כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

נדיר: התלמידה חוה זלצר מתארת את חגיגות מירון בשנת 1920

"פה קבוצת תימנים במלבושיהם המשונים, פה כנופית בוכארים, פה אשכנזים, והנה גם הקבוצה הגדולה המושכת כל עין – קבוצת תימני דמשק, הלבושים בגדי ערבים ודוהרים על סוסיהם".

הספרייה הלאומית | 10.05.17 | 2 דק' |
Share
מירון, 1957. צילום: משה פרידן, לע"מ

נברנו בארכיונים ומצאנו את התיאור היפהפה הזה של ל"ג בעומר במירון. התיאור הזה פורסם בחודש מאי 1920 בעלון חודשי בשם "בית ספרנו" שיצא על ידי ע"י תלמידות "בית הספר הלאומי" באיסט ברודווי בניו יורק. העיתון יעלה בחודשים הקרובים גם לאתר העיתונות היהודית ההיסטורית שלנו. את הכתבה כתבה התלמידה חוה זלצר. מבדיקה שערכנו, אנחנו מעריכים כי מדובר בבתו של רב בשם יהודה ליב זלצר, שבבגרותה גם עלתה לארץ. 

קריאה מהנה!

 

זכרונות: ל"ג בעומר במירון

מאת: חוה זלצר

 

חג הפסח אך חלף ועבר והעיר צפת שוב מתמלאה שאון ושמחה. הכנות גדולות ומרובות נעשות לקראת חג שני, לקראת ל"ג בעומר. שמחה רבה מורגשת בכל העיר. שיחות בית המדרש בין מנחה למעריב, האגדות והספורים המלאים נסים ונפלאות, הזמרה במוצאי שבת בבתי הכנסת – כולן מירוניות.

מירון, 1930. צפו באלבום המלא

 

וערב החג הגיע, ובדרך העולה מירונה נוהרים המונים המונים, אנשים, נשים וטף, אלה רוכבים על חמורים ואלה עולים ברגל. פה קבוצת תימנים במלבושיהם המשונים, פה כנופית בוכארים פה אשכנזים, והנה גם הקבוצה הגדולה המושכת כל עין – קבוצת תימני דמשק, הלבושים בגדי ערבים ודוהרים על סוסיהם, כולם חגורי כלי זין: אקדחים, חרבות ורמחים… הם נושאים אתם כמנהגם בכל שנה ושנה "ספר תורה", והתהלוכה היא גדולה ומלאה פאר והדר.

 

 

מירון, 1935. צילום: טים נחום גידל

 

הנסיעה למירון מצפת נמשכת כשעתים. המסילה עקומה ועקלקלה עד שאי אפשר לעגלה לעבור בה, ושלשלת ארוכה של סלעי מגור והררי עד נמשכת לאורך הדרך. באמצע הדרך נמצא נחל של מים חיים, וסביבו צומחות ערבות מרובות המשמשות ליהודי צפת בחג הסוכות לכסות בהן את סוכותיהם. לא רחוק משם נמצא קבר של תנא גדול, והקבוצות העולות מירונה עומדות להתפלל על קברו. הרבה בורות ומערות נמצאים בדרך. ומספרים שאם יפול אחד מן העולם למירון באחד הבורות לא יאונה לו כל רע, כי המקום מקום קודש הוא. ועוד מספרים, כי לערבי אחד היתה כברת ארץ במירון ונטע שם עלי טבק, ופעם בא גנב וחפץ לגנוב מעלי הטבק, ויבשה ידו. אחרי שעה וחצי של נסיעה נראית מרחוק חצר בנויה על הר ומתחת להר מערת ר' שמעון בר יוחאי. מספרים כי בשעה שבנו את החצר העיז אחד הבונים להיכנס לתוך המערה וימת.

 

הילולה בל"ג בעומר, הר מירון, 1935

איך נראתה הילולת ל"ג בעומר בשנת 1935?תיעוד וידאו נדיר מלפני 81 שנה מציג יהודים חרדים, יהודים אירופים, יהודים תימנים ואפילו ערבים ודרוזים מן הגליל רוקדים וחוגגים בהילולה סביב קברו של רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון.(מתוך: יומני כרמל, ארכיון המדינה)

‎Posted by ‎הספרייה הלאומית‎ on‎ יום רביעי 25 מאי 2016

 

 

אך הגיעה האורחה למירון, היא נכנסת לחצר. והחצר גדולה עד מאוד ולה שער של ברזל. ובחומה המקיפה את החצר נמצאים חדרים קטנים לאורחים. מהחצר עוברים לאולם גדול ובאמצע האולם מתנשא קבר גדול מוקף שבכה של ברזל ועליו מאות נרות דולקים, ולכל נר קשורה פתקא קטנה עם שם המנדב עליה. קבר זה הוא קברו של ר' אליעזר. מן האולם מוביל המסדרון הימיני אל הישיבה, והשמאלי אל קברו של ר' שמעון בן יוחאי. מצבה גדולה עומדת על הקבר ומגיעה עד התקרה. עברה האחד של המצבה הוא משופע והעבר השני תלול בכותל. האבן מכוסה שעווה של נרות. ותמיד ימצאו שם אנשים המנשקים את קבר התנא הקדוש.

 

מירון, 1960. צילום: לע"מ

מתחת להר התלול נמצאת מערה גדולה, אמה וחצי רוחב פתחה, כשמונה אמות רחבה וי"ח אמות ארכה. היא מערת תלמידי בית הלל. על אצטבאות אבן רחבות המצומדות אל הכתלים מונחים עמודי אבן גדולים, ומקובל הוא, שכל עמוד ועמוד מציין את קברו של אחד מתלמידי הלל.

עולי הרגל עוברים בכל החדרים האלה ומנשקים את הקברים עשר פעמים. אחרי תפילת מעריב מעלים את הנרות בחדרי ר' שמעון ור' אליעזר. אז נכנסים אל החצר, והריקוד והזמרה מתחילים. ביחוד מזמרים בהתלהבות מרובה את המזמור הידוע "רבי שמעון בר יוחאי". החצר מלאה שירה ואורה, וריקודים אינם חסרים.

 

מירון, 1957. צילום: משה פרידן, לע"מ

בהגיע חצות הלילה עולים הגגה ושם מתחילה  השמחה העיקרית, שמחת ה"הדלקה". ומי שלא ראה שמחת ההדלקה לא ראה שמחה בימיו. בתוך אגן גדול החצוב אבן ועומד על כן של אבן, יוצקים שמן זית, וכל אחד משליך תוך האגן משי מרוקם זהב ושאר מיני רקמה, ואז מדליקים את הרקמה שבתוך אגן השמן ולהבה גדולה עולה השמימה ומאירה את כל החצר, ואת השדות ואת הכפר הסמוך. והאור יפה ונהדר, וכוכבי זהב מרחפים בתוך הלהבה ואובדים באפלה. וכל ההמון מריע בקול, מזמר ומרקד על עלות השחר.

חוה זלצר.

 

כתבות נוספות:

ההוגה שהעז להחליף את ברכת השחר "שלא עשני אישה"

הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

150 שנה בכותל המערבי

הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית של ישראל מופקדת על שמירת אוצרותיה של מדינת ישראל, ושל תרבות העם היהודי.
לכתבות נוספות של הספרייה הלאומית >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו