'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

הסידור והמחזורים בני שנות השלושים, היוו ביטוי אחד, צנוע ככל שהיה, של התמודדות דתית, ערכית ואסתטית, עם התרבות החדשה, שהלכה והתהוותה בארץ ישראל

אלו האוחזים בידם בימים הנוראים ובמועדים את מחזור התפילות שעליו אני רוצה לספר פוחתים והולכים משנה לשנה. אם תפגשו בשעת התפילה באותם ימים, מתפלל המחזיק בידיו ספר קטן, חתוך במדויק, כמעט רבוע, כרוך בכריכה שחורה חמורת סבר, מקרין צניעות מצועצעת כמעט מתנשאת, הסיכוי לטעות בו קלוש: הוא נולד סמוך לקום המדינה, התבגר בשנותיה הראשונות, הוא בן למשפחה אשכנזית מן המעמד הבינוני, גדל בשכונה שבה אוכלוסייה דתית במידה, והתחנך בחינוך דתי לאומי מסוג מסוים. הוא חצה אפוא את שנת השבעים לחייו, אם מעט אם הרבה. הספר שהוא מחזיק בידיו הוא ככל הנראה אחד מכרכי סידור התפילה  "מפי עוללים", סידור התפילה של נעוריו, שעליו הייתי רוצה לספר.

סידור התפילה "מפי עוללים", ששני כרכיו הראשונים ראו אור בשנת תר"ץ (1930) ושני האחרונים לקראת מועדי תשרי תרצ"ח (1937), הוא ספר יפה. פשוט ויפה. בעיקר הוא בולט ביופיו הפשוט על רקע הספרים שנדפסו בארץ ישראל בתקופת המנדט ובעיקר על רקע סידורי התפילה הפשוטים, המכוערים, שהוצעו לציבור הארץ ישראלי באותה עת. היו אלו סידורים שנדפסו על נייר זול שוב ושוב מאמהות דפוס ישנות שהובאו שבורי אותיות ממרכזי הדפוס היהודי במזרח אירופה.

"מפי עוללים" עשוי בתכלית הפשטות, זה קסמו. כריכתו שחורה, נקייה מעיטור. כותרתו מוטבעת באותיות "אהרוני" פשוטות ובהזהבה עמומה על גב הספר בלבד. אך ייחודו אינו בכריכה, גם לא בנייר המשובח, אלא בארגון הטיפוגרפי המדויק והאנין של מִפְתח הדפים. הטקסט, המודפס באותיות "דרוגולין", עושה שימוש מושכל בגדלים שונים, תוך סימון גבולות ברור בין חלקיו, הרומז לעתים לסידור הקלסי של דף הגמרא ומשרה אווירה מסורתית על אופיו החדשני. ייחודו של המִפְתח בולט יותר מכל ביחס המפתיע, הנכון והמדויק בין שוליים לטקסט, היוצר דף מרווח, מאיר עיניים, בכרך קטן מידות.

תפילת "ונתנה תוקף" במחזור מפי עוללים לראש השנה

את שער הספר עיצב שלמה ידידיה, אמן מעניין שעלה שנים ספורות קודם מהונגריה ועסק בפיתוח אורנמנטיקה המבוססת על האות העברית. השער מנהל אמנם דיאלוג עם תבניות בצלאליות שגורות, מעט אנכרוניסטיות, אך דומה שדווקא כאן, בשער הספר, הסגנון מרענן. המזרחיות המופגנת שלו מעבירה סוג של ארץ-ישראליות תמימה, בהיותה בלתי צפויה בסידור תפילה, המזמין לכאורה שמרנות מסוימת.

משני הכרכים הראשונים, נועד האחד ל"ימות חל ושבת", והאחר ל"מועדים", לשלוש רגלים: לפסח, שבועות וסוכות. על פי המינוח המקובל היה האחד "סידור" והאחר "מחזור". הכנת סידור שהכיל את תפילות ימות החול והשבת בלבד יצרה כרך שקול, מדוד וידידותי המכוון בדיוק למעגל התפילות היום יומי, השבועי, ולא עוד; רק הנדרש, בלא הגודש המוגזם, המכביד על השימוש והמיותר ברובו, שהועמס על הסידור הרגיל, הנפוץ, "השלם".

כרך זה אמור היה להיות גולת הכותרת של המפעל כולו. הוא נועד ל"עוללים": לילדים, לתלמידי בית הספר לשימושם היום יומי. זה היה סידורם הראשון. הוא שנועד להכניסם לעולם התפילה, ממש עם צעדיהם הראשונים בקריאה, בעזרת טקסט מודפס כראוי, מזמין, ערוך היטב, קל להתמצאות, מפורש במידה, והחשוב מכל: "ארץ-ישראלי" בחזותו. הקרנת הזהות הארץ ישראלית הייחודית של הסידור הייתה חשובה ליוזמים, אף כי החיפוש אחרי זהות זו והדגשתה תבעו התרחקות מסוימת, לא מתריסה, מן האופי "הגלותי" של הסידור הנפוץ, התרחקות ששמרה על מרחק מסוים מן הידוע והמקובל.

 

תווית הקדשה לתלמיד מצטיין מבית ספר תחכמוני בתל אביב, 1945

את הסידור הוציאה לאור, "על פי הצעת מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ ישראל", הוצאת אמנות שנוסדה על ידי שושנה פרסיץ במוסקבה, נדדה ממנה לפרנקפורט ומשם, בשלהי 1925, עשתה את דרכה לתל אביב והתמחתה מראשית פעילותה בהוצאה לאור של ספרי ילדים איכותיים. זו הייתה ההוצאה שהוציאה לאור, בין השאר, את כל ספרי הלימוד המומלצים מטעם מחלקת החינוך.

אין ספק כי לפרסיץ, דמות מרכזית במערכות החינוך בכל מקום שאליו הגיעה, וארץ ישראליים ובסופו של דבר ישראליים בכלל זאת, היה עניין מיוחד בהפקת סידור איכותי, וכי לה ולטיפוגרפים שלה היה חלק מכריע בעיצובו החדשני, השונה כל כך מזה הזמין והשגור.

 

שושנה פרסיץ

 

אך מי שעמד מאחורי עריכת סידור התפילה בדרך שנערך היה זה המסתתר מאחורי המונוגרמה "י. ב." בחתימת ההקדמה והמעיד בשוליה כי "התקונים והשכלולים השונים הוצעו על ידי בא-כוחו של 'המזרחי' במחלקת החנוך של ההנהלה הציונית".

היה זה הרב יעקב ברמן, תלמיד חכם ליטאי מובהק ובעל השכלה רחבה, שהיה הדמות המרכזית בחינוך הדתי הלאומי בארץ ישראל בתקופת המנדט. לא בכדי הוא שלקח על עצמו את האחריות על השונה מן המקובל בסידור התפילה החדש. מעורבותו במלאכת הסידור שימשה מעין 'הכשר' לאותם חידושים, שהשתתפותה של פרסיץ ה'חופשית' בה הייתה מסכנת את מעמדם בעיני יסודות מסוימים בציבור הדתי הארץ ישראלי.

 

הרב יעקב ברמן

 

לאחר פתיחה נמלצת "אל ההורים והמורים", מסמן ברמן את המטרה: "מורגש עוד היום חסרון בסדור נאה, מהודר ומדויק בכתב ובנוסח, סידור שישמש קישוט של קודש בידי הילד, חפץ המרהיב את לבו ומעודדו לעבודת אהבה לאלהיו".

זו הייתה מטרתו החתרנית לכאורה של הפרויקט, זה היה גם סוד הקשר בין שני האנשים שבאו מרקע תרבותי שונה לגמרי: להוציא לאור חיזיון שאינו נפרץ, סידור תפילה מדויק, ובעיקר – נאה ומהודר: 'קישוט של קודש', 'חפץ מרהיב' עבור הילד הארץ ישראלי הפוגש לראשונה בסידור התפילה.

זה היה סוד הקשר שנרקם בין הרב ברמן איש "המזרחי" לשושנה פרסיץ, דמות מרכזית בחוגים האזרחיים בארץ ישראל ובעלת הוצאת אמנות, שהגישו למחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ ישראל, בכ"ט בניסן תרפ"ט, את הצעתם המשותפת לפורמט הסופי של הסידור.

בהקדמתו מספק ברמן את המפתח הטיפוגרפי לסידור: לפעוטות הלומדים לקרוא ולהתפלל נועדו האותיות הגדולות; הבינוניות – לאלו היודעים קרוא אך עדיין מתקשים בתפילה, וקטנות – לאלו הבשלים כבר לתפילה בציבור. למבוגרים שבחרו להשתמש בסידור לתפילתם הועידו מעצבי הסידור גופן משל עצמם. ולעניין הנוסח: "בסדור זה תפסנו את הנסח המקבל ביותר בארץ ישראל, בערי יהודה ובמושבותיה והוא נוסח אשכנז על פי הגאון רבי אליהו ז"ל מוילנא, שתלמידיו הנהיגוהו בארץ ישראל".

אף שהסידור נדפס – פעם אחת בלבד – גם בנוסח "ספרד" החסידי, זוהה "מפי עוללים" לגמרי עם "נוסח אשכנז" כפי שהונחל בארץ ישראל על ידי תלמידי הגאון מוילנא, אנשי עדת הפרושים ביישוב הישן, שהגדירוהו בדין או שלא בדין כ"נוסח ארץ ישראל". את עריכת הנוסח לקח עליו "המורה והמדקדק המובהק ר' אברהם צבי זיסרמן (נעמני) מפתח תקוה", מדקדק בעל שם ב"יישוב", ובעל ידע נרחב בענייני תפילה שטביעות אצבעותיו ניכרות בסידור החדש יותר מאשר של שאר העוסקים במלאכה.

 

 

בראשית תר"ץ, שנת הלימודים 1930-1929, כבר עמד הסידור ל"ימות חל ושבת", לרשות תלמידי בתי הספר הארץ-ישראליים, כלול בהדרו. אתו יצא לאור גם מחזור המועדים, אלא שלכל אחד משני הכרכים נועד גורל שונה. בניגוד לציפיות היוזמים סידור התפילה המיוחד והיפה לא הצליח לפרוץ את גבולות בתי הספר של "זרם המזרחי", וגם משם הלך ונדחק כעבור שנים לא רבות. הוא כשל במאבקו בסידורי התפילה המסורתיים, הפשוטים נטולי החן, אך המוגנים על ידי מעמדם משכבר.

על גורלו של הסידור העיד לימים הביבליוגרף נפתלי בן מנחם: "בסדור זה תיקונים ושכלולים שונים […] זכויות רבות לו בחינוך העברי בארץ, אך משום מה לא חדר לא לבית הכנסת ולא לבית. בשנים האחרונות כמעט ואינו נראה אפילו בבתי הספר, וחבל, הרי מעלות מרובות לו ותפקיד חשוב מלא בחינוך העברי". השפעתו של סידור התפילה הייתה אפוא אפסית. האם חדשנותו הייתה לו לרועץ, או אולי דימויו הפדגוגי? כך או כך, פנת היקרת של המפעל, שהייתה הראשונה להידפס, הייתה גם הראשונה להיעלם.

גורל שונה לגמרי זומן למחזורי "מפי עוללים" לימים הנוראים: לראש השנה וליום הכיפורים אלו הופיעו לקראת מועדי חודש תשרי תרצ"ח, למעלה משבע שנים אחרי הסידור ומחזור המועדים. כך הושלם המפעל כולו: סידור תפילה בן ארבעה כרכים לכל השנה, "מחזור" כפשוטו. המחזורים החדשים המשיכו לכאורה את מסורת הכרכים הראשונים: אותו פורמט גם אותה הטיפוגרפיה, ואפילו שער כמעט זהה, אך לא. ההודעה כי המחזורים יצאו לאור "על פי הצעת מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ ישראל" שוב לא הופיעה. מחזורי הימים הנוראים ויתרו אפוא על היומרה החינוכית, פנו לציבור המתפללים הצעיר המבוגר יותר ועל כן גם רחב יותר, ואכן הם התקבלו במהירות בחוגים שלהם נועדו, אך רק בהם.

בסופו של דבר, מתוך ארבעת הכרכים התקבלו בציבור שלושה: הכרך הראשון, "לימות חל ושבת" נעלם, ואילו כרך המועדים שנדפס אתו בתר"ץ חבר לשני כרכי הימים הנוראים שנדפסו בתרצ"ח. כך היה "סידור התפילה" שהכיל את מחזור השנה כולה, ל"מחזור מפי עוללים". המחזורים, בעיקר מחזורי הימים הנוראים, התקבלו אצל צעירים דתיים חניכי תנועות הנוער הדתיות, בני המעמד הבינוני הדתי בערים כמו גם אצל בני ההתיישבות הדתית העובדת, והיו במשך עשרות שנים רבות סמן דורי בציבור הדתי הציוני בארץ ישראל, עד שנעלמו עם הדור כולו.

יצירת "מפי עוללים", הסידור והמחזורים בני שנות השלושים, הייתה ביטוי אחד, צנוע ככל שהיה, של התמודדות דתית, ערכית ואסתטית, עם התרבות החדשה, שהלכה והתהוותה בארץ ישראל. המחזורים שתפסו מאז את מקומם, ובכללם גם סידורי ומחזורי "רינת ישראל" שיצאו לאור בעריכתו של ד"ר שלמה טל למן שנת תש"ל (1970), פנו לציבור דומה אף כי רחב בהרבה מזה של "מפי עוללים", ואף שהמשיכו בהיבטים אחדים, מדעת או שלא, את הכיוונים שהוצעו לראשונה על ידי עורכי "מפי עוללים", הם ויתרו על החיפוש אחרי הזהות הארץ-ישראלית המסוימת ההיא שביטאו אלו, כשם שעשה זאת הציבור שאליו פנו. ל"ארץ-ישראליות" ההיא, הרגישה יותר, הצנועה יותר, שהמחזורים נמנו עם סמליה המעודנים והפחות צעקניים, כבר לא היה דורש. היא הומרה בזהויות אחרות, צעקניות יותר, שתלטניות יותר, שגבולותיהן בהירים פחות.

 

נוסח מוקדם של מאמר זה פורסם בכתב העת עתמול, 192 (מארס 2007)

***

כתבות נוספות:

צפו בסיפורו המדהים של מחזור קטלוניה

https://blog.nli.org.il/_worms/

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

נדיר: שריד מאחד ממחזורי יום כיפור העתיקים בעולם

***

 

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

האם באמת נכתב הפיוט במגנצא שבגרמניה, או אולי נכתב הרבה קודם לכן בארץ ישראל?

אמירת הפיוט 'ונתנה תוקף קדושת היום' בראש השנה וביום הכיפורים היא ללא ספק אחד השיאים המרטיטים ביותר בתפילות הימים הנוראים. הפיוט מביא לשיא את אימת הדין, למן תיאור המלאכים המבוהלים, דרך המחשת גזר הדין – 'מי יחיה ומי ימות … מי ישלו ומי יתייסר' וכו', ועד לתיאור אפסות האדם ש'יסודו מעפר וסופו לעפר'; אך אין הוא מייאש: הוא פותח פתח ל'תשובה ותפילה וצדקה' ה'מעבירין את רוע הגזרה', ונחתם בתיאור מרהיב של כבוד ה' ושל מלאכיו המקדישים את שמו.

 

מתוך מחזור וורמייזא, כרך ב, דף 15ב – 16א.

 

ההערצה הגדולה ל'ונתנה תוקף' ניזונה במרוצת הדורות גם מן הסיפור המפורסם, המופיע בספר 'אור זרוע', שקשר בין 'ונתנה תוקף' לבין קידוש השם של ר' אמנון ממגנצא.

 

מעשה רבי אמנון ממגנצא (מובא שוב בהמשך בהגדלה) מתוך ספר 'אור זרוע' לר' יצחק ב"ר משה מווינא, דפוס זיטומיר תרכ"ב

 

ייחוס הפיוט לדמותו האגדית של ר' אמנון ממגנצא, דמות שאין לנו כל מידע נוסף עליה, קבע ל'ונתנה תוקף' זמן ומקום: המקום – מגנצא שבגרמניה, והזמן – ודאי לא לפני סוף המאה העשירית או ראשית המאה האחת עשרה, שכן לפני תקופה זו לא ידוע לנו על קיומה של קהילה יהודית יוצרת במגנצא.

הפיוט 'ונתנה תוקף' הוא 'סילוק': פיוט שתפקידו להעביר לפסוק 'קדוש קדוש קדוש' שבקדושה. הסילוק (מארמית, לשון עלייה ורוממות) חותם סדרת פיוטים המלווים את תפילת העמידה מתחילתה; הסדרה כולה, המאפיינת תפילות שאמרו בהן קדושה (בארץ ישראל בתקופת התלמוד והגאונים אמרו קדושה רק בחלק מתפילות השבתות והחגים), קרויה 'קדושתא'. הסילוק הוא נקודת שיא בקדושתא.

 

כותרות הפיוט במחזור ורמייזא: הכותרת 'ובכן ולך תעלה קדושה' וכו' באה בראשי סילוקים. אחריה הוסיף המעתיק גם את הכותרת 'סילוק'.

 

עוצמתו של הסילוק 'ונתנה תוקף' גרמה לו להתחבב על קהילות ישראל, והמתפללים דחו מפניו את הסילוק המקורי שבקדושתא למוסף של היום הראשון של ראש השנה, היא הקדושתא 'אופד מאז', פרי עטו של ר' אלעזר בירבי קליר ('הקלירי'); לימים נאמר הסילוק גם ביום השני של החג, יום שבו לא נהגו באשכנז לומר קדושתא כלל; ולא נתקררה דעת המתפללים, עד שלמרות ייעודו הברור לראש השנה, שבו 'כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון' (משנה ר"ה א, ב), העבירוהו אפילו למוסף של יום הכיפורים ודחו מפניו גם את הסילוק שבקדושתא הקלירית 'שושן עמק'. בזמננו נתקבל הסילוק 'ונתנה תוקף' אפילו אצל חלק מעדות המזרח; ולאחר הלחנתו בידי יאיר רוזנבלום לזכר אחד עשר בני בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור הפך הפיוט לפופולרי גם מחוץ למגזר הדתי בישראל.

לפני כמה עשרות שנים חלה תפנית בחקר הסילוק 'ונתנה תוקף': הוא נתגלה בכתבי יד עתיקים שנשתמרו בגניזה הקהירית. בולט במיוחד כתב יד קדום, שבו מועתק 'ונתנה תוקף' בצד פיוטים המיוחסים ליניי, פייטן ארץ ישראלי בן המאה השישית.

 

'ונתנה תוקף' בקטע גניזה קדום, בצד פיוטי יניי: כ"י קמברידג' T-S H 8.6

 

הופעת 'ונתנה תוקף' בקטעי הגניזה העלתה את האפשרות שמדובר בפיוט ארץ ישראלי, הקדום במאות שנים לייסוד קהילות אשכנז בימי הביניים. אבל הגילוי לא היה חד-משמעי: גם כמה פיוטים אשכנזיים קדומים נמצאו בגניזה הקהירית, ואפשר היה להעלות על הדעת שאף סילוק זה הגיע מאשכנז סמוך לעת חיבורו והועתק בין כתבי הגניזה. גם תפוצתו המוגבלת של 'ונתנה תוקף' בגניזה עשויה הייתה לחזק את הפקפוק במוצאו המזרחי.

פיוט בלתי ידוע שהתגלה לפני שנים ספורות עשוי להסיר את כל הספקות: לקראת ראש השנה תשע"ה ראה אור כרך של מהדורת פיוטי ר' אלעזר בירבי קליר לראש השנה (בהוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, קרן הרב רוזן). אלעזר בירבי קליר, 'הקליר' המפורסם, פעל בארץ ישראל בעיקר בסביבות ראשית המאה השביעית. והנה, בכרך זה נדפסת קדושתא בלתי ידועה שלו למוסף של ראש השנה, הפותחת 'אדן חוג'. על פי מחקרים עדכניים, היא אחת הקדושתאות הקדומות ביותר שיצאו מתחת ידו. בדיקת הסילוק שב'אדן חוג' (סילוק שנתגלה ושוחזר ע"י ד"ר מיכאל רנד, עמ' 271‑289 בספר) מעלה ללא ספק שכאשר הקלירי חיבר אותו עמד לפניו הפיוט 'ונתנה תוקף', והוא 'מתכתב' עם סילוק זה, מעבד ומרחיב כמה קטעים מתוכו.

 

כ"י קמברידג' T-S H 8.2 מתוך הסילוק 'כי מי ידע מחשבותיך' שבקדושתא הקלירית 'אדן חוג'

 

בתיאור יום הדין אומר הקלירי:

כִּי בוֹ סְפָרִים נִפְרָסִים / וְכָל אֲטוּמִים לָאוֹר נֶחְפָּשִׂים

וְגִנְזֵי תַעֲלוּמוֹת שָׁם מִתְיַחֲסִים

כִּי יִדָּרֵשׁ סֵפֶר יְחָסִים / וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים

עַד אֶחָד מֵהֶם לֹא נִכְסִים / טוֹבִים וְרָעִים דַּקִּים וְגָסִים

וְנוֹכַח אִישׁ מַעֲשָׂיו יָשִׂים / וְחוֹתַם יָדוֹ לְנֶגְדּוֹ יָשִׂים

 

זאת במקביל לתיאור שב'ונתנה תוקף':

וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת / וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת

וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא / וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ

 

בולט יותר קטע אחר, המרחיב את התיאור שב'ונתנה תוקף':

מִי יִחְיֶה / וּמִי יָמוּת // מִי בְקִצּוֹ / וּמִי לֹא בְקִצּוֹ

ובסילוק הקלירי:

זֶה יִתְיַחֵס וּלְחַיִּים יֵאָמַר / וְזֶה אַל יִתְיַחֵס כִּי קִצּוֹ נִגְמַר

זֶה בְּקִצּוֹ יִגְוַע וְיָמוּת / וְזֶה בְּלֹא קִצּוֹ בְּחֶטְאוֹ יָמוּת

 

הקלירי ממשיך ואומר:

זֶה בְּרַחַשׁ יַשְׁלִים נַפְשׁוֹ / וְזֶה חֻיַּב לְאַבֵּד בְּאִוֶּלֶת טִפְשׁוֹ

זֶה יְרֻגַּע מִבַּהַל מַגֵּפָה / וְזֶה חֻיַּב לָצֵאת נַפְשׁוֹ בִּנְזִיפָה

 

נראה שהוא מתייחס כאן למילים 'מִי בָרַעַשׁ / וּמִי בַמַּגֵּפָה', שבנוסחים המקובלים של 'ונתנה תוקף' באות מאוחר יותר (בסדר הבאת הדברים ב'ונתנה תוקף' יש שינויים רבים בין כתבי היד). אבל השינוי העיקרי הוא שבמקום 'רעש' גרס הקלירי 'רחש', והבין זאת כמיתה חיובית, ללא ייסורים (ואכן, הנוסח 'רחש', בשילוב שונה בפיוט, התגלה בכתב יד נוסף מן הגניזה שגם בו מועתק 'ונתנה תוקף' בהקשר של פיוטי יניי, ונראה אפוא שהוא נוסח מקורי).

בנקודה זו משנה הקלירי את מילות הקבע, ובמקום להעמיד זה כנגד זה את הזכאי בדין כנגד החייב, הוא עובר – ושוב בעקבות 'ונתנה תוקף' – לתאר את עונשיו השונים של הנידון למיתה; ולכן כנגד 'זה' המתחייב בדין בא טור נוסף הפותח ב'כי' ועיקרו בנימוק לחיוב זה. העונשים השונים מבוססים על המשך הפיוט 'ונתנה תוקף':

מִי בַמַּיִם / מִי בָאֵשׁ // מִי בַחֶרֶב / מִי בַחַיָּה

וכנגדם מפייט הקלירי:

זֶה יִסָּפֶה בְּתַכְשִׁיטֵי מִלְחָמָה / כִּי חֻיַּב לַחֶרֶב לְנֶגְדּוֹ מִלְחָמָה

זֶה בְּחַיָּה רָעָה יִטָּרֵף / כִּי חֻיַּב בְּבִצְעוֹ לֵעָשׂוֹת טֶרֶף

זֶה בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף בְּשָׂרוֹ / כִּי חֻיַּב בְּחִתּוּם יָד מוּסָרוֹ

זֶה בְּשִׁבֹּלֶת יִשָּׁטֵף / כִּי חֻיַּב בְּחֶטְאוֹ כְּאֶרֶז לְהִקָּטֵף

 

ארבע המיתות הללו הן כנגד ארבע מיתות בית דין: החרב היא ה'הרג'; האש – השרפה; מיתה במים היא מיתת חנק; ו'נתחייב אדם סקילה … חיה גוררתו' (ספרי זוטא לבמדבר לה, כב). אך נראה שהקלירי לא היה בוחר לרמוז לחנק באמצעות שיבולת (=שֶׁטֶף מים, מערבולת), ולסקילה על ידי חיה, אלמלא כתב את פיוטו על פי 'ונתנה תוקף'.

בנוסח של 'ונתנה תוקף' במחזורים הנדפסים נוספות עוד כמה מיתות, אשר שתי האחרונות שבהן הן שוב מיתות בית דין:

מִי בָרָעָב / וּמִי בַצָּמָא / מִי בָרַעַשׁ / וּמִי בַמַּגֵּפָה / מִי בַחֲנִיקָה / וּמִי בַסְּקִילָה

 

אצל הקלירי איננו מוצאים התייחסות למיתות אלה (חוץ מ'רעש'-'רחש' ו'מגפה' שנזכרו קודם), ומתברר שבנוסח של 'ונתנה תוקף' בקטע גניזה קדום אכן חסרות כל המיתות הללו, ואין שם אלא ארבע המיתות שפייט הקלירי. נראה אפוא שלפני הקלירי עמד נוסח עתיק של 'ונתנה תוקף', התואם בנקודה זו את נוסח קטע הגניזה.

בקטע הבא של 'ונתנה תוקף' באים צמדים של אנשים שנכתבים לחיים, אך זה לחיים טובים וזה לחיי צער וכאב. וזה נוסח הקטע במחזורים הנדפסים:

מִי יָנוּחַ / וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט / וּמִי יִטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו / וּמִי יִתְיַסַּר

מִי יֵעָנִי / וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָּׁפֵל / וּמִי יָרוּם

 

גם בפסקה זו רבים מאוד שינויי הנוסח בכתבי יד. הקלירי מפייט גם אותה, אך איננו מעמיד 'זה' כנגד 'זה', אלא ממשיך בפסק דין ונימוקו 'כי', ומקדיש לכל אחד מהנידונים מחרוזת שלמה:

זֶה יַעֲשִׁיר מֵרוֹב כָּל הוֹן / כִּי שָׁוֶה (=ראוי) לְעֹשֶׁר וְכָבוֹד וְהוֹן

זֶה יַעֲנִי בְּחֹסֶר כֹּל / כִּי חֻיַּב בַּעֲמָלוֹ לְהִצְטָרֵךְ לַכֹּל

זֶה יִשְׁלַו בְּעֹצֶם תֻּמּוֹ / כִּי שָׁאֳנַן בְּטוֹבוֹת כָּל יוֹמוֹ

זֶה יְטֹרַף בְּנֶפֶשׁ מָרָה / כִּי חֻיַּב תַּעֲגוּם בְּחֵט אֲשֶׁר הָמְרָה

 

הקלירי מתייחס כאן רק לצלעיות 'מי יעשיר ומי יעני / מי ישלַו ומי יטורף' (כנוסחן בכתבי יד). לאחר מכן הוא מוסיף עוד צלעית כללית אחת העוסקת שוב בנידונים למוות: 'זֶה מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם / וְזֶה בְּפֶגַע בִּגְזֵירַת שָׁמַיִם', ובהמשך הוא ממשיך בסילוקו ללא זיקה נוספת אל 'ונתנה תוקף'. אבל עצם העובדה שפייטן הפועל במפנה המאה השישית משבץ את 'ונתנה תוקף' ביצירתו מוכיחה ללא ספק שמדובר בפיוט קדום, שהתחבר בארץ ישראל, לכל המאוחר במאה השישית – ואולי על ידי גדול הפייטנים בתקופה זו, הוא יניי.

ומה לגבי אגדת ר' אמנון ממגנצא?

 

מעשה ר' אמנון, מתוך ספר אור זרוע (הגדלה)

 

הקורא את הסיפור בספר 'אור זרוע' יגלה שלא נאמר בו כלל שר' אמנון חיבר את הפיוט, אלא רק אמר בציבור את מילותיו: 'ואח"כ אמר "ונתנה תוקף: … ואמר "אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח" וכו', ולאחר מכן התגלה בחלום אל חכם אחר 'ולימד לו את הפיוט ההוא' (אור זרוע, הלכות ר"ה, סימן רעו). בנוסף על כך, השם 'אמנון' אינו ידוע בין יהודי גרמניה בימי הביניים, אך היה מצוי באותם ימים באיטליה. ייתכן אפוא – כפי שהציע אברהם פרנקל (ציון סז [תשס"ב], עמ' 125‑138) – שיהודי בן איטליה הוא שהביא את הסילוק למגנצא, כידוע לגבי פיוטים רבים נוספים, ועצמתו הגדולה של הפיוט 'כבשה' את לבות האשכנזים וביצרה את מקומו הנכבד במחזוריהם. בימינו, הידיעה שמדובר בפיוט קדום הרבה יותר יכולה רק להוסיף עוד זוהר ליוקרתו הרבה.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

הדברים נדפסו בשינויים קלים ב'מקור ראשון', כ"ט באלול תשע"ד (24/9/14).

לעיון נוסף: ש' אליצור ומ' רנד, ר' אלעזר בירבי קליר: פיוטים לראש השנה, ירושלים תשע"ד, עמ' 155‑160, 271‑289

***

כתבות נוספות:

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

למה ״כל נדרי״ לא חדר לזמר העברי?

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה

 

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

***

 

 

להיות ילד יהודי בחלב

בן הקהילה היהודית בסוריה נזכר ברגעי הקסם של ילדותו: תפילת הבקשות של שבת בבית הכנסת

תלמוד תורה בחלב, 1949

חיבר: דוד ששון הררי, סאן פאולו, ברזיל.

 

זו הייתה חוויה עבור חבורת הילדים שבגילי. לחלקם, הייתה זו חגיגה שלמה ולאחרים הייתה זו הצגה שלא כדאי להחמיצה. חברי חזרו ואמרו לי שמי שהולך פעם אחת ל"באשות" – בקשות בשבת – יתמיד לדורות. התלהבותם הייתה כה גדולה עד שחיכיתי בקוצר רוח לשעה שגם אני אטעם מהנאה זו.

גילי היה בעוכרי. ילד הייתי, ולא יכולתי לקום לאשמורת בוקר וללכת לבד בסמטאות עד לבית הכנסת. זאת ועוד. אבי היה חזן בבית כנסת אחר שבו גם אני נהגתי להתפלל מפאת כבודו של אבי. סקרנותי דחפה אותי למצוא לי פתרון, שיאפשר לי להיות בבקשות מבלי ללוות את אבי למניין בו הוא שימש חזן. החלטתי לבלות שבת אחת אצל דודי אשר היה נאמן לטקס הבקשות עד שלא היה מחסיר אף אחד. את הבקשות נהגו לשיר מתחילת החורף ועד פורים, כך יצא שהלכתי אני לשבת סוף העונה.

 

ילדי חלב, התמונה צולמה ככל הנראה בשנות הארבעים של המאה הקודמת

 

להתעורר בשעה ארבע בבוקר, להתלבש בחושך — מאחר ואין להדליק אור בשבת. להתעטף בצעיף הצמר ולכפוף כפפות — וחיש מהר היינו בדרך. היה זה יום של חורף חלבי קשה. גשם חזק, שלוליות בשולי הכביש שכבר קפאו מקור ויצרו מסביב לבית דודי אגס קטן להחלקה על קרח. הרחובות היו ריקים מאדם. פה ושם, ראית יהודי אחד, עם ילדיו, הולך לבית הכנסת. "צפרא דמרי טב" (בוקר טוב לאדוני – בארמית), בירכנו איש את רעהו בדרך. על כך הגיב המבורך בתשובה היתולית, על בסיס משחקי מילים: "טאב, וראח על כותב" ("כבר הבריא, והלך לבית הספר").

עקפנו את הרחוב הראשי של גימילייה, ונכנסנו לרחוב שבו ממוקם בית הכנסת. מנגינות הבקשות החלו להדהד באוזנינו מרחוק. ניתן היה לחוש בחגיגות שחרי שבתות ממרחק שלוש מאות מטרים, דבר שגרם, לא פעם. לסכסוכים רבים עם הגויים שבסביבה. מסכן נצאר: הוא קנה מגרש ליד בית הכנסת, עליו בנה בית לתפארת – אך, לישון בליל שבת, בחורף, לא הצליח. הוא קרא. פעם אחר פעם, לנציגי החוק, למשטרה, לעזרתו – אך אלה לא הושיעוהו. איש אדוק בדתו היה: צם כל חודש הראמדאן, התענה כל היום. וחגג בלילה עד ששמע ירית התותח עם עלות השחר המבשר את התחלת הצום. הלך לישון, והנה מקהלת אלף הקולות צועקת באוזניו: ״עננו אלוהי אברהם, עננו״! שמש בית הכנסת. ענה באדיבות כל פעם שהוגשה תלונה בנדון, שגם המואזין של המסגד שברחוב השכן לא החסיר מרעשו. כך נפתרה הבעיה בכל פעם שצצה.

אותו נצאר התעניין לדעת אצל השמש: אולי יסביר לו מישהו מה עושה כל לילה, קבוצת היהודים היושבת מסביב לשולחן אחד. חבריה מדברים כולם יחד, מתדיינים ומתווכחים, כשכל אחד תופס ומושך בידו של השני להשתיקו, ואחר־כך הם יוצאים שמחים וחבוקים כאילו כלום לא קרה ביניהם! והשמש הנהן לעצמו: חבל שאותו נצאר לא היה אף פעם בשיעור תלמוד בבית המדרש ״בית נשיא״. ״לך ותבין את היהודים", היה נצאר משנן לעצמו.

גם בן־דודי רצה ללכת איתנו לבקשות כך כפי שסוכם איתו מראש, עברנו ליד ביתו, ומשכנו את החבל שהיה קשור לזרועו, דרך חלון החדר ועד למדרכה שליד הבית. הוא התעורר לטקס.

בית הכנסת אינו רחוק מאתנו. דחפנו את השער בכניסתנו. ניחוח חם ומהביל קיבל אותנו. הרבה אנשים היו שם, נושמים ושרים. היו כאלה שישבו מסביב לתיבה, והיו כאלה שישבו מסביב לשולחנות עץ פזורים באולם. הרב הזקן ישב, פי־אל־ צודר, בלב האולם, בכורסתו הגדולה. הוא היה שומע בשתיקה. המזמרים ישבו בשתי שורות, כאשר הנלהבים שבהם התקהלו מסביב לחזן. גם קבוצת יהודים הגיעה מבחסיתה, השכונה היהודית לדלי אמצעים. היו אלה עובדי כפיים, אנשים חזקים, "טרבושים" על ראשיהם, וה׳׳קומבז״ עוטף את גופם.

בית הכנסת המרכזי של חלב, תחילת המאה ה-20.
 צילום: Freer Gallery of Art and Arthur M. Sackler Gallery Archives

 

 

מרגליות הפזמונים התחילו לצעוד אט־אט. שירה יפהפייה מימי הביניים ועד היום, והכל בסגנון מזרחי על הצד הטוב ביותר. החזן פתח בבית הראשון של הפזמון יתר הבתים נחטפו לשירה ע״י המסוגלים להתגבר על מתחריהם, בעוד שאת הבית האחרון שר כל הקהל בצוותא. הצגה מעולה הייתה זאת. חגיגה שלמה לעיניים ולאוזניים.

הכל התחיל עם חכם מרדכי לבטון, רב ידוע בארם צובא. הרבה פיוטים הוא חיבר. הוא החל ברישום שירים אלה במחברת מיוחדת, שאותה מילא טיפין־טיפין עד לתחילת המאה הנוכחית, עת קם חכם רפאל טבוש ומיסד את אופנת הבקשות בשבת, לאשמורת בוקר. משפחת דריג'ו־טוויל, מעלי הכהן (משפחות "טוויל" נמנו. לפי המסורת המקובלת בחלב, על צאצאיו של עלי הכהן מתקופת הנביאים), הקפידה להוציא לאור קובץ בקשות אלה בבית הדפוס של עזרא ג'וויג'תי ובניו, הוא עזרא מדמשק, כפי שכינו אותו.

נחזור לחגיגה שלנו. שמתי לב שהתפתחה תחרות טבעית, מפעם לפעם, בין קבוצה אחת לשנייה מתוך המשתתפים. הדבר הזכיר לי את התחרות הזהה בעת קריאת אלפא־ביתא ביום שבת, היא "אשרי תמימי דרך". התחרות עכשיו היא יותר קולנית, צורמת. עם רעם מוזיקלי הקולע לאוזניים הרב, בתנועה ביישנית כלשהי, מצטנעת כלשהי: "רבותי, למען השם, הגויים! השכנים!". אז היו מנמיכים את הקול, כנגד ההערה, אבל רק לתקופה קצרה. מהר, היו הם חוזרים לצעוק -ולעזאזל הנצאר!

הנה הגיע תורו של חכם מוסי דיב. בכי נהור היה, גר בשכונת בחסיתה, אך הגיע לג'מיליה בכל שבת של בקשות. הוא סלסל את "מזמור שיר ליום השבת". בכל פסוק שינה את המקאם, מרצט לנהוונד, ומעג'ם לחיג'אז, איזו ריתמיקה! יה־אל, יה־אל חזר ושינן. אדון שקאלו לא יכול להתאפק מרוב שמחה. הוא היה אומר: אין אנחנו עשויים מברזל, ובמצב כזה של עונג אין להתאפק טפח הוא על שכמו של שכנו, נתן לו "נחרה", דחיפת חיבה. "תן לי את הבטחה" ציווה עליו. זהו בקבוק שטוח, מכיל עראק, מיוחד לשתיינים מכורים שאינם ניתנים לגמילה. "לא מבין" הוא היה אומר "אם שותים את העראק בתיאטרון הפופולרי של בחסיתה, ב־"מסרח גאזיי", ובסינמה, כשיש קטע משמח, אז למה לא לגמוע ממנו בשמחת הבקשות?". הושיט אדון קואן את הבטחה מחיקו, ונתנה לידו של שקאלו. תוך שניות, זרמה חצי התכולה לגרונו של שקאלו, להרטיבו לבאות. "מספיק", גער קואן, "תשאיר משהו" וחוטף חזרה את הבטחה. הרב לא ראה כלום!

עיני סרקו את הסביבה. אוזני שמעו את הלחנים. חלקם ידועים, מועתקים משירי ערב. ואחרים חדשים שעובדו במיוחד.

אדון חנונו, מסלסל מוואלים היה –"ביסחב מוואלאת". איך שקראו לכך בשיא מוואלו הוא היה … והבקשות ממשיכות. מעולם לא היה אדון דוויק עשיר, אך הוא הקפיד להביא, כל שבת, סוגים שונים של סוכריות, אותן חילק לכל הנוכחים מתוך קופסה. "בירכי", היה צועק. היינו "תברך". אתה מברך "שהכל נהיה בדברו". והוא עונה אמן. הוא נהנה ממתתו ומהאמן, ואתה נהנה מהסוכריה הטעימה. כך היה עובר מאחד לאחד, תוך כדי הפגנת כשרונותיו במחול ובתנועות ריטמיקה מותאמות לפזמון המושמע. לילדים נתן שתי סוכריות לאחד כל כך השתוקקו הם. בכליון עיניים, לסוכריותיו, עד שהתחרו ביניהם מי יקבל מה, ובחלקו של מי יפול סוג זה או אחר של סוכריה. חיא השמש היה מחלק "בין וסוכר", קפה טחון ומעורבב עם סוכר…

הבקשות לקראת הסוף, וההתלהבות בשיאה. חלק אחרון זה של הבקשות הוא בחזקת חכם מוסה בסול, אשר, הודות לסלסולו ולמומחיותו בשירה ובזמרה, לא נתן לאף אחד להעיז ללוותו בשירתו. ככל שעלתה התלהבותו, היה מסתובב לו. בראשו ובנופו, הניף ידו ימינה ושמאלה, כך ש"טיהת" התרבוש שלו (מערכת החוטים השזורים לאורך התרבוש) נעה ימינה ושמאלה אתו בהתאם הדממה הייתה שלמה לקול שירתו שמחה מילאה את לבנו. דמעות זלגו מעינינו. איזו חנינה! איזה פיצוץ רגשי לילד בן עשר!

בצד ימין של התיבה ישב אבו־חסן, שומר לילה עירוני, "חארס". תפקידו בטקס היה להזין את האח בעצים. למעשה. בשעה כזאת, אין כבר גנבים. כן הוא יכול הרשות לעצמו לשבת, במדיו, בבית הכנסת, ליד האח, למצוץ סוכריות, לקבל טיפ לפורים. את המנגינות של הבקשות הוא יודע מהשירים הערבים המקבילים. וכך, נשען היה בראשו על מקל השמירה שלו ואשר בו אמור היה להבריח את הגנבים את המנגינות הוא ליווה בתנועות קצביות ברגלו ובמקלו.

אור היום התחיל לצוץ מהחלון. החזן קרא קדיש "יהא שלמא" באותו מקאם של פרשת השבוע. השמש מיהר להוציא את "הכורשות" (ריבוי של "כוראשה״. זהו תיק רקום שבו נשמרים הטליית. התפילין וסידור התפילה) מהארון ולחלקן לרבנים ול"גבירים". הם האמידים בעם. לעמך לא צריך — שידאגו הם בעצמם לטליתותיהם ולספריהם.

כל אחד ואחד התפזר למקומו הקבוע בשעת התפילה חזן השחרית תפס את מקומו, והשקט חזר על כנו ברחוב בית הכנסת.

השתלם באמת להיות במפגן הווי שכזה, מהיפים שבארם צובא. השתלם ללכת ל"באשות" (הבקשות).

 

 

מאמר זה נכתב, במקור, בשפה הפורטוגזית, והושמע בערב זיכרונות במרכז הקהילה החלבית בסאן־פאולו. עורך "דרכי אר״ץ" הקליט מאמר זה. מפי המחבר, בתרגום מעורב לעברית, ערבית, אנגלית וצרפתית. העריכה והתרגום הסופיים לעברית נעשו ע"י עורך "דרכי אר״ץ" אשר הוסיף את ההערות למאמר.

***

כתבות נוספות

הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

אנדלוסיה בארץ ישראל?

***

 

"וארץ זו שאני נמצא בה, חמה לי מאוד שאין לתאר"

הצצה אל התלונה היחידה שנמצאה בגניזת קהיר על החום הקופח

בימים חמים אלה, מעניין לבדוק מה מספרים לנו מכתבי הגניזה על היחס של יהודי האזור למזג האוויר. מסתבר שהחום ממש לא הטריד אותם. כמעט ולא מוצאים התייחסות שלהם לחום, לחמסינים, ללחות.

המכתב שלפנינו הוא דוגמה מתועדת יחידה, לעת עתה, לתלונה על החום. במקרה או שלא במקרה, משפחתו של הכותב גרה בסיציליה, ואולי גם הוא הגיע משם. הוא, או אביו, הגיעו למצרים כדי ללמוד עם הרמב"ם בפסטאט. אבל עברו שנים, וכעת מתלונן הכותב "והדה אלבלאד אלדי אנא מ[וגוד פיהא] (וארץ זו שאני נמצא בה) חאמיה עלי כתיר מא תצופת (חמה לי מאוד, שאין לתאר)". לכן מבקש הכותב "לשכון באקלים סיציליה (בסאכן אקלים סקליה)".

 

"והדה אלבלאד אלדי אנא מ[וגוד פיהא] חאמיה עלי כתיר מא תצופת"

 

אקלים, מילה יוונית שמשמעותה אזור, התגלגלה גם לשפה הערבית עם פיתוח מדע הגיאוגרפיה על-ידי הערבים בימי הביניים. באותה תקופה האמינו שהארץ מחולקת לשבע רצועות רוחב, 'אקלימים', אזורים, שלכל 'אקלים' יש מזג-אוויר המיוחד לו, ומכאן המילה 'אקלים' במובן שבו אנו משתמשים היום. מתוך ההקשר במכתב שלנו ייתכן שהכותב התכוון 'אקלים' גם במובן מזג אוויר.

 

המילה היוונית 'אקלים' בגניזת קהיר

 

כאמור, תלונות על חום אינן מתועדות חוץ מזו. לעומת זאת תלונות על קור, גשם, רוחות, חוסר ביגוד מתאים לחורף – אלה קיימות למכביר. נביא רק דוגמה אחת: אדם כותב בעברית נהדרת לבני משפחתו, ממש באותן שנים כמו המכתב הקודם, ומתייחס בהרחבה לחינוך הנדרש לבנו: יש ללמדו לקרוא 'מארבע הפאות', כלומר מכל ארבעת צדדי הספר (כמו ב'חדר'), יש להרגילו לברך ברכות וליטול ידיים, וכן מזהיר האבא את בני המשפחה לשמור על הבן הקטן "לבלתי הניח אותו להידדות בחצר, פן יקראנו אסון מן הסתיו ומקור הזמן, ופן תיפול עליו לבנה מן הקיר".

 

תלונות על קור שכיחות בהרבה בגניזה

 

בקיצור, קח סוודר כשאתה יוצא החוצה ואל תחזור מאוחר!

(המכתב של הסיציליאני הסובל מהחום נמצא בספרית אוניברסיטת קיימברידג' TS12.428 ופורסם ע"י יואל קרמר בספר 'משאת משה'. מכתב האב הדואג לבנו נמצא גם הוא בקיימברידג', TS13J20.3, ופורסם בידי מאן בספרו 'היהודים בא"י ובמצרים' כרך ב, עמ' 301)

כתבה זו הופיעה לראשונה בעמוד הפייסבוק של משה יגור, "גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום".

 

 

 

סיפורים נוספים מגניזת קהיר:

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

קבלה בחתימת הרמב"ם לטובת פדיון שבויים

האם נשים יהודיות ידעו לכתוב בעבר? גניזת קהיר עם התשובות