כשמארי קירי הבריזה לחברים כי בדיוק זכתה בנובל

במכתב משנת 1911 שנמצא בספרייה, כותבת קירי בפולנית לחברים, כי לצערה לא תוכל לבקר אותה, מפני שהיא צריכה לטפל בעניין אחר באותם תאריכים. (שהוא קבלת פרס נובל השני שלה, בשטוקהולם). זו הייתה דרכה של מארי כל חייה: עדינה, עקשנית, סקרנית וצנועה.

"מאדאם קירי היא היחידה בין האנשים המפורסמים, שהתהילה לא העבירה אותה על דעתה, שידעה להתבונן כבן-אדם זר במהלך-חיי-עצמה, ישרה, אמיתית, אדישה כמעט לגורלה המופלא." כך אמר על מארי קירי אלברט איינשטיין, שהכיר אותה היטב, ואהב להתווכח איתה בצרפתית ובגרמנית על בעיות בפיזיקה.

המדענית מארי קירי הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס נוֹבֶּל, והאדם הראשון שזכה בו פעמיים! בפעם הראשונה, בשנת 1903, זכתה קירי יחד עם בעלה פייר בפרס נובל לפיזיקה, ושמונה שנים לאחר מכן, זכתה בפרס על תרומתה בתחום הכימיה – גילוי הרדיום והפולוניום.

מארי, ששמה המקורי היה מריה, הייתה ילידת פולין, אך כיוון שלא יכלה ללמוד באוניברסיטה בארצה היא נסעה עד הסורבון בפריז כדי ללמוד פיזיקה. היא הייתה הסטודנטית הראשונה בסורבון שקיבלה תואר ראשון בפיזיקה, והאישה הראשונה בצרפת שקיבלה תואר דוקטור. בתקופה שבה עדיין כל המרצים היו גברים, היא הייתה גם למרצה הראשונה בסורבון.

במכתב משנת 1911 שנמצא בספרייה (ונקי מרדיום ככל הידוע לנו), כותבת קירי בפולנית לחברים, כי לצערה לא תוכל לבקר אותם במורגס שבשוויץ, מפני שהיא צריכה לטפל בעניין אחר באותם תאריכים (שהוא קבלת פרס נובל השני שלה, בשטוקהולם). זו הייתה דרכה של מארי כל חייה: עדינה, עקשנית, סקרנית וצנועה.

מארי קירי פרצה את הדרך לנשים בעולם המדע. בתה הבכורה אירן, שמוזכרת במכתב כמי שליוותה אותה בנסיעה לקבלת הפרס, הצטרפה אליה בהמשך לעבודת המחקר, וזכתה גם כן בפרס נובל לכימיה, כמו אמה. זה היה ב-1935, שנה אחרי מות מארי קירי מלוקמיה, מחלה שבה חלתה בעקבות העבודה עם החומרים הרדיואקטיביים שגילתה, וששינו את פני העולם.

 

פריז, 24 בנובמבר, 1911

גבירתי הנכבדה,
אני מודה לך מכל הלב על המברק ועל ההזמנה שנמסרה לי באופן אישי גם ממר לנטיס עצמו.
אשמח מאוד לבוא למורגס מיד, אך לא אוכל לעזוב את פריז בזמן הזה, כיוון שעלי לטפל בעניין ידוע לך. קרוב לוודאי שאסע לשטוקהולם ב-8 בדצמבר ואשאר שם עד ה-12 או ה-13 בחודש. אני מתכוונת לקחת איתי לנסיעה את בתי אירן (בת 14). לא אוכל להגיע למורגס לפני ה-19 בחודש ואני חוששת שבגללי, את ומר פדרבסקי תאלצו לדחות את נסיעתכם המתוכננת לוורשה. לכן, נראה שאצטרך לדחות את הביקור אצלכם במורגס לזמן אחר.
אני אסירת תודה לכם, עד מאוד, חברי היקרים, על אדיבותכם ועל לבביותכם, שלעולם לא אשכח.
שלך, בכבוד רב ובחיבה,
מ. קירי

 

 

מכתבי מארי קירי שמורים באוסף אדלשטיין. תודה לגברת חיה מאיר-הר מנהלת אוסף אדלשטיין, לד"ר שטפן ליט ממחלקת הארכיונים ולבטי הלפרן-גדז' ממחלקת אוספים. 

 

ציור העטיפה של ספר חדש לילדים על המדענית מארי קירי. סדרת "קטנות גדולות", הוצאת צלטנר, 2017

כתבות נוספות:

מריה סיבלה מריאן: המדענית והציירת שהפריכה את טענת אריסטו

איירן הרנד: האישה שיצאה נגד היטלר

הנערה היהודייה שמאחורי פסל החירות

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

ואיך הצליחה תמר בורנשטיין-לזר, להכניס את כל בני משפחתה כולל היא עצמה (וגם לא מעט שכנים), לתוך סדרת הסיפורים המצליחה?

"קופיקו האורח", כריכת הספר הראשון בסדרה הארוכה ביותר בספרות העברית, יצא בהוצאת א. זלקוביץ

שכונת עין גנים החלה את דרכה בתור ניסוי סוציאליסטי-אוטופי של צעירי העלייה השנייה, שמאסו ב"מנהלי העבודה" של פתח תקווה. כל המי ומי של תנועת העבודה עברו שם: שמואל דיין, יוסף חיים ברנר ודוד בן גוריון היו בין תושביה הראשונים.

כדרכו של עולם, נבלע לבסוף המושב הסוציאליסטי על ידי העיר פתח תקווה בשנת 1940 – עובדה שסייעה לצנן סופית את הלהט המהפכני שעוד נותר במקום. אך אם חששו התושבים המקוריים ששמו של עין גנים יישכח מלב עם הפיכתו של המושב לעוד שכונה משכונות "אם המושבות", לחיילת המשוחררת והסופרת המתחילה תמר בורנשטיין-לזר היו תכניות אחרות.

 

מהמעברה אל עין גנים

 

הסיפור הראשון שפרסמה תמר בורנשטיין הופיע בעיתון "דבר לילדים" בשנת 1951. הוא עוקב אחר כוכב מנצנץ ממרום, המסייע לילדה קטנה וחולנית ממעברה ששמה לא נודע להשיג חלב כדי להבריא. הסיפור בן העמוד שכנע את עורכי העיתון שלא מעט כישרון ספרותי גלום במורה הצעירה משכונת עין גנים. גם כשחזרה בורנשטיין אל מחוזות מוכרים יותר, וסיפרה לקוראיה על המתרחש במושב שהפך לשכונה בו נולדה וגדלה, שמרה על אותה מידה של חירות אמנותית.

 

סיפורה הראשון של תמר בורנשטיין-לזר מעיתון "דבר לילדים", שנת 1951

 

בעמוד הראשון של הגיליון המיוחד לחג הפורים שהוציא עיתון "דבר לילדים" לשנת תשי"ד (1954-1953), התפרסם הסיפור הראשון של בורנשטיין בסדרה ארוכה של סיפורים אודות קוף מחמד מיוחד מאפריקה, שזכה לשם "קופיקו". הסיפור נקרא "הקוף שהתחפש", ובדומה לסיפור הולדתו של פו הדוב, גם קופיקו נולד מבובה שהעניק בעלה של בורנשטיין לבתה.

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

 

כבר באותו סיפור ראשון נחשפים הקוראים הצעירים לכוח העל של גיבור הסדרה: יכולת אין-סופית להמציא תעלולים בו-במקום. בניגוד למתיחות היצירתיות שילך וישכלל קופיקו ב-165 הספרים בסדרה, המתיחה הראשונה שהגה הקוף השובב לא התאפיינה במורכבות יתרה: בזמן שאפרת החמודה יוצאת אל הגן, מחופשת לאסתר המלכה בבגדי מלכות, קופץ קוף המחמד שלה ממיטתו, מחטט בין שמלותיה של אפרת, מוציא חצאית אדומה, סנדלים לבנים ומטפחת סגולה ומורח שפתון על שפתיו, לחיו וקצה אפו. משם עושה את דרכו אל הגן, לזכות בתחרות התחפושות עליה הכריזה הגננת.

 

הסיפור הראשון של קופיקו התפרסם בגיליון פורים של שנת תשי"ד

 

דמותו של הקוף השובב מצאה חן בעיניו של עורך העיתון, אוריאל אופק, כמו גם בעיניי הקוראים הצעירים. העורך הפציר בבורשטיין לשלוח לו עוד סיפורים על מעלליו של קופיקו. סיפורים אודות הקוף השובב חזרו והופיעו גם בגיליונות נוספים של "דבר לילדים".

 

הסיפור השני של קופיקו שהתפרסם ב"דבר לילדים", תשי"ד

 

כשחיפש המוציא לאור, א" זלקוביץ, סיפורים חדשים לקובץ סיפורים לילדים שערך, נתקל באחד מסיפורי קופיקו וצירף אותו (מבלי שביקש רשות מהסופרת) לקובץ שערך.

בורנשטיין גילתה את הקובץ עם הסיפור שלה כמעט במקרה. תחילה שקלה לטפל בהפרה הזו בכלים משפטיים, אך במקום זאת הגיעה עם המוציא לאור לעסקה יוצאת דופן: הוצאת הספר הראשון של קופיקו על ידו. וכך, לאחר שזכתה בורנשטיין ב"פרס יציב" לסופרים צעירים שלוש שנים קודם לכן, יצא לאור בשנת 1958 הספר הראשון בסדרת קופיקו, ושמו "קופיקו האורח".

 

"קופיקו האורח", כריכת הספר הראשון בסדרה הארוכה ביותר בספרות העברית, יצא בהוצאת א. זלקוביץ

 

מעניין להשוות בין הסיפור הבוסרי של בורנשטיין ב"דבר" לבין עלילות הספר. שמה של הבעלים של קופיקו בסיפור, אפרת, משתנה לנגה (שמה של בתה הקטנה של בורנשטיין, ומי שהופיעה בסיפורים מאוחרים של קופיקו ב"דבר לילדים"). כמו אפרת לפניה, גם נגה מקבלת במתנה את קופיקו מהדוד המלח שלה, ועכשיו אנחנו אפילו יודעים מהיכן הגיע הקוף בדיוק – המדינה הדמיונית חונטוזה שבאפריקה.

תעלול הפורים של קופיקו אמנם נזכר בספר, אך מוצא את מקומו רק בפרק החמישי – לאחר שהספיק הקוף האפריקני להשיג לעצמו שם של עושה צרות מקצועי. מסתבר שבארבע השנים שעברו מאז פרסום הסיפור הראשון, למד גיבורנו לדבר כמו בן אדם. לגבי ההליכות והנימוסים ששולטים בשכונת עין גנים, השכונה בה גרה נגה ומשפחתה – זוטות משמימות שכאלה אין לו זמן ללמוד. מעניין לציין שכל בני משפחתה של תמר בורנשטיין-לזר, כולל היא עצמה (וגם לא מעט שכנים), מופיעים בסדרת הסיפורים המצליחה.

לאה גולדברג מתרגזת: "לא ידעתי שאני אדון וממין זכר"

מדוע פנה אברהם שלונסקי אל לאה גולדברג כאל גבר? ואיך כל זה קשור לזוג פילוסופים מצרפת?

הידידות הסבוכה וארוכת השנים בין לאה גולדברג ובין אברהם שלונסקי החלה בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת בחליפת מכתבים. שלונסקי היה אז עוזר העורך של השבועון הספרותי "כתובים", ולאה גולדברג – משוררת ליטאית צעירה שכתבה בעברית וחלמה לעלות לארץ ישראל בתום לימודיה בגרמניה. עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 שכנעה אותה למהר ולהגשים את תכניתה, ובעזרתו של שלונסקי המקושר הצליחה להשיג שנתיים לאחר מכן את הסרטיפיקט המיוחל.

בארץ ישראל זכתה גולדברג בעזרה ובסיוע מהמשורר המבוגר ממנה בעשור, אך הרגישה תוך זמן לא רב כי הוא מנצל את כישרונה כדי להאדיר את שמו שלו. שלונסקי חיפש תלמידים נאמנים; גולדברג רצתה לפלס נתיב משלה.

 

%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%9c%d7%90%d7%91%d7%a8%d7%94%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%a1%d7%a7%d7%99-1-001

ההזמנה ששלח שלונסקי לגולדברג יחד עם הערותיה הכתובות בעט

 

בין הפריטים הארכיוניים הרבים הנמצאים בארכיון גנזים וקשורים לפועלם של שני הכוכבים הספרותיים הללו, נמצא מכתב כעוס שחיברה לאה גולדברג ב-2 במרץ 1967. הנמען: אברהם שלונסקי מיודעינו. במכתב, גולדברג זועמת על ההזמנה ששלח לה שלונסקי ימים קודם לכן, בה פנה אליה בתור "א.נ" (אדון נכבד), גולדברג לאה, והזמין אותה להיות חברת ועדת מקבלי הפנים של הזוג האקזיסטנציונליסטי ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר.

 

כתבות נוספות:

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו

פגישת המחזור של דיירי "דירה להשכיר"

תחינות, נזיפות וחנופה: כך השיג אברהם שלונסקי טקסטים לשבועונים הספרותיים שערך

לאה גולדברג: האתר המרכזי מבית בספרייה הלאומית

 

"אני מצידי מודיעה", נזפה בשלונסקי, "שאפילו אם יבוא הנה שקספיר או טולסטוי, אני לא אגיב על מכתב הפונה אלי 'גולדברג לאה' ו'א.נ', ולא אשתתף בשום ישיבה המזמינה אותי בלי לטרוח בענייני נימוס אלמנטארי של הזמנה."

 

%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%9c%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%a1%d7%a7%d7%99-2-001

 

%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%92-%d7%9c%d7%90%d7%91%d7%a8%d7%94%d7%9d-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%a1%d7%a7%d7%99-3-001

המכתב הזועם ששלחה גולדברג לשלונסקי. המכתב נמצא בארכיונה הגדול של לאה גולדברג בגנזים של אגודת הסופרים

 

למרות תגובתה הנחרצת, אנו מוצאים את לאה גולדברג בין שאר המקבלים את סארטר ובובואר בשדה התעופה בלוד ב-14 במרץ.

 

ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר מתקבלים בכבוד בנמל התעופה בלוד, ברקע: אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. שם הצלם: משה מילנר, ארכיון לע"מ

 

היכנסו לארכיון מכון גנזים באתר "אז" – רשת ארכיוני ישראל

תחינות, נזיפות וחנופה: כך השיג אברהם שלונסקי טקסטים לשבועונים הספרותיים שערך

אין כמעט סופר או סופרת בעברית המתחדשת שהעורך שלונסקי לא גער בהם לשלוח לו טקסטים. הצצה לטכניקות המושחזות של משורר גדול ועורך עקשן.

מימין לשמאל: ש"י עגנון, לאה גולדברג, גרשון שלום ואברהם שלונסקי, 1966

לא קל היות עורך שבועון ספרותי ביישוב העברי. שבועונים ספרותיים, עיתונים יומיים, הוצאות ספרים, עלונים לספרות ועוד – בעשורים הראשונים לקיומה יצרה התרבות העברית המתחדשת יותר אכסניות לכתיבה מאשר כותבים. כל עורך היה צריך להילחם על חתיכה מהעוגה הספרותית הזאת.

בקרב הזה, עורך צעיר ונמרץ בשם אברהם שלונסקי, היה נחוש למצוא את דרכו. הוא ניסה להתגבר על הקושי הזה באותה דרך שבה התגבר על כל הקשיים בחייו הקצרים והסוערים: באמצעות הנשק החד ביותר שעמד לרשותו מאז ומתמיד – המילים שלו.

 

חלוץ כושל, משורר פורה ועורך מעט "נודניק"

 

חלוץ עברי חסון. זה הייעוד המלהיב (והמעט מעורפל) אותו ביקש ילד הפלא אברהם דוד שלונסקי להגשים בארץ. השנה הייתה 1921 ותכניתו התגלתה במהרה ככישלון קולוסאלי. לא לעבודת אדמה נועד הבחור, אלא ליצירה ספרותית.

כבר מראשית דרכו הסתמן המשורר הבדחן בתור מנהיג המורדים ב"גדול הדור", חיים נחמן ביאליק. שלונסקי היה משוכנע שניתן לייצר שירה תוססת וצעירה המפנה את מבטה אל העולם המודרני והמסעיר, כזו שלא מסתפקת רק בהשפעות יהודיות. ביאליק לא התרשם, קוראי שירה אחרים – דווקא כן.

 

כתבות נוספות:

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ" – ק.צטניק שורף את עברו

"הילד העברי הראשון" מכריז מלחמת חורמה על עיתון "הארץ"

 

לאחר אי אלו ניסיונות ראשוניים מצא לעצמו את המקצוע שיעניק לו את הפרנסה והשהות להתנסות ביצירה עברית: עורך ספרותי. גם כשעבד בשורה של עיתונים מבוססים, "הארץ", "דבר" ו"על המשמר", פעל ליצירת במה ספרותית משלו, בה יארח בין היתר את בני חבורתו המשתנה תדיר.

בשנת 1926 הצטרף אל מערכת השבועון הספרותי "כתובים". אחד מתפקידיו בתור העוזר של העורך אליעזר שטיינמן היה גיוס כותבות וכותבים לשבועון. מכתב ששלח עוזר העורך לחוקר הספרות וההיסטוריון יוסף קלוזנר, מלמד על השיטות שבאמצעותן ישכנע שלונסקי כותבות וכותבים מובחרים ביישוב לפרסם באכסנייתו.

מדובר בדוגמה מופלאה ליכולתו של שלונסקי לרקוח תמהיל עדין של חנופה (כלפיי קלוזנר) והאדרה עצמית (של השבועון): "יודעים אנו," כתב שלונסקי במכתבו  "כי הוא", פרופ' קלוזנר, "מטופל בעבודה רבה," והרי רק בשנה שעברה היה בין מקימי האוניברסיטה העברית, "ובוודאי אין עתותיו פנויות כל כך", למיני פרויקטים צדדים חסרי חשיבות, "ואעפי"כ הננו מנצלים הזדמנות זו לבקש ממנו להשתתף בשבועוננו", היות שמדובר ביותר מעוד שבועון ספרותי, "שמחמת כמה וכמה סיבות וצירופי סיבות מושכים הרבה סופרים את ידיהם מלסייע לו."

עוזר העורך אברהם שלונסקי והעורך אליעזר שטיינמן. אנשי שבועון "כתובים"

 

עוזר העורך הנלהב לא שכח לבטח את עצמו מראש, במקרה של התחמקויות וסירובים. אחרי שהסביר כי הטרחה האמתית נחה דווקא על כתפי המערכת, "הרי זה ממש עמל-פרך", חתם בהזמנה/ הוראה מכבדת: "ישלח נא לנו במשך הימים הקרובים איזה מאמר בענין מן הענינים התרבותיים והספרותיים בשעה זו". ולמען לא יוותר שום ספק, גם לא הקל שבקלים, לגבי זכותו של השבועון, סיים במשפט – "זוהי בקשתנו הקונקרטית והצודקת".

אפשר בהחלט לפטור את המכתב לקלוזנר כדרישה יהירה של עורך לאחד מכותביו לתרום לו כתיבה חדישה ואיכותית ללא שום תמורה כספית. אך מכתב ששלח שלונסקי למו"ל שלמה זלמן שוקן היושב בברלין, מלמד שמה שדרש שלונסקי מאחרים – דרש קודם כל מעצמו: תרומה אמתית לשינוי נוף הספרות העברית, גם במחיר עבודה בחינם.

עוזר העורך הצעיר הסביר למר שוקן כי "ג' שנים עבדה קבוצתנו שלא על מנת לקבל פרס. ג' שנים השתתפו עמנו המשתתפים מקרב הסופרים בארץ ובגולה מתוך התנדבות. ורשאים אנו לומר בלא גוזמא: הננו השבועון העברי היחיד – בימים אלה ובשנים הקודמות – המתקיים בלא כל תמיכה ותקצוב, לא איש חסדים ולא מוסד רשמי לא באו לעזרתנו." ההתמסרות היא התקציב האמתי שמניע את השבועון, אך היות שאין הוא מספיק כדי להאכיל את הכותבים ואת הצוות, פנה שלונסקי אל שוקן בבקשה לתמיכה. אנו לא יודעים מה הייתה תשובת שוקן.

 

"הנני כותב לו את אגרתי זו בשם קבוצת סופרים עברים, שנתרכזה מסביב לכלי מבטאה, "כתובים"…", המכתב ששלח שלונסקי לזלמן שוקן. המכתב לקוח מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית

 

בארכיוני הספרייה הלאומית נמצא מכתב נוסף מהעורך שלונסקי אל כותב משפיע אחר. המכתב נשלח ב-8 במרץ 1934. החבורה ששקדה על הוצאת השבועון "כתובים" התפרקה לה שנה קודם לכן, פרשה שלא התבהרה במידה מספקת עד היום. את שלונסקי אנו מוצאים עתה עומד בראש שבועון חדש בשם "טורים". המגויס החדש אותו מבקש שלונסקי לצרף הוא ש"י עגנון.

את הרשמיות הטקסית והשימוש בגוף שלישי יחיד באמצעותם פנה אל פרופ' קלוזנר, החליף שלונסקי באגביות חברמנית. הוא פצח בנזיפה: "רואה אני שאתה מסלק לאט-לאט את חובותיך לבמות רבות וכן שונות – ורק "טורים" מוסיפים עדיין להיות בנושים ואינם נענים". מדוע זה המקרה, תהה העורך לעצמו, "האמנם רק משום "אחרון אחרון חביב"?".

לא ברור מה סיכמו שלונסקי ועגנון ביניהם. אך סדרת התחמקויות של עגנון מוצגת על ידי שלונסקי כהסכם מחייב. המכתב לא משאיר מקום לספק בנושא: "והנה אנו באים עכשיו להזכירך שוב את "חובתך" – ומכיוון שאדר הולך וניסן בא, ואנו קרבים לחג הפסח, תיהא זו הזמנה בעוד מועד לשתפך – מרצון ולא מאונס – בגליון החג של "טורים"."

 

המכתב ששלח שלונסקי לעגנון בתאריך ה-8 במרץ 1934. המכתב לקוח מתוך ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית

 

העורך שהפריח טבעות עשן

 

לא רק התחנפויות ונזיפות אפיינו את סגנונו של העורך. במשך השנים סייע שלונסקי לשורה ארוכה של יוצרות ויוצרים מתחילים למצוא במה ליצירה הספרותית שלהם. הוא פרסם את שיריו הראשונים של אלכסנדר פן ב"כתובים", צירף את נתן אלתרמן למאבקו ב"דור ביאליק" והעניק לדליה רביקוביץ' את מילות העידוד הראשונות שהייתה צריכה כדי להתמסר לכתיבה.

גם את הגעתה לארץ של אחת היוצרות החשובות והאהובות ביותר שידעה העברית המתחדשת נוכל לזקוף לזכותו של שלונסקי. הבמה הצעירה והבועטת שתיחזקו העורך שטיינמן ועוזרו שלונסקי ב"כתובים" הביאה אותם לחפש כישרונות חדשים גם בחוץ לארץ. בשנת 1930 יצרו קשר עם חבורת פֶּתַח, קבוצת יוצרים צעירה בקובנא שבליטא, והזמינה אותם לתרום משיריהם.

השירים הבוסריים של אחת מבנות החבורה, נערה עדינה ומבריקה בשם לאה גולדברג, הקסימו את שלונסקי. לאורך חליפות המכתבים הארוכה שניהלו הצליח לשכנע אותה להצטרף אל הפרויקט העברי בארץ ישראל.

ממכתב ששלחה גולדברג מקובנא ב-19 במאי 1934, אחרי שעזבה את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, אנו למדים כי היא לא ידעה דבר על המתנה שהכין לה שלונסקי בארץ. הוא השיג את כתב היד של ספרה הראשון והעניק לה עותק מהמהדורה הראשונה שלו כשהגיעה לארץ. תחילה התרגשה, לאחר מכן פרצה בבכי תמרורים – ההדפסה הייתה מלאה בשגיאות! אולי כפיצוי ואולי לא, מינה אותה שלונסקי למזכירת מערכת השבועון "טורים".

 

ככל הנראה המכתב האחרון ששלחה לאה גולדברג לאברהם שלונסקי לפני בואה ארצה. המכתב לקוח מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית

 

המהדורה הראשונה של "טבעות עשן" מאת העולה החדשה ליישוב העברי לאה גולדברג