אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

בשנת 1911 הואשם גבר יהודי-רוסי בשם מנדל בייליס ברצח נער נוצרי, שנתיים לאחר מכן נגזר דינו. הצצה לאלבום שהופק בשנת 1913 בוורשה, המתעד את מהלך המשפט ותוצאותיו הרות הגורל.

מנחם מנדל בייליס (מימין) וקריקטורה אנטשימית שפורסמה במהלך המשפט

זה התחיל עם גופה. אנדרי יושצ'ינסקי בן ה-12 נמצא תחוב במערה מחוץ לקייב בחודש אפריל 1911, פניו הושחתו ללא היכר ועשרות פצעי דקירה זוהו על גופתו שותתת הדם.

אל מצעד ההלוויה של אנדרושה הצעיר הגיעו, מלבד בני משפחתו האבלים, גם תושביה הלא יהודיים של קייב. הם נשאו עלונים שהודפסו בחופזה, עליהם הוכרז באותיות גדולות: "הז'ידים (כינוי גנאי ליהודים) עינו את אנדרושה למוות!" העלונים העלו האשמה בת מאות שנים כנגד היהודים: דמו של הנער הנרצח נשאב לצורך עשיית מצות ועל כן, יש לנקום את דמו של הקדוש המעונה. עלילת דם חדשה החלה לקרום עור וגידים.

היות שהרשויות בקייב אסרו על ביצוע פוגרום ביהודים, חיפשו תושביה הלא יהודיים של העיר את היהודי שישלם על הרצח המתועב. לקח לרשויות ארבעה חודשים כדי לספק את הקורבן הראוי:  מנחם מנדל בייליס, מנהל של מפעל לבנים הממוקם בקרבת המערה בה התגלתה גופתו של יושצ'ינסקי.

על אף שהראיות נגד בייליס היו רעועות, ורוצחיו האמתיים של הנער אותרו תוך זמן לא רב לאחר מעצרו, סירבו הרשויות לשחרר את בייליס. בסוף אוקטובר 1913 – יותר משלוש שנים בהן נמק בייליס בכלא הצאר, הכריזו חבר המושבעים על גזר הדין. בתגובה, מיהרו מו"לים יהודים בוורשה והוציאו לאור את "אלבאם פון בייליסעס פראצעס" (אלבום של משפט בייליס).

 

 

כיצד התנהל המשפט המתוקשר ומה היה גזר דינו של בייליס? על כך נלמד מתוך האלבום עצמו.

 

כיצד להחזיר ליהודים את צלם האנוש שלהם?

 

תיאור (מינימלי ביותר) של השתלשלות המשפט

 

"לזיכרון היסטורי תמידי של אותו משפט היסטורי אני מוציא לאור את האלבום שבו מופיעות כל הדמויות המרכזיות שהשתתפו באותו משפט נזכר, אם מצד ההאשמה ואם מצד ההגנה.

המוציא לאור, נ. ריווין"

(מתוך: אלבאם פון בייליסעס פראצעס. תרגום מיידיש: אדריאן גרושניעווסקי, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית)

מרגע שנעצר, ולאורך כל המשפט, התאמצה התביעה לצייר את בייליס בתור יהודי קניבלי ותאב לדם נוצרי עבור טקסי הפולחן המסתוריים שלו. בייליס עמד למשפט בשם יהודי רוסיה כולה. מטרת האלבום שהופק בשנת 1913 על ידי נ. ריווין מוורשה הייתה להחזיר את הפוקוס אל האדם היחיד, אל מנדל בייליס.

האלבום נפתח בשלוש סצנות מחייו של הנאשם לפני השבר הגדול שהפך את עולמו ועקר אותו מחייו הקודמים: הבית בו התגורר, אשתו וארבעת ילדיו, ודיוקנו של בייליס לפני שפרצה הפרשייה. דמותו היא של גבר יהודי בשנות ה-30 לחייו, חנוט בחליפה, מרכיב משקפיים בעלי מסגרת עגולה ומתהדר בזקן מטופח, מיישר מבט בפנים ספק רציניות, ספק מחויכות.

 

הבית בו גר בייליס עד פרוץ הפרשה

 

משפחתו של בייליס ובייליס עצמו

 

לאחר ביסוס הרקע השלו, נזרק גיבור עלילת הדם (ויחד עמו גם אנחנו, קוראי האלבום) אל מציאות זרה ומאיימת. מכופף וחרד, נלקח בייליס למעצר בידיי חייל חמוש. הציור מסתיר את הסיבה לסבל האיום המצטייר מפניו של בייליס: על המועקה הנפשית שהביאה עלילת הדם, התווספה המעמסה הגופנית: הנאשם הוצעד אל בית המשפט ברגליים נפוחות ושותתות דם, תוצאה של הליכה ברגל על שלג וקרח בנעליים ללא סוליות. בציור השני באותו העמוד (עמוד חמש) הוא בבית הדין, ושני חיילים שומרים עליו בחרבות שלופות.

 

בייליס על שולחן הנאשמים

 

שישה חודשים ישב במעצר עד אשר הוגש נגדו כתב אישום. לאורך מעצרו הממושך בייליס הושפל, הוכה בידיי אסירים וסוהרים ונמנעו ממנו אוכל ושתייה למשך ימים ארוכים. מספר פעמים ניסו רשויות הכלא והתביעה לשכנע אסירים ששהו עמו להעיד עליו, ואף שלחו סוכן חשאי לרגל אחר האסיר. בעמוד שש נראה הנאשם מובא בפני בית משפט עוין, תוך שנאלץ להגן על חפותו לנוכח ההאשמות הקשות שהוטחו נגדו.

 

ישיבת בית הדין בקייב

 

חבר השופטים שנבחר למשפטו

 

מרגע זה ואילך התקדמו העניינים אל נקודת הרתיחה: תחילה הואשם בייליס ברצח הנער, בהמשך השתנתה האשמה לרצח טקסי של ילד נוצרי. בעוד גורמים בממשלת הצאר (ובראשם שר המשפטים) התעקשו על אשמתו, קמו לבייליס תומכים יהודים ולא יהודים רבים אשר השתכנעו בחפותו של האיש.

 

המפעל בו עבד בייליס לפני מעצרו

 

הנער הנרצח אנדרי יושצ'ינסקי ו"המערה" בו נמצאה גופתו

 

כל צד שלף את המומחים שלו: היות שמערכת המשפט הרוסית חיקתה את מערכת המשפט במערב, נאלצה התביעה "להוכיח" באמצעים משפטיים את עלילת הדם: היא גייסה לשירותה עדים מומחים, רופאים ואפילו מומחה ליהדות. העובדה ששיטה משפטית מודרנית גויסה כדי להוכיח האשמה ימי-ביינימית, היא שעזרה להעניק למשפט את הפרסום השלילי לו זכה ברוסיה ומחוצה לה.

 

התובעים במשפט

 

המומחים מטעם ההאשמה (כך במקור). מעניין שהמילה "האשמה" חוזרת כמעט בכל אזכור של העדים שהובאו מטעם התביעה. האם מדובר בביקורת סמויה נגד התביעה או שמא זו טעות "תמימה" מצד המוציא לאור?

 

אחד מעדי המפתח של התביעה היה האב פרנאטיס, כומר קתולי תימהוני שהעיד על עצמו כמומחה בפולחן יהודי. את מומחיותו ביסס על הידע העצום שלו בתלמוד. בחקירה הצולבת הוכיחה ההגנה את טענתו לשקרית: הוא ענה במבוכה "אינני יודע" על שורה ארוכה של שאלות תלמודיות, תחום מומחיותו. הקהל היהודי במשפט פרץ בצחוק לנוכח הופעתו המבולבלת. על הרבי מטעם ההגנה, יעקב מזא"ה (המופיע בעמוד 15, יחד עם עורך הדין אוסקר גרוזנברג), הוטלה המשימה להפריך את עדותו של האב פרנאטיס, והוא הצטיין במשימה. בשלב הזה יצאו להגנתו של בייליס אפילו עיתונים אנטישמיים מבוססים.

 

משמאל: הכומר הקתולי (והתמהוני) פרנאטיס

 

אבירי ההגנה של בייליס: הרבי מטעם ההגנה יעקב מזא"ה ועורך הדין אוסקר גרוזנברג

 

עם כל עדות שסיפקה התביעה, הלכה והתבררה פרשיית בייליס כעלילת דם מופרכת שבוימה על ידי הרשויות. בסוף אוקטובר 1913 הכריזו חבר המושבעים שהנאשם חף מפשע. לאחר יותר משלוש שנים בהם היה כלוא על לא עוול בכפו, יצא מנחם מנדל בייליס לחופשי. בשתי התמונות האחרונות באלבום מגיעה הדרמה לסיומה המשמח: בייליס חוזר אל ביתו, מוקף בחיק משפחה וחברים.

 

קבלת פנים של בייליס מסביב לביתו מיד לאחר השחרור

 

בייליס מוקף במשפחה וחברים אחרי השחרור

 

אולם, גם לאחר זיכויו המלא של בייליס מכל קשר לרצח אנדרי יושצ'ינסקי, ידעו מפיקי האלבום שהמאבק נגד האנטישמיות ברוסיה הצארית רחוק מלהסתיים. האלבום של משפט בייליס מותיר אותנו עם מספר שאלות לא פתורות: מדוע לא מספק האלבום מידע על האשמה עצמה (הרצח הפולחני בו הואשם בייליס), או מספק פרטים על השתלשלותה מעבר לעובדה שמנדל בייליס נעצר ושוחרר בתום המשפט? ייתכן שאת התשובה לשאלות האלה נמצא בעובדה שהאלבום פורסם ביידיש וברוסית, ולא בפולנית. עובדה זו מלמדת שככל הנראה עבר האלבום את אישורה של הצנזורה הרוסית לפני פרסומו, ולכן לא מופיעים בו פרטים "מביכים" מדי על הפרשה.

אם אכן כך היה, נותרה בעינה השאלה החשובה ביותר: מדוע התפרסם האלבום דווקא בפולין ולא באוקראינה – המקום בו נרקחה עלילת הדם ובו התנהל המשפט?

הכתבה חוברה בסיוע אדריאן גרושניעווסקי, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

 

עוד על משפט בייליס בקטלוג הספרייה

 

כתבות נוספות:

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

12/3/1941 - הלב בוער וגופי קר. הראש כואב למראית עיני. מדוע? האם לית דין ודין?

12/3/1941 – "ביום כו" נתגרשו כעשרת אלפים איש מרחוב פיאטריקאווה. הרגו כמאה יהודים ואומרים שיותר. ביום ב" דחודש אדר נסו הורי במעיל אחד לסלומניק. מצבם רע מאוד. הלב בוער וגופי קר. הראש כואב למראית עיני. מדוע? האם לית דין ודין?"

 

עם חלוף השנים, ככל שאנו מביטים לאחור ומתקשים לתפוס את מה שאירע, ככל שמתמעטים העדים החיים בקרבנו, יש חשיבות מיוחדת ליומנים ששרדו והגיעו לידינו.

כזה הוא יומנו של מנחם אופנהיים מגטו לודז'. היומן נמצא בין שרידי הגטו ובשנות החמישים נמסר לספרייה הלאומית. ייחודו של היומן הוא שכולו נכתב על סידור תפילה. מנחם אופנהיים שהה בגטו החל בחורף של שנת 1941 ועד הקיץ של שנת 1944. הוא כתב עשרות רשימות, בעברית וביידיש, בצדי הדפים ובין הפסקאות, מנצל שטחים לבנים בדפי הסידור. ככל הידוע לנו, אופנהיים ניספה באושוויץ כמו מרבית היהודים שהצליחו לשרוד בגטו לודז' עד חיסולו בידי הגרמנים בסוף חודש אוגוסט 1944.

 

8/3/1942 – "היום מלאו שנתיים מאז הכליאו את היהודים בגטו. כיכר לחם עולה שישים מארק… שוב שלחו פתקאות לשילוח. היום מלאה שנה מאז ישבתי בתפיסה היהודית."

 

מן הכתובים אנחנו למדים שמנחם אופנהיים היה בן 33 כשנכלא בגטו. הוא היה ציוני דתי, נשוי ובעל משפחה. אשתו ושתי בנותיו הצליחו לברוח מן הגטו מעט לפני שנסגרו שעריו. מנחם עבד בנגריית הגטו ובשלב מסוים אף נכלא בכלא הגטו.

 

10/3/1942 – "הגירוש נמשך. ראיתי זקן וזקנה בני 80 לערך מושכים עגלת יד לתחנת הרכבת לשלח אותם. בדרך לתחנה יגוועו. מובילים אנשים חיים לקבורה…"

 

חשיבותו של היומן היא בתיעוד היומיומי של החיים בגטו: תנאי העבודה, פעולות המשטרה, חלוקת האוכל, עבודות הפרך, הרעב, המחלות, וכן בשיקוף של מצבי הרוח של מנחם אופנהיים ושל חבריו, בין תקווה לייאוש, בין אשליה לאכזבה. היומן גם מכיל תיעוד מיוחד על ההווי הדתי בגטו ומסופר בו כיצד ניסו היהודים לשמור על החגים, מה אכלו בפסח וכיצד התפללו לאלוהים מן השאול שהם היו נתונים בו.

 

9/4/1942 –  "פסח תש"ב. בגיטו רעב גדול. רק במצות משיפון ומרק ממים וסלק בר. זהו היום טוב. בשל הרעב אכלו אנשים רבים לחם וגם אני הקטן. לליל הסדר לא הוכנו אלא מצות וקפה שחור… זהו הפסח השלישי שאינני יחד עם המשפחה. ובפסח 1942 אכלתי חמץ בפעם הראשונה…"

 

אופנהיים ניחן בכישרון ספרותי. הוא כותב בשפה יפה וגבוהה, והיה ככל הנראה אדם בעל השכלה רחבה ואופקים תרבותיים. כאמור, מנחם אופנהיים ככל הנראה ניספה. גורלן של  אשתו ושל שתי בנותיו אינו ידוע. היומן שלו הגיע בשנות החמישים לחנות ספרי קודש בירושלים, והסידור "דרך החיים" בנוסח ספרד הגיע לידיו של חוקר המקרא פרופ" מרדכי זר-כבוד (אהרנקראנץ) שאף תירגם מיידיש את היומן שבתוך הסידור ומסר אותו לספרייה הלאומית.

 

19/3/1942 – "לאחר הפסקה של שמונה שבועות קיבלתי על פנקס המשפחה שני ק"ג גזר בר וק"ג אחד גזר".

 

יומנו של מנחם אופנהיים הוא פריט אחד מתוך אוסף גדול מאוד של כתבי יד שנמסרו ונתרמו לספרייה הלאומית לאחר השואה ומלחמת העולם.

צפו ביומן המלא

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

מה נשתנה? כך נולדו הלחנים הנפלאים לשירי הפסח האהובים

מנגינות שהושפעו מניגון לימוד הגמרא בחדר, לחנים שניסו להתחבר ל"סגנון של פעם" ולחנים עממיים מרובי גרסאות. ד"ר עמליה קדם על שירי ההגדה וגלגוליה של מסורת

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות ומיוחדות, שירים לפסח ועוד​

מאת: ד"ר עמליה קדם

 

לא (לחן) אחד בלבד

על תקליט שידור של קול ישראל ממרץ 1955 מופיעה הקלטה של השיר "והיא שעמדה" בלחן שנפוץ מאז בכל הארץ, בגנים ובמוסדות אחרים, בהקלטות מסחריות של שירי חגים ונכנס והשתלב גם בבתים רבים. זו הגרסה שרבים מאיתנו מכירים ושרים בליל הסדר.

איננו יודעים את מקור הלחן הזה. ברוב המקורות העומדים לרשותנו הוא מכונה "עממי", מה שמתבטא בכך שיש לו גרסאות מרובות ואפשרויות שונות לפרישת המלים בתוך המנגינה, למספר החזרות על מלים, לבחירת המלים החוזרות ולאופן סיום השיר.

 

 

הנה "והיא שעמדה" כפי שהושר והושמע בקול ישראל בשנות החמישים על ידי החזן בנימין אונגר והפסנתרן אריה גרף. האם גם אתם שרים כך?

 

 

ראוי לציין שבהקלטה הזו החזן פורש את המלים בצורה מיוחדת ולא חוזר על המלים (זאת כנראה בהשפעת סגנון התפילה של יהודי גרמניה) ומשנה את ההגייה של חלק מן המלים להברה הספרדית של העברית, כמיטב המסורת של חזנים בתקופה שבה נעשתה ההקלטה.

אגב, בימינו יש סימנים למסורת חדשה, בדמות לחנו של המוזיקאי יונתן רזאל, שהיה מושמע מאוד ברדיו ויש המאמצים אותו גם בליל הסדר.

 

עבדים היינו

מקרה נוסף של שיר מההגדה שבו נוצרו לשיר מבחר גרסאות, גם כשהמלחין ידוע, הוא השיר "עבדים היינו".

חג הפסח, חג החרות, מציין את יציאתו של עם ישראל מעבדות מצרים. בהתאם, בחר המלחין, שלום פוסטולסקי – יליד פולין שעלה לארץ ב-1920 ובין שירי אדמה ועבודה שהלחין היו גם כמה משירי ההגדה – להציג את עיקר המסר המופיע (גם אם לא כמשפט אחד רציף) בתוך הפסקאות הראשונות של ההגדה: "עבדים היינו, עתה בני חורין".

 

המלחין שלום פוסטולסקי

 

נסו לשיר לעצמכם את החלק הראשון של השיר "עבדים היינו, היינו, עתה בני חורין, בני חורין" ועצרו בתחילת החלק השני, אחרי המילה עבדים. איך אתם ממשיכים? בצליל גבוה יותר או בצלילים יורדים? והאם החלק השני מושר פעם אחת או שמא פעמיים?

הנה השיר בכתב ידו של המלחין:

 

 

ובכן, מכתב היד, שאותו יש לקרוא – ככל כתב תווים – משמאל לימין, אנו לומדים שהחלק השני אכן חוזר פעמיים אבל בצורות שונות: בפעם הראשונה יש לשיר את המילה "היינו" בירידה לצליל נמוך יותר, לעצירה זמנית, ואילו בפעם השנייה היא מושרת לצלילים גבוהים, שרק אחריהם מגיע סיום השיר.

עוד אנו לומדים מכתב היד, שבין הצלילים הגבוהים על המילה "היינו" מופיע דו דיאז (אמצע שורת התווים הרביעית) שהוא צליל זר לסולם הכללי של השיר. הצליל הזה משנה את הסולם ל"מינור טבעי" הגורם לו להישמע "בסגנון של פעם", כפי שנהגו לעשות לא פעם מלחינים בתקופת היישוב.

מטבעם של שירים עממיים שהם משתנים בפי העם. והנה, בארכיון הצליל שמור תיעוד לכך שעשרים שנה אחרי מותו של המלחין, עדיין לימדו את השיר בגרסה זהה למקור. הנה הקלטה מ"גן הילד" בירושלים ב-1973. בחלק הראשון הגננת או הריתמיקאית אמנם חוזרת עם הילדים על המילה "עבדים" (ולא על "היינו", כפי שמופיע בגרסת המלחין) אבל בהמשך היא מקפידה לשיר את הצלילים המקוריים.

מההקלטה ניכר שיש גם כוריאוגרפיה לשיר, אולי הליכה כפופה ואיטית כמו עבדים ואחריה הליכה זקופה ושמחה…האם גם אתם זוכרים איך שרתם בגן?

 

 

 

מה נשתנה

 

כתב יד אשכנזי מ-1768, נתן בן אברהם שפייאר

 

המנגינה הידועה ביותר לארבעת הקושיות המופיעות בתחילת סדר הפסח מיוחסת למלחין אפרים אבילאה. ידוע לנו שהוא הלחין כמה וכמה חלקים מן ההגדה והם הוקלטו על גבי סדרת תקליטים באוסף קול ישראל משנות ה-50 של המאה העשרים, המצוי בארכיוננו.

הנה אחת ההקלטות הראשונות של השיר, בביצועם של החזן אפרים די-זהב והפסנתרן מקס למפל. כמו בשיר "והיא שעמדה" ודאי תבחינו גם כאן בהבדלים קטנים מן הגרסה הנפוצה בארץ.

 

 

איך היו קוראים את החלק הזה בהגדה לפני הלחן של אבילאה?

את ההגדה של פסח, כמו טכסטים מקודשים אחרים, נוהגים בכל קהילות ישראל לומר במה שמכונה "אמירה זמרתית" (cantillation). כלומר, אין שרים את הטכסט כמו שיר, אבל אומרים אותו בתבניות מוזיקליות שנושאות את הטכסט מהר יותר, ובעזרתן קל יותר לזכור אותו ולהשתתף באמירתו.

ההיסטוריון מרדכי ברויאר, שהוקלט ב-2003 בארכיון הצליל, בסדרת הקלטות חשובה ומרתקת על מנהגי פרנקפורט לפרטיהם, מסביר שאצל יהודי אשכנז השתמשו להגדה בנוסח הלימוד. הנה הוא מסביר ומדגים יחד עם בתו, דינה צונץ:

 

 

 

ניגון הלימוד הזה מופיע גם בספרו החשוב של החזן אברהם בער מברלין, המתעד ב-1877 את ניגוני התפילות של האשכנזים במזרח אירופה ובמערבה בשלהי המאה ה-19:

 

 

 

ומדוע אומרים האשכנזים את ההגדה בניגון לימוד הגמרא? או, טוב ששאלתם! כבר ב-1978, בראיון באולפן ארכיון הצליל שבספרייה הלאומית (מה שנקרא אז "הפונותיקה") מסביר יעקב רוטשילד, יליד פרנקפורט, למראייניו, אליהו שלייפר ויעקב מזור שמדובר בעניין קדום למדי. לדבריו, כבר בימי המהרי"ל (ר' יעקב בן משה מולין, שנחשב למי שגיבש את עיקרי המנהגים וההלכות האשכנזיים בסוף המאה ה-14 ותחילת ה-15) נקבע שהשטובנטראפ (Stubentrop), ניגון הלימוד של הילדים בחדר, ישמש לקריאת התורה בימים נוראים. בליל הסדר, המכוון כולו ללימוד הילדים – שהרי נאמר "והגדת לבנך" – ובמיוחד ב"קושיות" ששואלים הילדים, מתבקש שאמירת ההגדה תהיה באותו ניגון לימוד:

 

 

וכעת נחזור ל"מה נשתנה". הלחן ל"מה נשתנה" הוא חלק מיצירה מוזיקלית גדולה יותר שחיבר אפרים אבילאה לאחר עלייתו ארצה, האורטוריה "חג החירות" (1936). אבילאה, שאביו היה חזן, הכיר בוודאי את ניגון הלימוד, שאותו ניתן לשמוע בצורה מפורשת יותר בפרק אחר מתוך אותה יצירה, "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע…" המספר על התַנָאים שישבו וסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה:

 

 

בפרק הזה אנחנו שומעים יותר מהד לניגון ה"מתנדנד", העולה ויורד, של לימוד המשנה והגמרא, כפי שהיה ועודנו נהוג אצל יהודי אשכנז. הניגון הזה, כך אנו משערים, הוא מקור ההשראה לכתיבת הלחן ל"מה נשתנה", שהפך תוך זמן קצר מכתיבתו ופרסומו, ל"לחן המסורתי".

 

חג שמח!

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

עוד שירי פסח:

שירים מההגדה:

אחד מי יודע
והיא שעמדה
מה נשתנה​​​​
עבדים היינו
חד גדיא

​פיוטים לפסח:

 

וכמובן, שמחה רבה!

כשרוסיה צינזרה את ההגדה של פסח

היו מסרים בהגדה של פסח שלא כולם אהבו במאה ה-19. אספנו כמה הגדות שעברו "טיפול מיוחד" אצל הצנזור.

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות ומיוחדות, שירים לפסח ועוד​

מטבע הדברים הייתה ההגדה של פסח, שעוסקת בגלות וגאולה, "על הכוונת" של הצנזורים ברוסיה של המאה ה-19.
במיוחד הקטע "שפוך חמתך על הגוים…". בחלק מן ההגדות שנדפסו בשטח האימפריה הרוסית הושמט לגמרי קטע זה, אך מלבד זאת נערכו עוד תיקונים ושינויי צנזורה נוספים.

אחד התיקונים הבולטים היה בנוסח "והיא שעמדה לאבותינו".

במקום: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", תוקן הנוסח ל"שבכל דור ודור היו עומדים עלינו לכלותינו".
ובהמשך, במקום "והקב"ה מצילנו מידם", תוקן הנוסח ל"והקב"ה הצילנו מידם" (בלשון עבר).

 

מתוך: הגדה של פסח, עם פירוש זכרון אברהם, ווילנא תרי"ט. לחצו להגדה המלאה

 

ההגדה של פסח עם פירוש 'זרוע נטויה' מאת רבי יוסף ב"ר אייזיק חבר, נדפסה בוורשא תר"ה (1845), ועברה תחת שבט הביקורת של הצנזור יעקב טוגנהולד, מראשוני המשכילים בפולין, אשר שימש כצנזור הראשי לספרים עבריים בוורשא.
מלבד שינויי הנוסח הנזכרים, נוספה במהדורה זו גם הערת שוליים, המבהירה כי קטע זה "קאי (=מתייחס) על הדורות שחלפו ועברו, אבל בדורות הללו, בפרט בארצות אייראפא (=אירופה), חוסים אנחנו בצלם תחת צל כנפי מלכי רחמים".
להלן הערות שוליים נוספות באותה הגדה:

 

"אשר בחר בנו מכל עם… בין ישראל לעמים…" – "המלות עם, לשון, העמים, קאים רק על הלשונות והעמים הקדמונים אשר לא האמינו בבורא עולם"
מתוך: הגדה של פסח, עם פירוש זכרון אברהם, ווילנא תרי"ט. לחצו להגדה המלאה

 

"כל גוים סבבוני" – "קאי על האומות שהיו בזמן המשורר".
"ומבלעדיך אין לנו מלך" – "פי' מלך על כל העולם מלך מלכי המלכים הקב"ה".
"יחיד במלוכה" – "ר"ל הקב"ה לבדו מלך על כל העולם".

 

פסקה נוספת שעברה "טיפול" בהגדות רבות הייתה "הא לחמא עניא", שכן נאמר בה "השתא עבדי" – כלומר "השנה אנו עבדים" – ויש בדבר גנות על הממלכה הרוסית.
בהגדה הנזכרת נוספו הערות "הבהרה" על פסקה זו:

 

 

"השתא עבדי – היינו עבדים לקניינים הזמנים
בני חורין – חירות הנפש מן הבלי העולם הזה".

היו מהדורות שבהן התערב הצנזור בנוסח עצמו.
כך למשל בהגדה של פסח, עם פירוש 'זרע גד' מאת רבי צבי הירש ב"ר תנחום אב"ד הוראדנא, ופירוש המגיד מדובנה, שנדפסה בווילנא תר"כ (1860), תוקן הנוסח כך:

"השתא עבדי בדוכתין טובא (=במקומות רבים, כלומר: חוץ מרוסיה!) לשנה הבאה בני חורין כבארעא דידן" (כמו בארץ שלנו – רוסיה).

 

כשבדקתי את ההגדה הנ"ל מצאתי תיקון צנזורה נוסף:
במקום "הא לחמא עניא" – "הא כלחמא עניא" (בתוספת האות כ' למילה 'לחמא'). אמנם, נוסח זה היה קיים עוד לפני עידן הצנזורה, אך כאן הוא בא כתיקון מכוון. הדבר מתברר כאשר קוראים את פירושו של המגיד מדובנה, שנדפס סביב נוסח ההגדה, ומוצאים כי גם בו חלו ידים, וכי הצנזור תיקן את הנוסח המקורי של הפירוש ושינה לגמרי את מגמתו.

 

 

כדי להווכח בכך, נביא תחילה את הנוסח המקורי של פירוש המגיד מדובנה, ממהדורה קודמת יותר ('ברית אבות', ברסלוי תקצ"ט 1839):

"הא לחמא עניא כו' הנראה ההבדל בין נוסחת הא כלחמא ובין נוסחת הא לחמא, ע"פ משל לעני אחד סובב על עיירות ובידו היה איזה סחורות אשר דרך עניים לעשות מסחר בהן, ציצית, מזוזות וכדומה, פעם בא לעיר והתחיל לסבב בעבור עסקו זה, ויהי איש מצליח וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד, ויגמר אומר אשר היום ההוא שבא בו לעיר הזאת לעשותו יום טוב בכל תקופות השנה… והיה קורא את היום ההוא תרמיל י"ט [יום טוב] על כי בא שם אך בילקוטו ובתרמילו, ובהגיע היום טוב הזה היה מנהגו לקחת ילקוטו זה על כתיפו לזכרון, והיה מנהגו אשר היום טוב הזה היה חביב אצלו מכל המועדים, עד כי גם המלבושים הנהוגים לעשותם על המועדים לא עשה בכולם לבד בתרמיל יום טוב הזה עשה לו ולבניו בגדים יקרים. ויהי היום ויקר מקרה להאיש ההוא ואבד את כל הונו ורכושו אשר רכש בעיר הזאת, והיה יושב ודואג לאמור מה נעשה מעתה כי אם תם הכסף ומאין נתפרנס, ותאמר לו אשתו מה לך כי תדאג כל כך הלא עליך לזכור מחייתך תחלה טרם השגנו העושר ההוא, שהיית לבוש בילקוטך ובתרמילך וההכרח לא יגונה, לבוש גם עתה עוד הפעם הילקוט הזה. והנה בני העני הזה היה להם סימן לתבוע מאת אביהם לעשות להם מלבושים בראותם אותו לבוש בילקוטו זה על כתיפו, שזה היה להם לאות על היום טוב ההוא אשר אז דרכו לפזר ולעשות להם מלבושי כבוד, והנה בראותם עתה הילקוט על כתיפו, באו והפצירו בו לעשות להם מלבושים כמנהגו מימים ימימה, אמר להם מה תחשבו כי כאז כן עתה, הלא אז הייתי באמת עשיר, אך היה מנהגי לקחת הילקוט על כתיפי לזכרון החסד וההצלחה והייתי אך כמתחפש בדמות עני, לא כן עתה אני עני באמת וצריך אנכי לשאת את הילקוט על שכמי לא לזכרון – וזה ממש הענין כי בזמן הבית היו אוכלים לחם עוני בלילי פסח לזכרון הנס שנעשה לאבותינו במצרים, והיה זה אך לדוגמא ולזכרון, ע"כ היה נכון לומר אז הא כלחמא עניא כו', כלומר אך דרך דמיון. לא כן אחר חורבן הבית כי חזרנו למעמדינו הראשון, א"כ יאות לומר הא לחמא עניא כו', כי הוא זה ממש די אכלו אבתהנא בארעא דמצרים".

 

מפירושו של המגיד מדובנה עולה כי בימינו יש להגיד "הא לחמא עניא", דהיינו "זה לחם העוני" – שכן חזרנו לאכול לחם עוני של ממש ולא רק זכר ללחם עוני. סיום זה של דברי המגיד קיבל צורה הפוכה בהגדה הנ"ל, כשהצנזור התערב בפירוש ומסביר מדוע בימינו יש לחזור ולומר "הא כלחמא…",

שימו לב לסיום הקטע כפי שהוא מופיע בהגדה "זרע גד" (וילנא תר"כ 1860):

"…ע"כ היה נכון לומר אז הא כלחמא עניא, פי' כלומר אך דרך דמיון, לא כן אחר חורבן הבית הראשון שהלכו לבבל ששם נתקנה נוסח הא לחמא בלשון בבל שהוא לשון ארמי וכשדית וחזרו אז למעמדם הראשון. ולפ"ז בימינו עתה שאנחנו חוסים בחסד אל תחת צל מלכי החסד באין מחסור כל דבר, נכון לקיים הנוסחא כהא לחמא".

 

 

[חלק מן הדברים המובאים במאמר מופיעים כבר במאמרו של ר"ח ליברמן, קו לדמותה של הצנזורה לספרי יהודים ברוסיא הקסרית, אהל רח"ל, חלק ג' (ניו יורק תשמ"ד), עמ' 632 ואילך].

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

כתבות נוספות שאנחנו בטוחים שתיהנו מהם:

ההגדה הקומוניסטית שמבערת את החמץ הבורגני מרוסיה

תפריט לסדר הפסח: מתכוני האימה של שנות הארבעים בעולם האשה

תעלומה: מדוע נמלטות הארנבות מההגדה של פסח?

הגדת תל אביב משנת 1933 מלמדת כמה מעט השתנה כאן מאז

הגדות בכתב ברייל