתקופה תיאר העיתונאי אורי אבנרי כי תחושה של ייאוש לא פשתה בקרב הלוחמים וכי כולם היו משוכנעים בצדקת המערכה ובניצחון הסופי. "מצב הרוח לא היה מרומם, אך גם בהחלט לא היה מדוכא", ציין.

הקרבות הבאים מול האויב החדש והמסודר בהרבה מתחו את יכולותיו של הצבא הישראלי עד קצה גבול היכולת. בנסיבות הללו הנשק שרכש היישוב העברי מצ'כוסלובקיה במחצית הראשונה של 1948 סייע משמעותית בהטיית הכף. ב-1 ביוני 1948 התארגן כוח של כ-1,000 חיילי גבעתי במטרה לבלום את פלישת הכוח העצום של הצבא המצרי, שהתקדם לכיוון איסדוד (אשדוד של היום). אז גם זכו הלוחמים לשמוע דברים מפיו של נואם לא מוכר:

פתאום הושלך הס. מישהו התחיל לנאום לנו. העמידו אותו על ארגז במרכז השדה, אדם קטן ורזה, שחבש כובע פלדה שהיה גדול עליו בכמה מספרים, ובסך הכל נראה עוף די מוזר. אבל לא צחקנו. הוא ריתק אותנו מהרגע הראשון. כך הכרתי לראשונה את אבא קובנר, קצין התרבות של החטיבה. הוא בא מברית המועצות, וראה את תפקידו כמהדורה מקומית של "פוליטרוק" – קומיסר פוליטי בצבא האדום. הוא גם דיבר כאחד כזה. הוא היה ממש לא "משלנו", שפתו היתה די זרה לנו, אבל איכשהו חיבבנו אותו.

(מתוך "אופטימי", אורי אבנרי, כרך א, עמ' 249)

אבא קובנר, קצין התרבות שהרעיף על הלוחמים הבטחות גדולות בפאתוס רב, התנסה היטב בעצמו בקרבות של מעטים מול רבים. במלחמת העולם השנייה היה ממקימי המחתרת הלוחמת בגטו וילנה, ואף חיבר את הכרוז הנודע "אל נלך כצאן לטבח!". עתה אימץ הצבא הישראלי הצעיר את יכולותיו הרטוריות והלהט יוצא הדופן של קובנר, והוא החל מחבר את "הדף הקרבי" של חטיבת גבעתי אשר חולק לחיילים מדי שבוע. לימים נחשב קובנר לממציא "דפי הקרב" של צה"ל, הנכתבים ומופצים עד ימינו.

הדף הקרבי של קובנר נועד להשיג מספר מטרות: ראשית ומעל לכול, המסמך יידע את החיילים על מהלכי הלחימה בגזרות השונות. הוא גם סיפק עדכונים על שמות חדשים שהוענקו ליחידות שונות. למשל לציון הניצחון הישראלי בג'וליס, ב-14.7.1948 כתב קובנר בתחתית הדף הקרבי על יחידת הקומנדו של גבעתי שהכריעה את הקרב: "לציון המשימה ולאות הוקרה וכבוד תקרא מעתה הפלוגה הממונעת: שועלי שמשון".

"שנסו מתניים, בחורים". הדף הקרבי שכתב קובנר ב-14.7.1948

בצד מטרותיו המוצהרות הכיל הדף הקרבי של קובנר קריאות מלאות פאתוס להמשך המאבק בפולשים ולחיסולו המהיר של האויב, ועם זאת שם גבול ברור בין חיסול האויב לפגיעה באוכלוסייה חפה מפשע. לאחר כיבוש מג'דל (אשקלון כיום) הדגיש קובנר בדף שחולק לחיילים ב-5.11.1948: "נכנסנו כחיילים ואל יהין איש לטמא ידיו בשוד וביזה". ולמטה הבהיר: "כל אשר לא ימלא אחר פקודה זו דינו כדין בוגד ולא יחד מקומו בין לוחמי גבעתי".

"דגל גבעתי על מג'דל!". הדף הקרבי שכתב קובנר ב-5.11.1948

ולמרות כל הפאתוס, דפי הקרב של קובנר החדירו לתודעת הלוחמים שהניצחון בקרב תלוי על בלימה, ושהמצב רגיש עד כדי כך שעם כל הכבוד למטוסי הקרב והנשק הכבד – במערכה הזאת יוכרע האויב לא פעם באמצעות כלי פרימיטיבי בהרבה: כידון הקרב.

"כי צדיק הכידון". הדף הקרבי שכתב קובנר ב-21.10.1948

קובנר חיבר את הדפים בשפה שגבלה לא פעם בשפת משורר. למשל כשרצה להדגיש את הפגיעות הקשות שספגו הכוחות המצריים כתב: "קרעים קרעים מתפתל עתה גופו של הנחש המצרי". ובאחד הדפים ציטט קובנר פסוקים ממזמור יח בתהלים תחת הכותרת "לקרב הרדיפה".

"ארדוף אויבי ואשיגם". דף קרבי שכתב קובנר

דפי הקרב של קובנר נכתבו בדרך כלל בסגנון של "דיבור מלמעלה למטה": קצין התרבות פונה אל הלוחמים בשטח. אך גם בחוויותיהם של הלוחמים מצאה חטיבת גבעתי עניין, ותחרות מסקרנת הוכרזה מעל דפי הקרב. בתחרות, שנקראה "פרס ליומן קרבי", הוזמנו הלוחמים לכתוב מזיכרונותיהם. אחת מהמטרות המוצהרות הייתה "להפעיל את חילינו לכתיבה", מטרה שנראית לנו היום תיעודית וחינוכית במקביל.

אנחנו לא יודעים מיהם הזוכים בפרס הראשון ובפרס השני, שלהם הובטחו סכומים של 100 ו-50 לירות ארץ-ישראליות בהתאמה. אך מה שבטוח הוא שחייל גבעתי אחד, ששמו כבר הוזכר בתחילת הכתבה, זכה בכבוד ובפרסום רב בזכות כתיבת יומנו הקרבי, בלי קשר לתחרות החטיבתית. בקיץ 1949, עוד לפני סופה הרשמי של מלחמת העצמאות, הוציא לאור אורי אבנרי את הספר "בשדות פלשת 1948". בספר אוגדו טורים שכתב אבנרי לעיתון "הארץ" בזמן המלחמה בעת ששירת ב"שועלי שמשון", אותה פלוגה ששיבח קובנר בדפי הקרב.

"החומר חייב להיות עובדתי". ההודעה על תחרות הכתיבה

בארכיונו הפרטי שמר אבנרי דפי קרב רבים שכתב קובנר. בכרך א של זיכרונותיו המלאים ("אופטימי", הוצאת ידיעות אחרונות, 2014) סיפר אבנרי על התלהבותם של החיילים מדפי הקרב:

כאשר הבאנו ליחידות החשופות תחמושת ומזון, הם התנפלו לא פחות על חבילות "הדף הקרבי"… זה היה מסמך מיוחד במינו: דף יומי מודפס שהוציא מטה החטיבות לכל היחידות. כבר אז קראתי אותו ברגשות מעורבים, קל וחומר עכשיו…

ובכל זאת אהבנו את הדף הקרבי. הוא סיפק לנו את המידע שהשתוקקנו אליו: מה עושה החטיבה כולה, מה יעדיה, מהי תמונת המערכה הכוללת, מה מקומנו בה. התרגלנו לסגנון המוזר, והוא חדל להפריע לנו. הרי לכל אחד מאיתנו היתה איזושהי מוזרות, ולמדנו להתייחס בסלחנות זה למוזרותו של זה. פלוני הוא ג'ינג'י, אלמוני שר בכל הזדמנות, אני כותב ואבא קובנר אוהב פאתוס.

כפי שאבנרי וחבריו כבר הבינו לאחר הנאום המרשים של קובנר – שבו התוודעו אליו לראשונה – לא היה בהכרח קשר בין המילים המפוארות של קובנר למציאות בשטח. במקרה אחד השאיר השיפוט הנמרץ של קובנר חותם מר לשנים ארוכות: "בתום מערכה קשה, ב-7 ביוני 48' נכבש קיבוץ ניצנים בידי הצבא המצרי ומגיני היישוב נכנעו. בדפי הקרב האשים קובנר את הנכנעים בפחדנות וכניעה ללא הצדקה. לימים ביקש להתנצל על קביעתו הנמהרת, אך הם סירבו לסלוח ולא רצו אפילו לשמוע ממנו."

אורי אבנרי בתקופת שירותו ב"שועלי שמשון". מתוך ארכיונו הפרטי השמור בספרייה הלאומית

הטיול | נעה שנדר

"בלילות ישבה על המפות והספרים, תכננה את המסלול למחר וחישבה תקציב יומי, בזמן שהוא שכב עם הילדים בחדר מלא מזרנים וסיפר להם סיפורים עד שנרדמו."

משפחת לאנג סביב לשולחן, צילום מתוך התערוכה "ארוחת חג", בית חנקין, מרכז מוזיאלי רב תחומי, 2020 (אוצרות: אורנה אתקין רביב ונטע הבר)

.

הטיול

נעה שנדר

.

את הארוחה הזאת היא אוהבת. עשרים דקות הכנה, בדוק. לפני שתלך לישון תדליק את האש הקטנה ולמחר בצהריים הם מסודרים.

נעצה קיסם בעוגה. מוכנה. תפסה מגבת: פתחה את התנור שלפה את העוגה, הסתובבה, ידה עדיין מחזיקה בתנור שלא ייסגר, הניחה את העוגה להתקרר על השיש, מתחה את היד שהתפנתה וניסתה להגיע לפשטידה, הסתובבה, נשפה אוויר ודחפה את הפשטידה לתנור. זהו. הכיסא האדום הקטן? הנה. משכה והעמידה אותו ליד הכיור, בהיכון. סיבנה את הכלים. פתחה את הברז וטיפסה על הכיסא כדי להגיע למגש הייבוש. ירדה. הוציאה ירקות מהמקרר, שטפה, הניחה על השיש. קירבה את הכיסא וטיפסה עליו כדי לחתוך. צעקות נשמעו מהאמבטיה. היא קפצה, רצה למעלה. הסבון נכנס לקטנה לעיניים ואחותה שרחצה אותה קראה לה.

"לא קרה כלום," אמרה, "קצת סבון. הנה הנה, אמא כבר מסדרת לך מתוקה שלי," ניסתה להרגיע את התינוקת. הברז היה תקוע במקום מרוחק ולא נוח והצינור תמיד הסתבך ולקח זמן עד שכיוונו את המים. היא רכנה מעל האמבטיה, בגלל מחיצת הפלסטיק הקבועה קשה לעשות את זה בלי להירטב. לבסוף הצליחה לשטוף את הראש המסובן. "אני הולכת להביא לה מגבת ואז תיכנסי את להתקלח." הניחה יד רכה על כתפה של האחות הגדולה.

המגבות הגדולות מאוחסנות במדף העליון של ארון הקיר במסדרון והכיסא האדום נשאר למטה. הם קנו את הבית מזוג אנשים גבוהים, שניהם מטר ושמונים וכל הבית הותאם למידתם, והיא מטר חמישים. את הכיסא שהסבתא קנתה לילדים היא גוררת לכל מקום. הוא יציב, נוח לטיפוס ומתנקה בקלות. אילו יכלה לתלות אותו על הצוואר בשרשרת כמו שתולים מפתח ולהיפטר מהצורך לזכור לקחת אותו איתה. היא התעצלה לרדת וניסתה לשלוף בקפיצה את המגבת, כל ערמת המגבות נפלה.

היא פתחה את דלת חדר השינה. בעלה שכב במיטה ועלעל בעיתון. "אספי," אמרה, "אתה יכול לבוא לעזור?" בעלה הניח את העיתון וקם מהמיטה. היא הושיטה לו את המגבת, "תוציא את התינוקת ואחר כך נלך לזרוק את הזבל." הוא פנה לאמבטיה והיא ירדה בצייתנות להביא את הכיסא ולסדר את המגבות שנפלו.

שקיות הזבל עמדו קשורות ומוכנות ליד הדלת. הם נשאו אותן יחד אל מכולת האשפה שבקצה השביל.

"נו?" פנה אליה, ברגע שהתרחקו קצת מהבית, "נו?" היה ביניהם הסכם שלא מדברים על זה לפני הילדים. "שאלת את נורית וגדי?"

"כן," היא ענתה.

"ומה הם אמרו?"

"אמרו שהיה סיוט. הילדים כל הזמן רבו מאחור. לא הפסיקו לקטר – כשקנו להם פיצה רצו המבורגר וכשקנו המבורגר רצו גלידה. הם הציעו שניסע לבד."

"אבל דניאל ואלונה אמרו שהיה כיף!"

"דניאל ואלונה לקחו איתם מטפלת. נראה לך שניקח מטפלת?"

הוא שתק.

"אבל מניין לך שהם יריבו כל הזמן? אני אומר לך שלא. יהיה נהדר, אנחנו נהנה!"

"ילדים לא נהנים לשבת שעות סגורים באוטו ולנסוע מרחקים. הם ישתעממו, יריבו. איך נעסיק אותם? אלו נסיעות ארוכות מתישות."

הם הגיעו לפח. הוא הרים את מכסה הפח הגדול הירוק, היא השליכה שקית והוא השליך את השנייה.

ספסל עץ ישן נדחק בין הפח ובין ברוש סמוך, הם התיישבו.

 "נקנה להם גיים בוי." הציע.

"גיים בוי! גיים בוי! אני לא מאמינה," הרימה את הקול, "אתה רוצה שהם יתקתקו כל הטיול דמויות שיורות אחת בשנייה? אני הורגת את עצמי כל היום מולם לשמור על החוק שאתה קבעת, שהילדים לא יראו טלוויזיה, ופתאום אתה מוכן לגיים בוי רק בשביל שישתקו?"

"טוב, תירגעי תירגעי, סתם אמרתי שטות."

 "תראה." היא לקחה נשימה עמוקה וניסתה להשתלט על הטון שלה ויצא לה צליל עמום, "זה כל הכסף שלנו, כל הקרן השתלמות," שלפה אצבע מאגרוף, "מה שנשאר לנו מהחתונה," שלפה עוד אצבע, "הארבעת אלפים דולר שקיבלנו מהביטוח, אתה בטוח שאת כל זה אתה רוצה להוציא בשלושה חודשים טיול לארצות הברית עם ארבעה ילדים קטנים?"

הוא לא ענה. הוא תקע את ידיו מתוחות בין ברכיים מוצמדות חזק זו לזו, ראשו רכון, מביט אל חזהו.

"מה עם המטבח שצריך לשפץ?" המשיכה, "כל הפורמייקה מתקלפת, נפלה לי דלת אתמול. והארונות שאני לא מגיעה אליהם, נמאס לי כבר מהכיסא האדום.״

"איזה כיסא?" כיווץ גבות.

 היא השתתקה, הרימה את רגליה על הספסל וחיבקה את ברכיה.

"תשמעי," הוא נעמד, פניו מופנות ממנה הלאה, מביטות רחוק אל הנוף, "אני חוזר הביתה. הילדים לבד. אני רק רוצה להגיד לך," הפנה פניו אליה, "זה החלום שלי, החלום שלי. כל החיים שלי כשדמיינתי את עצמי עם משפחה, חלמתי על טיול משפחתי מחוף לחוף." נעצר לרגע, עיניו חזרו לנוף, קולו נחלש, כף ידו התרוממה והתחילה ללטף ולמעוך את זרועו, "וזאת הזדמנות. הילדים בגיל המתאים, אני מקבל חופשה ארוכה, לא תהיה עוד הזדמנות." הוא נעצר, "כבר חצי שנה אנחנו מתווכחים, נמאס לי." פנה ללכת ואז חזר בתנועה פתאומית ורכן אליה, "נמאס לי. תחליטי מה שאת רוצה."

לדעתה, היא גרה במקום הכי יפה בעולם. למה לנסוע? מה יש לחפש שם? ערב שבת והיא שמעה את הדי הצפירה, מתקרבים ומתרחקים עם הרוח. אני חייבת לקום להדליק נרות, חשבה, אבל לא רצתה לזוז, רגע שקט מול הצמרות הקרובות אליה, כבדות, מלאות, מלחשות תמיד, ומול הצמרות הרחוקות בתוך העמק. אגם החורף הנקווה בבוא הגשמים מבריק עכשיו כיריעת אלומיניום שנשלפה כרגע מהגליל. אם היא תסכים, ידעה, לא רק שהיא יכולה לשכוח מלחדש את המטבח המתפרק, והאמבטיה הלא נוחה, אלא היא זאת שתצטרך לתכנן את כל הטיול ולארגן הכול, כי לו אין זמן. אז עכשיו זה התפקיד שלה גם להגשים לו את החלומות. עצבים. ומה עם החלומות שלה? לנוח קצת בשקט בלי הילדים? בלי לרוץ כל הזמן לדאוג, לארגן? נכון שהוא לכוד, חשבה, יוצא בשבע בבוקר וחוזר בעשר בלילה, לפעמים גם יותר. לא מרים ראש מרוב עבודה. נכון. והוא לא מאלה שאוהבים את זה. תמיד מעדיף להיות בבית, מחפש את קרבתם של הילדים. בשבתות לוקח אותם לטיולים, או למגרשי שעשועים. עכשיו כל החיים היא תשמע שבגלל שיפוץ במטבח הרסה לו את החלומות? בגיל שבעים הוא יתחיל עם 'כמה שאני רציתי ואת…' עזבי. לא משנה. מה זה חשוב, את עובדת כאן בלי הפסק, תעבדי שם. היא ניגבה את לחייה ואת אפה בשרוול. אפשר אולי לשכור אוטו גדול, חשבה, נביא ספרים לא יודעת מה, משחקים, נמצא משהו, נעבור את זה. זה רק כסף, רק כסף, שיננה, ואת לא יודעת מה יקרה מחר. נגיד שזרקת עשרים אלף דולר לפח בשביל להציל את הנישואין.

בשביל לחסוך הם לקחו טיסה דרך מנצ'סטר והיה להם קונקשן של חמש שעות, כשהגיעו אחרי שבע־עשרה שעות לניו יורק התברר שאיבדו להם מזוודה, והם השתהו עוד שעתיים בשדה התעופה. כשצנחה על כיסא בשורת הכיסאות שמול מחלקת אבדות בשדה התעופה ראתה את בנה בן השבע, מסוחרר מעייפות, מחזיק את עצמו ורוכן מעל אחותו בת השלוש בעגלה ומגיש לה את הבקבוק. היא שלחה אליו יד והוא בא והתכרבל לידה על המושב הסמוך. בשבוע הראשון, כדי שיסתדר להם הג'ט לג, החליטה שיגורו אצל חברים. בלילות ישבה על המפות והספרים, תכננה את המסלול למחר וחישבה תקציב יומי, בזמן שהוא שכב עם הילדים בחדר מלא מזרנים וסיפר להם סיפורים עד שנרדמו. עם החברים נסעו למפלי הניאגרה. חצי לילה נגררו ממוטל למוטל. הכול היה מלא והחבר פסל כל מלון שהיה קצת יקר. היא לחשה לבעלה, "אולי ניקח על עצמנו את התשלום, שלא נמצא את עצמנו בלי מקום לישון." – "אל תדאגי, בטח נמצא בסוף," הוא ענה לה והיא חזרה לנמנם עם הילדים במושב האחורי. עם כל עצירה ליד שלט מהבהב, התעוררה הבת הגדולה ושאלה "מצאנו?" בבוקר אחרי שקמו גילו בסמוך מסעדה מצחיקה מלאה פסלים של תרנגולות ואכלו ארוחת בוקר נהדרת. היא רשמה בפנקס הקטן שלה, 70 דולר ארוחת בוקר, 140 דולר מלון, 20 דולר מעילי ניילון צהובים להפלגה לתוך המפלים. בשבוע שהיו אצל החברים חסכו על הלינה, ונשארה לה יתרה ל"מותרות". בלילה האחרון לפני שנפרדו מהחברים הכינו הילדים מופע קרקס. את הקטנה הלבישו בבגד בלרינה והורו לה לחוג סביב לחדר, הקטנה נעצרה בכל סיבוב מצפה להוראות. הבן התחפש לפיל. חיבר לאפו את צינור מייבש הכביסה ודידה בקפיצות מגושמות אחרי אחיותיו. התגלגלו מצחוק.

הזהירו אותם שוושינגטון עיר אלימה. בלילה סגר בעלה את החדר במוטל במפתח ואמר שהם לא יצאו, שכב ער ונדרך לשמע צעדים חולפים במסדרון. בבוקר נסעו לשדרת המוזיאונים, הוא נכנס עם הגדולים למוזיאון והיא טיילה עם התינוקת בעגלה. עצי סיגלון  השירו מאות פרחים סגולים קטנים. הן ישבו על הדשא והיא קלעה זר והניחה על ראש הפעוטה. כשחזרו, היא הבחינה שהוא ממשיך להביט לכל עבר בחשש. אמרה, "נראה לי שמספיק עם המוזיאונים, העיר מלחיצה אותך, בוא נצא מהעיר," והם נסעו לשמורת שננדואה. כל הדרך ניווטה, בדקה עם מפה על ברכיה את הנתיב ובעלה נהג. היא גילתה שהיא מצליחה לנווט מעולה והתגאתה שהם הצליחו להיחלץ מהעיר, מפיתולי המסעפים, הכבישים והפניות בקלות. הכביש הפך לשקט, סלול היטב, מפלח אופק אחר אופק. הילדים היו רגועים, כשהגניבה מבט ראתה את הגדולה שקועה בחלון, אחותה קראה, הבן פירק והרכיב רובוטריק והתינוקת התמכרה לטלטולי הרכב. יכול להיות שהוא צדק? חשבה.

היו מאחוריהם כבר שבועיים כשהגיעו לשמורה. היא הבחינה שהתנועות שלה התמתנו. היא יוצאת בנחת מהאוטו, לא רצה לשום מקום. בבקרים זרם הזמן בנינוחות. הילדים השתעשעו איתה במיטה וסיפרו לה חלומות. במשרד הלודג' של השמורה שכרו בקתה חמימה וריחנית מעץ. הילדים עלו ארבעתם על המיטה הגדולה ושלחו אותם אל המיטה הקטנה יותר. אחרי שנחו קצת יצאו לטייל. שביל הוביל אל מפל ופלגי מים, ובין העצים איילה ועופר. הם נעצרו, הצטופפו בכריעה יחד חרישיים וצפו בחיות תולשות עשב בתנועת שפתיים, הגור עקב בעיניו אחרי האם ומיהר אחריה בכל פעם שהתרחקה מעט. בערב, הציצה בפנקס ובדקה את "המותרות". הם נכנסו למסעדה של הלודג', הושיבו אותם ליד האח הבוערת ומלצרים מזגו להם מים צלולים בכוסות גבוהות. הילדים ישבו בנימוס ליד השולחן והזמינו בחגיגיות את המנות שאהבו. לסיום קיבלו גלידת וניל ועוגת שוקולד נהדרת. בדרך החוצה רצו הילדים בצהלות לפניהם, מזהים את הדרך אל הבקתה, והותירו אותם לצעוד לאט אל החדר. ריח אורנים עדין, רענן מגשם, עלה מהשביל. מלבד אורות צהובים ורכים שבקעו מן הבקתות הפזורות בין העצים, הקיפה אותם חשכה, והיא זיהתה את העגלה הגדולה ואחר כך את הדובה הגדולה והורתה באצבעה לבעלה על מקומן. בעלה כרך את זרועו סביב כתפיה וסיפר לה סיפור שלא הכירה, איך פעם כמעט נשכח מאחור בטיול של הצופים.

למחרת הם לקחו שביל שהמליצו להם עליו במשרד השמורה. השביל הוביל  ליער אורנים גבוהים ובו אגם קטן. האגם, ירוק כאזמרגד, היה שקוף ועמוק והעצים השתקפו בו בבהירות חדה. על שפת האגם נצצו פתיתים קטנים. "אמא תראי יש פה זהב," הראה לה בנה. "יפה," ענתה לו, ״איך גילית? נשמור את זה בסוד." הילד הביט בה ברצינות. היא היססה אם להגיד לילד שזה מינרל דומה לזהב ששמו פיריט, ולא באמת זהב, והחליטה שמוטב שיחשוב שזה זהב. הבן רכן על האדמה ואסף חלקיקים נוצצים והכניס לכיסו. מזח ארוך נמתח לתוך האגם הילדים טיפסו עליו והיא ובעלה התחרו בהקפצת אבנים שטוחות על פני המים. היא הניחה על חלקת דשא את סל הפיקניק שהכינו להם בלודג', פרשה את המפה והניחה את הסנדוויצ'ים והפירות במרכז. כשקמו להמשיך, הלכו הילדים עם אביהם והיא עמדה כמה דקות והביטה אל האגם הקטן שזהרורי אור ריצדו על מימיו החלקים והשקופים, ואז רצה והצטרפה אליהם. השביל הסתעף מהאגם וטיפס גבוה אל מעלה הר. הם פסעו לאט בשביל בין עצים, שהלך ונעשה צר ומפותל. סנאים קטנים קיפצו והילדים הגישו להם בוטנים והמתינו בדריכות רוננת ליצורים הקטנים שהעזו לאסוף את הבוטנים בכפותיהם הזעירות ולכרסמם במהירות. כשהתקרבו לפסגה, בקצה השביל, היא ראתה מרחוק סלע גדול וכהה כגוש שוקולד עצום. "מי יגיע ראשון לסלע?" קראה והתחילה לרוץ. "אף אחד לא יגיע ראשון!" נזעק בעלה, "אל תרוצו ילדים," קרא, "זה מסוכן". היא רצה והשאירה את בעלה והילדים מאחור. היא הגיעה לסלע סובבה אותו והבחינה ביתדות שאפשרו טיפוס. היא מתחה את ידיה וטיפסה עד שהגיעה אל מישורת קטנה מעט קעורה וחמימה מן השמש שאפשרה לה לעמוד ולהשקיף מראש הסלע. העצים הרחוקים נראו כחיצים של אור ירוק. נהר שוטף התיז ניצוצות בעמק אבל סאונו לא נשמע, כל כך גבוהה הייתה. עננים ריחפו ופסגות שלפו ראש מעברם. ציפורים דאו מתחתיה. היא נשמה עמוקות. ידיה נפתחו, נפרשו כאילו היו כנפיים והיא עומדת לעוף. היא פשקה את אצבעותיה מתחה אותן עד הקצה. רגליה החלו לטופף על הסלע, טיפופים קלים, ואחר רקיעות, היא הניפה ידיים והתחילה לרקוד על המשטח הזעיר של הסלע.

.

נעה שנדר, ילידת 1954, ירושלים. בוגרת האוניברסיטה העברית בתלמוד ובהיסטוריה של עם ישראל ובעלת תואר שני מאוניברסיטת חיפה בספרות וכתיבה יוצרת. שימשה עוזרת מחקר של הרב עדין שטיינזלץ, עבדה במערכת עיתון ״מדע״ והייתה מנהלת במפעל גדול. גרה בצפון. סיפורים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת שדמות ועכשיו.

.

» לעוד גיליון שכולו פרוזה: גיליון 85

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן