מסה | אוגוסט הארור

"כל עדות לקצב זרימת הזמן יקרה לליבה של משוררת, כי הוא מהדהד את משקלם של השירים, שמהדהד, בתורו, את קצב הנשימה הפרטית." סיון בסקין ברשימה אישית על שירת תור הכסף ברוסיה ועל לוח השנה של הזיכרון

מרינה צווטאייבה, 1892–1941

.

שוב אוגוסט

מאת סיון בסקין

.

כל קוראת שירה רוסית יודעת שהכוכבת הגדולה של אותה שירה, אנה אחמטובה, שנאה את חודש אוגוסט. לחודש הארור הזה התנקזו אחדות מהטרגדיות (מפחיד אפילו לכתוב "אחדות מהטרגדיות") שפקדו אותה ואת משפחתה: מאסרו של בנה; הצו המפורסם שנועד לחסל אותה כיוצרת ולמנוע ממנה כל אפשרות להתפרנס; וטרגדיית אוגוסט הראשונה מכולן – ההוצאה להורג של המשורר ניקולאי גומיליוב, העמית, האוהב הנצחי, הגרוש שלה, אבי בנה. אבל "קללת אוגוסט" של אחמטובה לא הסתכמה בקורבנות ממשפחתה הקרובה: באוגוסט מת גדול המשוררים הסימבוליסטים, אלכסנדר בלוק, באוגוסט התאבדה המשוררת הענקית השנייה של תור הכסף הרוסי, מרינה צווטאייבה. אוגוסט הוא חודש גורלי לשירת תור הכסף הרוסי – אותו דור מגוון ומדהים של משוררים ומשוררות שנולדו בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע־עשרה, יצרו נחשול של שירה אדירה, מרובת זרמים וסוחפת בעשורים הראשונים של המאה העשרים, אבל מתו בגילים ובעשורים שונים, בעיקר על פי קפריזות תאבות דם של השלטון הסובייטי – מי באש, מי במים, כאילו ההיסטוריה החליטה בכוונה תחילה להפריד ביניהם במותם.

בואו נעשה קצת סדר בתאריכים, כדי שתישבו איתי בקסם המספרים העגולים, היארצייטים, שהופכים שירה שכתבו אנשים שמתו הרבה לפני לידתנו ללוח שנה פרטי ומשפחתי – כפי שאכן יש לנהוג בשירה. למה אני מתעסקת כל כך הרבה ביארצייטים, בתאריכים עגולים, בחודשים גורליים? מפני שכל עדות לקצב זרימת הזמן יקרה לליבה של משוררת, כי הוא מהדהד את משקלם של השירים, שמהדהד, בתורו, את קצב הנשימה הפרטית.

7 באוגוסט 1921 – לפני מאה שנה: אלכסנדר בלוק בן הארבעים מת מאוסף מחלות שהועצמו על ידי תת־תזונה, שנגרמה מייבוש מכוון למדי של מקורות הפרנסה שלו וממניעה מכוונת למדי של טיפול רפואי נחוץ.

26 באוגוסט 1921 – גם כן לפני מאה שנה: ניקולאי גומיליוב בן השלושים וחמש מוצא להורג בעוון השתתפות בקשר אנטי־סובייטי.

בתוך חודש אחד חיסל השלטון הסובייטי, עוד לא בן ארבע שנים, שתיים מהדמויות המרכזיות ביותר של תור הכסף: את בלוק הנערץ על כולם, אביר הסימבוליזם; את גומיליוב הנערץ על המשוררים הצעירים, מייסד זרם האקמאיזם הנגדי, מורם של רבים כל כך. בלוק אימץ את מהפכת אוקטובר אל ליבו, גומיליוב התנגד לה; היא חיסלה את שניהם באותו חודש לפני מאה שנה. בהמשך תחסל, כך או אחרת, רבים מחבריהם ומעמיתיהם. בין היתר את צווטאייבה:

31 באוגוסט 1941 – לפני שמונים שנה: מרינה צווטאייבה, בת כמעט ארבעים ותשע, מתאבדת בתלייה ביֶלאבּוּגָה, עיר שכוחת אל באזור הוולגה, שאליה פונתה ממוסקבה אחרי פלישת הנאצים לברית המועצות עם בנה הצעיר גיאורגי (המכונה מוּר) בן החמש־עשרה, ועם קבוצה של עמיתיה הסופרים. רק שנתיים קודם לכן שבה לברית המועצות מפריז, בהבנה ברורה למדי שהשיבה הזאת תחסל אותה ואת משפחתה. בעלה, בתה הבכורה ואחותה היו בשעת מותה עצורים או אסורים בגולאגים; בעלה הוצא להורג זמן קצר אחרי מותה, וכנראה לא ידע שאשתו כבר אינה בין החיים.

31 באוגוסט הוא גם יום ההולדת שלי. נולדתי ב־31 באוגוסט 1976, לפני ארבעים וחמש שנה. מאז שגיליתי – בגיל צעיר מאוד – את צירוף התאריכים, כל יום הולדת שלי מלווה בגעגוע לצווטאייבה, שמרוחקת ממני מרחק קטן כל כך, יחסית. ביום שבו מתה צווטאייבה, מחצית ממשפחתי התפנתה לאזור הוולגה, כמוה, והמחצית השנייה גורשה לסיביר, כמו בתה; ואילו משפחתי הרוחנית, יהדות וילנה, כבר התחילה להירצח, ושבוע לאחר מכן כונסה בגטו. אבל אני נולדתי בווילנה השלווה של שנות השבעים; אמי, שנולדה בגלות הסיבירית, קראה שירה רוסית. שירת תור הכסף, לצד יצירתם של מי שהיו משוררים צעירים ורעננים בשנות השישים, תאמה (ועודנה תואמת) את קצב נשימתה. אבל חלק לא קטן מהקורפוס האדיר הזה עדיין היה אז קשה להשגה. בלוק הפך אמנם במרוצת השנים למשורר קאנוני ששיריו נלמדים בבית הספר – יוצרי תוכנית הלימודים אהבו את אהבתו הנכזבת למהפכה, ואילו אמא שלי אהבה את הליריות העדינה שלו. ספריה של צווטאייבה, לעומת זאת, היו נדירים ושימשו לפעמים שוחד לאדם הנותן שירות – רופאה או פקידה שצריכה לתת איזה אישור. באשר לגומיליוב, אני אפילו לא יודעת מאיפה אמא שלי העתיקה בצעירותה את שיריו לפנקסה הקטן. את "ג'ירף", כמובן, שיר ענוג שדוברו מספר לחברתו המלנכולית על יפי הנוף האפריקאי, עם הג'ירף האצילי. גומיליוב היה לא רק משורר נערץ, אלא גם חוקר אפריקה, שראה את הנופים האלה מקרוב וגם ידע מצוין מה לעשות איתם. או למשל, "החובלים":

.

בְּיַמֵּי הַדָּרוֹם וְהַקֹּטֶב,

בֵּין סַלְעֵי הַפְּנִינָה וְהַגִּיר,

נִשָּׂאִים מִפְרָשִׂים – בָּרוּחוֹת הֵם

מִתְנַפְּחִים בֵּין גַּלֵּי הַסַּפִּיר.

 

הַסְּפִינוֹת מְהִירוֹת־הַכְּנָפַיִם

נְהוּגוֹת בִּזְרוֹעוֹת הַחוֹבְלִים,

לְמוּדֵי הַשִּׂרְטוֹן וְהַמַּיִם,

מְגַלֵּי עוֹלָמוֹת נַעֲלִים.

 

אֶת חָזָם לֹא אֲבַק הַנַּיֶּרֶת

מְמַלֵּא – אֶלָּא מֶלַח הַיָּם,

וּבְחֹד עַל מַפָּה מְחוֹרֶרֶת

הֵם טוֹוִים בִּנְחִישׁוּת אֶת דַּרְכָּם.

 

וְעַל גֶּשֶׁר, כּוֹרֵעַ בָּרוּחַ,

נִזְכָּרִים בְּלִי עֶרְגָּה בַּנָּמֵל,

וְאֶת קֶצֶף הַיָּם הַמָּלוּחַ

מְסַלְּקִים בְּמַכּוֹת הַמַּקֵּל.

 

כְּשֶׁהַצֶּוֶת מוֹרֵד, מִתְפָּרֵעַ,

הֵם שׁוֹלְפִים מֵהַמֹּתֶן – אֶקְדָּח,

וְנוֹשֵׁר הַזָּהָב הַגּוֹוֵעַ

מִשַּׁרְוַל תַּחֲרָה מָאֳרָךְ.

 

הַגַּלִּים יִסְעֲרוּ וְיָצִיפוּ

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמַיִם פּוֹרְצִים –

אֵלֶּה דֶּגֶל לָבָן לֹא יָנִיפוּ,

הֵם יָנִיפוּ לָעַד מִפְרָשִׂים.

 

לֹא מוּגִי הַלֵּבָב וְהַמֹּחַ

הִתְבָּרְכוּ בְּיָדַיִם צְרוּבוֹת,

הַיּוֹדְעוֹת לְשַׁגֵּר אֶל הַכֹּחַ

הַתּוֹקֵף – אֶת סְפִינַת הַקְּרָבוֹת.

 

בַּחֲנִית הַבַּרְזֶל הַנִּנְעֶצֶת

הֵם יוֹדְעִים לַהֲרֹג לִוְיָתָן,

וּבְתוֹךְ אֲפֵלָה מְנַצְנֶצֶת

מְגַלִּים מִגְדַּלּוֹר נֶאֱמָן.

 

לשיר הזה ארבעה חלקים, כל אחד במשקל שונה. תרגמתי את כל הארבעה, והם פורסמו בגיליון השני של הו!. כאן הבאתי את החלק הראשון. זהו אחד מתרגומי השירה "האמיתיים" הראשונים שלי. תרגמתי את המחזור הזה באוקטובר 2004, כשביקרתי את דורי מנור ואת משה סקאל בביתם דאז – בפריז. פריז הייתה חדשה לי, דורי ומשה היו חדשים לי, האפשרות למצוא בית בכתב עת חדש הייתה חדשה לי. הייתי מתעוררת בבקרים לפניהם, מוציאה בשקט, כדי לא להפריע, ספרים מהמדפים בסלון שלהם, שבו ישנתי. "החובלים" באו אליי בעצמם: איכשהו שעות הבוקר הפריזאיות האלה, לפני היציאה היומית להיכרות עם העיר האגדית הזאת, הניחו בידי מחברת ועט, העלו בזיכרוני את המחזור כולו וגרמו לי לכתוב אותו מחדש – בעברית. משה בדיוק היה אז בין עבודות, והיה עושה משמרות לילה במלון קטן במארה. באחד הלילות באנו לבקר אותו שם, התיישבנו ביחד בלובי הריק, שתינו קוניאק, וחשפתי לראשונה את התרגום. לבקשתם, הקראתי, עדיין מהזיכרון, גם את המקור. הם עקבו אחריי על פי התרגום הצרפתי שהיה ברשותם. זה היה קסם, לובי המלון הפריזאי הפך למשך חצי שעה לסיפון של אוניית מפרש – גומיליוב הצעיר היה אוהב את הדימוי הזה, ואילו אני קצת נחנקת ממנו, מעודף הנעורים הקלישאתי־כמעט שבו. פריז היא עיר משמעותית מאוד לתור הכסף הרוסי: רבים מהמשוררים הספיקו לשהות בה – לפני רדת מסך הברזל – וללמוד ממנה לא מעט ממה שהם ידעו אחר כך לעשות ברוסית; רבים היגרו אליה כשלא הייתה ברירה אלא להגר. צווטאייבה, כאמור, חזרה ממנה, נגררה אחרי בעלה, בהבינה שזהו מעשה אובדני.

נעורים, אם כן. לשלושת המשוררים שלנו – חללי אוגוסט – היו נעורים פואטיים מובחנים: שלושתם החלו את דרכם כיוצרים לנוער רומנטי, נלהב, פרסמו בלי בושה את שיריהם המוקדמים, שכבר נשאו בתוכם כישרון ענק, אבל דרשו מהקוראים להיות בעלי טמפרמנט צעיר ומאוהב של תחילת המאה העשרים, בוסרי ומלא תשוקה, שעדיין לא ידע מלחמות ומהפכות – או עדינים כמו אמא שלי, מעריצה גדולה שלהם. הנעורים הללו הפכו לטרגדיה גדולה במיוחד עבור גומיליוב, לא רק מפני שנרצח בגיל כה צעיר, אלא בעיקר מפני שהיה late bloomer באופן מביך כמעט. משחר נעוריו רצה לא רק להיות משורר גדול אלא גם ללמד כיצד לכתוב שירה, להיות מנהיג למשוררים – אם הדבר בכלל אפשרי, שהרי איזה עיסוק בודד יותר משירה? הוא הקים "אולם ייצור למשוררים" (כלשונו), ייסד סדנאות וקורסים לכתיבת שירה, שהיו אז עניין חדש ולא העלו בזיכרון שום קולג' אמריקאי, הקים את זרם האקמאיזם, שאשתו/גרושתו אחמטובה וחברם הטוב אוסיפ מנדלשטם העלו לפסגה גבוהה יותר (אקמאיזם נגזר מהמילה היוונית "אַקמֶה", פסגה) מזו שיכול היה לטפס אליה בעצמו, יצא למסעות המחקר שלו לאפריקה, התגייס למלחמת העולם הראשונה – וכל זה תוך כדי כתיבת שירים נפלאים שהעידו על נפש של גבר צעיר מאוד. ההתבגרות המואצת שלו התרחשה בשנה האחרונה לפני מותו; אין ספק שבגיל שלושים וחמש הוא רק התחיל להתקרב לשיאו. שיר שכתב פחות משנה וחצי לפני מותו, "החשמלית האובדת" – עם המילים המלהיבות "בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת הַזּוֹ תַּצְלִיחַ / לְהוֹדוּ שֶׁל הָרוּחַ לִקְנוֹת כַּרְטִיס" – נחשב לנקודת מפנה ביצירתו, שסימנה עלייה לשלב הבא, הבשל, הגאוני באמת. אלא ש"גומיליוב המאוחר", המשורר הבוגר ש"החשמלית האובדת" הבטיחה, מעולם לא נולד. כיתת יורים בשירות לנין מנעה מאיתנו לפגוש בו.

החשמלית של גומיליוב אבדה בזמן, היא טסה דרך שכבות הזמן. הגיבור רואה את עצמו בתוך ההיסטוריה, הגאוגרפיה, הספרות של כל הזמנים, חי ומת בו בזמן, כמו החתול של שרדינגר, שעדיין לא הומצא, כמו אורלנדו שעדיין לא נכתב. כשם שגיבור השיר עולה לחשמלית המכושפת ועובר מטמורפוזות מטורפות, כך מחבר השיר עולה אל השיר ומשתנה בעצמו. למרבה הזוועה, השינוי המהיר ביותר, הרדיקלי ביותר התרחש בעולם האמיתי, באוגוסט לפני מאה שנה: מחי – למת. וזה כבר היה בלתי הפיך.

יחסית לקפיצה הסינגולרית של גומיליוב, התבגרותו ומותו של בלוק – לקראת אותו אוגוסט לפני מאה שנה – היו פרי התפתחות ממושכת יותר, אולי דווקא מפני שהשקפת העולם שלו נשאה בתוכה את זרע הטרגדיה עוד משיריו המוקדמים. קשה לדמיין את בלוק נוסע לחקור את אפריקה, מתלהב מהג'ירף היפיפה באגם צ'אד, כותב שירי הרפתקאות מסעירים על יורדי ים או מנסה לראות את העולם בעיניהם של תושבי אפריקה, שאין להם שום עניין באנשים הלבנים שבאו לחמוס את אדמתם. כשבלוק מחפש הרפתקאות ואקזוטיקה, הוא מוצא אותן קל"ב – בפטרבורג, ברחובות, במסעדות, ברומנסות שלה, בזמרות צועניות ששרות רומנסות במסעדות (אם כי גם גומיליוב הקדיש לעניין הצועניות שיר אחד, חזק להפליא ומלא תשוקה), ובמקום להיכנס לראשו של יליד אפריקה הוא נכנס לראש עמו שלו, ומדמה את בני עמו הרוסים לסקיתים, אותו עם־פרא מהחוף הצפוני של הים השחור, שהפחיד את היוונים העתיקים, ועל פי בלוק עומד להפחיד גם את יורשיהם, אירופים בני דורו:

.

אַתֶּם – מִילְיוֹנִים. אָנוּ – תְּהוֹם, וּתְהוֹם, וּתְהוֹם.

נַסּוּ אֵלֵינוּ קְרָב־בֵּינַיִם!

כֵּן, סְקִתִּים הִנְנוּ! כֵּן, אַסִּיָּתִים,

רַעַבְתָנִים, פּוֹזְלֵי־עֵינַיִם!

 

(מתוך "סקיתים"; מרוסית: אברהם שלונסקי)

 

אפשר לומר שבלוק השתכר מהברבריות שייחס לעמו, במהלך אופייני לאינטליגנט מפטרבורג שמצב בריאותו מפוקפק. המשיכה הזאת שלו לפיתויי הברבריות סיכנה אותו משחר נעוריו והחדירה טעם מר־מתוק, טרגי, מאיים ברבים משיריו. באופן עקבי למדי הוא אימץ את מהפכת אוקטובר אל ליבו, ואילו היא בעיקר ידעה לנצל ולנשל אותו. היא גם הביאה לו את היצירה ששינתה את חייו, ולא לטובה – הפואמה "שנים־עשר". שנים־עשר חיילי מהפכה צועדים ברחוב בפטרבורג הקפואה, רואים מכר שנוסע עם פרוצה בעגלתו של עגלון, אחד מהם יורה, העגלון והמכר מצליחים לברוח, ומי שנהרגת היא, כמובן, הבחורה. חיילי המהפכה ממשיכים לצעוד ולהפיץ את המהפכה שלהם, ובראשם צועד, משום מה, זר ורדים לבנים לראשו, ישוע הנוצרי, הוא ולא אחר. הסיפור הבלתי נסבל, הבלתי נסלח הזה מתואר באמצעות שירה גאונית, היונקת ממוטיבים עממיים ומותירה רושם רב:

.

[…]

וְשׁוּב כְּקֹדֶם נִשָּׂא בִּיעָף,

סוֹעֵר, דּוֹהֵר, גּוֹעֵר רַכָּב…

 

עֲצוֹר, עֲצוֹר! אַנְדְּרוּכָא, חוּשׁ עֲזוֹר!!

פֶּטְרוּכָא, סֹבָּה מֵאָחוֹר!…

 

טְרַח־טַרַרַח־טַח־טַח־טַח־טַח!!

עֻפְרַר שָׁמַיְמָה שֶׁלֶג צַח!…

 

רַכָּב – עִם וַנְקָא – וְדָהֹר…

עוֹד פַּעַם נוֹר! כַּוֵּן מַקּוֹר…!

 

טְרַח־טַרַרָח! אוֹרֶךָּּ חִישׁ,

………………………………

אֵיךְ לְזַנְזֵן עִם אֵשֶׁת־אִישׁ!…

 

נִמְלַט, נָבָל! אַךְ אֵין דָּבָר,

עוֹד אֶפָּרַע מִמְּךְ מָחָר!

 

וְקַטְקָה אֵי? – אָבְדָה אָבֹד!

פֻּלַּח פֻּלֹּחַ הַקָּדְקֹד!

 

מָה, קַּטְקָה, טוֹב לָךְ? – אֵין מִלָּה…

שִׁכְבִי בַּשֶּׁלֶג, נְבֵלָה!…

 

הַרְהִיבוּ צַעַד מְהַפְּכָנִי!

כִּי לֹא נִרְגַּע עוֹד חֵיל שׂוֹנְאִים!

 

[…]

 

…בֶּעֱזוּז צוֹעֶדֶת רֶגֶל

– מִי זֶה שָׁמָּה? צֵא מִשָּׁם!

זֶה הָרוּחַ – עִם הַדֶּגֶל

מִתְנַצֵּחַ בְּרֹאשָׁם…

 

לִפְנֵיהֶם – תֵּל־כְּפוֹר מַגְבִּיהַּ.

– מִי בַּתֵּל שָׁם – צֵא מִשָּׁם!

כֶּלֶב דַּל רַק הוּא מַצְלִיעַ

מְזֶה־רָעָב מֵאֲחוֹרָם…

 

– הֶרֶף מֶנִּי, הַנָּגוּעַ,

בְּכִידוֹן אֲקַרְצֶפְךָ!

עוֹלָם יָשָׁן, כַּלְבָּא צָרוּעַ,

הִמָּגֵר – פֶּן אֲשׁוּפְךָ!

 

…שֵׁן חוֹרֵק – כִּזְאֵב סוֹמֵר הוּא…

כְּסַפַּחַת – קְפוּץ זְנָבוֹ –

מְזֵה־רָעָב הוּא – בֶּן־הֶפְקֵר הוּא…

– מִי זֶה שָׁם? עֲנֵה וּבוֹא!

 

– מִי מֵנִיף שָׁם אֹדֶם דֶּגֶל?

– אֵיזֶה חשֶׁךְ, עַיִן שִׂים!

– מִי זֶה אָץ בְּחֵפֶז־רֶגֶל

וְנֶחְבָּא אֶל הַבָּתִּים?

 

– צֵא! וָלֹא – וְהִגַּעְתִּיךָ,

טוֹב כִּי חַי תִּפֹּל בַּיָּד!

רְאֵה, חָבֵר, כִּי הִזְהַרְתִּיךָ,

צֵא, וָלֹא – נִירֶה מִיָּד!

 

טְרַח־טַח־טָח! – וְרַק צוֹלֶלֶת

בַּת־הַקּוֹל לְמֵרָחוֹק…

הַסּוּפָה רַק הִיא בַּשֶּׁלֶג

מִשְׁתּוֹלֶלֶת לָהּ בִּצְחוֹק…

 

טְרַח־טַח־טַח!

טְרַח־טַח־טַח…

 

…כֹּה בְּעֹז צוֹעֶדֶת רֶגֶל –

כֶּלֶב־עֹנִי – מֵאָחוֹר,

מִפָּנִים – הַדָּם בַּדֶּגֶל,

תּוֹךְ הַסַּעַר לֹא־נִרְאֶה,

לֹא־נִזָּק מֵאֵשׁ יוֹרֶה,

עֲדָנִים, מוּרָם מִסַּעַר,

בְּמִשְׁלַג פְּנִינִים יִפְסַע הוּא,

בְּלַבְנוּת שֶׁל זֵר יָהֵל

צֶלֶם יֵשׁוּ הַגּוֹאֵל.

 

(מרוסית: אברהם שלונסקי)

 

נדמה ששלונסקי ריחם קצת על הקוראים והוסיף את המילה "צלם". אם כי מה אכפת לקוראיו היהודים? לעומת זאת, קוראיו הנוצרים של המקור, שקיבלו את המשיח שלהם בראש כנופייה מהפכנית – כעין שנים־עשר שליחים חדשים – בלי שום תיווך של "צלם", כעסו מאוד. השיר נכתב בינואר 1918, המהפכה היתה עדיין חדשה ולא יציבה, רבים קיוו שהסיוט האלים הזה ייגמר בקרוב – אבל הוא רק הלך והחמיר ונעשה אלים יותר מיום ליום. קוראים ועמיתים המשיכו להעריץ את בלוק, אבל רובם לא יכלו לקבל את עמדתו כפי שהוצגה בפואמה. כצפוי, הערצת המהפכה וחילול הקודש הכרוך בהצבת ישו בראש הכנופייה הפריעו להם יותר מיחס סלחני לרצח אישה. במקרה של בלוק, הסצנה המזעזעת הזאת צומחת מתוך שילוב פרדוקסלי של הערצה לנשים ושל הערצה לאיתן הטבע האלים מכולם – ההמון האנושי, ומתוך סוגה עממית המכונה ברוסית "רומנסה אכזרית" (דומה למה שאנחנו מכנים "בלדת רצח", אבל יותר וולגרי מאפל). כצפוי, אותו איתן טבע חנק כעבור זמן לא רב, באותו אוגוסט לפני מאה שנה, גם את בלוק עצמו.

מותו של בלוק היה מכה קשה לעמיתיו. צווטאייבה הגיבה במחזור שירים גדול ועז־רגש לזכרו. שלא כמו בלוק וגומיליוב, שהתגוררו בפטרבורג, צווטאייבה התגוררה בפרק הרוסי של חייה במוסקבה, לא הייתה מחוברת במיוחד לחבורת המשוררים הפטרבורגית ולא השתייכה לשום זרם ספרותי, אבל עקבה אחרי שירתם באהבה גדולה ובהערצה נדיבה להפליא – בשעה שהיא בעצמה הייתה משוררת ראויה להערצה. מאוגוסט שלהם עד אוגוסט שלה נשארו לה עוד עשרים שנות חיים. היא עשתה את רובן מחוץ לרוסיה, וטוב שכך. פראג הייתה טובה אליה, וצווטאייבה החזירה לה אהבה; פריז הייתה קשה יותר, היא חיה בה עם משפחתה בעוני. אבל אין ספק שלו נשארה בברית המועצות, שנות חייה היו מתקצרות אף יותר, ולא היינו זוכים למה שהיה אמור להיות שירת אמצע החיים שלה, כפי שלא זכינו לקרוא שירה מאוחרת שלה. שיבתה לברית המועצות ב־1939, בעקבות הרפתקאות ריגול חסרות אחריות של בעלה, נגמרה כאמור בטרגדיה מהירה באוגוסט לפני שמונים שנה. כמו בלוק, צווטאייבה נשאה את הטרגדיה בליבה ובשירתה משחר נעוריה, וקורות חייה התאימו את עצמם עם הזמן להשקפת עולמה. עוד ב־1923 היא סיכמה, פחות או יותר, את מצבה במחזור "המשורר":

.

מָה אֶעֱשֶׂה, יְתוֹמָה וְעִוֶּרֶת,

בָּעוֹלָם בּוֹ לַכֹּל – רְאִיָּה וְהוֹרִים,

בּוֹ נוֹשְׂאוֹת קְלָלוֹת, כְּגִבְעָה חִוֶּרֶת –

אֶת הַתְּשׁוּקוֹת, וְנַזֶּלֶת קוֹבֶרֶת

בְּכִי תַּמְרוּרִים.

 

מָה אֶעֱשֶׂה עִם כְּלוּב הַצְּלָעוֹת שֶׁל

צִפּוֹר־שִׁיר – כְּסִיבִּיר אוֹ כְּחוּט־חַשְׁמַל.

חוצָה הֲזָיוֹת – כְּגֶשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ,

נְטוּלוֹת הַמָּסָה, חַסְרוֹת הַכֹּשֶׁר

בְּעוֹלָם הַמִּשְׁקָל.

 

מָה אֶעֱשֶׂה, יְחִידָה, מְשׁוֹרֶרֶת,

בָּעוֹלָם בּוֹ הַשְּׁחֹרָה שֶׁבַּחֲתוּלוֹת –

אֲפֹרָה, וְהַהַשְׁרָאָה בְּתֶרְמוֹס נִשְׁמֶרֶת –

אֲנִי, שֶׁלְּעוֹלָם אֵינֶנִּי נִגְמֶרֶת –

בָּעוֹלָם הַגְּבוּלוֹת?

 

את השיר הזה תרגמתי, לצד רבים אחרים, במבצע נרחב של תרגום שירת צווטאייבה שעשיתי עבור הו! ב־2006, כבר אחרי שפורסם תרגומי לרומן הנפלא שלה, סיפורה של סוניצ'קה (אחוזת בית, 2005). לתרגם את צווטאייבה היה בשבילי חלום שהתגשם, חלום שהתחלתי לחלום בגיל שתים־עשרה, באותו יום שבו ישבתי עם שתי חברות ללמוד למבחן במתמטיקה, ואמא שלי נכנסה לחדר והושיטה לי ספר חדש – קובץ שירי צווטאייבה, שפתאום, בזכות הפרסטרויקה, שוב לא היה נדיר כל כך, ומאותו רגע המבחן במתמטיקה נעלם משדה הראייה שלי – החברות שלי קיבלו את זה באהבה, ממילא היינו טובות במתמטיקה – ואפילו לא ידעתי אז לאיזו שפה אני הולכת לתרגם את זה, ידעתי אז שתי שפות מלבד רוסית, ועברית עדיין לא הייתה אחת מהן. אבל שמרתי את הכול בזיכרון ובלב, עד שנמצאה ונלמדה השפה המתאימה.

נחזור לצורך אפילוג לאישה שבה פתחתי את הרשימה הזאת – אנה אחמטובה, שהאריכה ימים יותר מכל עמיתיה משוררי תור הכסף הגדולים, ופחדה כל חייה מחודש אוגוסט. אחמטובה מתה ב־1966. המשורר, המלחין והמחזאי מתנגד המשטר אלכסנדר גאליץ' כתב לזכרה שיר בשם "שוב אוגוסט". הוא עבד עליו יותר משנתיים, והספיק להכניס אליו גם את אוגוסט 1968, כשטנקים סובייטיים נכנסו לפראג כדי לרמוס את כל התקוות. "ואז איכשהו הכול הסתדר במקום," סיפר גאליץ' למאזיניו בקונצרטים ביתיים, מחתרתיים, במטבחים פרטיים של אנשים. השירה הרוסית הגדולה שרדה במטבחים, בפנקסיהן של נערות כמו אמא שלי, במחברות המתמטיקה שלנו. בלוחות השנה של הזיכרון, שיזכור את משקל השירים גם אחרי שישכח את המילים.

.
תרגומיו של שלונסקי – מתוך פרויקט בן־יהודה

.

סיון בסקין היא משוררת ומתרגמת. פרסמה שלושה ספרי שירה: "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" (אחוזת בית, 2006), "מסעו של יונה" (אחוזת בית, 2011) ו"אחותי יהונתן" (הקיבוץ המאוחד, 2017). מפרסמת מאז 2005 תרגומי שירה ופרוזה, בעיקר מרוסית, ליטאית ואנגלית. חברת מערכת בכתב העת הו!.

 

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: ענת צור מהלאל מתחקה אחר רשמיה של המשוררת הילדה דוליטל ממטפלה פרויד

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | נשימה עמוקה

"כאב חד מפלח לי את כתף ימין, דם ניגר, הקטנה נעמדת על המיטה וצורחת בהיסטריה, אני מסובבת את הראש וזאת המכשפה." סיפור קצר מאת בר בן־יוסף

אליסיה שחף, נעה, מתוך הסדרה casa tomada (בית תפוס), צילום מטופל, 2016

.

נשימה עמוקה

בר בן־יוסף

.

״קחי נשימה עמוקה,״ אני אומרת לה, ועוזרת לה ללגום מכוס המים שהבאתי לה למיטה. היא מסתכלת עליי בחשש עם העיניים הגדולות שלה ואני מנסה להקרין כלפי חוץ שאני הכי רגועה בעולם, שלא קרה כלום, הכול בסדר, הכול תחת שליטה. ״נשימה עמוקה ותחשבי רק על דברים טובים, טוב?״ היא לוקחת נשימה עמוקה מצחיקה כזאת, לא באמת, ואז נושפת המון אוויר החוצה בלי להוריד ממני את העיניים.

״אני אחשוב על ארנבים, טוב?״ היא אומרת לי בקול הצרוד החמוד שלה, ואני מהנהנת בחיוך. היא מהנהנת אליי בחזרה, מסמנת לי עם האגודל ״אוקיי״ ומשתדלת לחייך גם, אפילו שאני רואה שהיא עוד רועדת מפחד. ״יופי, זה רעיון מצוין,״ אני מעודדת אותה וניגשת לחלון, מסתכלת החוצה, מנסה לאתר תזוזה חשודה, לא מצליחה, מגיפה את התריס מהר ומסיטה את הווילון, כאילו שזה באמת יעזור במשהו.

״אני חושבת על ארנבים כאלה חמודים שקופצים, בוינג בוינג, ויש להם גם חבר חתול,״ היא אומרת, ואני מאשרת, ״יופי מתוקה, יופי, תמשיכי לחשוב רק עליהם,״ אני מסתכלת בארון הבגדים, מזיזה בגדים ימינה, שמאלה, בודקת שאף אחד לא מתחבא שם, ואז נשכבת על הרצפה ובודקת שאין גם אף אחד מתחת למיטה שלה, ומתחת לארון הספרים באותה ההזדמנות. אני מוצאת חרב פלסטיק של אבירים ומחליטה לשמור אותה.

״הם כולם רוקדים עכשיו ביחד בדשא, אימא, עם כל הפרחים, והפרפרים, הם רוקדים בדשא בלט! אני יכולה ללבוש את השמלה עם הטוטו בלרינה בבקשה?״ היא פתאום שואלת, ״לא כרגע חמודה, לא כרגע, טוב? עוד מעט,״ אני בודקת שאין אף אחד מאחורי הדלת לפני שאני נועלת אותה ונשענת עליה עם הגב.

״עכשיו אני רוצה שתסתכלי לי בעיניים,״ אני מתקרבת אליה, שוב עושה מאמצים כבירים להישמע הכי רגועה שאני יכולה, ״ותספרי לי בדיוק, אבל בדיוק על מה חלמת… אוקיי מותק? אל תפחדי, את יכולה לספר לאימא.״

היא מקפלת את הרגליים ומחבקת את הדובי הוורוד שלה. ״אימא פשוט צריכה לדעת בדיוק, אבל בדיוק, על מה חלמת כדי שהיא תדע איך לשמור עלייך, את מבינה?״ היא מהנהנת בשתיקה ומשפילה את המבט אכול האשמה שלה לרצפה. היא מתחילה לבכות שוב והלב שלי נשבר.

״די, די מתוקה שלי, לא קרה כלום,״ אני מתיישבת לידה ומחבקת אותה חזק־חזק. ״הכול בסדר, הכול בסדר, אל תבכי מתוקה, הכול בסדר, כולם חולמים חלומות רעים מותק, כולם… אימא תגרש את החלום הרע, אוקיי? אימא תנצח אותם, אני רק צריכה שתעזרי לי לעשות את זה, טוב?״

״שלושה דובים גדולים,״ היא מתחילה ומנגבת את האף בשרוול של הפיג׳מה, ״היו שם שלושה דובים גדולים כאלה, מפחידים מאוד שעושים ווא!״ היא מחקה את הדובים ואני מרגישה גוש בגרון ומנסה לבלוע אותו, ״ומכשפה רעה כזאת, מגעילה, שרוצה להרוג אותך!״ היא אומרת בעיניים בוערות, ״ואני אמרתי לה – לכי משם! לכי, אני לא רוצה שתהרגי את אימא שלי,״ אני מחזיקה את היד שלה חזק והיא ממשיכה, ״אבל המכשפה לא ראתה אותי ולא שמעה אותי. והיא צחקה כל הזמן.״

״תמשיכי חמודה, אני מקשיבה,״ היא מושכת באף שלה, ״ואז היא באה מאחוריך עם גרזן ו…״ אההההה! אני מרגישה כאב חד מפלח לי את כתף ימין, דם ניגר, מכסה לי את כל החולצה, הקטנה נעמדת על המיטה וצורחת בהיסטריה, אני מסובבת את הראש וזאת המכשפה. היא צוחקת צחוק מכוער ומרימה את הגרזן הגדול שלה שוב למעלה, אין לי מושג מה לעשות, אז אני תוקעת לה את החרב צעצוע ברגל. החרב מתקפלת, אבל קונה לי מספיק זמן כדי להרים את הארגז הכבד עם כל הרכבות צעצוע והמסילות ולהטיח אותו בפנים שלה. היא נופלת אחורה בצעקה והקטנה צועקת גם, ״אימא!!!!! הדובים!!!!״ אני מסתובבת לצד השני, עדיין מתנשפת מהמאמץ, בקושי מסוגלת להזיז את יד ימין, ורואה שלושה דובים ענקיים עומדים ליד החלון ושואגים עליי. אני נופלת לרצפה בפחד ומתחילה לזרוק עליהם כל מה שאני מצליחה לשים עליו יד, ספרים, בובות, מכוניות, בזמן שאני נסוגה אחורנית. בינתיים מאחוריי, המכשפה מתאוששת, מתרוממת ומנסה להוריד עליי שוב את הגרזן החלוד שלה. באינסטינקטים של חיה אני קולטת אותה בזמן, שמה לה רגל ומכשילה אותה ואז שולפת את אחד המוטות מהמיטה של הקטנה, זה הרופף עם המסמר שהיינו צריכים לתקן כבר מזמן, ותוקעת לה אותו עמוק בתוך מפתח הלב.

המכשפה נאנקת בכאב והקטנה צווחת בפיץ׳ כל כך גבוה שזה מלחיץ את הדובים וגורם להם לשאוג עוד יותר חזק. אני חייבת לוודא שהנבלה הזאת, המכשפה, מחוסלת. אני תופסת שוב את המוט של המיטה שתקוע לה בחזה ומסובבת אותו פנימה יותר עמוק, ויותר עמוק, עד שהיא משתנקת ויוצא לה דם מהפה. אני בועטת בה שתלך לקיבינימט ואז מרימה את הגרזן שלה, מניפה אותו ומסתובבת אל הדובים בשאגה.

״לא!!!!״ אני שומעת את הקטנה צורחת את נשמתה, ״הם לא הרגו אותך בחלום, אימא!!!!!!!״ אבל לא אכפת לי כבר מכלום, לדוב אחד אני עורפת את הראש, את השני אני דוחפת מהחלון, והשלישי כבר מבין מה מחכה לו ובורח לבד.

כאב עז שוטף אותי בכתף ימין ומזכיר לי את הפציעה, אני שומטת את הגרזן לרצפה, לוקחת שמיכה ומלפפת חזק מסביב, כדי לעצור את הדם. אני ניגשת אל הקטנה, שעכשיו עומדת על המיטה ומייבבת בעיניים מזוגגות, מתנשמת בנשימות קצרות במרווחים קבועים. אני מחבקת אותה חזק חזק, ״הכול בסדר,״ אני אומרת לה ואז מרימה אותה ומערסלת אותה בחיקי, מנענעת אותה ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה, בלי הפסקה, ״הכול בסדר, אימא פה, הכול בסדר, אימא ניצחה את כל הרעים, טוב? אימא לא מתה, אימא אף פעם לא תעזוב אותך, טוב?״

חולפות עוד דקות ארוכות עד שהקטנה נרגעת וחוזרת לנשום לאט. אני מנגבת לה את הדמעות בשמיכה הספוגה בדם ומשכיבה אותה בחזרה לישון. אני נשכבת לידה ומניחה עליה יד. ״הכול בסדר חמודה, זהו, נגמר החלום הרע,״ היא מהנהנת ומתחילה לעצום עיניים, ״עכשיו תחלמי רק חלומות טובים, טוב מותק? רק חלומות טובים.״

.
בר בן־יוסף היא תסריטאית וסופרת. פרסמה ארבעה ספרים לילדים ונוער בהוצאת כתר, והחמישי צפוי לראות אור השנה. כתבה וערכה תסריטים לתוכניות טלוויזיה רבות בישראל, לתוכניות רשת BBC באנגליה, ששם חייתה כעשר שנים, ובארצות הברית.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "העיר העילית", סיפור קצר מאת מיכל בן־נפתלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | יסודות הצילום

"הוא היה מבוגר ממני בעשרות שנים וגר לבדו בדירת גג זעירה מוקפת עיר לא רחוק מהחוף. הראה לי תצלומים ישנים שצילם, וציורים שצייר. הם היו קטנטנים, מופשטים, יפהפיים." סיפור קצר מאת חבצלת שפירא

חבצלת שפירא, סף

.

אז, או: תשליל

חבצלת שפירא

.

לפני שנים רבות למדתי לפתח סרטי צילום. עשיתי זאת פעמים ספורות, בשחור־לבן בלבד; צבע זה סיפור אחר, מסובך יותר, רגיש, מוּעד לטעויות. היה לי שק חושך: התחליף של חסרי האמצעים לחדר חושך. קיבלתי אותו מא"ז, האיש שלימד אותי את אותה תורה עדינה. גם את התמיסות נתן לי. הוא סיפר שבעברו היה צלם מקצועי וידוע. שק החושך עשוי מבד שחור עבה, אטום לחלוטין לאור, עם שני פתחים לידיים, מוקפים בגומי הנצמד למפרקים, כך ששום קרן אור לא חודרת פנימה כאשר הידיים בפנים. את מכניסה לתוכו את קסטת הפילם שיצאה מהמצלמה ואת מכל הפיתוח, שניהם שחורים ואטומים. הוא היה מבוגר ממני בעשרות שנים וגר לבדו בדירת גג זעירה מוקפת עיר לא רחוק מהחוף. הראה לי תצלומים ישנים שצילם, וציורים שצייר. הם היו קטנטנים, מופשטים, יפהפיים: מרקמים צבעוניים מהפנטים שנוצרו במכחול דקיק. הוא לא צילם יותר. אי אפשר לראות מה את עושה בתוך השק, הכול במישוש עיוור. את מוציאה את הפילם מהקסטה ומלפפת אותו על סליל, גוזרת את השארית ומכניסה את הסליל לתוך מכל הפיתוח, אחרי שווידאת שאין בו שום חפץ זר. מוודאת גם שגומיות הבטיחות במקומן, שהמכל סגור ואטום היטב, ומוציאה אותו מהשק. מזונותיו היו מצומצמים ונטולי טרחה: לחם, שעועית מקופסת שימורים, בשר קפוא, קפה שחור. הוא החזיק נס קפה ותה, סוכר וחלב, בשביל אורחים, ודיבר בלי הפסקה. היו לו רעיונות משונים ומרחיקי לכת. כשדיברנו על אמנות אמרתי שתפקידו של אמן להפנות את תשומת הלב למה שאין מבחינים בו. הוא אמר שתפקידו לתעד את תקופתו. אני עדיין חושבת שצדקתי, אבל לומר "דיברנו" זו פנטזיה שמרמזת לאיזה איזון דמיוני, שיחה, והרי בכל פעם שנפגשנו הבנתי מחדש שכל דבריי הם ניסיונות עקרים ליצור הדדיות במקום שאין בו אלא מונולוג. לתוך פתח ייעודי במכל את מוזגת תמיסה של מים ונוזל פיתוח, סוגרת אותו ומנענעת, כדי שהתמיסה תגיע לכל מקום, תיגע בסרט הצילום כולו, תחשוף את הדימויים הסמויים שהוטבעו בחומר הג'לטיני השחור. לאחר זמן קצוב, כרבע שעה, את מוזגת למכל תמיסה שעוצרת את תהליך הפיתוח, ואחריה תמיסה נוספת, המקבעת את הדימויים, ונשארת שם כעשר דקות. כעת הפילם מפותח. את שוטפת את הסליל במים בתוך המכל, שולפת אותו, פורשת את סרט הצילום ותולה לייבוש. כל תנועה נעשית בזהירות מופלגת, שלא יתקמט או יסתלסל, שלא יידבק לעצמו או ייגע בגוף זר. הוא ריתק אותי כי לא דמה לאף אחד שהכרתי לפני כן, וחשתי בטוחה בחברתו כי מעולם לא ניסה לשכב איתי. חשבתי שזה סוג האנשים שאני צריכה בחיי: אמנים בוהמיינים, מהימים שהייתה בוהמה. טיפוס משונה, כיאה לאמן. יש צלמים ששיחקו בתהליך הפיתוח, עשו ניסויים, כגון הטבעת אובייקטים ישירות על סרט הצילום, בלי התיווך של המצלמה, בלי מעשה הצילום. התוצאה ייחודית ומבלבלת: את מביטה בתמונה ולא מבינה מה נמצא מול עינייך. אבל יש ללמוד את החוקים לפני ששוברים אותם, לפני שתפצחי בניסויים אלה ואחרים, בוודאי כאלה שדורשים אמצעים כגון חדר חושך של ממש. התקנתי מסמר על מסגרת החלון, ועליו וו מיוחד ממתכת לייבוש הפילם. תשליל שלא שהה די זמן בכל אחת מהתמיסות יינזק; כל פגם או שריטה יהפכו לחלק מהתמונה. סרט צילום שנחשף לאור לפני שעבר את התהליך, יישרף. התשליל יהיה לבן לחלוטין, הדימויים שנחרתו בו ייעלמו. הוא היה נכה צה"ל, ודיבר על הצורך להתנצל במצבים שמי מעלה על דעתו. אם אתה מתאהב, אמר, אתה צריך לבקש סליחה ממי שהתאהבת בה, איזו זכות יש לך להפריע לה ככה. פעם, סיפר, נכנס לחנות סדקית עם העובדת הסוציאלית שליוותה אותו, וכשיצאו התנצל בפני המוכרת. למה התנצלת? שאלה אותו, זאת העבודה שלה, לתת שירות, הוסיפה. אבל הוא התעקש להביע צער על ההפרעה שגרם. טביעת אצבע שדבקה בסרט תותיר חותם נצחי; כל העסק מאוד עדין. תליתי את הסרט הדק על מסגרת החלון, ובאור נגלה הקסם: צורות ודמויות שלכדתי בחוף שדות ים. בין הדברים שאמר ואמר ואמר, רעיונות והגיגים וסיפורים שממרחק הזמן אמיתותם מוטלת בספק, זיכרון אחד ניצב כמו יתד. במלחמת יום כיפור הוא נשלח עם אנשים מחברה קדישא, אחרי שהכול נגמר, אל מדבר סיני. בחרו אותו כי היה קטן ממדים, ויכול להיכנס אל הטנקים השרופים. לא התמקצעתי בפיתוח; עשיתי זאת רק פעמים אחדות, בהצלחה חלקית. אפשר לראות בתצלומים האלו שגם אז חיפשתי את הים. את סִפּוֹ.

.
* תודתי לפולי בלום, שקראה גרסה מוקדמת של טקסט זה ותרמה רבות לתיאורים הטכניים.

.

חבצלת שפירא היא משוררת, עורכת ומידענית. מתגוררת בחיפה. יצירות פרי עטה פורסמו בבמות שונות, ובהן המוסך. ספר שיריה הראשון, "שפתיים סדוקות מלח", ראה אור בהוצאת פרדס בתחילת 2021.  

.

» עוד קצר, בגיליון קודם של המוסך: "פינת חי", מאת תום יוגב

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2021 | הסוררת

"חייה הספיקו לשלושה דורות, ואין היא מצפה עוד לתעתועי גורל ולצירופי מקרים. אך העובדה שהוא נמצא כאן לידה אינה גורל ואינה מקרה. זהו חשבון שטרם יושב." קטע מתוך "הסוררת" מאת הסופרת העיראקית אִנעאם כּצ'אצ'י, בתרגום יותם בנשלום

אבירו לילו, מנוחה, בטון וקליע 5.56, 2020

.

פרק מתוך "הסוררת" / אִנעאם כּצ'אצ'י

מערבית: יותם בנשלום

.

1

 רגע כזה בחיים לא חוותה מעולם, וכנראה לעולם לא תחווה עוד כמוהו. היא ישבה ברכבת, ליד החלון, וראתה את עברהּ בא ומשליך את עצמו על המושב שמולה. הוא הביט לה בעיניים, שמֵח לאידה, ושלה אותה מתוך שגרת השנים המתישה. שתתעלם ממנו? שתעבור מקום? התחשק לה לקום ממקומה, לגשת אל מעצור החירום ולמשוך בידית האדומה. צווחת הקרונות המתחככים בפסי המסילה ומתיזים ניצוצות תישמע באוזניה, היא תפתח את הדלת, תרד, תצעד על הרציף; אבל עיניו השתלטו עליה וכבלו את ידיה. עפעפיה כבדו, והיא נכנעה ליריעת כותנה לבנה. היא חלמה חלום רע; חלום שפקד אותה בגלל שאלה רגילה לגמרי, שזכתה לתשובה רגילה לכאורה. תחילה לא תפסה מה השוטר המוצב ליד הדלת ההיא אומר לה, אך דבריו הציתו גחלת לוחשת שהיתה טמונה בחזהּ . העובדה ששמר דווקא על הדלת הזאת במסדרון ובו דלתות רבות עוררה את סקרנותה. היא שאלה אותו על החולה השוכב בפנים; מי זה יכול להיות מאחורי הדלת?

 קורה שקצינים מתאשפזים בבית החולים הצבאי הזה, כאן בפריז. אבל סתם חולים אינם זקוקים לשוטר כחול מדים ליד הדלת. אולי זה איזה אח"ם רם־דרג ממדינה ידידותית. הרי מלכים, נשיאים וראשי מפלגות כבר הגיעו לכאן כדי לקבל טיפול. כמה מהם גם מתו כאן. במקרים כאלה מודיעים בתקשורת שהם מתו בארצם שלהם, ומסע ההלוויה יוצא מביתם. ניתוחים וטיפולים מתבצעים כאן בדיסקרטיות, ובאמצעותם צרפת מסלקת את חובותיה לידידיה – ומדי פעם גם לאויביה. אז מי החולה שבחדר? אולי פושע מסוכן, שנפגע במרדף או בחקירה קשוחה מדי ועובר טיפול לפני שיובא בפני שופט. צו הזהירות תבע מן השוטר שלא להשביע את סקרנותה, אך הוא נהג בה באדיבות ולא התעלם מן השאלה. הוא הרים יד אל כובעו לאות ברכה, כנהוג לפני שיחה עם אזרח, רכן אליה ולחש לה את השם. אין צורך לחשוש ממנה או לחשוד בה – גברת זעירה, קשישה ומקומטת המדדה במסדרון בית החולים שעונה על מקל. הוא יגלה לה את שביקשה לדעת, משום שהדבר אינו נוגע לה כלל. האדם השוכב בחדר על ערש דווי הוא חולה שפעם היה מפורסם, אבל היום אין איש מזכיר את שמו. זמנו עבר, ושמו נחקק באנציקלופדיות. הוא עצמו לא שמע עליו, עד שנאמר לו שבעבר היה נשיא אלג'יריה. שוטר הוא שוטר, לא מורה להיסטוריה.

 כששמעה את השם נסערו עטלפי עברהּ. לבה האיץ את מהלכו, והיא חשה מדקרות בחזה. היא לא האמינה שבקומה החמישית בבית החולים ואל־דֶה־גְראס, בחדר השוכן מטרים ספורים מחדרה שלה, נמצא בן־בֶּלָה, הוא ולא אחר. רוח נשבה בספר תולדות חייה, והדפים התעופפו לאחור בזה אחר זה עד להתחלה. קרבת עניינים אכזרית יש כאן, ולא מקרה ממוזל. שומר החדר לחש לה את שם המשפחה, ומיד נזכרה בשם הפרטי: אחמד. היא לא שכחה את כל מה שהקריבה, את אהוביה ואת אלה שברכתה שורה עליהם. הללו עיצבו את דמותו בזיכרונה, הזכירו לה את שמו האמיתי וכן את שם הקוד שלו, מִזְיאני מַסעוּד. איש בעל קומה שקשה לשכוח, גבוה ורזה כמו עץ ברוש. היא ראתה אותו במקום שאמרו לה שיהיה בו: לוגם קפה כמנהגו, בשעה קבועה, על גדת הנילוס. עליה הוטל לפסוע ולהאט לידו. הוא אמור לעצור, להשיב לה ברכה ולענות על שאלותיה הספונטניות. היא אמורה להביט בפניו ולחייך. ואחר להסתלק כלעומת שבאה. סתם לעבור. סתם לשאול. מה היתה השנה אז?

תאג' אלמֻלוּכּ יודעת מי היא. חייה הספיקו לשלושה דורות, ואין היא מצפה עוד לתעתועי גורל ולצירופי מקרים. אך העובדה שהוא נמצא כאן לידה אינה גורל ואינה מקרה. זהו חשבון שטרם יושב.

כשהשעות נאנקות תחת נטל השיעמום, החודשים יוצאים לנבור באשפה ולחפש בה גרעיני אבטיח. החיים נמרחים ומתארכים יותר מדי. אז מחשבותיה נודדות, והיא מדמיינת לה את ידידהּ כאוות נפשה – משחקת שאטי־באטי, מה שנקרא. לא ברור לה לא מה זה שאטי ולא מה זה באטי. משהו כמו עאמי־שאמי. את העובדה שאחיה לגורל ממתין לה במסדרון בית החולים גילתה כאשר יצאה כדי לחלץ מעט את הרגליים כמצוות הרופא. כמו כפיל המבצע את הפעלולים במקום גיבור הסרט. אולי היא שחקנית ואינה יודעת. גיבורה בעל כורחה. והגורל בא לצחוק באוזניה את צחוקו המר. "אני יכולה להיכנס לרגע לומר לו שלום?"

"אסור, גברת. הוא בתרדמת כמעט מלאה."

היא מנסה לדמיין איך היה השוטר מגיב לוּ סיפרה לוֹ שניסתה להתנקש בחייו של החולה הנחבא מאחורי הדלת. הדבר אירע לפני יותר מחמישים שנה. היא ניסתה, אך לבה לא נתנהּ לעשות זאת. השוטר רואה שהיא מחייכת בפיזור נפש, ומחייך חזרה. היא שבה אל חדרה, מקלה נוקש על רצפת המסדרון. היעד ניצל ממוות. נותר בחיים וזכה לראות את ארצו מקבלת את עצמאותה; נעשה נשיא אלג'יריה. היא נזכרת בו בעצב, לא באהבה. אין היא אוהבת את בעלי בריתו של עבד־אלנאצר. מן הכלא, מן הרדיפות ומגזרי דין מוות אל מושב הנשיאות. וממושב הנשיאות אל הכלא. הכול כמנהג המקום. גילו עולה על תשעים שנה, והוא בא לקבל טיפול אצל הכובשים, אויביו משכבר הימים. פוליטיקה, מקצוע מנוול. החדר שלו קרוב לחדרה. נשיא לשעבר ומרגלת לשעבר חיים בשלום זה לצד זה בצלה האיום של הזִקנה. היא תמצא דרך לבקר אותו. היא צריכה לבוא אליו ולומר לו שבזכותה הוא עדיין נושם. אחר כך שילך ויתפגר לו כאוות נפשו.

בבית החולים אין איש יודע את האמת עליה. אבל היא יודעת מי היא. זיכרונה חד כתמיד, ולא ניבעו בו פרצות. "מימונה מכירה את אלוהים, ואלוהים מכיר את מימונה" – פתגם עממי ששמעה מבּורגיבּה כשביקר בבגדאד. הבאשא הכיר לה אותו. אז היתה עיתונאית, והיא ניגשה אליו וראיינה אותו. משפטן ומהפכן תוניסאי. בא לבקש מממשלתו של נוּרי אלסעיד שתסייע לעמו. לכל מדינה ערבית תולדות משלה ומנהיגים משלה. את מטרתו השיג, וארצו זכתה בעצמאות. האקטיביסט הצעיר גדל והיה ללוחם גדול. הלוואי שהראש יפסיק להזרים שמות ומראות. די לה בכאבי הברכיים. האחיות מתרוצצות סביבה, מבקשות להשביע רצון. בעלה היה קצין מלידה, גיבור מגיבורי מלחמת העולם השנייה. די שתאמר שהיא אלמנתו של סיריל שמפיון, ומיד משפיעים עליה את כל הנוחיות. תלמידים לומדים את כתביו במוסדות להכשרת מרגלים. מקצוע בזוי; הם מעדיפים לקרוא להם "מנגנונים מיוחדים". אבל זה כבר סיפור אחר.

 היא נשכבה וקירבה את הטרנזיסטור הקטן שלה אל אוזנה. את עיניה כיסתה במשקפי שמש לשם ריכוז. את תשומת לבה היא ממקדת כעת באביב הערבי. היא עוקבת אחרי חדשות מהפכת היסמין. למשמע הדברים היא נמלאת פליאה, וחזהּ מתרחב. מצב רוחה מצוין. וכשהרופא קורא לה מדאם שמפיון, היא מסרבת לענות. היא מחייכת חיוך ערמומי ואומרת ששמה תאג' אלמֻלוּכּ, איראנית מבגדאד. והוא מאמין לה, כי עורה השחום מעיד עליה. היא עוברת בין התחנות, עוקבת אחרי מהדורות החדשות. בתוניס מהומות ברחובות. ברחוב אלחבּיבּ בּורגיבּה מניפים שלטים. הוא מת, הלך בדרך כל בשר, ורק שׂדרה מנציחה את שמו. הוא עולה לנגד עיניה בחליפת הקיץ הלבנה שלו ובנעליו. נעליים בשני צבעים, שחור ולבן. בבגדאד הפסיקה לצעוד עמו, כשם שהפסיקה לצעוד עם בן־בלה. הוא סירב להתיר למשלוחי הנשק מקהיר לאלג'יריה לעבור בנמלי תוניסיה. סיפורי הרפתקאות של לוחמים מימים סוערים. היא מסירה את השמיכה מעל רגליה וסוקרת אותן. קטנות, קצרות בהונות; אבל הן שחקו הרים וחצו יבשות.

האחות הביאה מגש ועליו הארוחה ותרופות הערב. היא מבקשת עוד כדור שינה. היא יודעת שמחשבותיה לא יניחו לה להירדם. הלילה יהיה ארוך, כי עטלף שחמק מתוך עברהּ שוכב במרחק שלושה חדרים מחדרה. "וְגָמַרְנוּ אֹמֶר – אַלְגִ'ירְיָה תִּחְיֶה… טַ־טַטַם, טַ־טַטַם, טַ־טַטַם." את המנגינה היא זוכרת, אך את שאר המילים שכחה. בכל פעם שבעלה שמע את ההמנון הלאומי הזה בצבצו לו על הפנים פצעונים אדומים וצהובים. אלרגיה ייחודית של קצין מודיעין שהפסיד בקרב. ה"טלטלוֹת" קראו לזה, כדי שלא לכבדן בתואר מלחמה. הדיוויזיה בפיקוד סיריל שמפיון נלחמה בעזרת רובים, תותחים ומשוריינים, ואילו האויב נלחם בעזרת גופי גברים ונשים. מיליון חללים. בעלה קרא להם: מיליון כלבים. הוא קילל את הערבים בנבזות מכוונת, כאילו הוא מקלל אותה, נוקם בה על התיעוב שהיא רוחשת לו. עצמאותה של אלג'יריה היתה לצנינים בעיניו עד לרגע שבו פלט את חרחוריו האחרונים.

 מרטין שמפיון לא ידעה איך הגיע הלילה הזה לסופו. היא שמעה חדשות, ומדי פעם ישנה שינה חטופה. היא חלמה שרגליה שוב חזקות וגבה זקוף. היא התהלכה בשדרות אלחביב בורגיבה בתוניסיה, ועד כיכר תחריר בקהיר הגיעה. לא חלמה; נכספה. היא צעקה עם המוחים, וקולה עלה. היא ערגה להינשא על כתפיים. ממש כמו בוַתְ'בָּה, ההתקוממות ב־1948 נגד הבריטים בבגדאד. היא התעוררה תשושה כולה, כאילו חזרה ממסע, המשיכה לשכב ונאבקה בכאב שלא הצליחה לקבוע את מקומו. הזיכרונות מכאיבים לה. האחות הביאה ארוחה ואת תרופות הבוקר. לפגעי הזמן אין תרופה…

.

אִנעאם כּצ'אצ'י, "הסוררת", פרדס ומכון ון ליר, סדרת מכתוב, 2021. מערבית: יותם בנשלום.
"הסוררת" הוא הרומן הרביעי של אִנעאם כּצ'אצ'י, סופרת ועיתונאית עיראקית שחיה כיום בפריז. הוא ראה אור בשנת 2017 והגיע לרשימה הקצרה של פרס בוקר הערבי בשנת 2019.

.

 

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "קליפות" מאת מור קדישזון

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן