על מי מבוסס הסיפור המוכר ביותר של פרנץ קפקא?

אחת ההשערות המובילות לזהותו של השרץ מהגלגול היא מורה העברית של הסופר

מרדכי גיאורגו לנגר כחרדי וכחוזר בשאלה, מתוך אוסף מרדכי גיאורגו לנגר בספרייה הלאומית

אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שנכתבו בפראג הוא "הגלגול" של פרנץ קפקא, המספר על אדם שמתעורר בוקר בהיר אחד ומגלה שנהפך לשרץ ענקי. תלי תילים של פרשנויות נכתבו על הסיפור הזה, שהסימבוליות שלו היא אינסופית, ורבים רואים בו מעין משל מודרני כביר להעדר המוצא, חוסר האונים והאבסורד של האדם הניצב מול איתנים גדולים שאינו מסוגל להבין. גדולים וטובים הציעו פרשנויות סבוכות ומשונות לסיפור על השרץ שמתמודד עם עולה של המציאות וסביבתו הקרובה, אולם ייתכן שההשראה נובעת מסיפור אמיתי לגמרי, של יהודי אחד שגר בעיר פראג.

אותו יהודי הוא מרדכי גיאורגו לאנגר, אינטלקטואל מקומי ממשפחה שהייתה בהווייתה גם יהודית, גם צ'כית, ואפילו קצת גרמנית. הם חיו חיי נוחות בורגניים מחוץ לרובע היהודי, שיהודים רבים בפראג השאירו מאחור כחלק מתהליך ההפיכה לאזרחים מהשורה, אבל משהו אצל לנגר היה שונה. הוא ראה את עצמו קודם כל כיהודי בעל יעוד למסע רוחני. את מסעו הרוחני העביר לאנגר בחצרות חסידים בפולין, וכשחזר למשפחתו בפראג הוא נראה כאדם שעבר מטאמורפוזה. הוא אימץ את אורח החיים החסידי והתלבש כחסיד בעלז בצורה שהייתה זרה לחלוטין ואף מביכה ליהודי פראג, שכבר עזבו את חיי הגטו. הוא אף נהג להסתגף ולאכול לחם ובצל בלבד ולהתהלך במהירות כמנהג החסידות.

פסל של פרנץ קפקא המציין את מקום הולדתו בפראג

 

במקביל, נעשה לאנגר בפראג למלומד שהעמיק בידיעת העברית עד למדרגת משורר, וחשף בכתביו לעולם הקבלה היהודית והחסידות. ידיעותיו המרשימות פרסמו את שמו ברחבי העיר, ובין תלמידיו לעברית נמנה גם הסופר האלמוני (אז) פרנץ קפקא, שכינה את מורו באחד מכתביו "היהודי המערבי שהתבולל בחצרות חסידים". קפקא היה עד לתחושת הזרות והניכור שחווה לנגר בקרב משפחתו שגר תחת קורתה, ואפשר לראות דמיון רב בין גיבורו של "הגלגול", גרגור סמסא, ובין מרדכי גיאורגו לנגר החסיד. גם אחיו של לאנגר, הסופר פרנטישק לאנגר תהה על דמיון זה. בכל מקרה, חוקרים היום רואים קשר הדוק בין פראג לסיפוריו של קפקא, וכמובן גם קשר ליהודי פראג, שקפקא נמנה עם קהילתם.

תמונת מרדכי גיאורגו לנגר מתוך ספרו "מעט צרי", הוצאת "דבר"

למרות שעברו קרוב למאה שנה משיעורי העברית והמפגשים המרתקים בין לאנגר לקפקא, עדיין אפשר למצוא אותם תחת אותה קורת גג בספרייה הלאומית בירושלים. עזבונם מצא בית בספרייה הלאומית כמו ארכיונם של חברים אחרים מהחוג האינטלקטואלי היהודי של פראג כמו הסופר מכס ברוד, הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן ועוד אשר תקעו יתד בישראל והביאו קצת מימי הזוהר של יהדות פראג. האוסף כולל מכתבים, העתקים של כתבי יד, תצלומים מעטים ובעיקר דברי דפוס הקשורים לפעילותו הספרותית של מרדכי גיאורגו לנגר.

ארכיונו של מרדכי גיאורגו לאנגר הופקד בספרייה הלאומית בידי דב סדן. הארכיון כולל מכתבים, העתקים של כתבי יד, תצלומים מעטים ובעיקר דברי דפוס הקשורים לפעילותו הספרותית של האיש שאולי, כך אומרים, היווה השראה לסיפור המוכר ביותר של קפקא.

 

לקריאה נוספת

מה עלה בגורלו של ארכיון פרנץ קפקא?

מרים זדוף, לשנה הבאה במריינבד: העולמות האבודים של תרבות המרחצאות היהודית, מרכז זלמן שזר, 2019

נוסעים סמויים מההיסטוריה היהודית

מסע קצר בזמן חושף כי נוסעים סמויים היו תלויים בין החיים ובין המוות.

ביידיש: הגלגול פנחס נוסע למריבנד. פה אתם יכולים לראות איך אשתו מלווה אותו לרכבת. במריבנד......!

לפי האקדמיה ללשון עברית, נוסע סמוי הוא מי שנוסע בהסתר ברכבת, אונייה או מטוס לשם בריחה או כדי לחסוך את דמי הנסיעה. האם תהיתם פעם עד מתי, אם בכלל, היה אפשר להתנגב למטוס ואפילו להגיע ליעד? ההיסטוריה מאשרת שזה לא קל: בשנת 1989(!) נוסע הצליח להתגנב לטיסת ארקיע לפריז והוא אפילו לא היה נתפס אילולא המטוס היה מלא עד אפס מקום. הגברת שאת מושבה תפס, לא התכוונה לריב עם האדון אך משלא מצאה מושב פנוי במטוס כולו פנתה לדיילת. המטוס כבר החל לנוע לכיוון מסלול ההמראה אך נעצר כאשר צוות האוויר גילה כי אין לאדון לא דרכון ולא כרטיס. בחקירה התברר כי הנוסע הסמוי עלה למטוס עם צוות הניקיון. הוא כנראה ירד מהמטוס עם צוות האבטחה. (מעריב, פברואר 1989)

 

לפריז אולי קשה לטוס בלי כרטיס אבל לישראל זה אפשרי. כותרת חגיגית בעיתון דבר (אוגוסט 1967) הכריזה כי: 'הנער ש"גנב" טיסה ביקר בעיר העתיקה':

טסתי ב"אל על" – כתוב היה על כובע "הטמבל" של הנער ויקטור רודאק, שיצא אתמול חזרה לניו-יורק, לאחר שהתגנב כנוסע סמוי למטוס "אל-על" בניו יורק, כדי "להתגייס לחיל-האוויר".

 

הנער בן הארבע עשרה מצא "בורדינג פאס" על הרצפה בנמל התעופה קנדי לא הרחק מביתו ובהחלטה של רגע ניגש לתור לעליה למטוס. שלוש שעות לאחר ההמראה הדיילת קראה בשמו והוריו המודאגים קיבלו את ההודעה כי הוא בדרך ארצה. משנחת, "סגן מנהל תחנת אל-על עובדיה חיים לקח אותו אל ביתו ובשעת אחר הצהריים הסיע אותו לירושלים". הנער לא התגייס לחיל האוויר, אבל חזר הביתה לניו-יורק מצויד במזכרות: "מכנסיים קצרים, חולצה ישראלית ובידו תיק מלא מתנות".

 

—-

עמוק בבטן הספינה,

בחום גובר,

אדם נואש מאוד

מצא מחבוא.

 

מסע קצר בזמן חושף כי נוסעים סמויים היו תלויים בין החיים ובין המוות. בשנת 1905, יוסף ויינרבי, התגנב לרכבת היוצאת מריגה כדי להגיע לאמריקה מחשש שמעורבותו במהפיכה תגזור עליו מאסר או גיוס לתפקיד בשר תותחים. עד כאן העובדות כפי שסיפרה לי אמא, נכדתו של ויינרבי. המשך המעשה הוא שכל רכושו של יוסף בעת עלייתו לרכבת היה רק המעיל שעל גופו ותפוח עץ. כשהכרטיסן הגיע, כפי שקורה בסיפורים מעין אלו, יוסף נבהל כהוגן שהנה יזרק מן הרכבת ויימסר לרשויות. אלא שאז הכרטיסן ציווה על הנער בקול רועד שירוקן מיד את כיס מעילו הקדמי. יוסף שלף את התפוח מהכיס. הכרטיסן נבח עליו: "תאכל מיד את התפוח!", ונעלם מן הקרון בזעף. המעשה נגמר עם פתרון החידה: יום קודם לכן מהפכנים צעירים פוצצו את אחד מרכבות הקו עם רימוני יד. הכרטיסן, שראה בליטה בגודל הנכון בכיס המעיל, היה משוכנע שלפניו טרוריסט מהפכן.

הענקת תואר ד"ר לרפואה ליוסף ווינרבי, בבוסטון 1915(?)

 

הסיפור המשפחתי הקטן שלי לא לבד. כששלום יעקב אברמוביץ תיאר את גיבור סיפורו "שם ויפת בעגלה" נוסע ברכבת בפעם הראשונה בחייו ("חידוש היה לי כל ענין הנסיעה הזו במסלת-הברזל, שלא עברתי בה מימי") הוא כינה את נוסעים המתחבאים מתחת לכסאות מאימת הכרטיסן בכינוי הסאטירי "הנעלמים":

המשגיח נכנס ובא בחברת מרי-דעגלה לבקר פתקאות של האורחים, ונפסקה השיחה. כשיצאו הממונים האלה בשלום והנעלמים הנה זה הגיחו ממחבואיהם בכל מקום מתחת הספסלים, כדרך העולם, נערמו הכסתות, המחצלאות והמטלטלים במחיצתי. (מתוך: שלום יעקב אברמוביץ, מנדלי העברי, חרגול, 2013)

 

עלילות מסעירות שמתרחשות בכלי תחבורה הן, ובכן, מסעירות. טוב שגורל זה יישמר לגיבורים ספרותיים ולא למהדורות החדשות. נוסעים סמויים לא משחקים במחבואים עם הכרטיסן בשביל השעשוע, יש סיבה שבגללה אין להם כרטיס. אצל אברמוביץ, הרכבות סימלו את התפרקות הקהילה היהודית תחת גלגלי הקידמה וסיפקו ליחידים נתיב בריחה והצלה מטאפורית ולא מטאפורית. זיגמונד פרויד שירבב לספרו פירוש החלום מעשיה אירונית על יהודי אביון, גיבור במסע חתחתים:

מתגנב אל הרכבת המהירה לקרלסבד ללא כרטיס נסיעה, נתפס, ובכל פעם שנערכת ביקורת הוא מוצא מן הרכבת ומטפלים בו ביד קשה יותר ויותר. באחת מתחנות נתיב הייסורים שלו הוא פוגש מכר, ולשאלות של הלה לאן הוא נוסע, הוא משיב: 'אם הקונסטיטוציה שלי תחזיק מעמד – לקרלסבד'. (זיגמונד פרויד, פירוש החלום, עם עובד, 2008)

זיגמונד פרויד. מתוך אוסף שבדרון

 

לפי פרויד, נדודיו של היהודי עולים לו בייסורים גופניים ונפשיים. תקוותו הגדולה היא שיצליח להגיע לקרלסבד וזה לא תלוי בחוק, שעומד כנגדו, כי אם ביכולותו לשאת את הסבל הכרוך במצבו. פרויד לא צפה שהקונסטיטוציה תהפוך את מסילות הרכבת לנתיב המוות של יהודי אירופה. לאותם יהודים, גם עמידה בסבל לא הספיקה. שירו של המשורר וניצול השואה יעקב ברזילי הביע זאת בעוצמה: "נסעתי ברכבת שלך כנוסע סמוי חינם אין כסף" (נוסע סמוי, בתוך: מחכה לאבי, כרמל 2009)

לא לחינם קרא אברמוביץ לנוסע הסמוי נעלם. הוא נשכח מלב, מטלטל, גורלו לא ידוע והוא בצד הלא נכון של החוק ואולי גם ההיסטוריה. הוא יודע שאם לא יאיר לו המזל (או ההשגחה) גורלו יחרץ. אבל אם המזל יאיר לו פנים, הוא יוכל לספר סיפור מופלא על מעיל ותפוח לנכדים ונכדות. בזכות אותם הסיפורים "נוסע סמוי בתוכנו חי". (מילים: גדעון כפן לחן: חוה אלברשטיין).

"משה השחור" מהאנטילים ומרד העבדים הגדול

על האיטי וישראל שתי אומות שנוסדו כתוצאה ממלחמת שחרור

טוסין לוברטור (Toussaint Louverture) מנהיג המרד. מתוך הספר: Rainsford, Marcus, A., An historical account of the black empire of Hayti, 1805

את חג הפסח חוגגים המוני בני ישראל לציון השחרור של בני ישראל מהשעבוד המצרי. סיפור שחרור זה מהשעבוד הצית במשך השנים את דמיונם של סופרים ויוצרים. אולם, נראה כי סיפור מרתק לא פחות על שחרור עבדים משעבודם התרחש בקולוניה הצרפתית של סן דומנג בין השנים (1804-1791) שנקראת כיום האיטי. כלכלת קולוניה זו התבססה על מטעי קנה סוכר שהיו בבעלות מספר מצומצם של בעלי אחוזות לבנים שרדו בפרך בהמוני עבדים שחורים שהובאו בכוח מיבשת אפריקה. בשל התמהמהותה של צרפת המהפכנית להעניק שוויון זכויות למולאטים (בני תערובת של שחורים ולבנים) ולשחרר את העבדים השחורים פרץ ב-1791 מרד נגד שלטונה של צרפת באי. מרד זה השפיע בסופו של דבר על החלטת האספה המהפכנית היעקובינית לשחרר בשנת 1794 את כל העבדים שבצרפת ומושבותיה.

נראה כי מנהיגו של אותו מרד בסן דומנג שנקרא טוסין לוברטור (Toussaint Louverture) מזכיר במידת מה את משה רבנו. משום כך מנהיג זה זכה בידי מחברים מסוימים לכינוי "משה השחור". טוסין בדומה למשה, נולד כעבד, אולם בשל חסדו של אדונו ששם לב לכישרונותיו המיוחדים היה יכול לרכוש לו השכלה. מאוחר יותר שוחרר. בדומה למשה שגדל בבית פרעה ועל פי אחדות מאגדות חז"ל אף השתלב בממסד המצרי, אף טוסין רכש לו משק ועבדים בדומה לאדון לבן. בתחילת דרכו נראה אפוא שהשתלב היטב בממסד העושק של בעלי האחוזות הצרפתים של סן דומנג.

לאחר דחיית דרישת המולאטים לשוויון זכויות פרץ המרד באי שנתמך על ידי העבדים שברחו ממטעי קנה הסוכר. נראה כי טוסין לוברטור בדומה למשה – אשר לא ביקש בתחילת פעילותו מפרעה לשחרר את בני ישראל אלא רק לאפשר להם לזבוח לאל שלושה ימים במדבר – לא דרש מיד בתחילת פעילותו את ביטולה המוחלט של העבדות. הוא וחלק מתומכיו הציעו לבעלי המטעים הצעה לפיה העבדים השחורים יחזרו אל המטעים, בתמורה להקלת תנאי העבודה שתתבטא ביום מנוחה שבועי ובאיסור השימוש בשוט. חוקים אלו המגבילים את הסמכות שיש לאדונים על עבדיהם, מזכירים כמובן את חוקי העבדות בתורה, שאוסרים על בעל העבדים להטיל מום בעבדיו. אולם כמו פרעה אשר ליבו כבד עליו, סרבו בעלי המטעים, להגיע להסדר עם טוסין. התוצאה הרת האסון היתה הרס מוחלט של רכושם ומותם של רבים מהם במרד.

כשם שמשה לא הסתפק בשחרורו של עם ישראל מהשעבוד והביא אותו אף למרגלותיו של הר סיני, שם קיבלו ישראל את התורה אף טוסין לא הסתפק בהשגת חירות לעבדים. בשנת 1801 העניק חוקה לעמו, שהיא החוקה הראשונה בעולם אשר הוציאה את העבדות במפורש מחוץ לחוק. כמשה אשר הגיע אל פתח הארץ אך לא זכה להיכנס אליה, אף טוסין לא זכה לחזות בעצמאותה של האיטי. בשנת 1802 החליט נפוליון, כמו פרעה אשר רצה להשיב את בני ישראל אל עבודתם, להחזיר את העבדות להאיטי. כדי למנוע מטוסין לשבש את תוכניותיו, אסר אותו נפוליון והביאו לצרפת שם שהה במעצר עד למותו בשנת 1803. אולם המעצר רק ליבה את המרד מחדש, והביאה לאובדנה המוחלט של שלטונה של צרפת בסן דומנג. ב-1 בינואר 1804 הכריז מנהיג אחר של המרד על עצמאותה של המדינה.

תליית חיילים צרפתיים בידי הצבא השחור כנקמה על הרג כמה מאנשיהם בידי הצרפתים. מתוך הספר: Rainsford, Marcus, A., An historical account of the black empire of Hayti, 1805

ההיסטוריונים הישראליים לא התענינו כמעט במרד זה. יוצא דופן היחידי ביניהם, היה חבר הפלמ"ח, קצין צה"ל וההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל. ב-1981 הקדיש פעיל למרד את חיבורו: "מעבדות שחורה לחירות טרגית". עיסוקו של פעיל במרד היה חריג מאוד בתחומי עיסוקו שהוקדשו להיסטוריה הצבאית של ארץ ישראל ומדינת ישראל. נראה שאחד הדברים שמשכוהו לעיסוק בכך היה שאלת היכולת של עם קטן לנצל מציאות בינלאומית נתונה כדי להשתחרר משעבוד ולהקים מדינה. בפרקו האחרון של הספר "האם ניתן להפיק לקח?" השווה מאיר פעיל במפורש בין הצלחתם של בני האיטי למרוד בצרפתים ולהקים מדינה להצלחתם של יהודי ארץ ישראל למרוד בבריטים ולהקים מדינה. לדעתו שלושה גורמים אפשרו לתושבי סן דומנג להצליח במרידתם והם: חולשתה של המדינה הכובשת היא צרפת, קיומו של בסיס כוח מקומי ומנהיגות שיכולה לתעל כוח זה להשגת מטרותיה, ו"מאזן האינטרסים הבינלאומי באזור הים הקריבי שהיה אנטי-צרפתי מובהק". מאזן זה איפשר לטוסין לתמרן בין ספרד, אנגליה וצרפת כדי להשיג את המיטב לבני עמו.

שלושה גורמים אלו: חולשת הכוח הקולוניאלי, תמיכה בינלאומית ובסיס כוח מקומי איתן היו גם שלושת הגורמים שאיפשרו לישוב בארץ ישראל למרוד בהצלחה בבריטים. כך ניצל הישוב היהודי בארץ ישראל את התפוררותה של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה ואת תמיכתם של ברית המועצות וארצות הברית כדי להקים מדינה ולנצח במלחמת העצמאות. בכלל לדעתו, קיומם או העדרם של גורמים אלו קבעו את מידת הצלחתם של היהודים במאבקי השחרור שניהלו בעבר. מרד החשמונאים זכה להצלחה, בשל חולשתה של האימפריה הסלווקית, בשל קיומם של בסיס כוח מקומי ומנהיגות איתנה (החשמונאים) ובשל השגת תמיכה חיצונית מבחוץ (רומא). לעומת זאת המאבק נגד בבל בסוף ימי בית ראשון, כמו גם המרד הגדול ומרד בר כוכבא הסתיימו בכישלון משום שהלוחמים נלחמו נגד מעצמה בשיאה וגם לא זכו בתמיכתה משמעותית של מעצמה גדולה מבחוץ. לסיכום דבריו העריך פעיל כי ברכת בלעם המפורסמת היתה בעצם קללה שכן 'דומה כי בלעם בן בעור לא הפליג בשבחם של בני ישראל עת הגדירם כעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. מוטב שהיה אומר "עם לבדד ישכון ואף על-פי-כן בגויים יתחשב'. נראה כי לקח זה ליווה את מאיר פעיל בכל דרכו הפוליטית.

ורנר שלום, גרשם שלום, הקומוניזם והחסידות: תעלומה של ספר

"פעם, ורנר היה השלום המפורסם": סיפורו של ורנר שלום, אחיו של חוקר הקבלה, שבחר בדרך שונה משל אחיו והיה למנהיג קומוניסט מושבע

לגרשם שלום, שנולד בברלין ב-1897, היו שלושה אחים גדולים. הכי קרוב בגיל וגם בידידות היה אחיו ורנר שלום, שנולד ב-1895.

גרשם שלום (ראשון משמאל) בחברת שלושת אחיו, מחופשים בתלבושות בסגנון מזרחי. על-פי המצויין בעברית, בכתב ידו של גרשם שלום עצמו, בגב הכרטיס, התצלום נעשה בשעת חופתו של "הדוד הציוני", תיאובלד שלום.

 

על ורנר, שלימים היה למנהיג של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ונרצח על ידי הנאצים בבוכנוולד ב-1940, כבר נכתב רבות (אבל לא בעברית). פעם אחת שמעתי מפרופ' מרים זדוף, ממחברתה של אחת הביוגראפיות שלו, Werner Scholem: A German Life, ש"פעם, ורנר היה השלום המפורסם"! אכן, בנוסף לספרים עליו נעשה ב2014 סרט דוקומנטרי על חייו.

ורנר שלום נואם ב"יום נגד מלחמה", פוטסדאם גרמניה, 1925. מארכיון הפרטי של בתו, רני גודרד, לונדון.

 

בשנת 1911 או 1912 ורנר הצטרף לתנועה הציונית גרמנית לנוער, "יונג יודה", והשפיע גם על גרשם (אז "גרהרד") הצעיר להצטרף. הציונות של האחים לא היתה לרוחו של אביהם, המוציא לאור החצי מתבולל ארתור, ומאז התחיל להתפתח עימות גדול בין שני האחים ובין אביהם הדומיננטי,  שרק החריף עם השנים, כששני האחים התנגדו למלחמת העולם הראשונה. דרך "יונג יודה", גרשם הפך לפעיל ציוני ונכנס עמוק ל למדעי היהדות בכלל, ולקבלה בפרט. הוא עלה ארצה ב1923 כדי לעבוד כספרן בבית הספרים הלאומי תחת הנהגתו של שמואל הוגו ברגמן.  לא כן ורנר. תוך שנה הוא כבר החליט שהציונות איננה בשבילו והצטרף לתנועה של צעירי הסוציאל-דמוקרטים. משם הוא נע יותר ויותר שמאלה. ב-1917 ורנר התחתן עם בחורה לא יהודיה בשם אמי ממעמד הפועלים. גם אמי היתה פעילה פוליטית, ולזוג נולדו שתי בנות.

החתונות של האחים שלום ("הילדים של בטי") מתוך התנ"ך של משפחת שלום

 

ב1924 הוא נבחר לרייכסטאג כנציג הקומוניסטים. ברייכסטאג, וגם בעיתונות הגרמנית הימנית , הוא זכה להתקפות אנטישמיות רבות. לימים האנטישמיות חדרה אף למפלגה עצמה, כשסטלין ביסס את כוחו הבינלאומי הקומוניסטי. שלום וחבריו (רובם יהודים), זוהו כתומכי טרוצקי וכאופוזיציה ה"אולטרה-שמאלנית", ונדחקו החוצה. במשך מספר שנים לאחר-מכן, שלום אכן שיתף פעולה עם טרוצקי, אבל בסופו של דבר נטש את הפוליטיקה ולמד משפטים. הנאצים בעלייתם לשלטון ב1933 זכרו היטב את מנהיג הקומוניסטי (לשעבר) היהודי, והוא נעצר מיד, וכפי שציינו, נרצח ב1940. אשתו ושתי בנותיו הצליחו להימלט לאנגליה, וב2012 פגשתי שם את בתו רני ובעלה בכנס לציון שלושים שנה לפטירתו של גרשם שלום. למשך שבע השנים שהיה במעצר משפחתו ניסתה להפעיל לחץ על מנת לשחררו, אבל לצערנו זה לא עלה בידם.

לאור הביוגרפיה הנ"ל של ורנר, הופתעתי לגלות באוסף שלום, את ספרו הגרמני של החוקר המפורסם ר' שניאור זלמן שכטר על החסידות, Die Chassidim: Eine Studie Ueber Juedische Mystik  ("החסידות: מחקר במיסטיקה יהודית") (ברלין 1904) עם חתימתו של ורנר שלום!

 

ורנר כנראה רכש את הספר בחנות לספרים יהודיים המפורסמת של מוריץ (משה) פאפפעלויער (1824-1888), שגם חיבר מבוא לתלמוד, והתפרסם כאספן עתיקות, מוציא לאור ומוכר ספרים בברלין. ב1907, החנות הוציאה לאור קטלוג של הספרים שנמצאים בחנות, שהמשיכה לפעול בידי בני משפחתו עד לתקופה הנאצית. החנות שכנה בקרבת מקום לבית משפחת שלום וכנראה שגם גרשם רכש שם ספרים. השאלה היא מתי ורנר רכש ספר קטן זה על החסידות, באיזה שלב של התפתחותו היהודית/פוליטית? לצערנו אי אפשר לקבוע זאת. כל מה שאפשר להגיד בוודאות הוא שגרשם שלום הביא את הספר אתו כשעלה ארצה ב1923, כי הוא כלול ברשימת הספרים ששלום הכין לקראת עלייתו. כמו כן, מסקרן מאוד לדעת מתי העבירו לגרשם, ולמה? האם בשלב מוקדם, כשי שאמור היה לקרב את אחיו ליהדות? או שמא יותר מאוחר, כשוורנר כבר הפך לקומוניסט?  יתכן שבשלב זה הוא הרגיש שהספר כבר אינו משמש אותו, אבל יתכן שגרשם, המעמיק במיסטיקה היהודית, ירצה בו. גם על שאלה זו, לצערנו, אי אפשר לענות.

כמו אצל גרשם שלום, כן אצל ורנר שלום – לפעמים רב הנסתר על הגלוי. כיום כבר לא נותר את מי לשאול. נשארו לנו רק את ספריהם – אלה שכתבו ואלה שרכשו, כעדות לחייהם המרתקים.