כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

הסידור והמחזורים בני שנות השלושים, היוו ביטוי אחד, צנוע ככל שהיה, של התמודדות דתית, ערכית ואסתטית, עם התרבות החדשה, שהלכה והתהוותה בארץ ישראל

אלחנן ריינר | 19.09.17 | 10 דק' |
Share

אלו האוחזים בידם בימים הנוראים ובמועדים את מחזור התפילות שעליו אני רוצה לספר פוחתים והולכים משנה לשנה. אם תפגשו בשעת התפילה באותם ימים, מתפלל המחזיק בידיו ספר קטן, חתוך במדויק, כמעט רבוע, כרוך בכריכה שחורה חמורת סבר, מקרין צניעות מצועצעת כמעט מתנשאת, הסיכוי לטעות בו קלוש: הוא נולד סמוך לקום המדינה, התבגר בשנותיה הראשונות, הוא בן למשפחה אשכנזית מן המעמד הבינוני, גדל בשכונה שבה אוכלוסייה דתית במידה, והתחנך בחינוך דתי לאומי מסוג מסוים. הוא חצה אפוא את שנת השבעים לחייו, אם מעט אם הרבה. הספר שהוא מחזיק בידיו הוא ככל הנראה אחד מכרכי סידור התפילה  "מפי עוללים", סידור התפילה של נעוריו, שעליו הייתי רוצה לספר.

סידור התפילה "מפי עוללים", ששני כרכיו הראשונים ראו אור בשנת תר"ץ (1930) ושני האחרונים לקראת מועדי תשרי תרצ"ח (1937), הוא ספר יפה. פשוט ויפה. בעיקר הוא בולט ביופיו הפשוט על רקע הספרים שנדפסו בארץ ישראל בתקופת המנדט ובעיקר על רקע סידורי התפילה הפשוטים, המכוערים, שהוצעו לציבור הארץ ישראלי באותה עת. היו אלו סידורים שנדפסו על נייר זול שוב ושוב מאמהות דפוס ישנות שהובאו שבורי אותיות ממרכזי הדפוס היהודי במזרח אירופה.

"מפי עוללים" עשוי בתכלית הפשטות, זה קסמו. כריכתו שחורה, נקייה מעיטור. כותרתו מוטבעת באותיות "אהרוני" פשוטות ובהזהבה עמומה על גב הספר בלבד. אך ייחודו אינו בכריכה, גם לא בנייר המשובח, אלא בארגון הטיפוגרפי המדויק והאנין של מִפְתח הדפים. הטקסט, המודפס באותיות "דרוגולין", עושה שימוש מושכל בגדלים שונים, תוך סימון גבולות ברור בין חלקיו, הרומז לעתים לסידור הקלסי של דף הגמרא ומשרה אווירה מסורתית על אופיו החדשני. ייחודו של המִפְתח בולט יותר מכל ביחס המפתיע, הנכון והמדויק בין שוליים לטקסט, היוצר דף מרווח, מאיר עיניים, בכרך קטן מידות.

תפילת "ונתנה תוקף" במחזור מפי עוללים לראש השנה

את שער הספר עיצב שלמה ידידיה, אמן מעניין שעלה שנים ספורות קודם מהונגריה ועסק בפיתוח אורנמנטיקה המבוססת על האות העברית. השער מנהל אמנם דיאלוג עם תבניות בצלאליות שגורות, מעט אנכרוניסטיות, אך דומה שדווקא כאן, בשער הספר, הסגנון מרענן. המזרחיות המופגנת שלו מעבירה סוג של ארץ-ישראליות תמימה, בהיותה בלתי צפויה בסידור תפילה, המזמין לכאורה שמרנות מסוימת.

משני הכרכים הראשונים, נועד האחד ל"ימות חל ושבת", והאחר ל"מועדים", לשלוש רגלים: לפסח, שבועות וסוכות. על פי המינוח המקובל היה האחד "סידור" והאחר "מחזור". הכנת סידור שהכיל את תפילות ימות החול והשבת בלבד יצרה כרך שקול, מדוד וידידותי המכוון בדיוק למעגל התפילות היום יומי, השבועי, ולא עוד; רק הנדרש, בלא הגודש המוגזם, המכביד על השימוש והמיותר ברובו, שהועמס על הסידור הרגיל, הנפוץ, "השלם".

כרך זה אמור היה להיות גולת הכותרת של המפעל כולו. הוא נועד ל"עוללים": לילדים, לתלמידי בית הספר לשימושם היום יומי. זה היה סידורם הראשון. הוא שנועד להכניסם לעולם התפילה, ממש עם צעדיהם הראשונים בקריאה, בעזרת טקסט מודפס כראוי, מזמין, ערוך היטב, קל להתמצאות, מפורש במידה, והחשוב מכל: "ארץ-ישראלי" בחזותו. הקרנת הזהות הארץ ישראלית הייחודית של הסידור הייתה חשובה ליוזמים, אף כי החיפוש אחרי זהות זו והדגשתה תבעו התרחקות מסוימת, לא מתריסה, מן האופי "הגלותי" של הסידור הנפוץ, התרחקות ששמרה על מרחק מסוים מן הידוע והמקובל.

 

תווית הקדשה לתלמיד מצטיין מבית ספר תחכמוני בתל אביב, 1945

את הסידור הוציאה לאור, "על פי הצעת מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ ישראל", הוצאת אמנות שנוסדה על ידי שושנה פרסיץ במוסקבה, נדדה ממנה לפרנקפורט ומשם, בשלהי 1925, עשתה את דרכה לתל אביב והתמחתה מראשית פעילותה בהוצאה לאור של ספרי ילדים איכותיים. זו הייתה ההוצאה שהוציאה לאור, בין השאר, את כל ספרי הלימוד המומלצים מטעם מחלקת החינוך.

אין ספק כי לפרסיץ, דמות מרכזית במערכות החינוך בכל מקום שאליו הגיעה, וארץ ישראליים ובסופו של דבר ישראליים בכלל זאת, היה עניין מיוחד בהפקת סידור איכותי, וכי לה ולטיפוגרפים שלה היה חלק מכריע בעיצובו החדשני, השונה כל כך מזה הזמין והשגור.

 

שושנה פרסיץ

 

אך מי שעמד מאחורי עריכת סידור התפילה בדרך שנערך היה זה המסתתר מאחורי המונוגרמה "י. ב." בחתימת ההקדמה והמעיד בשוליה כי "התקונים והשכלולים השונים הוצעו על ידי בא-כוחו של 'המזרחי' במחלקת החנוך של ההנהלה הציונית".

היה זה הרב יעקב ברמן, תלמיד חכם ליטאי מובהק ובעל השכלה רחבה, שהיה הדמות המרכזית בחינוך הדתי הלאומי בארץ ישראל בתקופת המנדט. לא בכדי הוא שלקח על עצמו את האחריות על השונה מן המקובל בסידור התפילה החדש. מעורבותו במלאכת הסידור שימשה מעין 'הכשר' לאותם חידושים, שהשתתפותה של פרסיץ ה'חופשית' בה הייתה מסכנת את מעמדם בעיני יסודות מסוימים בציבור הדתי הארץ ישראלי.

 

הרב יעקב ברמן

 

לאחר פתיחה נמלצת "אל ההורים והמורים", מסמן ברמן את המטרה: "מורגש עוד היום חסרון בסדור נאה, מהודר ומדויק בכתב ובנוסח, סידור שישמש קישוט של קודש בידי הילד, חפץ המרהיב את לבו ומעודדו לעבודת אהבה לאלהיו".

זו הייתה מטרתו החתרנית לכאורה של הפרויקט, זה היה גם סוד הקשר בין שני האנשים שבאו מרקע תרבותי שונה לגמרי: להוציא לאור חיזיון שאינו נפרץ, סידור תפילה מדויק, ובעיקר – נאה ומהודר: 'קישוט של קודש', 'חפץ מרהיב' עבור הילד הארץ ישראלי הפוגש לראשונה בסידור התפילה.

זה היה סוד הקשר שנרקם בין הרב ברמן איש "המזרחי" לשושנה פרסיץ, דמות מרכזית בחוגים האזרחיים בארץ ישראל ובעלת הוצאת אמנות, שהגישו למחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ ישראל, בכ"ט בניסן תרפ"ט, את הצעתם המשותפת לפורמט הסופי של הסידור.

בהקדמתו מספק ברמן את המפתח הטיפוגרפי לסידור: לפעוטות הלומדים לקרוא ולהתפלל נועדו האותיות הגדולות; הבינוניות – לאלו היודעים קרוא אך עדיין מתקשים בתפילה, וקטנות – לאלו הבשלים כבר לתפילה בציבור. למבוגרים שבחרו להשתמש בסידור לתפילתם הועידו מעצבי הסידור גופן משל עצמם. ולעניין הנוסח: "בסדור זה תפסנו את הנסח המקבל ביותר בארץ ישראל, בערי יהודה ובמושבותיה והוא נוסח אשכנז על פי הגאון רבי אליהו ז"ל מוילנא, שתלמידיו הנהיגוהו בארץ ישראל".

אף שהסידור נדפס – פעם אחת בלבד – גם בנוסח "ספרד" החסידי, זוהה "מפי עוללים" לגמרי עם "נוסח אשכנז" כפי שהונחל בארץ ישראל על ידי תלמידי הגאון מוילנא, אנשי עדת הפרושים ביישוב הישן, שהגדירוהו בדין או שלא בדין כ"נוסח ארץ ישראל". את עריכת הנוסח לקח עליו "המורה והמדקדק המובהק ר' אברהם צבי זיסרמן (נעמני) מפתח תקוה", מדקדק בעל שם ב"יישוב", ובעל ידע נרחב בענייני תפילה שטביעות אצבעותיו ניכרות בסידור החדש יותר מאשר של שאר העוסקים במלאכה.

 

 

בראשית תר"ץ, שנת הלימודים 1930-1929, כבר עמד הסידור ל"ימות חל ושבת", לרשות תלמידי בתי הספר הארץ-ישראליים, כלול בהדרו. אתו יצא לאור גם מחזור המועדים, אלא שלכל אחד משני הכרכים נועד גורל שונה. בניגוד לציפיות היוזמים סידור התפילה המיוחד והיפה לא הצליח לפרוץ את גבולות בתי הספר של "זרם המזרחי", וגם משם הלך ונדחק כעבור שנים לא רבות. הוא כשל במאבקו בסידורי התפילה המסורתיים, הפשוטים נטולי החן, אך המוגנים על ידי מעמדם משכבר.

על גורלו של הסידור העיד לימים הביבליוגרף נפתלי בן מנחם: "בסדור זה תיקונים ושכלולים שונים […] זכויות רבות לו בחינוך העברי בארץ, אך משום מה לא חדר לא לבית הכנסת ולא לבית. בשנים האחרונות כמעט ואינו נראה אפילו בבתי הספר, וחבל, הרי מעלות מרובות לו ותפקיד חשוב מלא בחינוך העברי". השפעתו של סידור התפילה הייתה אפוא אפסית. האם חדשנותו הייתה לו לרועץ, או אולי דימויו הפדגוגי? כך או כך, פנת היקרת של המפעל, שהייתה הראשונה להידפס, הייתה גם הראשונה להיעלם.

גורל שונה לגמרי זומן למחזורי "מפי עוללים" לימים הנוראים: לראש השנה וליום הכיפורים אלו הופיעו לקראת מועדי חודש תשרי תרצ"ח, למעלה משבע שנים אחרי הסידור ומחזור המועדים. כך הושלם המפעל כולו: סידור תפילה בן ארבעה כרכים לכל השנה, "מחזור" כפשוטו. המחזורים החדשים המשיכו לכאורה את מסורת הכרכים הראשונים: אותו פורמט גם אותה הטיפוגרפיה, ואפילו שער כמעט זהה, אך לא. ההודעה כי המחזורים יצאו לאור "על פי הצעת מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בארץ ישראל" שוב לא הופיעה. מחזורי הימים הנוראים ויתרו אפוא על היומרה החינוכית, פנו לציבור המתפללים הצעיר המבוגר יותר ועל כן גם רחב יותר, ואכן הם התקבלו במהירות בחוגים שלהם נועדו, אך רק בהם.

בסופו של דבר, מתוך ארבעת הכרכים התקבלו בציבור שלושה: הכרך הראשון, "לימות חל ושבת" נעלם, ואילו כרך המועדים שנדפס אתו בתר"ץ חבר לשני כרכי הימים הנוראים שנדפסו בתרצ"ח. כך היה "סידור התפילה" שהכיל את מחזור השנה כולה, ל"מחזור מפי עוללים". המחזורים, בעיקר מחזורי הימים הנוראים, התקבלו אצל צעירים דתיים חניכי תנועות הנוער הדתיות, בני המעמד הבינוני הדתי בערים כמו גם אצל בני ההתיישבות הדתית העובדת, והיו במשך עשרות שנים רבות סמן דורי בציבור הדתי הציוני בארץ ישראל, עד שנעלמו עם הדור כולו.

יצירת "מפי עוללים", הסידור והמחזורים בני שנות השלושים, הייתה ביטוי אחד, צנוע ככל שהיה, של התמודדות דתית, ערכית ואסתטית, עם התרבות החדשה, שהלכה והתהוותה בארץ ישראל. המחזורים שתפסו מאז את מקומם, ובכללם גם סידורי ומחזורי "רינת ישראל" שיצאו לאור בעריכתו של ד"ר שלמה טל למן שנת תש"ל (1970), פנו לציבור דומה אף כי רחב בהרבה מזה של "מפי עוללים", ואף שהמשיכו בהיבטים אחדים, מדעת או שלא, את הכיוונים שהוצעו לראשונה על ידי עורכי "מפי עוללים", הם ויתרו על החיפוש אחרי הזהות הארץ-ישראלית המסוימת ההיא שביטאו אלו, כשם שעשה זאת הציבור שאליו פנו. ל"ארץ-ישראליות" ההיא, הרגישה יותר, הצנועה יותר, שהמחזורים נמנו עם סמליה המעודנים והפחות צעקניים, כבר לא היה דורש. היא הומרה בזהויות אחרות, צעקניות יותר, שתלטניות יותר, שגבולותיהן בהירים פחות.

 

נוסח מוקדם של מאמר זה פורסם בכתב העת עתמול, 192 (מארס 2007)

***

כתבות נוספות:

צפו בסיפורו של מחזור קטלוניה

סצנת ציד ומרדף אחר התורה: איור הפיוט 'אילת אהבים מתנת סיני' במחזור וורמס בהקשר הפולמוס היהודי-נוצרי

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

נדיר: שריד מאחד ממחזורי יום כיפור העתיקים בעולם

***

 

אלחנן ריינר

יליד ירושלים, המנהל האקדמי של הספרייה הלאומית.
לכתבות נוספות של אלחנן ריינר >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו