אלבום התמונות הנדיר שניתן במתנה לנציב הרברט סמואל

מבט מרהיב אל ארץ ישראל של שנת 1920: המנדט, הנופים והאירועים ההיסטוריים.

הרברט סמואל באזור א-סאלט, 1920

אחד הפריטים היפים והמעניינים בארכיון המדינה הוא "אלבום מִצְפָּה". האלבום הוא חלק מ"אוסף הרברט ואדווין סמואל" שנמסר לארכיון על ידי אדווין, בנו של הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון בתקופת המנדט הבריטי, 1925-1920. כריכת האלבום היא מעור זמש ועליה כתוב מִצְפָּה באותיות לטיניות.

באלבום 51 צילומים ובסופו 78 חתימות של חברי "המושבה האמריקנית" (שחלק מהם היו צלמים מקצועיים). בתוך האלבום אין הסבר לתכלית לה הוא נוצר. אולם תוכן האלבום ומיקומו בתוך אוסף משפחת סמואל הביא אותנו למסקנה שהוא הוגש להרברט סמואל כמתנה מחברי המושבה האמריקנית כאשר סיים את כהונתו כנציב העליון.

 

 

 

כניסת הרברט סמואל לתפקיד הנציב העליון

ב-1 ביולי 1920 הגיע סר הרברט סמואל, יהודי-בריטי בעל השקפה ציונית ולשעבר שר הפנים הבריטי לנמל יפו. בהתחשב במגבלות הנמל עגנה האנייה סֶנְטוֹר (Centaur) מחוץ לנמל וסמואל הגיע לחוף באמצעות סירה. מכאן יצא לעיר יפו בה נערכה לו קבלת פנים ראשונה. מיפו נסע סמואל ברכבת לירושלים ובתחנת הרכבת ערך לו ראש העיר קבלת פנים.

הרברט סמואל התגורר בבניין אוגוסטה ויקטוריה. רק לאחר שהבניין נפגע ברעידת אדמה ב-1927 נבנה "ארמון הנציב". ב-7 ביולי 1920 הוכתר סמואל באופן רשמי כנציב העליון. ב-11 ביולי 1922 אישר "חבר הלאומים" את המנדט הבריטי וב-11 בספטמבר 1922 נשבע סמואל לקיים את כתב המנדט של חבר הלאומים.

 

 

סיורים בארץ-ישראל

בחודשים יולי-ספטמבר 1920, מיד לאחר שהוכתר לנציב עליון, החל סמואל לסייר במקומות שונים בארץ-ישראל. תחילה נסע לחיפה, אחר כך נסע לבקר בראשון לציון, בבאר שבע ובאשקלון – שם פתח את החפירות הארכאולוגיות. כמו כן ביקר בעיר א-סאלט שבעבר-הירדן כי באותה עת עבר-הירדן הייתה חלק מתחום שלטונו.

 

 

 

תמונות נוף בארץ-ישראל

צלמי המושבה האמריקנית שילבו באלבום תמונות ממקומות שונים בארץ-ישראל: מפת מידבא המציגה את ארץ-ישראל כפי שראו אותה בעולם הנוצרי במאה החמישית ואשר נמצאה בשרידי כנסייה בעיר מידבא שבעבר-הירדן, רבת עמון, ים המלח, הירדן, ואדי פארה, מבט על ירושלים מהר הזיתים, מסגד כיפת הסלע, הכינרת (בצבע) ושד' רוטשילד בתל אביב. יש להדגיש שהם לא הכניסו לאלבום צילומים של כנסיית הקבר הקדוש ושל הכותל המערבי.

 

 

ביקורו של שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל והפרדת עבר-הירדן מארץ-ישראל המנדטורית

בעקבות שורה של משברים במזרח התיכון כינס שר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל במרס 1921 ועידה בקהיר. בין השאר הוחלט בוועידה להפריד את עבר-הירדן מממשלת המנדט של ארץ-ישראל ולהעביר את השטח לשליטה של האמיר עבדאללה, כנסיכות תחת שלטון בריטי. לאחר מכן נסע צ'רצ'יל לבקר בירושלים. במאי 1923 הקריא סמואל בשם ממשלת בריטניה את הכרתה בעצמאות של עבר-הירדן אך היא נשארה מדינת חסות בריטית.

 

 

פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, 1 באפריל 1925

ב-1 באפריל 1925 נפתחה האוניברסיטה בטקס מרשים בו השתתפו ראשי התנועה הציונית, שלטונות המנדט ואף שני אישים מהנהגת בריטניה: לורד ארתור בלפור שחתם על "הצהרת בלפור" בנובמבר 1917 ולורד פילדמרשל אדמונד אלנבי שפיקד על הצבא הבריטי בכיבוש ארץ-ישראל מידי האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה (שבאותה עת סיים את תפקידו כנציב העליון של מצרים וסודן). למחרת הניחו את אבן הפינה למכון איינשטיין בהר הצופים.

 

הטקס לפתיחת בית הקברות הצבאי הבריטי בעזה, 28 באפריל 1925

במלחמת העולם התקיימו בעזה שלושה קרבות בין הבריטים לבין הטורקים: במרס, באפריל ובנובמבר 1917. הטורקים ניצחו בשני הקרבות הראשונים והבריטים ניצחו בשלישי. במיוחד סבלו הבריטים מהקרב השני בו נהרגו להם למעלה מששת אלפי חיילים. בעקבות זאת הודח המפקד הבריטי והוחלף על ידי אלנבי. בקרב השלישי ניצחו הבריטים. במלאת שמונה שנים לקרב עזה השני חנכו הבריטים בית קברות צבאי בו נקברו מרבית החללים הבריטים וכן חללים טורקים. סמואל הגיע לבית הקברות עם אלנבי והבישוף האנגליקני של ירושלים ד"ר מקאינס ניהל את הטקס.

 

המושבה האמריקנית בירושלים

ב-1881 הוקמה המושבה האמריקנית בירושלים כשבראשם עומדים בני הזוג ספאפורד. הם רכשו בניין שעליו קיים כיום מלון "אמריקן קולני". ב-30 ביוני 1925 סיים הרברט סמואל את כהונתו כנציב עליון של ארץ-ישראל. ככל הנראה זמן קצר קודם לכן הוא קיבל את אלבום מצפה מידי אנשי המושבה האמריקנית שאף הוסיפו 78 חתימות בסוף האלבום. כמו כן מוצג כאן צילום צבעוני של גב' ספאפורד.

 

גב' אנה ספאפורד במושבה האמריקנית, תחילת שנות ה-20

 

 

כתב: ד"ר ארנון למפרום, ארכיון המדינה

 

כתבות נוספות:

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

"מתנת גומלין קטנה": אלבום תצלומי האוויר האזרחיים הראשון של ארץ ישראל

צילומים נדירים מפולין: העדות היחידה לבית הכנסת המפואר מעץ שעלה באש

תמונות נדירות: 150 שנה בכותל המערבי

עקדת ערן פרץ ז"ל: "וַאֲנִי בּוֹכֵה בְּנִי! בְּנִי! לוּ נִיתַן מוּתִי תַחְתֶךָ"

רגע אחרי ששמע על מות בנו באסון המסוקים, כתב איתן פרץ שיר על עקדת בנו. אחרי ההלוויה גילה האב כי גם בנו כתב שיר על עקדה - שם התפלל שלא ליפול קורבן

ערן חי פרץ, 1997-1975

ב-4 בפברואר 1997, סמוך לשעה 7 בערב, קרתה ההתנגשות הקטלנית. שני מסוקי יסעור התנגשו מול עמק החולה בעת שהובילו 73 חיילים בדרכם למוצבי צה"ל דלעת ובופור ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. למקום האסון הוזנקו כוחות חילוץ ופינוי מכל אזורי הגליל, צה"ל ירה מספר פצצות תאורה ובחסותן פעלו הרופאים, אנשי החילוץ וההצלה, אנשי הרבנות הראשית וחיילי היחידה לסילוק פצצות.

ככל שנקפו השעות הלכו והתגלו ממדי האסון. איש מ-73 החיילים לא שרד. "אסון המסוקים", כפי שנודע לימים האירוע האיום, היה לא רק האסון הכבד ביותר בתולדות חיל-האוויר, הוא נחשב לתאונת המסוקים הקטלנית ביותר בתולדות התעופה בעולם עד אז.

עם הבאת 73 הנופלים לקבורה הוכרז בארץ יום אבל לאומי. שר הביטחון דאז נתן ביטוי לתחושה הקשה שליוותה את קבורת החללים כשאמר: "ההלם והתדהמה, הכאב והיגון הם נחלתם של כל אזרחי מדינת ישראל, המבכה הערב את טובי בניה".

תמונות 73 הנופלים. מתוך גליון מיוחד של 'במחנה' מה-19 בפברואר 1997

בחלוף השנים הונצחו הנופלים בדרכים שונות. בשנת 2008 נחנך "אתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים" בקרבת המקום בו אירע האסון. בערים שונות בארץ הוקמו אנדרטות וגנים, פתחו באירועי ספורט ומסעות זיכרון, ונוסדו בית-כנסת ומצפור.

איתן פרץ היה בהודו כאשר קיבל את הבשורה המרה מכל על נפילת בנו באסון – סגן ערן פרץ מחיל השריון. במשך 24 שעות היה איתן בדרכים בדרך הארוכה הביתה. בזמן אותן שעות, כאשר המחשבות מתרוצצות בראשו, הוא כתב שיר – "עקדת ערן" – קרא לו:

אָבִי בָּנָה מִזְבֵּחַ
וְלִי אָמַר:
"לֵךְ לְקוֹשֵש עֵצִים,
הַשֶּׂה לְעוֹלָה
יִמָּצֵא בֵּין הַשִיחִים"
וְאָבִי הוֹשִיט לִי אֶת הַמַּאֲכֶלֶת
וְלִי אָמַר:
אֱלֹהִים יַמְצִיא לָנוּ נֶחָמָה
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ!"

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: "הִנֵּה אֲנִי, קָחֵנִי…"

וּבְנִי עֵרָן
שוֹכֵב עָקוּד,
נוֹעֵץ עֵינָיו בַּשָּׁמַיִם
וְהוּא תָּמִים מִכְּדֵי לִשְׁאֹל וּלְהָבִין.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: "הִנֵּה אֲנִי, קָחֵנִי…"

אָבִי בָּנָה מִזְבֵּחַ
וַאֲנִי סָתַמְתִי פִּרְצוֹתָיו
וַאֲתַקֵּן מַעֲלוֹתָיו.
וּבְנֵי עֵרָן עָלָיו
שׁוֹכֵב מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ
וְלֹא יֵדַע אִם עֲפַר אוֹ דְּמָעוֹת בְּאֶגְרוֹפָיו.

וַאֲנִי בּוֹכֶה בְּנִי! בְּנִי!
לוּ נִתַּן מוֹתִי תַּחְתֶּיךָ".

(איתן פרץ, "עקדת ערן")

 

את השיר קרא האב השכול בהלווית בנו, ומאוחר יותר נירה ספיר (שהיא גם אחייניתה של נעמי שמר) הלחינה וביצעה אותו.

מאוחר יותר גילה איתן פרץ יומן, ובו שירים שכתב בנו.

כמה הופתע האב לגלות כי גם בנו ערן כתב שיר בשם "עקדה?!". את השיר כתב ערן כשלוש שנים לפני אסון המסוקים. שם השיר מרמז על המסר האמביוולנטי שלו: הדובר בשיר הוא חייל צעיר הנשלח יחד עם חבריו לקרב. הוא פונה אל אמו בשאלה "עד מתי תשלחי אותי כשהמאכלת בידו?":

 

צוֹעֲדִים, צוֹעֲדִים רְטֻבֵּי נַעֲלַיִם,
יְלָדִים צְעִירִים לְבוּשִׁים בְּיָרֹק.
גֶּשֶׁם עֵז נִתָּךְ, הַכֹּל נִמְלָא מַיִם
וְהַדֶּרֶךְ מִתְפַּתֶּלֶת, הַסּוֹף עוֹד רָחוֹק.
צְעָדָה חֲרִישִׁית, הַשָּׁעוֹת אֲרֻכּוֹת
וְאוֹיֵב שָׁם בַּפֶּתַח, אוֹרֵב לַבָּאוֹת…
 
"אִמָּא,
עַד מָתַי תִּשְׁלְחִי אוֹתִי כְּשֶׁהַמַּאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ?
אַתְּ יוֹדַעַת, לֹא תָּמִיד יִמָּצֵא הָאַיִל לְעוֹלָה".
 
צוֹעֲדִים, צוֹעֲדִים אֲדֻמֵּי נַעֲלַיִם
יְלָדִים צְעִירִים עֲטוּפִים בְּלָבָן.
גֶּשֶׁם עֵז נִתָּךְ, הַכֹּל נִמְלָא דֶּמַע
וְקוֹל בְּכִי עוֹלֶה – מִתְקַדֵּר הָעוֹלָם.
צְעָדָה חֲרִישִׁית, כֵּן – דַּרְכָּם נִסְתַּיְּמָה
וְהָאֵם תַּעֲמֹד וּתְבַכֶּה אֶת בְּנָהּ…
 
"הוֹ, בָּנַי הַיְקָרִים,
אֲנִי עֲלֵיכֶם שׁוֹמֶרֶת גַּם בְּשָׁלְחִי אֶתְכֶם מוּל מַאֲכֶלֶת,
הֲרֵי רַק כָּךְ תָּגֵנּוּ עָלַי, עַל אֶרֶץ אָבוֹת,
רַק דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁק – דֶּרֶךְ הַדָּם וְהַדְּמָעוֹת.
וּמִי יִתֵּן וְתִהְיוּ הַקָּרְבָּן הָאַחֲרוֹן
שֶׁנְּשַׁלֵּם וְשֶׁנִּתֵּן בַּעֲבוּר הַשָּׁלוֹם".

(ערן פרץ ז"ל, "עקדה?!)

 

בבית האחרון של השיר מבטיחה האֵם לבניה היקרים, אותם "ילדים צעירים לבושים בירוק" מתחילת השיר, ש"אני עליכם שומרת גם בשלחי אתכם מול מאכלת". האֵם מסיימת את השיר בשורה שהיא ספק תפילה, ספק הבטחה: "ומי יתן ותהיו הקרבן האחרון שנשלם ושניתן בעבור השלום". בהקדמה לשיר כתב ערן: "השיר נכתב ב-9.2.94 (לפני שהתגייסתי!) בעקבות תקרית בלבנון בה נהרג טל כהן (שריונר שנהרג מפגיעת סאגרים בטנק שלו…)".

 

איתן פרץ ובנו ערן ז"ל

ערן נקרא על שם דודו, ערן כהן ז"ל, שמטוסו הופל במצרים במלחמת יום כפור. משפחתו הוסיפה לשמו "חי" לסגולה לגורל שונה מגורלו של דודו, אך תקוותיהם נגוזו. עתה הם טמונים זה לצד זה בבית העלמין בדגניה א'.

יהי זכרו של ערן, ושל 72 חבריו שנהרגו באסון – ברוך.

 

חוברת לזכרו של ערן פרץ ז"ל

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה

סיפורו של השיר שכמעט ועלה בלהבות

רְאֵה, הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה.
פֵָּנֵינוּ שֻׁנּוּ. הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ. אֵינֶנּוּ נוֹשְּמִים.
כָּבִים נְגוֹהוֹת אַחֲרוֹנִים וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר.
רְאֵה, לֹא נָקוּם לְהַלֵּך בַּדְּרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רְחוֹקָה.
לֹא נֹאהַב, לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים בִּצְלִילִים עֲנֻגִים וּדְמוּמִים,
לֹא נִשְׁאַג בַּגַּנִּים עֵת הָרוּחַ עוֹבֶרֶת בַּיַּעַר.

 

בלילה של ה-15 בינואר 1948 יצאה מחלקה של 35 לוחמי פלמ"ח והגנה לתגבר את גוש עציון הנצור. על המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון.

לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נהרגו בקרב שנמשך כל היום. אסון הל"ה הפך לאחד המיתוסים החשובים ביותר של מלחמת השחרור ולסמל של הערכים והאמונות שעליהם התחנכו הדורות הבאים. על הקרב הנורא כתב חיים גורי, איש הפלמ"ח, את שירו "הנה מוטלות גופותינו", והקדיש אותו "לדני וחבריו".

הלווית הל"ה ד' בשבט התש"ח 1948. צילום: ארכיון תולדות גוש עציון

באותו זמן, המשורר חיים גורי, ששימש כמפקד מחלקה בפלוגה א' של הפלמ"ח, נכלל במשלחת חברי פלמ"ח והגנה לאירופה לאחר השואה, שפעלה בקרב הנוער היהודי ששרד את ההשמדה. הוא וחבריו הגיעו לבודפשט בחודש מאי 1947.

חיים גורי וחבריו מתאמנים בהונגריה, 1947

בוקר מושלג אחד הוא שוטט ברחובות העיר. הוא רואה עיתון באנגלית ששימש את הצבא האמריקאי. בעמוד הראשון הוא קורא: "35 חיילים יהודים נפלו בקרב בהר חברון". ברשת הקשר של ההגנה נודעו לו פרטים נוספים וביניהם שמו של מפקד הפעולה – דני מס, חברו לקורס מפקדי המחלקות בקיץ 1944.

דני מס ז"ל

בשובו לבסיס הפעולה שלו בבודפשט, יושב בחדרו שבדירה מושכרת ומתחיל לכתוב שיר קינה על נפילת הל"ה. חורף קר ותנור פחמים. ליל. הכתיבה אינה עולה בידו. הוא מאגרף את הנייר ומטילו אל הגחלים. כתב היד נח לרגלי התנור.

למחרת, בשובו עם ערב, אומרת לו בעלת הדירה כי מצאה משהו שוודאי נפל מכיסו ומוסרת לו את הנייר המיושר בידיה.

גורי ערך כמה תיקונים בטיוטה ושלח את השיר לתל-אביב, לידי המשורר אברהם שלונסקי. את השיר חתם בשם ג'ורי, כשמו בין חבריו, ומתחתיו כתב "בנכר".

טיוטת "הנה מוטלות גופותינו"

השיר פורסם בעמוד הראשון של השבועון הספרותי "עתים".

פרסום השיר ב"עתים" ב-19 במרץ 1948

לימים שב גורי ארצה, אל הפלמ"ח ולחם כסמ"פ בגדוד ה-7 של חטיבת הנגב.

את השיר "הנה מוטלות גופותינו" ראה לראשונה לאחר שנים רבות. הוא פורסם ב-19 במרץ, 1948. אז נוכח לדעת כי חתם על השיר בשם ג'ורי, כשמו בין חבריו, ומתחתיו נכתב "בנכר".

 

(הפוסט מבוסס על זכרונותיו של חיים גורי בארכיונו הנמצא בספרייה הלאומית)

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

 

כתבות נוספות

חיים גורי: השנים הראשונות והיצירות המוקדמות

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

הטקס הקבלי העתיק שאיפשר את זיהוים של חללי מחלקת הל"ה

 

 

 




הצצה ליומנו של סייד, חייל מצרי במלחמת יום הכיפורים

"כאב ועצב הציפו את  הלבבות, שכן כל אחד נאפף בזכרונות ביתו, משפחתו ואהוביו" - סיפורו של יומן החייל המצרי שנמצא בתום מלחמת יום הכיפורים, והחייל הישראלי שהצליח, אחרי מעל 40 שנה, להחזירו אותו למשפחתו.

כחודשיים משוך קרבות מלחמת יום הכיפורים הראה חייל ישראלי לחיילים נוספים יומן מצרי שמצא בשדה הקרב בסיני. המציאה ריתקה חייל מילואים אחר בשם עודד ירון. עודד אמנם לא הכיר את החייל שמצא את היומן, ולא שלט בערבית (השפה שבה נכתב היומן), אך עיון ביומן ובציורים הרבים הממלאים אותו שכנעו אותו כי מדובר בתיעוד חשוב.

העמוד הראשון ביומן מציג אדם, אולי ילד, מחזיק פרח. לחצו על התמונה להגדלה

היות שאחיו שירת בחיל המודיעין, ידע כי יוכל למצוא בעזרתו מתרגם ליומן. הוא ביקש וקיבל את היומן מהחייל. ואכן, שנה ממציאת היומן, תורגם כולו בידיי ארנון גרוס.

התרגום של גרוס פתח בפני עודד צוהר לעולמו של מחבר היומן. סייד, החייל המצרי שחיבר את היומן, ושהיה עד לפני זמן קצר בגדר אויב, התגלה בתור צעיר עדין נפש. מלבד שמו הפרטי, שום פרט זיהוי אחר לא מצוין ביומן.

ציור נוסף מהיומן. לחצו על התמונה להגדלה

 

סייד היה בן 26 בזמן הלחימה, ועל אף גילו המתקדם יחסית – לא היה איש מילואים, אלא חייל סדיר ששירותו הוארך שוב ושוב. התיעוד ביומן מתחיל בסביבות אוגוסט 73'. הדים למלחמה הקרבה ניכרים ביומן מסוף ספטמבר, ימים ספורים לפני שפרצה.

עיון ביומן מגלה כי סייד סלד וחשש מהמלחמה הקרבה. הוא קיווה שמלחמה זו תהיה קצרה ותסתיים בניצחון מצרי. משאלה זו לא נבעה מתוך תאוות נקמה או צמא לדם. שבוע מפרוץ הקרבות קיווה שהמלחמה הבלתי נמנעת תהיה "המלחמה אשר תסיים את כל המלחמות. כדי שהדור הבא יחיה בשלום תמידי, והוא והדורות הבאים."

 

אחוות לוחמים

את מרבית הרשימות ביומן הקדיש סייד לתיעוד חבריו ליחידה, והוא לא רק תיאר אותם בכתב אלא גם צייר אותם ביד אמן. הקטע הראשון ביומן, למשל, מוקדש לתיאור דמותו של אלסייד מחמוד בן ה-19 – "פלאח שלא נכנס לבית ספר ומעביר את זמנו במחשבות על הארוסה שהשאיר מאחור."

 

לכל חייל שסייד מתאר במילים, הוא מוסיף ציור תואם. זהו ציורו של מחמד רג'ב מחמוד. לחצו על התמונה להגדלה

 

וכך מתחיל סייד את תיאור חברו ב-22 באוגוסט 73':

"כאן, לפני המדורה להרתחת התה, לאחר כוס-שתיים, פלאח שורשי פתח את לבו בקלות: 'אני מאורס ומתחתן בעוד שבוע… כי מצאתי שכל חברי לגיל כבר נשואים ויש כאלה שמאורסים.

האירוסין אצלנו אינם כמו אצלכם בכלל (כאן הוסיף המתרגם ארנון את הסברה שאולי מדובר בהבדל בין מנהגי הכפר המצרי ובין העיר). אנו מביאים משהו כזה מזהב, עגול, גדול במשהו מספר הקוראן, והוא נתלה על החזה.

המוהר… אני אשיג אותו ברצון האל.. בערך מאה לירה מצרית, או מאה וחמש, ואחת יפה משלמים לה מאה ועשר!!'"

מחמוד הפלאח המשיך וסיפר לסייד, "ארוסתי בת ארבע עשרה שנה" והיא "איננה קרובת משפחה שלי". מחמוד פגש אותה בשדה בשעת עבודה. למרות שלא דיברה איתו אז, הייתה קורצת לו בעיניה כסימן לאהבתה. מחמוד המאוהב קבע לו מנהג – לבקר את אחיה של הנערה בתואנה שבא בענייני עבודה, ולצאת מעת לעת "לשאוף אוויר" כדי לפגוש את אהובתו בחצר הבית. "וכאשר הייתי מרגיש שמישהו בא – הייתי רץ או קופץ מעל לגדר".

חברים נוספים ששירתו עם סייד. לחצו על התמונה להגדלה

 

בהשוואה למצבו של מחמוד הפלאח, היה מצבם של מגויסים אחרים אופטימי פחות. בחודש הגיוס לצבא (אפריל 73') פגש סייד חייל צעיר בן 20 בשם מחמד רג'ב מחמד, אשר חזר שוב ושוב באוזניו של סייד על רצונו להתאבד. הייתה זו "הודאה נוראה מפי נער בגילו. הרגשתו היא שכל האנשים טובים ונעלים ממנו, שכן הנער שבא מאחד מכפרי מצרים העלית והוא האח הגדול של ארבעה ילדים והייתה עליו האחריות לפרנסם יחד עם אביו הפלאח".

בצבא, כמו גם בחיים האזרחיים, הרגיש מחמד כי הוא זוכה לבצע רק את העבודות השחורות והבזויות ביותר ("יש לי שכל שאינני משתמש בו!"). בהמשך ציין סייד כי חודש לפני פרוץ המלחמה ניסה מחמד להתאבד. חייל אחר בשם חלמי מצטפא מנע אותו מכך. "האמנם זהו ניסיון של הצגה, ניסיון לרכוש אהבה וחיבה?", תהה סייד בינו לבין עצמו בין דפי היומן.

יכולתו של סייד להציג את כל החיילים שפגש בצורה חיה כל כך מלמדת רבות על האמפתיה שחש כלפיהם. פעם אחר פעם מצליח סייד להאיר את דמותם על שלל חלומותיהם, תכונותיהם ומאפייניהם השונים.

 

"ראיתי את הירח אובד בעיר"

ככל שחודש אוקטובר 73 מתקרב, התמונה השלווה שצייר ביומנו משתנה באופן חד. ב-14 בספטמבר מספק סייד תיאור רומנטי של ליל ירח, אך המאורעות שסביבו קוטעים תיאור זה באחת: "ראיתי את הירח אובד בעיר, זר בתוך הצפיפות, סובל מבדידות ואי תשומת לב. גם אם מצאת איזושהי עין שתסכים להביט אליו מבעד לנקב בחלל הענק – הרי אין הוא זוכה אלא במבט לא-אכפתי למספר שניות."

"אני כאן בליל המדבר והוא פורש על החולות את אורו, לוחץ את ידי כפות הדקלים המתרוממות אליו, קרנו העייפה והתשושה נחה על צמרות עצי הכפור והערבה ורוחצת במי האגמים השקופים והתכולים. הוא מביט שם, קבוע בלב השמים, ושולח את קרניו הרומנטיות והעדינות ברכות, בשקט, בגאווה עצמית ובביטחון. הוא נראה כאל אמיתי.

קרבות אוויר בחזית הסורית שנמשכו יותר משלוש שעות. הצד הסורי אומר שהוא הפיל 5 מטוסים לאויב ונפגעו לו 8 בלבד, אך הצד הישראלי דוחה זאת ומודיע על אי היפגעות של אפילו אחד ממטוסיו וכי הוא פגע ב-13 מטוסים של הצד הסורי. בהתקפה השתתפו 64 מטוסים של האויב. מתיחות והעלאת דרגת הכוננות בחזית המצרית עד שעה מאוחרת בלילה."

חברים נוספים ששירתו עם סייד במלחמת יום הכיפורים. לחצו על התמונה להגדלה

 

"כאב ועצב מציפים את הלבבות"

ב-27.9 התייחס סייד שוב להעלאת רמת הכוננות המצרית:

היום הראשון של חודש רמדאן. זהו רמדאן הרביעי שאני משרת בכוחות המזויינים. הרדיו החל לזמר כרגיל מזמורים ושירים של רמדאן ונפוצה רוח של עליזות ושמחה. אך אנו כאן – מעין כאב ועצב הציפו את  הלבבות, שכן כל אחד נאפף בזכרונות ביתו, משפחתו ואהוביו בימים מיוחדים אלה של כל שנה.

קבלנו את לילו הראשון של רמדאן בהעלאת רמת הכוננות עד שעה מאוחרת בלילה".

 

התיעוד האחרון ביומן נכתב במהלך הקרבות. לחצו על התמונה להגדלה

 

גורלו של מחבר היומן מתגלה

היות שלא ידע האם שרד החייל המצרי את המלחמה, דאג עודד כבר בשנת 1974 לתרגם את היומן ולפרסם את מציאתו בעיתון מעריב, בין היתר בתקווה שהדבר יעורר הד כלשהו במצרים. בנוסף, יצר עודד באותה השנה קשר עם עיתונאית ממוצא מצרי וביקש שתסייע לו במציאת משפחתו של סייד – אך הדבר לא נסתייע. הניסיון האחרון של עודד ירון נעשה בשנת 2017 בעזרתו ובתיווכו של העיתונאי ג'קי חוגי.

כבר בשנת 1974 התפרסמו שתי כתבות מפורטות על מציאת היומן ועל הניסיונות לאתר את בעליו הקודמים. כאן זו התפרסמה ב"מעריב" ב-13 בדצמבר 1974

הסיפור על גילוי היומן והניסיונות להחזירו התפרסם בעיתון "מעריב" בידיי חוגי עצמו, והפרסום היכה גלים גם בארץ, וגם במצרים. בעקבות תחקיר שנערך שם התגלתה זהותו האמתית של כותב היומן. שמו המלא היה סייד חוסיין אל-בסטוויסי, יליד אוגוסט 1947. סייד היה בוגר מדע המדינה מאוניברסיטה מצרית, ועם תום לימודיו מצא עבודה כפקיד באחד מאגפי משרד התרבות באלכסנדריה. את המלחמה שקיווה שתהיה המלחמה האחרונה בין מצרים לישראל הוא לא שרד.

 

כתבה שהתפרסמה לאחרונה בעיתון מצרי, בראש הכתבה תוכלו לראות את תמונתו של סייד חוסיין אל-בסטוויסי

 

אחיו של סייד אותרו במצרים. עודד ירון חיבר ושלח להם מכתב בן עמוד המבשר באיחור של למעלה מ-40 שנה על מציאת היומן של אחיהם המנוח. מאז חלפו מספר חודשים ושום תשובה לא התקבלה. ביוזמתו של עודד עבר היומן של סייד דיגיטציה בספרייה הלאומית. כשנשאל מדוע בחר לבצע דיגיטציה ליומן סיפר כי "היומן חשוב לי. חשוב לנו. הילדים שלי גדלו איתו. לא רציתי להחזירו בלי זכר."

לאחרונה העביר עודד ירון את היומן לידיו של ראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר פרופ' גבי רוזנבאום בכדי שיעביר באופן אישי את היומן למשפחת סייד.

 

עודד ירון (משמאל) מעביר את היומן לידיו של פרופ' רוזנבאום. היומן מונח על השולחן

 

לאחר כמעט 45 שנה הוחזר היומן של סייד לבני משפחתו. אחיו נביל סיפר בהתרגשות כי "החזרתם לי חלק מאחי, לא האמנתי שתשוב אליי".

 

נביל, אחיו של סייד, קורא ביומן של אחיו המנוח

 

 

לשון המכתב ששלח עודד ירון למשפחתו של סייד

לאחים חמדי ונביל, לאחיינית מעלי ולשאר בני המשפחה שזוכרים את סייד

ראשית, עד שלא נוצר הקשר עמכם, לא ידעתי האם סייד נהרג במלחמה או שניצל.
בצער עמוק קיבלתי את הידיעה שנהרג.
את היומן לא אני מצאתי בשטח אלא חייל אחר ביחידה שלי. אני שכנעתי אותו לתת לי את היומן על מנת שאדאג לתרגום שלו, וזאת לאחר שראיתי את הציורים המופלאים שסייד צייר. לצערי אינני יודע מי החייל שנתן לי את היומן כך שאינני יכול לקבל עוד פרטים על מציאתו בשטח החווה הסינית.
כמו שהבטחתי דאגתי לתרגום של היומן והוא הופיע, עם הציורים, כבר ב-12/1974 על כמה עמודים בעיתון "מעריב" שהיה אז העיתון הנפוץ ביותר.
כבר אז חשבתי שאני צריך להחזיר את היומן לבעליו.
ניסיון ראשון, שלא צלח, היה כבר ב-1974. ניסיונות נוספים היו במשך השנים אך רק התערבותו של הכתב ג'קי חוגי והקשרים שלו במצרים איפשרו להגיע אליכם.
בינתיים נולדו הילדים שלי והם גדלו עם היומן והיו מראים את הציורים שבו לחבריהם. אפשר להגיד שיש לי ולמשפחה שלי קשר רגשי ליומן ולא קל לי למסור אותו, אך ברור לי שזה מה שאעשה בהקדם האפשרי.
לדעתי העולם הפסיד ממותו של סייד שהיה יכול לצמוח להיות סופר ומאייר מופלא.
בתקווה שלא נדע עוד מלחמות
עודד ירון
נ.ב. גם אני כתבתי יומן באותה מלחמה. במהלך אירועים אחר יכלו למצוא את היומן שלי.

 

כתבות נוספות

"רימון": הנשק הסודי שהקים השב"כ כדי לנגח את אויבי הממסד

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

לתרגם את ההוביט בשבי