"אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה?"

מה עבר בראשו של חייל שנאלץ להילחם בעל כורחו במלחמת העולם הראשונה? כיצד הגיב כאשר התבקש לא לקחת בשבי את אויביו אלא פשוט להרוג אותם? הצצה ליומנו של החייל היהודי קרל קליין.

תותחים איטלקיים שנשבו בזמן מלחמת העולם הראשונה

פברואר 1917, שנתיים וחצי לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חזיתות המלחמה באירופה כבר חודשים לא זזו בצורה משמעותית, מאות אלפי חיילים נפלו בכל הצדדים, ללא תועלת וללא יתרון לאף צד. בקרבות כבדים בחזית המערבית ליד וורדן וליד הנהר סום ב-1916 מתו כמעט שני מיליון חיילים בריטים, צרפתים וגרמנים; בחזית המזרחית שלחו הגנרלים הרוסיים מאות אלפי חיילים אל מותם הבטוח. אוכלוסיות במדינות רבות סבלו מחוסר מזון ומתשישות, אין ספור משפחות התאבלו על בנים ואבותיהם שנפלו. ברוסיה הופיעו סימנים ראשוניים לתנועה מהפכנית ובפברואר שנת 1917 פרצה המהפכה הראשונה שהובילה את האימפריה הרוסית לקראת התפרקותה.

האבדות הקשות מכריחות את הצבאות השונים לגייס עוד ועוד חיילים חדשים. אחד מהם היה קרל קליין, מנהל חשבונות ממוצא יהודי מווינה, שגויס ב-1 בפברואר 1917 לצבא האוסטרו-הונגרי, שלחם כבעל ברית יחד עם צבאות קיסרות גרמניה. כבר מגיוסו הבין קרל קליין שהוא עומד בפתחה של תקופה גורלית בחייו, ללא שום וודאות כיצד תיגמר. הבנה זו ככל הנראה גרמה לחייל הטרי לכתוב יומן, לפחות במהלך השנה וחצי הקרובה.

שלושה חודשים התאמנו הטירונים החדשים בבסיס צבאי, לפני שנשלחו בתחילת מאי 1917 לחזית הדרומית, לגבול אוסטריה – איטליה. החזית מוקמה באזור יפהפה, בקצה הדרומי של האלפים, דרומה מהעיר טרנטו (Trento/Trient). אזור זה מתאפיין בהרים גבוהים, אגמים פסטורליים וביניהם עיירות מטופחות. שם גם נמצא הגבול האתני בין דוברי גרמנית לבין דוברי איטלקית. על ההרים הגבוהים בנו האוסטרים מצודות ומוצבים, לעתים בגובה של 3500 מטר. ההגעה לשם הייתה קשה מאוד, כפי שקרל קליין ציין בכמה מקומות בזיכרונותיו:

 

2 ביוני [1917]:

"מעל הישוב מצולומברדו נמצא המקום פאי, על רמה בגובה של 1000 מטר. לשם אנחנו צועדים עם כל הציוד, בדרך צרה ומטולטלת. מדי פעם ניתן לראות מדרך זו נוף מרהיב. עמוק למטה נמצאים המקומות, כמו בגינה, יותר ימינה עמק האטש [הנהר אטש, בגרמנית: Etsch, באיטלקית נקרא: אדיג'ה – Adige], מוקף משני הצדדים מהרים גבוהים."  

 

האם זה הנוף שראה קליין? נוף מרכבל בצפון איטליה

 

קרל קליין לא התלהב מהמלחמה. לאור המצב הכללי ובהתאם לדעותיו האישיות, כתב קליין ב-26 במאי 1917:

"בתוך תוכי העדפתי שלא אנחנו נהיה המנצחים בקרב הגדול הזה, אלא שלא יהיו מנצחים ומנוצחים בכלל. המצב הפנימי של אוסטריה רק מחזק את הרצון. אנחנו עומדים מול קבוצת מדינות דמוקרטיות, שפועלות ברצינות לקראת פירוק כלי נשק כללי ולמען חירות העמים."

 

מקטע זה ניתן להבין, שקליין לא היה שייך לקבוצת הלאומניים שהיו משוכנעים שיש לנצח את צבאות המדינות השכנות בכל מחיר. מקריאת הזיכרונות עולה שקליין לא היה "גיבור מלחמה" ושלא חיפש הרפתקה בשדה הקרב. הוא לא ניסה לברוח מגורלו כחייל אוסטרי אבל גם לא ניסה לפספס הזדמנויות להקטין את הסכנות, להן היה חשוף בחזית.

לצד תיאורי ההתרחשויות ציין קליין את המקומות שראה ושבהם ביקר, בין שהיה שם בתפקיד, בין בזמן הפנאי. בין עמודי הטקסט בשתי מחברות היומן שבהן כתב את זיכרונותיו, שילב קרל קליין גם מפות של האזור, אותן צייר בצורה נקייה מאוד. לעתים ציין גם את המקומות בהם שהתה היחידה שלו באותו הזמן.

 

מפה שצייר קליין, המפה נמצאת במחברת השנייה שהופקדה לאחרונה בספרייה הלאומית

 

קליין לא שכח את זהותו היהודית בימי המלחמה. ב-16 בספטמבר 1917 כתב:

"היום ערב ראש השנה. אני חושב בעגמומיות על החג המשמח הזה, בפינה הנטושה עם בתי מגורים הרוסים. אפילו לא קיבלתי חדשות מהבית. בעצב לב אני מהרהר על גורלי העתידי. בעוד שעה שוב נעלה לעמדתנו כדי  לבלות שם את הלילה – כרגיל – כמעט ללא שינה במערה רטובה וקרה. אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה? שאלה מחרידה זו לא זזה לי ממחשבותיי. האם אי פעם אחיה חיים מסודרים כאזרח שוב?"

 

בין תזוזות החזית, אימונים ומאמצים לשפר את התזונה היומיומית עברו השבועות והחודשים עד שבאמצע נובמבר 1917, במהלך התקפה מסיבית של האוסטרים בחזית האיטלקית, הגיעה שעת הקרב גם לקרל קליין. קליין תיאר לפרטי פרטים את ההתרחשויות סביב ה-11 וה-12 בנובמבר, שבהן היה אישית מעורב בלחימה. מתוך תיעוד ימים אלה בזיכרונותיו ניתן לחוש את מידת החרדה בה היה קליין נתון בזמן הקרבות. כמה מחבריו ביחידה נפלו, אחרים נפצעו.

מבחינה צבאית היו אלה ימים של הצלחה עבור הצבא האוסטרו-הונגרי במלחמה. בסתיו 1917 הצליחו החיילים לכבוש שטחים נוספים באיטליה, אך קליין לא ציין זאת במפורש. דבר זה ממחיש את האדישות של קליין לניצחונות וההפסדים של הצבאות היריבים במהלך המלחמה. אולם, מבחינה אנושית, מחבר הזיכרונות לא נשאר אדיש כלפי גורלם של החיילים האיטלקיים שנגדם נאלץ להילחם.

 

ב-18 בנובמבר כתב קליין:

"הוצא צו ולפיו אין לעצור איטלקיים בשבי, לפי הנשמע לאחרונה הם ירו בחיילים שלנו לאחר שהם נכנעו והתקרבו [לאיטלקיים]. צו זה מאוד מדכא אותי; לעולם לא אהיה מסוגל להרוג איטלקי, שבעקבות זאת בביתו תבכה אמו באותה מידה. כאשר יכריחו את יחידתנו למצב זה, כיצד אוכל להימלט ממנו?"

 

לאחר שיחידתו חזרה מהחזית חלה קליין ונשלח בחזרה לאוסטרו-הונגריה, הפעם לבית חולים צבאי בבוהמיה, שם שהה מספר חודשים. ייתכן שהיו אלה החודשים המאושרים ביותר שחווה במהלך המלחמה. הוא החלים, חזר לאיטליה ומונה לאפסנאי, הצבה שהרחיקה אותו מפעולה נוספת בחזית. אולם, את השבועות האחרונים של המלחמה העבירו קליין וחבריו בהמתנה ובין שמועות: מהומות באוסטריה, שיחות על הפסקת אש ועוד. בסתיו 1918 התרופפה המשמעת של החיילים יותר ויותר, ובאוויר הייתה תחושה שסוף המלחמה קרב.

 

ב-15 באוקטובר 1918 כתב קליין:

”הקצינים מעדכנים את החיילים, על פי הנחיות מלמעלה, על הפסקת האש הקרובה, הגרמנים והצ'כים בנפרד. תוך חמישה ימים כוחותינו אמורים לסגת לגבול האימפריה. חדשות אלו גורמות לנשימה עמוקה אצל החיילים שעברו דברים קשים […] הצריף מלא בדיבור עליז של החיילים. הצ'כים שרים שירי מולדת, כמו "צ'סקה פראהה", שומעים את השם מאסריק."

 

ב-1 בנובמבר קיבלו החיילים את הצו לסגת לאוסטריה. במהלך אחד עשר ימים עשה קרל קליין את דרכו הביתה לווינה, תחילה יחד עם חבריו, אך ככל שהתקדמו החל הצבא הגדול, עתיק הימים, להתפורר, עד ששלט הכאוס המוחלט. החיילים היו להוטים להגיע הביתה והקצינים חדלו להראות בעיניהם כבעלי כל סמכות. בדרך ראה קליין את פינוי השטחים האוסטריים הדרומיים, שבעקבות הפסקת האש נמסרו לשלטון איטלקי. בחזרתו לווינה היה קרל קליין עד לרגע מכונן: הכרזת הרפובליקה האוסטרית ב-12 בנובמבר 1918:

 

"היום הכריזו בווינה בחגיגיות על הקמת הרפובליקה. עבורי היום הזה הוא יום זיכרון עצוב. היום לפני שנה נלחמנו במהלך ההתקפה נגד עמדות האיטלקים במונטה לונגארה. בלילה לאחר מכן עברתי רגעים איומים."

 

תצלום אחת המחברות שנמצאה בארכיון קרל קליין שהופקד לאחרונה בספרייה הלאומית

 

היומן שכתב קליין ככל הנראה לא שרד, אך שימש בסיס לזיכרונות שקליין חיבר לאחר שובו הביתה בנובמבר 1918, בריא ושלם. ללא ספק השאירו החודשים הקשים את חותמם בנפשו של קליין, כך שהחליט להקדיש את זמנו לחיבור זיכרונות ל"מלחמה הגדולה" (כפי שנקראה אז, עוד לא ידעו שבקרוב יהיה צורך למספר אותה). את זיכרונותיו כתב קליין בשתי מחברות בכתב יד נקי. בשוליים ציין מספרי תמונות שככל הנראה הראו נופים ורגעים של המתרחש, אך התמונות חסרות.

כעבור 20 שנים נסחף קרל קליין שוב למערבולת ההיסטוריה. עקב היותו יהודי ברח קליין ממולדתו אוסטריה והצליח להגר לאנגליה. שם שוב נאלץ ללבוש מדים, הפעם של הצבא הבריטי. גם את המלחמה הזו שרד קליין, לא ידוע אם גם הפעם כתב יומנים. בני משפחתו החליטו לאחרונה למסור את מה שנשאר מעיזבונו של קרל קליין, מנהל החשבונות מווינה. בין החומרים השונים נמצאו שתי המחברות המעידות על המאורעות ההיסטוריים שהתרחשו לפני 100 שנים בדיוק, מהזווית של אזרח פשוט שהבין יותר טוב ממנהיגים גדולים שמוטב שלא יהיו מנצחים או מנוצחים.

 

דיוקנו של קרל קליין במדי הצבא הבריטי

 

כתבות נוספות:

יומן אישי מירושלים הנצורה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

 

 

 

 

 




הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה והאחיינית של פרויד

תום זיידמן-פרויד הייתה חלוצה בתחום איור הספר העברי בתקופה קצרה ומשמעותית בברלין אחרי מלחמת העולם הראשונה. היא שיתפה פעולה עם ש"י עגנון ועם ח"נ ביאליק, אך רק מעטים בארץ מכירים את יצירתה הנפלאה ואת סיפור חייה הטראגי של האחיינית של פרויד.

איור מתוך "מסע הדג" כתבה ואיירה תום זיידמן-פרויד. הוצאת "אופיר" לספרות ילדים עברית מאוירת, ברלין 1924

יום אחד נרדם אורי במיטתו וגילה שהוא הוֹלֵך בָּרְחוֹב: "בָּתִּים כְּחֻלִּים, אֲדֻמִּים וּטְלוּאִים מִשְׁתַּחֲוִים לְפָנָיו וְכוֹפְפִים גָּג. וּרְאֵה פֶלֶא: בְּיָדוֹ צִנְצֶנֶת וּבְתוֹכָהּ, רְאֵה, הִנֵּה דָג!"

כך נפתח "מסע הדג" ספר הילדים המופלא שחיברה ואיירה תום זיידמן-פרויד, ושתירגם מגרמנית לעברית חיים נחמן ביאליק.

אם השם פרויד זורק אתכם לעולם של רופאים מזוקנים המחטטים בראשי מטופלים השֹרועים על ספה, אתם בכיוון הנכון. זיידמן-פרויד הייתה אחייניתו של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, והיא חיברה את "מסע הדג" מתוך היכרות עם עולם החלומות ועולם הלא-מודע. אורי גיבור "מסע הדג", עובר מסע חוצה ימים על גבו של דג דמיוני ומגיע אל ארץ שכולה טוב, מסע עשיר בסמלים יהודיים אבל גם ברמיזות המזכירות את חזונו המפואר של הרצל, "אלטנוילד".

אך מאחורי מסע הדג עומד סיפור אישי כואב, הספר נכתב בעקבות הטרגדיה שפקדה את תום זיידמן-פרויד כאשר אחיה האהוב תיאודור מת בטביעה. לרוע המזל, זו הייתה רק טרגדיה ראשונה בחייה.

 

תום

תום נולדה באוסטריה ב-1892 למשפחת פרויד המפורסמת, משפחה יהודית, בורגנית וחילונית. השם שנתנו לה היה בכלל מרתה גרטרוד, אך בגיל 15 היא בחרה לעצמה שם חדש "תום". המשפחה נדדה לברלין וגם ללונדון, שם למדה תום אמנות. כשחזרה, המשיכה ללמוד במינכן והוציאה לאור את ספרה הראשון ובו שירים פרי עטה ואיורים יפהפיים.

תום התבלטה בתור ציירת ומאיירת כשרונית ומבטיחה. היא העלתה עם אחותה האהובה והיפה לילי, ערבים של סיפורי עמים ושירים לילדים שלוו במשחקים ובשקופיות עם ציוריה של תום. הילדים והמבוגרים נשבו בקסם ציוריה.

 

ספר האלף-בית

במינכן התיידדה זיידמן-פרויד עם ש"י עגנון, גרשם שלום וזלמן שוקן, המפגש איתם הוליד ניסיון מהפכני ליצור ספר על אותיות האלף-בית עם איוריה המודרניסטים שילוו בטקסט של עגנון.

הזיווג לא עלה יפה, כלל הנראה כי עגנון התקשה לכתוב טקסטים פשוטים לפעוטות וכי האיורים של פרויד היו מורכבים מדי.

הספר נגנז, אבל בזכות העבודה עליו גילתה זיידמן-פרויד את הטכניקה האהובה עליה – צביעה ביד על סטנסיל (בצרפתית "פושואר") שעשתה את איוריה כאילו נצבעו בצבעי מים – איורים שקופים, עליזים וקסומים.

איור מתוך ספר האלף בית הגנוז
איור מתוך ספר האלף בית הגנוז

 

אופיר

בשנת 1921 פגשה תום את מי שיהיה לבעלה, יעקב זיידמן, איש ספר מבריק שהוציא לאור ב-1920 ספר ליקוטים מ"הזוהר" שהוא עצמו תרגם לגרמנית. הם היו חברים בלב ובנפש והייתה ביניהם אהבה עצומה. הם נישאו בברלין וכעבור שנה נולדה בתם היחידה אנג'לה.

בברלין של אותם ימים, אולי כמו בברלין של היום, היה ריכוז גדול של אומנים, סופרים ויוצרים, כאשר רוב תעשיית המו"לות העברית התרכזה ברובע אחד, שרלוטנבורג. בגלל ריבוי המהגרים מרוסיה שחיו בו נקרא הרובע בשם החיבה "שרלוטנגראד".  שם גרו גם תום ויעקב ובתם אנג'לה.

בשנים האלה, בין 1923-1921 יצאו לאור בברלין מאות ספרים עבריים. היו בה עשרות הוצאות לאור. דובנוב, ביאליק, רבניצקי, כולם פעלו בשרלוטנבורג ועסקו בפעילות מו"לית אדירה.

 

גרסה מוקדמת של "רוץ בן סוסי" מתוך ספר הדברים מאת חיים נחמן ביאליק​ . איור: תום זיידמן-פרויד​
גרסה מוקדמת של "רוץ בן סוסי" מתוך ספר הדברים מאת חיים נחמן ביאליק​ . איור: תום זיידמן-פרויד​

ביאליק של ימי שרלוטנבורג חלם להקים הוצאת בוטיק לספרי ילדים, שהאיור בה יהיה הצד העיקרי. בתור שותפים לדרך בחר בזוג יעקב זיידמן ותום זיידמן-פרויד.

ביולי 1922 נפתחה הוצאת "אופיר". זיידמן השקיע בה ממון רב, ההסכם בין ביאליק וזיידמן היה שביאליק יהיה מופקד על התכנים ושתום זיידמן-פרויד תהיה המנהלת האמנותית של ההוצאה, תפקיד שלא היה קיים לפני כן במו"לות העברית.

ophir
סמל הוצאת "אופיר"

"הוא ואשתו אנשים ישרים, צעירים, מסורים לדבר בלב ובנפש"  כתב עליהם ביאליק כשהעבודה על ההוצאה החלה ולפני שהיחסים בינו לבין בני הזוג התקלקלו.

תום זיידמן-פרויד ציירה את האיורים ובחרה את הטקסטים, ביאליק תרגם לעברית וחיבר שירים בהשראת האיורים. בסך הכול הניבה השותפות ארבעה ספרים שלימים יהיו לספרי מופת בספרות העברית, בהם, "ספר הדברים".

 

ויַיִּקץַ אוּרִי וְהִנֵּה חֲלוֹם…

התקופה הייתה הפכפכה וההתמוטטות הכלכלית לא איחרה לבוא. כאשר נבלמה האינפלציה בגרמניה ונעשה בברלין יקר מכדי לחיות, להתפרנס בכבוד ולהוציא לאור ספרים, עזבו המהגרים ואיתם הסופרים והאומנים היהודים, וביאליק בראשם. הוא עלה לארץ ב-1924. עם עלייתו התמוטטה הוצאת "אופיר".

יעקב זיידמן נקלע לחובות עצומים וביקש את עזרת ביאליק. הוא כתב לו מכתבים נואשים על מצבו הקשה ועל כך שהוא ואשתו "לא הרוויחו מ'אופיר' אפילו פרוטה". בני הזוג לא שיתפו את בני משפחתם במצבם הקשה, וניסו להתמודד בכוחות עצמם. איש הספר יעקב זיידמן מכר את כל רכושו ונאלץ להיפרד אפילו מהספרים היקרים לליבו, אך לא הצליח להיחלץ מהחובות.

איור: תום זיידמן-פרויד
איור: תום זיידמן-פרויד

באחד ביוני 1929 תום זיידמן-פרויד ישבה עם חברים ונקראה פתאום לשוב הביתה מיד. היא הלכה עם בתה בת השבע אנג'לה, לבית בשטרלוטנבורג, ומצאה את בעלה האהוב משתלשל מהתקרה, חבל סביב צווארו.

המאיירת עדינת הנפש מעולם לא הצליחה להתאושש ממות בעלה האהוב. היא שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה ואיש ממשפחתה ומאוהביה, ביניהם אפילו הדוד פרויד שבא לבקרה ולטפל בה, לא הצליח לעודד את רוחה. כעבור כמה חודשים מתה מאנורקסיה והיא בת 38 שנים בלבד.

יצירותיה של תום זיידמן-פרויד והסגנון המיוחד שלה, הצליחו להתעלות מעל זמן ומרחב. גם אם לא שמעתם עליה קודם אפשר שכעת תצטרפו אלינו, לקהל האוהב שמכיר וזוכר אותה, את יצירתה ואת פעילותה החלוצית בתחום איור ספרי הילדים וספרות הילדים העברית.

איור מתוך "ספר הדברים": תום זיידמן-פרויד
איור מתוך "ספר הדברים": תום זיידמן-פרויד

 

הכתבה חוברה בעזרתו האדיבה של ד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים.

 

לקריאה נוספת:

איורים עבריים, הספר העברי המאויר לילדים העידן הבינלאומי 1900-1925 מאת: אילה גורדון

 

כתבות נוספות:

מסע הפלאים של סלמה לגרלף ואהובתה בירושלים

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

שמואל גומלסקי, קצין יהודי בחזית הרוסית

מכתביו של הקצין היהודי שנפל במערכה נגד הנאצים.

הצבא הגרמני שורף כפר לא מזוהה במהלך מבצע ברברוסה, יוני 1941

בשלהי 1939 נכבשה ובותרה פולין בין שתי הדיקטטורות הרצחניות של המאה העשרים – גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית. המסקנה ליהודי פולין וברית המועצות הייתה ברורה: חיים תחת האפליה והדיכוי הסובייטי עדיפים על המוות המובטח ליהודים הנמצאים תחת השלטון הנאצי. על כן, היהודים שהצליחו נמלטו אל זרועות הדוב הרוסי. אולם, תוך פחות משנתיים הגיע המאבק אל מפתן דלתות יהודי ברית המועצות.

בשעה שסטלין, המנהיג העליון של ברית המועצות, חגג את חיסולה של פולין ונפילת המדינות הבלטיות לידיו, תכנן שותפו הלא צפוי – אדולף היטלר, את חיסולה של ברית המועצות. 'מבצע ברברוסה' נקבע כשם הקוד לתוכנית הפלישה הכוללת לברית המועצות. המתקפה הגרמנית ביוני 1941 הדהימה את הנהגת ברית המועצות ואת הפיקוד הצבאי. בתגובה, הכריז סטלין על גיוס כללי בכל רחבי הרפובליקה הסובייטית עצומת המימדים.

המטרה המבצעית המרכזית של גרמניה הנאצית – השמדת הצבא האדום – נכשלה נחרצות. הסד"כ של הצבא האדום גדל למימדים מפלצתיים – מארבעה מיליון בעת הפלישה לפולין (ספטמבר 1939) עד למעל 34 מיליון במהלך מאבק ההשרדות האימתני של ברית המועצות כנגד הרייך השלישי. יותר מחצי מיליון חיילים יהודים שירתו בצבא האדום. חלקם בנים למשפחות פליטים פולניות שנמלטו מאימת הנאצים לשטחי ברית המועצות והתגייסו לצבא האדום בכדי לנקום בחורבן שהביאו איתם חייליו של היטלר, וחלקם הגדול עוד יותר – דוגמת רב סרן שמואל (סמואיל) בן משה גומלסקי, אזרחי ברית המועצות.

גומלסקי, קצין באגד ארטילרי מקירגיסטן, היה המפרנס היחיד של משפחתו בטרם גויס להגנת הרפובליקה. בעוד המדינה הסובייטית סיפקה תלושי מזון לתמיכת משפחתו, יכול היה הבן האוהב להציע לאמו ולאחיותיו רק את מעט החדשות הטובות מהחזית, חדשות שהיו ללא ספק פן אחד וזניח בחייו של חייל בשירות אמא רוסיה. את רגעי המנוחה המעטים מהקרב הקדיש לחיבור מכתבים למשפחתו, אותם כתב על כל סוג נייר שהצליח להשיג: בין אם על גבי דפי מחברת שנשא עימו או על צידו האחורי של מסמך משרדי מרופט שהזדמן לידיו.

 במכתב מה-24 בספטמבר 1941 כתב:

 

"שלום לכן אמא יקרה ואלה,

אתן יכולות לברך אותי היום. קיבלתי את הדרגה, אני כבר סגן!

אני מרגיש נפלא. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שקיבלתי מכן גלויה ב-12 בספטמבר ולפיה ברור שלא קיבלתן את מכתביי הקודמים. אני חושב שבקרוב אפגש איתכן.

אני מבקש מכן מאוד לא לדאוג בנוגע אלי. אנא כתבו לעיתים קרובות יותר."

 

 

הפגישה שהובטחה מעולם לא יצאה אל הפועל. ב-21 באוגוסט 1942, נפגע שמואל מרסיסי פגז אויב לחזהו. הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן. שני מכתבים רשמיים קיבלה משפחתו של שמואל בכל זמן שירותו בחזית: הראשון, שנשלח שנה לפני נפילת שמואל, היה מסמך הוכחה על כך שהוא המפרנס היחיד – מסמך המאשר שמשפחתו זכאית לתלושים להתקיימותה. המכתב השני היה הודעת הפטירה של שמואל, שסיפקה תיאור יבש של מותו.

 

 

הכבוד וההערכה העצומים שחש מפקדו הישיר של שמואל הניעו אותו לצרף להודעה הרשמית מילות תנחומים משלו, בצירוף תמונה אחרונה של הבן שנפל.

"אני שולח לכם תמונה של בנכם שנפל על הגנת מולדתנו ואומתנו. מתוך רגשות עמוקים וכנים של השתתפות באבלכם וביגונכם על מות הבן שמואל בן משה גומלסקי. זכרו לא ישכח ולא ימחה מבין עמנו ומולדתנו, של מי שנתן את חייו בעד הגנה עליה מפני החיות ההיטלראיות ועוזריהן, שהביאו תקופה אפלה זו על מולדתנו.

תבוא השעה והיא איננה רחוקה שבה אפשר יהיה לפרוס לפניכם את קורות גבורת בנכם, אשר נפצע באופן קשה בחזהו ולא ניתן היה להצילו. הוא מת. הוא נקבר בטקס צבאי בקבר אחים בעיירה פמיונוסקי אשר בפלך טולא.

מפקד היחידה הצבאית, מג"ד"

 

 

כתבות נוספות:

סכסוך העבודה שכמעט ועצר את משפט אייכמן

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין בסלוניקי

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?

מירב זרביב מספרת את סיפורה של סבתא שמחה, סיפור שטומן בחובו את הכיסופים והחלום שנשאו עימם היהודים לכל מקום במשך אלפי שנות גלות.

שמחה מלול בארץ ישראל

שמחה מלול נולדה בשנת 1919 במכנאס שבמרוקו. בהיותה ילדה קטנה עזרה ליהודי מבוגר. בתמורה, רצה האיש לברך אותה ושאל אותה למבוקשה. לשמחה בת ה-5 הייתה בקשה לא שגרתית: "תברך אותי שאזכה להיקבר בירושלים". המבוגרים שהיו בסביבה שמעו את משאלת ליבה, וצחקו. מי האמין אז שבעוד כ-25 שנה תקום ליהודים מדינה והם יוכלו לחיות להיקבר בה?

סבתא שמחה אהבה מאד את ארץ ישראל ואת ירושלים. היא זכתה לעלות לארץ, לגור בחיפה ואף להגשים את חלומה: היא נקברה בירושלים , בט"ז בסיון תשע"ב.

פעמים רבות שמעתי את הסיפור מסבתא. בילדותי, הוא לא עורר בי שאלות או תמיהות. ובכל פעם ריתק אותי מחדש. דמיינתי את סבתא כילדה, את הסיטואציה בה כל המבוגרים צוחקים, כי לא האמינו למה שבעיני סבתא היה נראה לגמרי אפשרי.

ולמרות שזכיתי להיוולד בארץ, אחרי ששת הימים, קסמה של ירושלים שבה גם אותי. כשאני נזכרת בסיפור הזה כיום, כאימא, לא ברור לי מדוע ילדה בת 5 חולמת על קבורתה. אני חושבת שסבתא, באהבתה לירושלים, ביטאה את הכיסופים והחלום שנשאו עימם היהודים לכל מקום במשך אלפיים שנות גלות. לולא הכיסופים והגעגועים האלו שעברו מדור לדור, לא היינו זוכים לשוב לכאן, להילחם על הארץ, לחיות למות ולהיקבר בה.

סבתא שמחה מלול בצעירותה

 

לסבתא היה ביטוי במרוקאית שהיא נהגה לומר – "ב"ללה ובל"ארץ", שמשמעותו "בחסדי ה" והארץ" – והיא אמרה אותו בכל פעם שרצתה לבטא את אהבתה והתפעלותה מארץ ישראל, על אף כל הקשיים שבה. ​כשעלתה לארץ, גרה עם סבי וילדיהם, תחילה במעברה בעתלית, ולאחר מכן עברו למושב מגדים. שם סבא מרדכי נפטר והיא עברה לגור בחיפה – העיר הקרובה.

סבתא ביקרה בירושלים פעמים רבות את אחיה יהודה ושמואל ואת אחותה נזמה. ועלתה לרגל בכל הזדמנות שרק הייתה לה. בכל פעם שסיימה סבתא לספר את הסיפור הייתה אומרת, ספק לי ספק לעצמה, "למה לא ביקשתי לגור בירושלים? למה רק להיקבר בה?". סבתא אמנם לא גרה בירושלים, אבל אני זכיתי לקבוע את ביתי וחיי בירושלים, והרבה מזה בזכותה.