"נלקחו להרג אחד-עשר כוכביא"

זוכרים את י"א חללי אולימפיאדת מינכן בתמונות ובציטוטים של בני המשפחה וקברניטי המדינה.

הם היו נציגי ישראל באירוע הספורט החשוב בעולם – האולימפיאדה. שחקנים, מאמנים ושופטים ישראליים שנרצחו על ידי מחבלים פלסטינים באחד מאירועי הטרור המסוקרים ביותר בעולם. כשעיני העולם כולו בוחנות ומסתכלות על האירוע שאמור לסמל את האחווה האנושית, הטרור והשנאה הרימו את ראשם. חזרנו אל התמונות והציטוטים של אותם ימים אפלים בספטמבר 1972, כאשר מדינת ישראל קיבלה תזכורת נוספת לכך שבסופו של יום אין לה לסמוך על אף אחד מלבד עצמה. רגעי השבר היו גם פתיחתה של שורת פעולות צבאיות נועזות בעומק שטח האויב, עם מטרה צודקת אחת: למגר את הטרור.

 

 

"רצח של ספורטאים באולימפיאדה ספורטיווית – איזו סתירה ואיזה צירוף איום. האולימפיאדה – שמראשית ההיסטוריה נועדה להיות מיפגש של אחווה בין כל בני הקשת האנושית ולהוכיח כי רעיון השיתוף והשלום הוא לא רק משאת נפש נשגבה אלא גם דבר אפשרי. והנה דווקא באולימפיאדה מצאה לנכון כת טמאה של ערבים קיצוניים – כת שהפכה את הרצח לפולחן ואת ההרג העיוור לעקרון, לרצוח 11 מבחירי ספורטאינו ביחד עמם את הרוח האולימפית"

(סגן ראש הממשלה ושר החינוך יגאל אלון. 7.9.1972)

 

 

בני משפחתו של אחד הנרצחים עם הגעת גופת יקיריהם לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

 

"שלום הורים יקרים. קודם כל אני רוצה לברך אתכם לשנה טובה. אני מרגיש כאן טוב. רק אני מאד מאוכזב על זה שלא הצלחתי בהאבקות.. כאן מאד יפה. אי אפשר לכתוב על הכל"

(מתוך גלויה ברוסית ששלח אליעזר חלפין ז"ל מהכפר האולימפי במינכן לבני משפחתו בתל אביב ימים ספורים לפני הטבח)

 

שר הביטחון משה דיין. צילום: אוסף דן הדני 7.9.1972

 

 

"על קבר רענן זה עומד עם אבל, אך נחוש שידע להתמודד עם זרועות החבלה, שלא ישקוט עד שהטרור יבוער משורשו ויוכרעו אירגוני פרא אלה, שולחיהם ובסיסהם. ישראל לא תהסס מלנקוט את האמצעים הדרושים שלרשותם כדי לשים קץ לטרור"

(שר התקשורת שמעון פרס בהלוויתו של יעקב שפרינגר ז"ל. 7.9.1972)

 

אילנו רומנו, אלמנתו של יוסף רומנו ז"ל, עם הגעת גופת יקירה לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

"הוא העמיד את נבחרת הקלעים של ישראל על הרגליים. תמיד היה עליז, מלא חוש הומור. אף פעם לא ראיתי אותו עצוב. היה בעל ידע עצום. נפרדתי ממנו ביום שיצא לגרמניה. עתה שוב לא נראה אותו. זו אבידה עצומה. הוא הקים את דור הקלעים החדש. הצעירים גדלו ממש על ברכיו"

(נחמיה סירקיס חבר לנבחרת הקלעים סופד לחברו יעקב שפרינגר ז"ל. 7.9.1972)

 

ארונות הנרצחים מגיעים לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

"הצבי ישראל – על במותינו שוב חללים. והפעם מעל במת שליחי העולם, צביי כל הלאומים המצויינים בגבורה ובחן ובתפארת לעיני רבבות רבים נבחרי כל העמים, ולאזני מיליונים מרובים של צופי כל העולם, נלקחו להרג אחד עשר כוכביא, שככבו על שמי הספורט בישראל ונרצחו בדם קר, כפותים ומופקרים בידי חדלי אדם שאבדו כל זיק של צלם האלהים, הפעם כל עמי עולם קרובים אל החלל. מצפון כל העולם – אל דמי לך. עד שתגדע זרוע המחבלים של רשעי צוררינו"

(נשיא המדינה זלמן שזר. 8.9.1972)

 

ארונות הנרצחים מגיעים לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

"כל כך טוב היה לנו ושמחנו להצלחותיו של עמיצור בתחום הספורט אשר לו הקדיש עשרות בשנים. רק בן 40 היה וכל חייו עדיין היו לפניו, כך שקשה לשלים עם האסון. איך אגדל את ילדי? התינוקת בת 7 חודשים לא תבין, אולם הילד בן ה-5 ירגיש היטב את חסרון אבא"

(שושנה עמיצור סופדת לבעלה שפירא עמיצור ז"ל. 6.9.1972)

 

ארונות הנרצחים מגיעים לישראל. צילום: אוסף דן הדני, 7.9.1972

 

 

דוד ברגר, מרים משקולות, 28, רווק, קליבלנד

יוסף גוטפרוינד, שופט היאבקות, 40, נשוי + 2 בנות, גבעת שאול

משה ויינברג, מאמן היאבקות, 33, נשוי + תינוק, פתח תקווה

אליעזר חלפין, מתאבק, 24, רווק, קריית שאול, תל אביב

מארק סלבין, מתאבק, 18, רווק, קריית שאול, תל אביב

זאב פרידמן, מרים משקולות, 28, רווק, חיפה

יוסף רומנו, מרים משקולות, 32, נשוי + 3 בנות, הרצליה

קהת שור, מאמן קליעה, 53, נשוי + בת, קריית שאול, תל אביב

אנדריי שפיצר, מאמן סייף, 27, נשוי + תינוקת, קריית שאול

עמיצור שפירא, מאמן אתלטיקה, 40, נשוי + 4 ילדים, קריית שאול

יעקב שפרינגר, שופט הרמת משקולות, 51, נשוי + 2 ילדים, בת ים-חולון

יהי זכרם ברוך

לעבור דירה לארכיון: המשוררת אגי משעול הפקידה את ארכיונה בספרייה הלאומית

אף פעם לא חשבתי על החומרים שלי במונחים של ארכיון ופתאום הזדמן לי לעשות סדר בחומרים: מחברות חלום, יומני שירה, התכתבויות ספרותיות, הקלטות, צילומים וכו', חומרים שהסתובבו והעלו אבק בכל מיני מגירות ומחסנים. נאלצתי לעיין בחומרים שמאז נכתבו לא קראתי בהם ושקעתי כולי במסע של 'אלה הם חייך'

"כשפנו אלי בבקשה להעביר את הארכיון שלי לספרייה הלאומית בירושלים, נבהלתי קצת כי 'ארכיון' נקשר אצלי תמיד עם אנשים שכבר אינם בחיים, אבל מצא חן בעיני שהספרייה פונה גם ליוצרים חיים כמו דויד גרוסמן וא.ב. יהושע ועוד.

כשהתחלתי לאסוף את החומרים בקרטונים שקיבלתי, עברתי תהליך רגשי מעניין. אף פעם לא חשבתי על החומרים שלי במונחים של ארכיון ופתאום הזדמן לי לעשות סדר בחומרים: מחברות חלום, יומני שירה, התכתבויות ספרותיות, הקלטות, צילומים וכו', חומרים שהסתובבו והעלו אבק בכל מיני מגירות ומחסנים. נאלצתי לעיין בחומרים שמאז נכתבו לא קראתי בהם ושקעתי כולי במסע של 'אלה הם חייך'.

שאלתי את עצמי איך אוכל להיפרד מכל זה ומה יהא על הזיכרונות שאוכל לעיין בהם בימי זקנתי, ואיך אוציא הכל מרשותי והאם כדברי רחל המשוררת מעתה 'יד כל במנוחה תמשש' את הדברים. עם זאת, כמשוררת אני משתדלת לא לקחת את עצמי באופן אישי ולאט לאט התרחש דבר הפוך: התמלאתי תחושת שחרור בודהיסטית שלפיה טוב לא להיקשר לדברים, טוב לוותר, לשחרר ולפנות מקום, כמו שכותב פרננדו פסואה בשירו 'מהחלון הגבוה ביותר' בו הוא מנופף לשיריו היוצאים לעולם ואומר להם 'לכו, לכו ממני', מה עוד שמדובר בספרייה הלאומית, שם נשמר החומר ויתקיים לצרכי מחקר ותיעוד. נרגעתי גם מהסעיף שלפיו אוכל לגנוז חומרים עד אחרי שאקרא לישיבה של מעלה (מעניינת הייתה ההתפתלות סביב מושג המוות) ושכל תצוגה או פנייה לעיון בחומרים נבדקת גם איתי.

עדיין מצויים אצלי כמובן חומרים רבים שמעכשיו בהדרגה אמשיך להעביר לבית השני שלי – הארכיון של הספרייה הלאומית. זה ממלא אותי שמחה כי זוהי האוניברסיטה שבה למדתי ובספרייה של גבעת רם ביליתי הרבה מאד שעות בתקופת לימודי בחוגים לספרות ולשון עברית."

אגי משעול בילדותה

 

 

אגי משעול, מהמשוררות החשובות והבולטות בישראל, מצטרפת למשוררים ולסופרים שמסרו את ארכיוניהם לספרייה הלאומית עוד בחייהם ובהם: דויד גרוסמן, א.ב יהושע, חיים באר, אורי אבנרי ואף ש"י עגנון.

בארכיונה של אגי משעול שמורים כתבי יד של שיריה (שפורסמו ושטרם פורסמו), יומני חלום, תרגומים פרי עטה, ביקורות על יצירתה, מכתבים שקיבלה בעקבות פרסום ספרי שיריה מאנשי ספרות שונים ומכתבים הכוללים הודעות רשמיות על זכייתה בפרסים ספרותיים ובתארי דוקטור לשם כבוד. יש בו חומרים על פעילותה כמרצה אורחת באוניברסיטאות, בהנחיית סדנאות שירה ועבודתה בניהול בית הספר לשירה של 'הליקון'. בארכיון נמצאים גם כתבי יד שטרם פורסמו של מי שהיו חבריה הקרובים של  משעול, יזהר סמילנסקי ונעמי סמילנסקי.

היומנים והחומרים האישיים של משעול יהיו גנוזים למשך כמה עשרות שנים, אך הארכיון הכולל את טיוטות כתבי היד וחלק ניכר מההתכתבויות יהיה נגיש לציבור הרחב, לסטודנטים ולחוקרים בבניין הספרייה וגם  באתר ספרייה.

 

 

 

עמוד מתוך מחברת חלום של אגי משעול
לחצו להגדלה

 

עמוד מתוך יומן שירה של אגי משעול
לחצו להגדלה

 

יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית, דוד בלומברג, אמר במעמד חתימת ההסכם למסירת הארכיון, כי לספרייה הלאומית תפקיד חשוב ומרכזי ביותר בשימור והנגשת יצירה מקורית ישראלית. הוא הבטיח שהארכיון, שמצטרף לעוד מאות ארכיונים של אנשי רוח והגות שנמצאים בספרייה, יזכה לטיפול מסור ומקצועי, כפי שראוי לארכיונה של משוררת חשובה ומוערכת.

המשוררת אגי משעול יחד עם יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית, דוד בלומברג
(צילם: חנן כהן)

 

מנהל הספרייה, אורן וינברג, סיפר שארכיונה של אגי משעול מצטרף לאתגר הגדול שעומד בפני עולם הארכיונאות כולו: אירכוב מחשבים אישיים, הכוללים מיילים וטיוטות דיגיטליות, באופן המאפשר מעקב אחרי שלבי היצירה. הוא הביע תקווה שסופרים ויוצרים נוספים ילכו בדרכה וימסרו את ארכיוניהם בעודם בחיים ובכך יוכלו להיות שותפים לתהליכי העבודה על הארכיון ולהנגשתו לציבור.

אגי משעול (70) נולדה בטרנסילבניה למשפחה הונגרית להורים ניצולי שואה ועלתה איתם לארץ בגיל 4. היא כתבה 16 ספרי שירה וזכתה בפרסים רבים, בהם פרס ראש הממשלה והפרס ע"ש יהודה עמיחי, וכן קיבלה תארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, מכון ויצמן למדע ועוד. היא מוצאת את ההשראה שלה ביום יום ובעולם החלומות וכותבת שירה מלאת פליאה, חוכמה, הומניזם והומור.

אגי משעול

כך נולד הנאום ששינה את העולם

"ספר להם על החלום, מרטין!", צעקה מהקהל זמרת הגוספל מהליה ג'קסון. והשאר? ייכתב ויירשם בספרי ההיסטוריה.

הנייר הלבן בהה בו באכזבה במשך מרבית הערב והלילה. היה זה יום לפני "המירוץ על וושינגטון" באוגוסט 1963, ומרטין לותר קינג הבן עדיין לא הכין את הנאום המסכם. גם בשעה שלוש בבוקר, כשכל האנשים סביבו קרסו מעייפות, עדיין עבד במרץ. או שמא בחרדה?

הלחץ רק הלך וגבר ככל שההמונים החלו לעשות את דרכם לכיוון האנדרטה של הנשיא לינקולן, המשחרר ש"בצלו הגדול אנו חוסים היום". כשהגיע תורו של קינג לעלות לבמה, זכו מיליוני אמריקנים לשמוע לראשונה את קולו של המנהיג החשוב ביותר של התנועה לזכויות האזרח. במיתולוגיה של אותה תנועה היסטורית טמן רגע זה הבטחה וציפייה אדירות שכמעט ולא מומשו.

 

כתבה שפורסמה ב"הצפה", 29.9.1963. לחצו לכתבה המלאה

 

עוד בתחילת הנאום הבינו המאזינים שהכומר הצעיר לא מתכוון להסתפק בזמן הקצר שהוקצב לו. במשך דקות ארוכות שטח את צרותיו של האדם השחור ומנה את כל התלאות שעוברים אלפי פעילות ופעילים בתנועה שדרשה את המימוש של ההבטחה האמריקנית לחיים: חירות ורדיפה אחר האושר. היה זה מסר צודק, אך הוא היה גם מבולבל.

 

כתבה שפורסמה ב"קול העם", 28.9.1963. לחצו לכתבה המלאה

 

שנות המאבק הארוכות, האכזבות והזמן שבילה בבתי מעצר שונים בדרום ניכרו בדבריו ובאנרגיה הכבויה שהקרין קינג. דווקא ברגע זה, מספרת אותה מיתולוגיה עיקשת, צעקה אישה לימינו של קינג. הייתה זו מהליה ג'קסון – זמרת הגוסטפל האהובה עליו וחברתו הוותיקה למאבק, שקראה את את הקריאה: "ספר להם על החלום, מרטין."

 

טקס חנוכת רחוב "מרטין לותר קינג" בירושלים, 20.1.1986. צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני

 

וקינג, כמו מתעורר בעצמו מתוך חלום, התעשת ושינה את הכיוון של נאומו: לאחר שתיאר את הסבל שהיה והנו מנת חלקם של כל איש ואישה שחורים באמריקה, החל לשתף את מאות אלפי הצועדים ומיליוני המאזינים והצופים בחלום שלו: חלום של אחווה בין-גזעית ובין-דתית בו החירות תהדהד מכל גיא ועמק, עידן חדש בו אדם יישפט לא על פי צבע עורו, אלא על פי אופיו. תקופה בה נשב כולנו, בני עבדים ובני בעלי עבדים, יחד אל שולחן האחווה. היה זה חלום השואב את כוחו וחיוניותו ממסורת הנצרות השחורה, מחזונם האוניברסלי של נביאי ישראל ומתורות ההתנגדות הלא אלימה של מנהיגים והוגים דוגמת מהטמה גנדי והנרי דיוויד ת'ורו.

 

 

הנאום הזה נזכר ברשימה אחר רשימה כנאום הטוב ביותר של המאה העשרים, וייתכן של ההיסטוריה האנושית כולה. אבל, כמו שידע היטב הכומר שנשא אותו, הדרך אל "הארץ המובטחת" עוד רצופה במכשולים אימתניים אותם יש לצלוח. פחות מחמש שנים מאוחר יותר אף הבהיר בנאום האחרון שנשא, יום לפני שנורה למוות, "אני אולי לא אגיע לשם אתכם."

1890: עדות נדירה מימיו הראשונים של התאטרון היהודי בלבוב

כרזה מפתיעה מגליציה מעידה על חיי התרבות העשירים שהתקיימו ביידיש בקהילות מזרח אירופה. המחזה על המלך הורדוס הועלה בלבוב באישור השלטונות, ובהשתתפות התזמורת הצבאית המקומית.

הכרזה האבודה המבשרת על "אופרה בת חמש מערכות מאת יהודה ל' לנדא"

מאת: יוסף גלסטון
כאשר גיליתי כרזה זו בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים, נזכרתי בדבריו של איש התאטרון היהודי מיכאל וייכרט: "הצרה היא בכך שאין בידי כל חומר [על תולדות התאטרון היידי]. הידיעות הדלות של בעלי הזיכרונות התפזרו ונפוצו בכל תפוצות ישראל. כרזות וצילומים כמעט ולא השתמרו" ("יידיש טעאטער אין גאליציע", בתוך 'ספר גליציע', בואנוס איירס, 1968, עמ‘ 293, בתרגום לעברית). הנה מצוי בידינו מסמך נדיר בגרמנית, מודפס על נייר סגול דק, המתעד את חודשיו הראשונים של התאטרון היהודי בלבוב.

 

תרגום הכרזה:

תאטרון יהודי
מנהל י"ב גימפל, Pod Sroka [הגן הציבורי 'תחת העורב']
יום ראשון, 13 ביולי 1890
הצגה שנייה
הורדוס הגדול
אופרה בת חמש מערכות מאת יהודה ל' לנדא [Landa]
תרגום המחבר מהמקור העברי, כולל עיבוד שירי ומקהלתי לבמה היידית
מוזיקה מאת אדולף פטר
"הורדוס, שיר חזיון הוגה בחמש מערכות משפת עבר לשפה יהודית מאת המחבר" [נכתב במקור בעברית]
תלבושות ותפאורות חדשות מאת נוסיג
במאי מר ויינשטוק
הנפשות הפועלות:
הורדוס הראשון, המלך האדומי של יהודה — מר שור
הירקן המקבי [הורקנוס השני], המלך והכהן הגדול לשעבר — מר אסקרייז
יוסף, גיסו של המלך הורדוס — מר טבצ‘ניקוב
שמואל, תלמידו — מר ס‘ פרקויף
דואג, שר המשקים של המלך — מר גולדנברג
שליח המלך — מר שראמיק
אלכסנדרה, בתו של הירקן — העלמה פראגר
מרים, בתה של אלכסנדרה, אשתו של המלך
הורדוס — העלמה קאליש
שלום, אחותו של המלך הורדוס, אשתו של יוסף — הגברת וילנסקי
הסנהדרין, חיילים, עם מקום ההתרחשות — ירושלים, מאה שנה לפני החורבן
בליווי התזמורת הצבאית
מחיר הכרטיסים: שתי השורות הראשונות — פלורין אחד ו־ 20 קרייצרים. השורה הראשונה (אחרי שתי השורות הראשונות) — פלורין אחד.
השורה השנייה — 80 קרייצרים.
השורה השלישית — 60 קרייצרים. שאר המקומות באולם התאטרון — 40 קרייצרים.
היציע — 25 קרייצרים במכירה מוקדמת …
תחילת ההצגה בשעה 7 בערב
היום לא תתאפשר כניסה חופשית

 

 

תאטרון ביידיש

את התאטרון הקים האמרגן יעקב בער גימפל (1906-1840), שהחל את דרכו כמאייר כרזות ומודעות. כאשר שמעו מומחים את המאייר הצעיר שר הזמינו אותו להצטרף למקהלת התאטרון העירוני הפולני בלבוב והוא שר בה קרוב לארבעים שנה. כשהתקרב לגיל חמישים הבין גימפל שלא יישאר עוד זמן רב זמר המקהלה הראשי. באותה תקופה פגש בשחקנים של להקת תאטרון יהודי שהופיעו בניהולו של האמרגן חיים בנימין טרייטלר והגיע למסקנה שיוכל למלא תפקיד של מנהל תאטרון. מאז לא הרפה ממנו הרצון להקים תאטרון יהודי בלבוב, בדומה לתאטרון הפולני או הגרמני.

גימפל הצליח להשיג את תמיכתו של המנהל לשעבר של התאטרון הפולני העירוני בלבוב, אדם ברוג-מילשבסקי, והגיש לשלטונות בקשה לקבלת רשיון לפתיחת תאטרון יהודי בלבוב. שירותו רב השנים בתאטרון הפולני העירוני והתמיכה של ברוג-מילשבסקי עשו את שלהם, והרשיון ניתן ב-24 באפריל 1889. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ניתן רשיון להקמת תאטרון יהודי קבוע, בשונה מלהקות שחקנים נודדות שהיו מצויות אז.

הצגת הבכורה של קבוצת התאטרון בלבוב התקיימה ב-25 במאי 1889 בגן הציבורי Pod Sroka ('תחת העורב') בפרוור הצפוני של לבוב. הקהל הרב שמילא את הגן ראה את האופרטה 'שולמית' מאת אברהם גולדפדן. בהמשך הועלה המחזה 'בר כוכבא' שאף אותו כתב גולדפדן. שתי ההצגות זכו להצלחה מסחררת, בין השאר הודות לליהוק השחקנים היהודים הטובים ביותר באותה תקופה: יוסף וסופיה ויינשטוק, אברהם וברטה טנצמן, אברהם ואנטה אקסלרוד, ברנרד ומרי וילנסקי, אברהם פישקינד, שמואל טבצ‘ניקוב, רגינה פראגר ואחרים.

 

מימין לשמאל: המחזאי יהודה ליב לנדא, רגינה פראגר ששיחקה את אלכסנדרה בתו של הורקנוס, במאי ההצגה יוסף ויינשטוק, מייסד התאטרון יעקב בער גימפל, ברטה קאליש ששיחקה את מרים בת אלכסנדרה, אלפרד נוסיג − מעצב התלבושות והתפאורה − בדיוקן מאת הצייר אמיל פוקס, 18

 

מחזאי ורב

הופעת הבכורה המוצלחת של התאטרון היהודי בלבוב הרשימה מאוד את יהודה ליב לנדא  (1942-1866), תלמיד בית המדרש לרבנים והגימנסיה בלבוב, אז בן 23, שהספיק כבר לכתוב שלושה מחזות בעברית: 'בר כוכבא', 'אחרית ירושלים' ו'הורדוס'. בעקבות הצלחת התאטרון תרגם לנדא ליידיש את המחזה ‘הורדוס‘ ומסר אותו לגימפל. המחזה מצא חן בעיני גימפל ולהקתו, ואדולף פטר, אחד הנגנים בתזמורת הצבאית שליוותה את הופעותיהם של השחקנים היהודים, כתב למחזה מוזיקה שכללה אריות רבות. השתתפות התזמורת הצבאית הייתה אחד התנאים שהציבו השלטונות למתן הרשיון. יוצר התלבושות והתפאורה היה אלפרד נוסיג (1943-1864), לימים פסל, סופר, הוגה דעות ציוני ואיש ציבור שהוצא להורג בידי המחתרת היהודית בגטו ורשה בגלל שיתוף פעולה עם הגרמנים.

תאריך הצגת הבכורה של המחזה 'הורדוס הגדול' אינו ידוע, אך תאריך ההצגה השנייה — 13 ביולי 1890 — נודע לנו הודות לגילוי הכרזה. מזיכרונותיה של השחקנית ברטה קאליש מתברר שהמחזה נחל הצלחה גדולה אף יותר מאשר יצירותיו של גולדפדן, ובמשך שנים רבות הוא היה אחד המחזות הפופולריים והמוצגים ביותר בגליציה.

המחזאי יהודה ליב לנדא סיים בהצלחה את לימודיו באוניברסיטת לבוב ב-1893. הוא קיבל תואר דוקטור לתאולוגיה והוסמך לרבנות בהיותו בן 27 בלבד. באותה שנה התקיימה בעיר ברודי הופעת הבכורה של המחזה החדש שלו 'יש תקווה'. היה זה המחזה הראשון שהוצג בגליציה בעברית. במפנה המאות עסק הרב הצעיר והנמרץ בפעילות ציבורית, והיה בין השאר מזכירו של בנימין זאב הרצל. ב-1901 הוזמן לנדא לשמש רב במנצ'סטר, ומ-1903 כיהן כרב ביוהנסבורג. הצגות התאטרון היהודי בלבוב נמשכו ברציפות במשך חמישים שנה, עד לשואה. אריכות ימים תאטרלית כזו לא ידעה הבמה היהודית עד להקמתה של מדינת ישראל.

 

תרגם מרוסית: דן חרוב

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 25 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".