כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

12/3/1941 – הלב בוער וגופי קר. הראש כואב למראית עיני. מדוע? האם לית דין ודין?

הספרייה הלאומית | 20.04.17 | 11 שעות |
Share

12/3/1941 – "ביום כו' נתגרשו כעשרת אלפים איש מרחוב פיאטריקאווה. הרגו כמאה יהודים ואומרים שיותר. ביום ב' דחודש אדר נסו הורי במעיל אחד לסלומניק. מצבם רע מאוד. הלב בוער וגופי קר. הראש כואב למראית עיני. מדוע? האם לית דין ודין?"

 

עם חלוף השנים, ככל שאנו מביטים לאחור ומתקשים לתפוס את מה שאירע, ככל שמתמעטים העדים החיים בקרבנו, יש חשיבות מיוחדת ליומנים ששרדו והגיעו לידינו.

כזה הוא יומנו של מנחם אופנהיים מגטו לודז'. היומן נמצא בין שרידי הגטו ובשנות החמישים נמסר לספרייה הלאומית. ייחודו של היומן הוא שכולו נכתב על סידור תפילה. מנחם אופנהיים שהה בגטו החל בחורף של שנת 1941 ועד הקיץ של שנת 1944. הוא כתב עשרות רשימות, בעברית וביידיש, בצדי הדפים ובין הפסקאות, מנצל שטחים לבנים בדפי הסידור. ככל הידוע לנו, אופנהיים ניספה באושוויץ כמו מרבית היהודים שהצליחו לשרוד בגטו לודז' עד חיסולו בידי הגרמנים בסוף חודש אוגוסט 1944.

 

8/3/1942 – "היום מלאו שנתיים מאז הכליאו את היהודים בגטו. כיכר לחם עולה שישים מארק… שוב שלחו פתקאות לשילוח. היום מלאה שנה מאז ישבתי בתפיסה היהודית."

 

מן הכתובים אנחנו למדים שמנחם אופנהיים היה בן 33 כשנכלא בגטו. הוא היה ציוני דתי, נשוי ובעל משפחה. אשתו ושתי בנותיו הצליחו לברוח מן הגטו מעט לפני שנסגרו שעריו. מנחם עבד בנגריית הגטו ובשלב מסוים אף נכלא בכלא הגטו.

 

 

10/3/1942 – "הגירוש נמשך. ראיתי זקן וזקנה בני 80 לערך מושכים עגלת יד לתחנת הרכבת לשלח אותם. בדרך לתחנה יגוועו. מובילים אנשים חיים לקבורה…"

 

חשיבותו של היומן היא בתיעוד היומיומי של החיים בגטו: תנאי העבודה, פעולות המשטרה, חלוקת האוכל, עבודות הפרך, הרעב, המחלות, וכן בשיקוף של מצבי הרוח של מנחם אופנהיים ושל חבריו, בין תקווה לייאוש, בין אשליה לאכזבה. היומן גם מכיל תיעוד מיוחד על ההווי הדתי בגטו ומסופר בו כיצד ניסו היהודים לשמור על החגים, מה אכלו בפסח וכיצד התפללו לאלוהים מן השאול שהם היו נתונים בו.

 

9/4/1942 –  "פסח תש"ב. בגיטו רעב גדול. רק במצות משיפון ומרק ממים וסלק בר. זהו היום טוב. בשל הרעב אכלו אנשים רבים לחם וגם אני הקטן. לליל הסדר לא הוכנו אלא מצות וקפה שחור… זהו הפסח השלישי שאינני יחד עם המשפחה. ובפסח 1942 אכלתי חמץ בפעם הראשונה…"

 

אופנהיים ניחן בכישרון ספרותי. הוא כותב בשפה יפה וגבוהה, והיה ככל הנראה אדם בעל השכלה רחבה ואופקים תרבותיים. כאמור, מנחם אופנהיים ככל הנראה ניספה. גורלן של  אשתו ושל שתי בנותיו אינו ידוע. היומן שלו הגיע בשנות החמישים לחנות ספרי קודש בירושלים, והסידור "דרך החיים" בנוסח ספרד הגיע לידיו של חוקר המקרא פרופ' מרדכי זר-כבוד (אהרנקראנץ) שאף תירגם מיידיש את היומן שבתוך הסידור ומסר אותו לספרייה הלאומית.

 

19/3/1942 – "לאחר הפסקה של שמונה שבועות קיבלתי על פנקס המשפחה שני ק"ג גזר בר וק"ג אחד גזר".

 

יומנו של מנחם אופנהיים הוא פריט אחד מתוך אוסף גדול מאוד של כתבי יד שנמסרו ונתרמו לספרייה הלאומית לאחר השואה ומלחמת העולם.

 

 

כתבות נוספות:

ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית של ישראל מופקדת על שמירת אוצרותיה של מדינת ישראל, ושל תרבות העם היהודי.
לכתבות נוספות של הספרייה הלאומית >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו