הפריטים העתיקים בספרייה: קערות מכסחות שדים מבבל

הצרות באות בצרורות? אולי זה מזל רע, אולי אלו שדים זדוניים, בכל מקרה אסור להזניח וחשוב לפעול מיד. בדיוק לשם כך מחזיקה הספרייה הלאומית בקערות מאגיות לגירוש שדים שיצרו יהודי בבל

קערת השבעה מאוספי הספרייה הלאומית

בבל. אמצע האלף הראשון לספירה. אדם קם בבוקר, סובל ממיחושים בבטן או ממכאוב אחר שמונע בעדו לצאת את ביתו ולהרוויח את לחמו, מה יש ביכולתו לעשות? בבבל של אותם ימים עמדו לפניו כמה אפשרויות: הוא יכול היה להיוועץ בזקני העיר, לבקר את הרופא הקרוב, להלל את שם השם או להזמין קערת השבעה שתלכוד את השדים שנכנסו בו.

היהודים לא היו היחידים שכתבו ורכשו קערות מאגיות לגירוש שדים. בין המאה החמישית לספירה ובין המאה השמינית לספירה, הוצפה בבל בקערות השבעה ללכידת דֵמונים. ניתן לשער שהיהודים נחשבו למומחים בתחום, כי מעל ל-60% מהקערות המאגיות שנמצאו עד היום נכתבו על ידי "קוסמים" יהודים, הן בעבור יהודים והן בעבור לא-יהודים.

כל קערה נעשתה בעבודת יד ואין שתי קערות זהות, אם כי ניתן לזהות נוסחאות שחוזרות על עצמן בקערות רבות. רוב הקערות נעשו בהזמנה מראש עבור לקוחות מסוימים ששמם כתוב על גבי הקערה. את הקערות קברו ברצפת הבית כדי להגן על הבעלים, בני המשפחה והרכוש מפני התקפות של שדים מזיקים.

את הלחשים כתבו על גבי הקערות בשלושה ניבים של הארמית העתיקה (ארמית בבלית יהודית, מנדעית וסורית). בדרך כלל נכתב הטקסט בצד הפנימי של הקערה בצורת ספירלה – מהמרכז אל הקצה. לעתים הוסיפו לקערות ציורים כדי להמחיש את יעילות הלחש: ציור של שד כבול, דמות של קוסם או דמות חיובית אחרת המאיימת על השדים המרושעים. כיום, ידועות מעל לאלפיים קערות מאגיות כאלו, הנמצאות במוזיאונים ובאוספים פרטיים ברחבי העולם. רובן שמורות במחשכים ולא ניתן לראותן.

איך הגיעו הקערות לספרייה? לאחרונה קיבלה הספרייה הלאומית שבע קערות מאגיות נדירות, תרומת האספן אביגדור קלגסבלד. הקערות מצטרפות לקערה בודדת שנמצאת באוסף שלום ונתרמה לפני שנים רבות על ידי גרשם שלום, מגדולי חוקרי הקבלה. הקערות הן מבין הפריטים העתיקים ביותר הנמצאים ברשות הספרייה, וכאן תוכלו להציץ ולגלות עוד קצת עליהן.

 

1. מעשה סמומית והגנת היולדת וילדיה:

קערה זו נתרמה על ידי גרשם שלום. ההשבעה מספרת את סיפורה של דמות בשם סמומית, ששכלה את בניה בידי שד בשם סידרוס. היא ברחה ובנתה לעצמה מבצר, שם היא ילדה בן נוסף. לרוע מזלה אותו סידרוס הצליח להיכנס ולהרוג גם את בנה החדש. כשהתגלה פשעו הוא ברח, אך ארבעה מלאכים, סוני, ססאוני, סנגרי, וארתיקו, רדפו אחריו ותפסוהו. כשעמדו להורגו, נשבע לא להזיק לילדים של בעלי הקערה בכל מקום שמזכירים בו את שמותיהם של המלאכים. הסיפור מתקשר לסיפור לילית, אשתו הראשונה של אדם והורגת הילדים הדימונית הנודעת לשמצה, ביצירה ״אלפא-ביתא דבן סירא״ מימי הביניים, ושמותיהם של שלושת המלאכים הראשונים, בצורה משובשת במקצת, מופיעים עד היום בקמעות להגנת היולדת. במרכז הקערה בתוך עיגול מופיע ציור של דמות לא מזוהה. סיפור הקערה הזו התפרסם בשנת 1985 בידי יוסף נוה ושאול שקד. לאחרונה פירסם אותו מחדש ג׳יימס נתן פורד.

 

 

קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית
קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

2. קערה מנדעית לזאדוי בן דדאי:

קערה זו נכתבה בשפה המנדעית, שהיא ניב של הארמית העתיקה שדוברה בבבל על ידי בני הקהילה המנדעית. הלחש מוסב כנגד שורה ארוכה של שדים מסוג לילית, כל אחד (אחת) בשם אחר. בצד אחד של הקערה נזהה שד, אולי אחד מאלו אשר מהם ביקש בעל הקערה – זאדוי בן דד[אי] – להישמר. קערות כאלו מהוות את העדות הקדומה ביותר לתרבותה של הקהילה המנדעית, הקיימת עד היום.

 

קערה בעלת כיתוב במנדעית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית
קערה בעלת כיתוב במנדעית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

3. קערה לשמירת הבית ודייריו:

קערה זו שרדה בדרך-לא-דרך את המסע הקשה לירושלים. היא הורכבה מחדש מכמה שברים, וניתן להתרשם מכך שחלק אחד גדול ממנה חסר. הקערה נכתבה בארמית בבלית יהודית ובה פנייה למספר רב של מלאכים בבקשה לשמירת הבית ודייריו. במרכז הקערה אפשר לזהות שד בעל שיער ארוך כבול בידייו וברגלייו.

 

קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית
קערה בעלת כיתוב בארמית בבלית יהודית. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

לאוסף הקערות המאגיות בספרייה

הכתבה חוברה בעזרתו האדיבה של ד"ר ג'יימס נתן פורד – המחלקה ללשון העברית וללשונות שמיות, אוניברסיטת בר אילן.

 

נדיר: פירוש המשנה בכתב ידו של הרמב"ם

סיפורו של פירוש המשנה בכתב ידו של המחבר – הלוא הוא הרמב"ם בכבודו ובעצמו

דיוקנו של הרמב"ם על רקע כתב ידו המקורי של ה"משנה תורה" השמור בספרייה הלאומית

דיוקנו של הרמב"ם על רקע כתב היד המקורי השמור בספרייה הלאומית

פרויקט מיוחד: צאו לטיול מסביב לעולם עם הרמב"ם ב-800 שנה>>> 

רמבם
לחצו על המפה וצאו למסע!

 

"פירוש המשנה" נחשב לחיבור הבשל הראשון שחיבר הרמב"ם. הוא מעיד שהחל לכתוב אותו בגיל 23 וסיים בגיל 30 בשנת 1161. את הכתיבה החל הרמב"ם ככל הנראה במרוקו לאחר שברח משם עם משפחתו מפחד אנשי מֻוַואחִידוּן  שכבשו את דרום ספרד. הוא המשיך בכתיבת הפירוש בזמן כהונתו כרב וכמנהיג קהילת יהודי מצרים.

הפירוש הוא ביאור לדברי המשניות עם התייחסות הלכתית. חלקים ממנו כמו ההקדמה לפירוש, ההקדמה למסכת אבות ולפרק חלק ("חלק" הוא השם של פרק "מפורסם" במסכת סנהדרין) הם כתבים פילוסופיים הנלמדים כפרקים חשובים במחשבת ישראל.

הרמב"ם מצטט את המשנה בשפה המקורית, אך הפירוש עצמו כתוב בשפה הערבית ובאותיות עבריות. הוא תורגם מספר פעמים לעברית ומודפס במשניות וברוב המהדורות של הגמרא.

משפחת הרמב"ם שמרו על כתב היד המקורי (יחד עם כתבים נוספים של אביהם) ואף הוסיפו הערות משלהם. ניתן לראות, ברוב עמודי הפירוש, בכתב היד את הערותיו של בנו, רבי אברהם, וצאצא נוסף רבי דוד הנגיד. אותו רבי דוד היגר לסוריה ולקח עמו את כתב היד. משפחתו התיישבה בעיר חלב (ארם צובא).

כתב היד שלנו נסע איתם. בשלב מסוים ככל כנראה נפרדו  בני המשפחה. סביר להניח שכולם רצו מזכרת מראש המשפחה המפורסם והוחלט לחלק את כתב היד לפי ששת סדרי המשנה שעליהם נכתב הפירוש. אנו שומעים עליה שוב בספר אבקת רוכל (הרב יוסף קארו המאה ה-16) בסימן כ"ז:

"ובפירוש המשנה שחבר הרמב"ם ז"ל בכתב ידו הקדושה של המחבר ז"ל הנמצא היום פה (ארם) צובא…."

מאוחר יותר, בתחילת המאה ה-17, הגיע סדר נזיקין (וכנראה גם סדר קדשים) מתוך כתב היד לידי אשתו של אברהם הכהן דקניס ז"ל שהקדישה אותו לזכר בעלה ובנו יצחק. את ההקדשה רשמה האישה בדף האחרון.

 

כתב יד הרמבם
ההקדשה מתוך כתב היד המצוי בספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד

 

אותו אברהם מופיע כבעלים של כתב יד אחר לחלוטין משנת 1611 הנמצא בספרייה באוקספורד. אברהם נפטר בזמן מאוחר יותר, אך לא מאוחר מתחילת שנות ה-30 של המאה ה-17 שכן אז היה חלק זה של כתב היד כבר בידיים אחרות.

במבוא לחלק הראשון של כתב היד  של הפירוש למשנה, כותב רבי שלמה, אחד מניניו של הרמב"ם, שהוא מקדיש את כתב היד לשם שמים ולזכות בני המשפחה מדור לדור עד ביאת המשיח.

 

ההקדשה של רבי שלמה, אחד מניניו של הרמב"ם, המצוי בכתב היד בספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד
ההקדשה של רבי שלמה, אחד מניניו של הרמב"ם, המצוי בכתב היד בספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד

 

כל מי שרוצה לעיין בכתבים מוזמן לעשות כך כי הרי זהו רצון המחבר מלכתחילה. אך "מי שעובר על ידי מכירה או נתינה בערבון, ארור הוא לאלוקי ישראל".

 

"ארור הוא לאלוקי ישראל"
ארור הוא לאלוקי ישראל". ספריית הבודליאנה באוניברסיטת אוקספורד

 

איננו יודעים מי היה אותו "ארור לאלוקי ישראל". דבר אחד בטוח. מישהו מכר את כתבי היד. אדוורד פוקוק שימש ככומר של הקהילה האנגלית בחלב בשנים 1634-1630. הוא קנה בתקופה זו את סדר נזיקין וקודשים והחזירם עמו לאנגליה. לימים פרסם חלק מהדברים בספר משנת 1655.

מאוחר יותר כיהן בחלב באותו תפקיד רוברט הנטינגטון. לידיו הגיע סדר זרעים של פירוש המשנה. הנטינגטון מכר לאוניברסיטת אוקספורד את החלק שלו ב-1693 ובאותה שנה האוניברסיטה רכשה את האוסף של פוקוק כך שהיו בידם 3 מתוך ששה סדרי משנה עם פירוש הרמב"ם בכתב ידו. על סדר טהרות של הפירוש, איננו יודעים דבר. הוא נעלם עם הזמן במרחבי סוריה.

בתחילת המאה ה-20 רכש הרב יעקב משה טולאדנו את חלקים מועד ונשים של כתב היד מ"יהודי פשוט" בדמשק. הוא מכר אותם ב-1908 לאספן המפורסם דוד סלימאן ששון. האוסף המרשים של כתבי יד וספרים יהודיים שאסף ששון נודע בעולם המחקר. בשנות ה-70 צאצאיו של ששון החליטו למכור חלקים מהאוסף וב-1975 עמדו שני חלקי פירוש המשנה במכירה פומבית של Sotheby בשוויץ. לספרייה הלאומית היה עניין רב לרכוש אותם אך הסכום הנדרש היה גבוה מדי. שר החינוך דאז, אהרון ידלין קרא לארגוני מתנדבים, נציגים יהודים בחו"ל, תורמים מכל השכבות ולציבור הרחב להשתתף ברכישת כתבי יד מאוסף ששון. שמונה פריטים נרכשו אז, וביניהם פירוש המשנה של הרמב"ם בכתב ידו. כתב היד הועבר למשמרת בספרייה הלאומית של ישראל.

אך מנין לנו שזהו כתב ידו של הרמב"ם בעצמו? אולי זו העתקה מאוחרת יותר של תלמיד או בן משפחה?

 

2
פירוש המשנה לרמב"ם בכתב ידו (סדר מועד ונשים)

 

קודם כל ניתן להשוות את הכתב עם כתב הרמב"ם המופיע בקטעי גניזה שנתגלו בקהיר. בנוסף, כתב היד של פירוש המשנה מלא במחיקות ותיקונים. נשאל את עצמינו מי היה מעז למחוק את דברי הרמב"ם ולשנות אותם? התשובה הפשוטה היא – רק הרמב"ם עצמו.

תיקונים בכתב היד של הרמב"ם
תיקונים בכתב ידו של הרמב"ם מכתב היד השמור בספרייה הלאומית

מדובר אם כן, בגרסה הראשונה האישית של הרמב"ם. גרסה זו מכילה תיקונים כמעט בכל עמוד.

תיקונים בכתב ידו של הרמב"ם מכתב היד השמור בספרייה הלאומית
תיקונים בכתב ידו של הרמב"ם מכתב היד השמור בספרייה הלאומית

 

במשך השנים, הרמב"ם עדכן את כתב היד פעמים רבות. לאחר עיון נוסף במקורות שונים החליט למחוק חלקים ולבצע תיקונים. הוא אפילו הוסיף הפניות ביבליוגרפיות לכתבים אחרים שהוא כתב בעצמו.

זה היה דרכו של המחבר בכתיבה. הוא מסביר את זה באיגרת שכתב לתלמידו הרב יוסף ב"ר יהודה:

ולא שאני לא טעיתי מעולם. אלא, כל מה שנתבאר לי חילופו חזרתי ממני תמיד בכל דבר מחיבורי ומטבעי.

עדות לכך בכתב היד שלנו, אנו רואים בשאלה שנשאל הרמב"ם המופיע בשו"ת הרמב"ם תשובה רי"ז:

יורנו אדוננו פרוש פרוזבול המוקדם והמאוחר כיצד הוא, מאחר שראינו דברי הדרתך בחיבור (משנה תורה) ומצאנו הפך זה בפרוש המשנה… יורנו הדרתך, איזה משניהם הוא השיטה הנכונה, שנסמוך עליה, ושכרכם כפול מן השמים. 

4
פירוש המשנה לרמב"ם בכתב ידו (סדר מועד ונשים)

 

הרמב"ם מסביר את פשר הסתירה לכאורה בין שתי כתביו:

מה שכתבנו בחבור הוא הנכון אשר אין בו ספק. וכך כתבנו בפרוש המשנה. וזה, אשר בידיכם, הוא הנוסחה הראשונה, אשר יצאה מתחת ידינו קודם שדייקנו ונמשכנו בזה המאמר אחרי מה שכתב בעל ספר המצוות הרב חפץ ז"ל והוא טעות מצדו, ובזה, שנמשכנו אחריו, היה מצדנו חוסר עיון. ואחרי שעיינו במאמרים ודייקנו בהם, נתבאר מה שכתבנו בחבור, שהוא הנכון, ותקנו פרוש המשנה…

הרמב"ם מסביר שמה שהשואל ראה הופיע באמת בפירוש המשניות אך לאחר זמן, הרמב"ם חזר בו ושינה את הכתוב. השואל ראה את הגרסה הראשונה ולא ידע שהרמב"ם שינה את דעתו. אנו, שכתב היד בידינו, יכולים לראות את התלבטויותיו והחלטותיו של הרמב"ם כפי שמופיעות בכתב היד עצמו.

האוצר החשוב הזה השמור באוסף הספרים הנדירים של הספרייה הלאומית החל את דרכו במרוקו לפני כ-860 שנה. כתיבתו הושלמה במצרים ומשם עבר לחלב שבסוריה. חלק ממנו נדד לדמשק, שם נרכש ונשלח ללונדון. הוא הועבר לשוויץ למכירה פומבית ומשם לזוכים המאושרים – הספרייה הלאומית ולעם היהודי במדינת ישראל.

לכתב היד המקורי של הרמב"ם השמור בספרייה הלאומית לחצו כאן

פרויקט מיוחד: צאו לטיול מסביב לעולם עם הרמב"ם ב-800 שנה>>> 

רמבם
לחצו על המפה וצאו למסע!

 

חנוכה בברית המועצות: האור שחדר את מסך הברזל

תמונות מרגשות שטרם פורסמו מעיזבונו של מסורב העלייה אסיר ציון יוסף שניידר

חנוכה בריגה

אשתו השנייה של יוסף שניידר, לילי, מדליקה נר חנוכה יחד עם בנה לאומי

בתום כארבעה חודשי מעצר וחקירה, נשפט יוסף שניידר בשנת 1957 לארבע שנות מאסר עם עבודות פרך בכלא הסובייטי במורדוביה. ההאשמות שהועלו כנגד מסורב העלייה כללו תעמולה ציונית, קשר עם השגרירות הישראלית, השמצת ברית המועצות, ניסיון לחטוף אנייה סובייטית כדי להימלט למדינת ישראל, החזקת נשק ללא רישיון והכנות לרציחתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר. השנים שהעביר בכלא לא שברו את רוחו של שניידר. למעשה, בבית הכלא הכיר שניידר פעילים ציונים רבים, פעילים שלאחר שחרורם ישמרו על קשר ויסייעו בהקמת תאים ציוניים ברחבי ברית המועצות.

ארבע שנים לאחר ששוחרר יוסף שניידר מהכלא,  ובזמן שהיה עדיין מסורב עלייה – תיעד שניידר במצלמתו את מסיבת החנוכה החשאית שקיימו הוא ומשפחתו בביתם שבריגה. השנה הייתה 1965. שניידר היה מודע היטב לסיכון שבמעשיו: בתקופה זו נאסר על יהודים לחגוג ולקיים טקסים דתיים בפומבי ובמוסדות ציבור, והם נרדפו בשל דתם.

בתמונה  הראשונה (למעלה) אנו רואים את אשתו השנייה של שניידר, לילי, יחד עם בנם לאומי שנקרא על שם ארגון צבאי לאומי.

 

חנוכה בריגה

 

בתמונה השנייה אנו רואים את איתן שניידר, בנו של יוסף שניידר. איתן הקטן מופיע בתמונה כשלראשו כיפה המכילה את הכיתוב ״לירושלים״.

תמונות נדירות אלו הן חלק מארכיון צילומים גדול ועשיר במיוחד של שניידר, והן מצטרפות לא רק לתיעוד חיי הקהילה היהודית בברית המועצות, אלא גם לתיעוד הנדיר של חיי האסירים הפוליטיים היהודיים בתקופת שהותו בכלא. את התיעוד מבית הכלא הסובייטי החביא שניידר ככל הנראה בתחתית כפולה של מראה, וכך הצליח להבריחם מן הכלא.

 

1
יוסף שניידר כאסיר ציון, מחנה 7 מורדוביה, ברית המועצות 1960

 

בשנת 1969 עלו יוסף שניידר ומשפחתו למדינת ישראל. בארץ עבד בתפקיד בכיר במשטרת ישראל והתגורר עם משפחתו בגבעת זאב. במהלך כל השנים המשיך לפעול למען יהודי ברית המועצות, עד לפטירתו בשנת 2006.

לאחרונה העביר בנו של יוסף, אורי שניידר, את הארכיון של אביו הכולל מאות תצלומים נדירים לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי של הספרייה הלאומית. באמצעות אלבומי התמונות שבארכיון, ניתן לשחזר חלק ניכר מהפעילות המחתרת הציונית שהתקיימה בלטביה בפרט וברחבי ברית המועצות בכלל לאחר מלחמת העולם השנייה.

 

כתבות נוספות

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי

ספר התהילים שהציל את נתן שרנסקי בכלא הסובייטי

1967: חג הגאולה בבית הכנסת של חסידי חב"ד בעיר העתיקה

חגיגות ראש השנה לחסידות בבית הכנסת 'צמח-צדק' בירושלים המשוחררת

8

פנים בית הכנסת "צמח צדק" (מתוך: תולדות חב"ד בארץ הקודש בשנים תקל"ז-תש"י, 1988)

זהו סיפור על הקלטה עלומה, או שמא צרור אנקדטות שנתקבצו ונשזרו יחדיו לכדי עלילה ססגונית אחת.

הימים, ימי חורף תשכ"ח, שלהי שנת 1967. בבית הכנסת העתיק "צמח-צדק" שבעיר העתיקה בירושלים התקיימה חגיגה רבת משתתפים לציון יום י"ט בכסלו. יום זה, המכונה בפי חסידים "חג הגאולה" ו"ראש השנה לחסידות", הוא היום המציין את יציאתו לחופשי של רבי שניאור זלמן מלאדי (1812-1745) מייסד חסידות חב"ד מן הכלא הרוסי בשנת תקנ"ט (1798).

במהלך שיטוט וירטואלי שערכתי בקטלוג ארכיון הצליל, נתקלתי בהקלטה עלומה וכותרתה "דרשה". הדובר בהקלטה, כך לפי הקטלוג, הוא עדין שטיינזלץ. המידע המועט עורר את סקרנותי. ניסיתי לאתר רשומות קשורות. לאחת מהן הותאמה הכותרת "חגיגת חג הגאולה י"ט כסלו" שהוקלטה ב-19 בדצמבר 1967 בעיר העתיקה בירושלים, בידי יצחק ויינברג.

 

בית הכנסת "צמח-צדק", 1967 (מתוך: תולדות חב"ד בארץ הקודש בשנים תקל"ז-תש"י, 1988)
בית הכנסת "צמח-צדק", 1967 (מתוך: תולדות חב"ד בארץ הקודש בשנים תקל"ז-תש"י, 1988)

 

חלקה השני של ההקלטה נפתח בקולו של מנחה הערב, ר' משה סגל (תודה לזאב גולן, מחבר הספר "שופרות של מרד" על זיהוי הקול), שציין בשמחה כי "זכינו השנה לחוג חג זה בפעם הראשונה לאחר הפסקה ארוכה של עשרות שנים בעיר הקודש ובתוך חומות ירושלים. אנו נתחיל את החג בשיר של פדיון הנפש של הגאולה 'פדה בשלום נפשי' ואני מבקש את המקהלה לשיר את השיר הזה".

 

בין ניגון לניגון נשמעו קולותיהם של הרבנים, חתני פרס ישראל, הרב שלמה יוסף זוין והרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל). "מהותו ועניינו של חג עומדת בזה שהוא חוזר", אמר הרב שטיינזלץ, "עצם שורש המילה – שהוא מסתובב, שהוא חוגג, שהוא יצא מן הפעם האחת הבודדת שהיה בה, וחזר להיות פעם נוספת.

"השאלה אם יום הוא חג אמיתי, או רק מאורע חד-פעמי, עומדת מסביב לכך. האם גם בשנה הבאה תהיה משמעות ליום הזה? יום שיש לו משמעות רק לזמנו ולשעתו, אינו נעשה משום כך חג. זהו יום גדול, אבל לא יום חג. החג של היום הוא חג לא רק מפני שלפני מאה שישים וכמה שנים שוחרר אדמו"ר הזקן ממאסרו, אלא הוא חג ביתר שאת משום שיש לדברים האלה משמעות גם כעת. לא רק לגבי החוג הקרוב והמצומצם של חסידות חב"ד אלא גם לרבים אחרים".

לפני שנים אחדות הגיעה לידי רשימה קצרה שכתב הרב עדין שטיינזלץ וכותרתה "על שיטת חסידות חב"ד". רשימה זו שימשה "ראשית דברים" לספר "על זיכרון ירושלים: ספר מסעותיו של חסיד חב"ד במאה ה-19" שכתב רחמים מלמד-כהן בשנת 2011 בעקבות הספר "זיכרון ירושלים".

בשורות המסיימות, כתב שטיינזלץ: "מותר אולי להוסיף גם גוון אישי לדברים הללו: בבית הכנסת שבו אני מתפלל, נמצאת כתובת אבן שנשארה בשלמותה גם לאחר כיבוש העיר העתיקה בידי הערבים. בכתובת הזו, שאני יושב מתחתיה בכל שבת, רשומה בקיצור עלילתו של גיבור הספר 'זיכרון ירושלים' שהוא הוא שאיפשר את בניית בית הכנסת הזה".

באיזו כתובת מדובר? ומי הוא גיבור הספר שעלילותיו הפכו משמעותיות כל כך?

בית הכנסת "צמח-צדק" שוכן ברחוב חב"ד בעיר העתיקה בירושלים. עוד בראשית המאה ה-19 התקיימה בירושלים קהילה קטנה של חסידי חב"ד ובה כמה משפחות. במפקדי האוכלוסייה שערך סר משה מונטפיורי, שעותק שלהם מצוי בספרייה הלאומית, מוזכר בית הכנסת כמה פעמים.

בשנת 1858 תרם גביר חשוב מהעיר מומבאי שבהודו, דוד ששון שמו, תרומה לבית הכנסת החב"די "בית-מנחם" בירושלים. בית הכנסת נקרא על שמו של רבי מנחם מנדל מליובאוויטש, האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות חב"ד. משפחת ששון, שמקורה בעיר בגדאד שבעירק, היגרה במחצית הראשונה של המאה ה-19 להודו ונודעה למשפחה אמידה ונדיבה שתרמה כספים רבים למטרות יהודיות שונות.

 

דוד ששון
הגביר דוד ששון (1864-1792)

 

בדברי ההקדמה לספר "על זיכרון ירושלים: ספר מסעותיו של חסיד חב"ד במאה ה-19" מגולל מחבר הספר את הרקע לכתיבתו. "מעשה שהיה כך היה", כותב מלמד-כהן. "בשנת 1963, יצאנו רעייתי אלישבע ושני ילדינו הקטנים, לשליחות חינוכית בת ארבע שנים מטעם הסוכנות היהודית לעיר מומבאי אשר בהודו".

מספר שנים לאחר מכן, באפריל 1967, נפטר חזן בית הכנסת "בית אל". אלמנתו של החזן ביקשה ממלמד-כהן לסור לביתה ולבדוק את הספרים הרבים שהותיר בעלה. "ספרי קודש וסידורים רבים ניצבו על המדפים. ביניהם צדה עיני ספר קטן בשם 'זיכרון ירושלים'. פתחתיו ועלעלתי בו וסקרנותי גברה. ביקשתי לרכוש את הספר, והקשישה טובת הלב נתנה לי אותו במתנה. בלילה ההוא לא עצמתי עין גמעתי את הכתוב ב'זיכרון ירושלים' בשקיקה".

מלמד-כהן התוודע לסיפורי מסעותיו של מחבר הספר ר' שניאור זלמן מנדלוביץ. מנדולביץ שימש שד"ר (שָׁלִיחַ דְרַבָּנָן) שנשלח מטעם ארגון כולל-חב"ד אל ארצות הניכר במטרה לגייס כספים בעבור קהילת חסידי חב"ד שהתגוררו בחברון ובירושלים. במהלך מסעותיו הגיע מנדלוביץ להודו, שם פגש בדוד ששון ומשפחתו שהעניקו תרומה נוספת לבניין בית הכנסת.

הקדמה לספר "זכרון ירושלים" מאת ר' שניאור זלמן מנדלוביץ
הקדמה לספר "זכרון ירושלים" מאת ר' שניאור זלמן מנדלוביץ

 

ואז פרצה מלחמת ששת הימים.

"בהתרגשות שמענו על שחרור ירושלים העתיקה, ואף כי לא נשלמו ארבע שנות שליחותנו, החלטנו להקדים לשוב ארצה. מיד בהגיענו לירושלים, נטלני אבי זצ"ל בידו ויחדיו הלכנו שנינו לכותל המערבי… בדרכנו חזרה עברנו ברחוב היהודים והנה מול עינינו בית הכנסת של חסידי חב"ד 'צמח-צדק'. ביקשתי מאבי להיכנס פנימה. עלינו במדרגות. המקום היה עדיין מלא אבק ואבנים. הסתכלנו מסביבנו. אך החילותי לקרוא את הכתוב על טבלת השיש שהייתה על הקיר מולי ובשרי נעשה חידודין חידודין. שמו של ר' שניאור שבהשתדלותו נבנה בית הכנסת מופיע בטבלה".

 

לוח האבן שנקבע בקיר הפנימי של בית הכנסת
לוח האבן שנקבע בקיר הפנימי של בית הכנסת

 

בשנת 1879 התפרסמה ידיעה בעיתון החבצלת המתארת את תרומת בני משפחת ששון: "לישרים נאוה תהלה. הגביר הנכבד שר וטפסר רודף צדקה וחסד החה"ש זר"ק סי' סי' אליהו ששון הי"ו (אחד מבני הגביר המרומם הנודע בשם הראטהשילד האפריקאני ס' דוד ששון ז"ל) בבומביי, נדבה רוח מאתים לירא סטערלינג לבנין בית הכנסת למקהלת אחינו בני כולל חב"ד…".

בעקבות התרומה שונה שמו של בית הכנסת ל"כנסת אליהו" ולוח הנצחה עשוי שיש נקבע בקומה השנייה של בית הכנסת המשופץ.

 

"מבני הגביר המרומם הנודע בשם הראטהשילד האפריקאני"
"מבני הגביר המרומם הנודע בשם הראטהשילד האפריקאני"

 

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הושבתו סדרי בית הכנסת. במאמר "תולדות בית הכנסת צמח-צדק בירושלים העתיקה" מתאר ר' שמואל שניאורסון את בית הכנסת באותה התקופה: "נשאר אז רק זקני הרב החסיד אברהם זלמן ז"ל שנכנס לגור לתוך בית הכנסת… אחרי תום המלחמה התחדשו סדרי בית הכנסת. שאר בשרי הרב החסיד לייב סלונים נתבקש לקבל על עצמו עניני ניהול בית הכנסת".

בשנת 1928 שונה שוב שמו של בית הכנסת ל"בית הכנסת צמח-צדק" – על שם ספרו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מליובאוויטש שעל שמו נקרא בית הכנסת במקור "בית מנחם". בימי מלחמת העולם השנייה עמד בית הכנסת להיסגר בשנית. בתקופה זו התקיים מניין ספרדי ומניין של חסידי קרלין בקומה הראשונה של המבנה.

בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, מינה רבי מנחם מנדל שניאורסון – האדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד, ועד, שתפקידו היה לדאוג להפעלתו המחודשת של בית הכנסת. בשונה מבתי כנסת אחרים בעיר העתיקה, מבנה בית הכנסת נותר שלם. זכור במיוחד החסיד ר' משה סגל שפעל במסירות ובמרץ לשיפוץ ולהחזרת מבנה בית הכנסת לקדמותו.

 

הנשיא שז"ר עולה לתורה בבית הכנסת "צמח-צדק" לצידו הרב זוין וברקע לוח האבן לזכרתם של בני משפחת ששון
הנשיא שז"ר עולה לתורה בבית הכנסת "צמח-צדק". לצידו הרב זוין וברקע לוח האבן לזכרם של בני משפחת ששון (מתוך: תולדות חב"ד בארץ הקודש בשנים תקל"ז-תש"י, 1988)

 

דמות מוכרת המזוהה עם בית הכנסת "צמח-צדק" בשנים שלאחר 1967, היא דמותו של נשיא מדינת ישראל זלמן שז"ר. כבן למשפחה של חסידי חב"ד נהג שז"ר להגיע לבית הכנסת ביום הולדתו שחל בראש חודש בכסלו.

בתאריך ט' במרחשון תשל"ד, ה-4 בנובמבר 1973, כתב שז"ר לאדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון: "את תפילת ראש חודש כסלו אני מתכנן לערוך גם השנה, אם הכול יהיה כשורה, בבית הכנסת של ה'צמח-צדק' בעיר העתיקה כמנהגי. ואם אזכה ותנאי השעה יאפשרו, ארצה את י"ט כסלו שוב לערוך בכפר חב"ד כמנהגנו מימים ימימה, זה למעלה מעשרים שנה. רוצה אני לקוות כי ברכת כבוד תורתו תלווני בכל האירועים הללו ובכל שעה". עשרה חודשים לאחר מכן הלך שז"ר לעולמו.

י"ט בכסלו תקנ"ט, י"ט בכסלו תשכ"ח, מלחמת ששת הימים ;  ר' שניאור זלמן מליאדי, ר' מנחם מנדל מליובאוויטש, ר' שניאור זלמן מנדלוביץ, דוד ששון, רחמים מלמד-כהן, הרב עדין שטיינזלץ, שניאור זלמן רובשוב (שז"ר) ; רוסיה, ירושלים ומומבאי. זמנים, אנשים ומקומות שהתאגדו לסיפור ייחודי אחד.

 

כתבות נוספות

תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"ד

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש