נדיר: התלמידה חוה זלצר מתארת את חגיגות מירון בשנת 1920

"פה קבוצת תימנים במלבושיהם המשונים, פה כנופית בוכארים, פה אשכנזים, והנה גם הקבוצה הגדולה המושכת כל עין – קבוצת תימני דמשק, הלבושים בגדי ערבים ודוהרים על סוסיהם".

מירון, 1957. צילום: משה פרידן, לע"מ

נברנו בארכיונים ומצאנו את התיאור היפהפה הזה של ל"ג בעומר במירון. התיאור הזה פורסם בחודש מאי 1920 בעלון חודשי בשם "בית ספרנו" שיצא על ידי ע"י תלמידות "בית הספר הלאומי" באיסט ברודווי בניו יורק. את הכתבה כתבה התלמידה חוה זלצר. מבדיקה שערכנו, אנחנו מעריכים כי מדובר בבתו של רב בשם יהודה ליב זלצר, שבבגרותה גם עלתה לארץ. 

קריאה מהנה!

 

זכרונות: ל"ג בעומר במירון

מאת: חוה זלצר

 

חג הפסח אך חלף ועבר והעיר צפת שוב מתמלאה שאון ושמחה. הכנות גדולות ומרובות נעשות לקראת חג שני, לקראת ל"ג בעומר. שמחה רבה מורגשת בכל העיר. שיחות בית המדרש בין מנחה למעריב, האגדות והספורים המלאים נסים ונפלאות, הזמרה במוצאי שבת בבתי הכנסת – כולן מירוניות.

מירון, 1930. צפו באלבום המלא

 

וערב החג הגיע, ובדרך העולה מירונה נוהרים המונים המונים, אנשים, נשים וטף, אלה רוכבים על חמורים ואלה עולים ברגל. פה קבוצת תימנים במלבושיהם המשונים, פה כנופית בוכארים פה אשכנזים, והנה גם הקבוצה הגדולה המושכת כל עין – קבוצת תימני דמשק, הלבושים בגדי ערבים ודוהרים על סוסיהם, כולם חגורי כלי זין: אקדחים, חרבות ורמחים… הם נושאים אתם כמנהגם בכל שנה ושנה "ספר תורה", והתהלוכה היא גדולה ומלאה פאר והדר.

 

 

מירון, 1935. צילום: טים נחום גידל

 

הנסיעה למירון מצפת נמשכת כשעתים. המסילה עקומה ועקלקלה עד שאי אפשר לעגלה לעבור בה, ושלשלת ארוכה של סלעי מגור והררי עד נמשכת לאורך הדרך. באמצע הדרך נמצא נחל של מים חיים, וסביבו צומחות ערבות מרובות המשמשות ליהודי צפת בחג הסוכות לכסות בהן את סוכותיהם. לא רחוק משם נמצא קבר של תנא גדול, והקבוצות העולות מירונה עומדות להתפלל על קברו. הרבה בורות ומערות נמצאים בדרך. ומספרים שאם יפול אחד מן העולם למירון באחד הבורות לא יאונה לו כל רע, כי המקום מקום קודש הוא. ועוד מספרים, כי לערבי אחד היתה כברת ארץ במירון ונטע שם עלי טבק, ופעם בא גנב וחפץ לגנוב מעלי הטבק, ויבשה ידו. אחרי שעה וחצי של נסיעה נראית מרחוק חצר בנויה על הר ומתחת להר מערת ר' שמעון בר יוחאי. מספרים כי בשעה שבנו את החצר העיז אחד הבונים להיכנס לתוך המערה וימת.

 

https://www.facebook.com/NationalLibraryIsrael/videos/1056026641110373/

 

 

אך הגיעה האורחה למירון, היא נכנסת לחצר. והחצר גדולה עד מאוד ולה שער של ברזל. ובחומה המקיפה את החצר נמצאים חדרים קטנים לאורחים. מהחצר עוברים לאולם גדול ובאמצע האולם מתנשא קבר גדול מוקף שבכה של ברזל ועליו מאות נרות דולקים, ולכל נר קשורה פתקא קטנה עם שם המנדב עליה. קבר זה הוא קברו של ר' אליעזר. מן האולם מוביל המסדרון הימיני אל הישיבה, והשמאלי אל קברו של ר' שמעון בן יוחאי. מצבה גדולה עומדת על הקבר ומגיעה עד התקרה. עברה האחד של המצבה הוא משופע והעבר השני תלול בכותל. האבן מכוסה שעווה של נרות. ותמיד ימצאו שם אנשים המנשקים את קבר התנא הקדוש.

 

מירון, 1960. צילום: לע"מ

מתחת להר התלול נמצאת מערה גדולה, אמה וחצי רוחב פתחה, כשמונה אמות רחבה וי"ח אמות ארכה. היא מערת תלמידי בית הלל. על אצטבאות אבן רחבות המצומדות אל הכתלים מונחים עמודי אבן גדולים, ומקובל הוא, שכל עמוד ועמוד מציין את קברו של אחד מתלמידי הלל.

עולי הרגל עוברים בכל החדרים האלה ומנשקים את הקברים עשר פעמים. אחרי תפילת מעריב מעלים את הנרות בחדרי ר' שמעון ור' אליעזר. אז נכנסים אל החצר, והריקוד והזמרה מתחילים. ביחוד מזמרים בהתלהבות מרובה את המזמור הידוע "רבי שמעון בר יוחאי". החצר מלאה שירה ואורה, וריקודים אינם חסרים.

 

מירון, 1957. צילום: משה פרידן, לע"מ

בהגיע חצות הלילה עולים הגגה ושם מתחילה  השמחה העיקרית, שמחת ה"הדלקה". ומי שלא ראה שמחת ההדלקה לא ראה שמחה בימיו. בתוך אגן גדול החצוב אבן ועומד על כן של אבן, יוצקים שמן זית, וכל אחד משליך תוך האגן משי מרוקם זהב ושאר מיני רקמה, ואז מדליקים את הרקמה שבתוך אגן השמן ולהבה גדולה עולה השמימה ומאירה את כל החצר, ואת השדות ואת הכפר הסמוך. והאור יפה ונהדר, וכוכבי זהב מרחפים בתוך הלהבה ואובדים באפלה. וכל ההמון מריע בקול, מזמר ומרקד על עלות השחר.

חוה זלצר.

 

כתבות נוספות:

ההוגה שהעז להחליף את ברכת השחר "שלא עשני אישה"

הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

150 שנה בכותל המערבי

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

בשנת 1911 הואשם גבר יהודי-רוסי בשם מנדל בייליס ברצח נער נוצרי, שנתיים לאחר מכן נגזר דינו. הצצה לאלבום שהופק בשנת 1913 בוורשה, המתעד את מהלך המשפט ותוצאותיו הרות הגורל.

מנחם מנדל בייליס (מימין) וקריקטורה אנטשימית שפורסמה במהלך המשפט

זה התחיל עם גופה. אנדרי יושצ'ינסקי בן ה-12 נמצא תחוב במערה מחוץ לקייב בחודש אפריל 1911, פניו הושחתו ללא היכר ועשרות פצעי דקירה זוהו על גופתו שותתת הדם.

אל מצעד ההלוויה של אנדרושה הצעיר הגיעו, מלבד בני משפחתו האבלים, גם תושביה הלא יהודיים של קייב. הם נשאו עלונים שהודפסו בחופזה, עליהם הוכרז באותיות גדולות: "הז'ידים (כינוי גנאי ליהודים) עינו את אנדרושה למוות!" העלונים העלו האשמה בת מאות שנים כנגד היהודים: דמו של הנער הנרצח נשאב לצורך עשיית מצות ועל כן, יש לנקום את דמו של הקדוש המעונה. עלילת דם חדשה החלה לקרום עור וגידים.

היות שהרשויות בקייב אסרו על ביצוע פוגרום ביהודים, חיפשו תושביה הלא יהודיים של העיר את היהודי שישלם על הרצח המתועב. לקח לרשויות ארבעה חודשים כדי לספק את הקורבן הראוי:  מנחם מנדל בייליס, מנהל של מפעל לבנים הממוקם בקרבת המערה בה התגלתה גופתו של יושצ'ינסקי.

על אף שהראיות נגד בייליס היו רעועות, ורוצחיו האמתיים של הנער אותרו תוך זמן לא רב לאחר מעצרו, סירבו הרשויות לשחרר את בייליס. בסוף אוקטובר 1913 – יותר משלוש שנים בהן נמק בייליס בכלא הצאר, הכריזו חבר המושבעים על גזר הדין. בתגובה, מיהרו מו"לים יהודים בוורשה והוציאו לאור את "אלבאם פון בייליסעס פראצעס" (אלבום של משפט בייליס).

 

 

כיצד התנהל המשפט המתוקשר ומה היה גזר דינו של בייליס? על כך נלמד מתוך האלבום עצמו.

 

כיצד להחזיר ליהודים את צלם האנוש שלהם?

 

תיאור (מינימלי ביותר) של השתלשלות המשפט

 

"לזיכרון היסטורי תמידי של אותו משפט היסטורי אני מוציא לאור את האלבום שבו מופיעות כל הדמויות המרכזיות שהשתתפו באותו משפט נזכר, אם מצד ההאשמה ואם מצד ההגנה.

המוציא לאור, נ. ריווין"

(מתוך: אלבאם פון בייליסעס פראצעס. תרגום מיידיש: אדריאן גרושניעווסקי, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית)

מרגע שנעצר, ולאורך כל המשפט, התאמצה התביעה לצייר את בייליס בתור יהודי קניבלי ותאב לדם נוצרי עבור טקסי הפולחן המסתוריים שלו. בייליס עמד למשפט בשם יהודי רוסיה כולה. מטרת האלבום שהופק בשנת 1913 על ידי נ. ריווין מוורשה הייתה להחזיר את הפוקוס אל האדם היחיד, אל מנדל בייליס.

האלבום נפתח בשלוש סצנות מחייו של הנאשם לפני השבר הגדול שהפך את עולמו ועקר אותו מחייו הקודמים: הבית בו התגורר, אשתו וארבעת ילדיו, ודיוקנו של בייליס לפני שפרצה הפרשייה. דמותו היא של גבר יהודי בשנות ה-30 לחייו, חנוט בחליפה, מרכיב משקפיים בעלי מסגרת עגולה ומתהדר בזקן מטופח, מיישר מבט בפנים ספק רציניות, ספק מחויכות.

 

הבית בו גר בייליס עד פרוץ הפרשה

 

משפחתו של בייליס ובייליס עצמו

 

לאחר ביסוס הרקע השלו, נזרק גיבור עלילת הדם (ויחד עמו גם אנחנו, קוראי האלבום) אל מציאות זרה ומאיימת. מכופף וחרד, נלקח בייליס למעצר בידיי חייל חמוש. הציור מסתיר את הסיבה לסבל האיום המצטייר מפניו של בייליס: על המועקה הנפשית שהביאה עלילת הדם, התווספה המעמסה הגופנית: הנאשם הוצעד אל בית המשפט ברגליים נפוחות ושותתות דם, תוצאה של הליכה ברגל על שלג וקרח בנעליים ללא סוליות. בציור השני באותו העמוד (עמוד חמש) הוא בבית הדין, ושני חיילים שומרים עליו בחרבות שלופות.

 

בייליס על שולחן הנאשמים

 

שישה חודשים ישב במעצר עד אשר הוגש נגדו כתב אישום. לאורך מעצרו הממושך בייליס הושפל, הוכה בידיי אסירים וסוהרים ונמנעו ממנו אוכל ושתייה למשך ימים ארוכים. מספר פעמים ניסו רשויות הכלא והתביעה לשכנע אסירים ששהו עמו להעיד עליו, ואף שלחו סוכן חשאי לרגל אחר האסיר. בעמוד שש נראה הנאשם מובא בפני בית משפט עוין, תוך שנאלץ להגן על חפותו לנוכח ההאשמות הקשות שהוטחו נגדו.

 

ישיבת בית הדין בקייב

 

חבר השופטים שנבחר למשפטו

 

מרגע זה ואילך התקדמו העניינים אל נקודת הרתיחה: תחילה הואשם בייליס ברצח הנער, בהמשך השתנתה האשמה לרצח טקסי של ילד נוצרי. בעוד גורמים בממשלת הצאר (ובראשם שר המשפטים) התעקשו על אשמתו, קמו לבייליס תומכים יהודים ולא יהודים רבים אשר השתכנעו בחפותו של האיש.

 

המפעל בו עבד בייליס לפני מעצרו

 

הנער הנרצח אנדרי יושצ'ינסקי ו"המערה" בו נמצאה גופתו

 

כל צד שלף את המומחים שלו: היות שמערכת המשפט הרוסית חיקתה את מערכת המשפט במערב, נאלצה התביעה "להוכיח" באמצעים משפטיים את עלילת הדם: היא גייסה לשירותה עדים מומחים, רופאים ואפילו מומחה ליהדות. העובדה ששיטה משפטית מודרנית גויסה כדי להוכיח האשמה ימי-ביינימית, היא שעזרה להעניק למשפט את הפרסום השלילי לו זכה ברוסיה ומחוצה לה.

 

התובעים במשפט

 

המומחים מטעם ההאשמה (כך במקור). מעניין שהמילה "האשמה" חוזרת כמעט בכל אזכור של העדים שהובאו מטעם התביעה. האם מדובר בביקורת סמויה נגד התביעה או שמא זו טעות "תמימה" מצד המוציא לאור?

 

אחד מעדי המפתח של התביעה היה האב פרנאטיס, כומר קתולי תימהוני שהעיד על עצמו כמומחה בפולחן יהודי. את מומחיותו ביסס על הידע העצום שלו בתלמוד. בחקירה הצולבת הוכיחה ההגנה את טענתו לשקרית: הוא ענה במבוכה "אינני יודע" על שורה ארוכה של שאלות תלמודיות, תחום מומחיותו. הקהל היהודי במשפט פרץ בצחוק לנוכח הופעתו המבולבלת. על הרבי מטעם ההגנה, יעקב מזא"ה (המופיע בעמוד 15, יחד עם עורך הדין אוסקר גרוזנברג), הוטלה המשימה להפריך את עדותו של האב פרנאטיס, והוא הצטיין במשימה. בשלב הזה יצאו להגנתו של בייליס אפילו עיתונים אנטישמיים מבוססים.

 

משמאל: הכומר הקתולי (והתמהוני) פרנאטיס

 

אבירי ההגנה של בייליס: הרבי מטעם ההגנה יעקב מזא"ה ועורך הדין אוסקר גרוזנברג

 

עם כל עדות שסיפקה התביעה, הלכה והתבררה פרשיית בייליס כעלילת דם מופרכת שבוימה על ידי הרשויות. בסוף אוקטובר 1913 הכריזו חבר המושבעים שהנאשם חף מפשע. לאחר יותר משלוש שנים בהם היה כלוא על לא עוול בכפו, יצא מנחם מנדל בייליס לחופשי. בשתי התמונות האחרונות באלבום מגיעה הדרמה לסיומה המשמח: בייליס חוזר אל ביתו, מוקף בחיק משפחה וחברים.

 

קבלת פנים של בייליס מסביב לביתו מיד לאחר השחרור

 

בייליס מוקף במשפחה וחברים אחרי השחרור

 

אולם, גם לאחר זיכויו המלא של בייליס מכל קשר לרצח אנדרי יושצ'ינסקי, ידעו מפיקי האלבום שהמאבק נגד האנטישמיות ברוסיה הצארית רחוק מלהסתיים. האלבום של משפט בייליס מותיר אותנו עם מספר שאלות לא פתורות: מדוע לא מספק האלבום מידע על האשמה עצמה (הרצח הפולחני בו הואשם בייליס), או מספק פרטים על השתלשלותה מעבר לעובדה שמנדל בייליס נעצר ושוחרר בתום המשפט? ייתכן שאת התשובה לשאלות האלה נמצא בעובדה שהאלבום פורסם ביידיש וברוסית, ולא בפולנית. עובדה זו מלמדת שככל הנראה עבר האלבום את אישורה של הצנזורה הרוסית לפני פרסומו, ולכן לא מופיעים בו פרטים "מביכים" מדי על הפרשה.

אם אכן כך היה, נותרה בעינה השאלה החשובה ביותר: מדוע התפרסם האלבום דווקא בפולין ולא באוקראינה – המקום בו נרקחה עלילת הדם ובו התנהל המשפט?

הכתבה חוברה בסיוע אדריאן גרושניעווסקי, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

 

עוד על משפט בייליס בקטלוג הספרייה

 

כתבות נוספות:

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל

יומן בספר, יולי 1852: "היה לי לששון ולגיל כי יולד לי בת אהובה… ונפטרת ליל ה'".

הצצה לתרגום הנדיר ליצירה שהתיימרה ליישב את הסתירות בתנ"ך - ושימשה גם כיומן טרגי אישי של המתרגם

במשך אלפי שנים השתמשו יהודים ונוצרים בתנ"ך כאמצעי ליישוב הסתירות הרבות בחייהם. במאה ה-17 הפך הרב והדיפלומט מנשה בן-ישראל את הקערה על פיה: הוא חיבר ספר בשם "המכריע" ובו ביקש ליישב את הסתירות הנמצאות בתנ"ך עצמו. הייתה זו משימה אדירה שקהל היעד שלה לא היו "יהודים פשוטים".

בספר "המכריע" פנה מנשה בן-ישראל בספרדית אל שני קהלי קוראים פוטנציאלים: מלומדים ואנשי דת נוצרים, המעוניינים להכיר טוב יותר את הדת היהודית וצאצאי האנוסים מספרד ופורטוגל. הם ביקשו לחזור אל חיק היהדות אחרי דורות רבים בהם אולצו לחיות (הם ואבותיהם) בתור נוצרים.

 

תחריט נחושת מאת האמן היהודי שלום איטליה (Salom Italia) ובו דיוקנו של מנשה בן ישראל וסביבו כתובת בלטינית. ההדפס, בגודל 13X19.5 ס"מ, הופק כנראה בסמוך לזמן התחריט, בשנת 1643. מתוך אוסף אברהם שבדרון בספרייה הלאומית

הספר בנוי בתבנית קבועה לכל אורכו: המחבר מציג שני פסוקים סותרים מן התנ"ך, מציין את הסתירה המדויקת שמצא בהם (היות שלא תמיד ברור לקורא מהי, או שזיהה סתירה אחרת במקום) ולאחר מכן פונה ל"הכרעת" הסתירה: הוא נעזר במקורות יהודיים ולא יהודיים, מצטט לעתים את מאורות דוגמת סנקה או נעזר באפלטון, ובכך מדגים יכולת פרשנית וידע מעמיק יוצאים מגדר הרגיל.

מעניין לגלות שכאשר נעזר מנשה בן-ישראל באפלטון כסמכות, הוא לא חושש לטעון שאבי הפילוסופיה הושפע ישירות מהדת היהודית ורבות ממסקנותיו מתבססות על התנ"ך.

 

תרגום ללטינית של "המכריע" מאת מנשה בן ישראל. התרגום נעשה בשנת 1633 ומלמד על חשיבות של הספר לקהל נוצרי. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

כמו רבים ממעלליו של מנשה בן-ישראל, גם "המכריע" הוכתר כהצלחה מסחררת. עם השנים, הספר יצא במספר מהדורות ואף תורגם לשפות אירופאיות נוספות. הספר מיצב את מחברו כסמכות לכתבי הקודש היהודיים וזיכה אותו בכינוי "שגריר היהודים". בעקבות הצלחת החיבור החלה חלופת אגרות ענפה בין מנשה בן-ישראל ובין מלומדים נוצרים מרחבי היבשת. לקח ל"המכריע" יותר מ-200 שנה כדי לזכות בתרגום לשפת הקודש.

 

"להכריע" את סתירות המאה ה-19 בעברית

לא ידוע הרבה על חייו של המתרגם לעברית של "המכריע", אדון רפאל קירכהיים – החוקר היהודי-גרמני שחי במאה ה-19. ידוע עוד פחות על הסיבה שבגינה בחר לתרגם את "המכריע". ייתכן שבתור יהודי המקורב לתנועה הרפורמית, שסחפה רבים מיהודי גרמניה במאה ה-19, ראה בתרגום "המכריע" פרויקט בעל חשיבות אישית ויהודית-כללית, במיוחד בהתחשב בתקופה בה פעל.

 

העמוד הפותח את התרגום העברי של "המכריע". לא מדובר בתרגום מלא של הספר המקורי, אלא בעיקר בתרגום החלקים המתמקדים בחמשת חומשי תורה. לתרגום המלא והמקוון

אחרי הכל, המאה בה חי ופעל קירכהיים הייתה אותה מאה ששברה סופית את האחדות בה התאפיין העם היהודי עד אז, מאה שהייתה מלאה בטיפוסים יהודים חדשים בתכלית: יהודים משכילים הנלחמים למען רפורמה בחינוך ובארון הספרים היהודי; חסידים המבקשים חוויה רוחנית חדשה; אורתודוקסים שמתאמצים להשאיר את המצב כמו שהוא; ולקראת סוף אותה מאה סוערת: חלוצות וחלוצים ציונים.

בדומה למחבר היצירה שאותה תירגם לעברית, התרגום של קירכהיים מלמד דבר או שניים על התעוזה שלו. קירכהיים לא הסתפק בתרגום בלבד, אלא שרבט בצדם של קטעים שונים הערות (ולא פעם גם את הסתייגויות) מהמסקנות של "המכריע". בקטע מסוים למשל, מציין המתרגם כי "מה שכתב המחבר בשם ר"ג [רבן גמליאל] שקר הוא ולהפך אמר לתלמידיו", ובקטע מאוחר יותר בכתב היד הוא מציין כי "דבריו [של מנשה בן-ישראל] הם בהפך ואינם נמצאים זה זולת זה".

לא ברור האם קירכהיים התכוון להוציא את תרגומו לדפוס: כתב היד מלא במחיקות, שינויים והערות פנימיות. בנוסף, בסוף כתב היד, תיעד קירכהיים את שמות משפחתו של המחבר, מות אביו ושתי נשותיו במרחק של יותר מעשר שנים האחת מהשנייה. הוא לא שוכח לציין את לידת בנו ובתו. בכיתוב על בתו, למשל, מציין קירכהיים "יום ג' באדר תר"א [היא שנת 1841] – היה לי לששון ולגיל כי יולד לי בת אהובה מינה", לאחר שלושה ימים התווסף הכיתוב שובר הלב, "ונפטרת ליל ה'".

הדף החותם את כתב היד העברי של "המכריע" ובו ציין המתרגם את קורות משפחתו הקרובה. בכיתוב בתמונה מתעד קירכהיים את לידת בנו ובתו, ואת מותה של בתו מספר ימים לאחר לידתה.

כמו שוודאי הבחנתם, מרבית הפרטים הסובבים את כתב היד של בן-ישראל/ קירכהיים שרויים בערפל. אך השאלה המציקה ביותר היא ללא ספק: האם יישוב הסתירות הרבות בתנ"ך יאפשר קירוב לבבות בין חברות וחברים של אותו עם סוער?

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

12/3/1941 - הלב בוער וגופי קר. הראש כואב למראית עיני. מדוע? האם לית דין ודין?

12/3/1941 – "ביום כו" נתגרשו כעשרת אלפים איש מרחוב פיאטריקאווה. הרגו כמאה יהודים ואומרים שיותר. ביום ב" דחודש אדר נסו הורי במעיל אחד לסלומניק. מצבם רע מאוד. הלב בוער וגופי קר. הראש כואב למראית עיני. מדוע? האם לית דין ודין?"

 

עם חלוף השנים, ככל שאנו מביטים לאחור ומתקשים לתפוס את מה שאירע, ככל שמתמעטים העדים החיים בקרבנו, יש חשיבות מיוחדת ליומנים ששרדו והגיעו לידינו.

כזה הוא יומנו של מנחם אופנהיים מגטו לודז'. היומן נמצא בין שרידי הגטו ובשנות החמישים נמסר לספרייה הלאומית. ייחודו של היומן הוא שכולו נכתב על סידור תפילה. מנחם אופנהיים שהה בגטו החל בחורף של שנת 1941 ועד הקיץ של שנת 1944. הוא כתב עשרות רשימות, בעברית וביידיש, בצדי הדפים ובין הפסקאות, מנצל שטחים לבנים בדפי הסידור. ככל הידוע לנו, אופנהיים ניספה באושוויץ כמו מרבית היהודים שהצליחו לשרוד בגטו לודז' עד חיסולו בידי הגרמנים בסוף חודש אוגוסט 1944.

 

8/3/1942 – "היום מלאו שנתיים מאז הכליאו את היהודים בגטו. כיכר לחם עולה שישים מארק… שוב שלחו פתקאות לשילוח. היום מלאה שנה מאז ישבתי בתפיסה היהודית."

 

מן הכתובים אנחנו למדים שמנחם אופנהיים היה בן 33 כשנכלא בגטו. הוא היה ציוני דתי, נשוי ובעל משפחה. אשתו ושתי בנותיו הצליחו לברוח מן הגטו מעט לפני שנסגרו שעריו. מנחם עבד בנגריית הגטו ובשלב מסוים אף נכלא בכלא הגטו.

 

10/3/1942 – "הגירוש נמשך. ראיתי זקן וזקנה בני 80 לערך מושכים עגלת יד לתחנת הרכבת לשלח אותם. בדרך לתחנה יגוועו. מובילים אנשים חיים לקבורה…"

 

חשיבותו של היומן היא בתיעוד היומיומי של החיים בגטו: תנאי העבודה, פעולות המשטרה, חלוקת האוכל, עבודות הפרך, הרעב, המחלות, וכן בשיקוף של מצבי הרוח של מנחם אופנהיים ושל חבריו, בין תקווה לייאוש, בין אשליה לאכזבה. היומן גם מכיל תיעוד מיוחד על ההווי הדתי בגטו ומסופר בו כיצד ניסו היהודים לשמור על החגים, מה אכלו בפסח וכיצד התפללו לאלוהים מן השאול שהם היו נתונים בו.

 

9/4/1942 –  "פסח תש"ב. בגיטו רעב גדול. רק במצות משיפון ומרק ממים וסלק בר. זהו היום טוב. בשל הרעב אכלו אנשים רבים לחם וגם אני הקטן. לליל הסדר לא הוכנו אלא מצות וקפה שחור… זהו הפסח השלישי שאינני יחד עם המשפחה. ובפסח 1942 אכלתי חמץ בפעם הראשונה…"

 

אופנהיים ניחן בכישרון ספרותי. הוא כותב בשפה יפה וגבוהה, והיה ככל הנראה אדם בעל השכלה רחבה ואופקים תרבותיים. כאמור, מנחם אופנהיים ככל הנראה ניספה. גורלן של  אשתו ושל שתי בנותיו אינו ידוע. היומן שלו הגיע בשנות החמישים לחנות ספרי קודש בירושלים, והסידור "דרך החיים" בנוסח ספרד הגיע לידיו של חוקר המקרא פרופ" מרדכי זר-כבוד (אהרנקראנץ) שאף תירגם מיידיש את היומן שבתוך הסידור ומסר אותו לספרייה הלאומית.

 

19/3/1942 – "לאחר הפסקה של שמונה שבועות קיבלתי על פנקס המשפחה שני ק"ג גזר בר וק"ג אחד גזר".

 

יומנו של מנחם אופנהיים הוא פריט אחד מתוך אוסף גדול מאוד של כתבי יד שנמסרו ונתרמו לספרייה הלאומית לאחר השואה ומלחמת העולם.

צפו ביומן המלא

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד