מה גרם ללואי פסטר להילחם על החיים?

מעשה בסטודנט צעיר ומבטיח שנעשה ברבות הימים ל'אבי המיקרוביולוגיה'. אך דבר מזה לא קרה במקרה; בעקבות טרגדיה אישית שפקדה אותו, החליט לואי פסטר למצוא תרופות למחלות מידבקות

לואי פסטר לא נולד למשפחה אמידה – הוא גדל בעוני וקיבל חינוך קתולי. אפילו בלימודיו לא בלט במיוחד; איש לא חשב שבחלוף השנים, אותו ילד ינהיג רפורמה ויעשה אחד המדענים הבולטים בכל הזמנים הודות לתרומותיו בתחום הרפואה.

בבגרותו החל לואי הצעיר להתעניין בקריאת ספרים ונעשה עוזרו האישי של המורה שלו בבית הספר. כשמלאו לו 16 שנים עבר ללמוד בפריז, אולם בתוך זמן קצר, געגועיו הביתה הכריעוהו והוא שב לעיר הולדתו. הוא נרשם למכללה קרובה יותר ועבר בהצלחה את הבחינות בסוף לימודיו. ב-1840 קיבל תואר במדעים ובשנת 1842 קיבל תואר מוסמך במדעים. שנה לאחר מכן הגשים חלום ישן, והתקבל לבית הספר היוקרתי 'אקול נורמל סופרייר' (לאחר שלא התקבל בניסיון הראשון).

מדליה עם דמותו של פסטר. אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

בשנת 1846 החל פסטר, כבר חבר סגל אקדמי, את המחקר שלו בתחום הקריסטלוגרפיה (מדעי הגבישים). מיודענו גילה הבדלים במבנה הגבישי בין שני האננטיומרים של חומצה טרטרית; התגלית הזו זיכתה אותו באות 'לגיון הכבוד' הצרפתי. כך קרה שפסטר הצעיר, בן 27 בלבד, מונה לפרופסור לכימיה באוניברסיטת שטרסבורג.

תמונה חתומה של לואי פסטר, 1891

בזמן שלימד באוניברסיטה, הכיר המדען המבריק את מריה לורנט – בתו של רקטור האוניברסיטה. הם נישאו ב-29 במאי 1849 והחלו לעבוד יחד, כשמריה משמשת אסיסטנטית לבעלה. לשניים נולדו חמישה ילדים והעתיד נראה ורוד, אך הטרגדיות לא איחרו לבוא.

שלושה מתוך חמשת ילדיהם של הזוג מתו ממחלת הטיפוס – דבר שלא היה חריג במיוחד בתקופה זו. או אז נשבע פסטר שיעשה כל שביכולתו כדי למצוא מרפא למחלות מידבקות.

בשנת 1854 מונה לפרופסור ומנהל אוניברסיטת ליל והחל את מחקרו על תופעת התסיסה. במסגרת עבודתו בתחום זה, הוא הצליח ליישב את בעיית הופעת החיידקים – רעיון שסלל את הדרך לקראת תהליך להפחתה משמעותית של מספר החיידקים בחלב, יין, בירה, מיצי פירות ודבש:

בתהליך זה, נוזל (חלב, לדוגמה) מחומם במהירות – כמעט עד לטמפרטורת הרתיחה, ומיד מקורר במהירות. מטרת התהליך היא להרוג נגיפים ואורגניזמים מזיקים כדוגמת חיידקים, פרוטוזואה ופטריות הנמצאים בנוזל מבלי לפגוע בערכו התזונתי או בטעמו. מעבר להארכת חיי המדף של הנוזל, התהליך מסייע להימנעות ממחלות. תהליך זה נקרא על שמו של לואי פסטר: 'פִסטור'. בשל פועלו זה, זכה פסטר במדליית רמפורד היוקרתית ב-1856.

לואי פסטר

באוספי הספרייה, נמצא מכתב נדיר חתום על ידי פסטר עצמו, שמיען ל-"מסייה" (לא ברור מי הוא האדון). המכתב נכתב בין השנים 1868-1869 וניתן ללמוד כי בעת כתיבתו פסטר היה בעיצומו של פיתוח הליך ה"פיסטור":

"…לפני כל דבר, וכפי שכבר ציינתי בהודעתי האחרונה אליך, אני מבקש שתשומת לבך תינתן  להכרח שבביצוע תנאי החימום בבקבוקים בתוך מכלי החימום בהיקף גדול;  וכן שתזכור את הנתון  עליו הוסכם סופית  אחרי קביעתה של הוועדה המקצועית בעת טעימת היין האחרונה, שצבעו של יין אשר חומם כשהוא מוגן מפני אוויר, חזק יותר ואף מעט כהה יותר מזה של אותו יין עצמו שלא חומם ושלא חל בו שינוי. לגבי מהירות ההתחמצנות של היין תוכל בקלות לקבל מושג  על ידי עיון בניסיונות המדויקים המופיעים בפרסומי.  אל נא תשכח שהיין בבקבוקים או בכל כלי אחר שנסגרו ימים ספורים קודם לכן, ואחרי העברתו מכלי לכלי להוצאת המשקעים יכלול בעת הפירוק רק חנקן או חומצה פחמתית ושום עקבות  של חמצן,  אך כן יכיל חמצן באותו רגע ממש שיבוא במגע עם האוויר. כמו כן דע לך שהמסיסות  של גזים פרופורציונלית ללחץ.

ולבסוף טוב שתזכור שהיין, בעת ההוצאה הראשונה של משקעים  אחרי תום התסיסה, רווי בגז חומצה פחמתית בלבד;  עיין  גם בנקודה זו בפרסומי "Etudes sur le vin" – כמות חומצה פחמתית מומסת, ברגע זה היא כה גדולה וכה נמהרת להשתחרר שאולי תתנגד לכניסת האוויר במכשיר שלך.

אני רחוק מלהתנגד לקירור אחרי החימום. כאן שוב, מתבקשת הבאתו בחשבון  של תהליך החמצון. עם צמצום הנפח בתוך חבית יחדור אוויר, אולם ברור לחלוטין , מנקודת מבט  עקרונות השימור, שבטוח יותר למלא תוך חימום; אבל חיידקי תהליך התפתחות היין רבים ופעילים הרבה יותר מאלה שהאוויר יכול להמציא.  מעצם פעולת החימום רכש היין תכונות שימור כאלה שמאפשרות ברוב המקרים, אפילו תמרון נוסף במועד מאוחר ללא סכנה גדולה לשימורו. בקיצור, על  נוהג קירור מידי בתום החימום ניתן יהיה לגבש דעה אחרי צבירת ניסיון. לפי מצב העניינים כיום, אני רחוק מלפקפק בטיב נוהג זה.  בעת חימום בבקבוק ברור שהתהליך קיים  באופן פחות או יותר טבעי ולבטח כאן אינו מזיק…"

המכתב בן ארבעת העמודים שכתב פסטר ל-"מסייה" ב-20 באוקטובר (השנה לא מצויינת)

על אף תרומתו האדירה של פסטר במגוון תחומים, הוא לא עצר שם ועזר לפתח חיסון לכלבת; הניסוי המוצלח הראשון בוצע בילד חולה ב-6 ביולי 1885. בעקבות הצלחת הניסוי, הגיעו אליו פניות מרחבי אירופה של אנשים שננשכו על ידי חיות משוטטות.

בשנת 1887 ייסד פסטר את מכון המחקר הרפואי הנושא את שמו, ועמד בראשו עד למותו ב-1895. שמו מוכר עד היום – הרבה אחרי מותו, בזכות אותן תגליות בעקרונות החיסון, התסיסה המיקרוביאלית והפיסטור. המכון שהקים עדיין ממשיך במפעל שבו החל פסטר בחייו: פיתוח חיסונים ותרופות למחלות.

תודה לאליזבט פרידמן על התרגום של המכתב מצרפתית לעברית.

 

כתבות נוספות

כך נוצחה המחלה ששיתקה את ילדי ישראל

איך מכבסים בקלות ובמהירות במאה ה-18?

כשקופרניקוס שם את השמש במרכז

הנזיר שהאמין בחוצנים ושילם על כך בחייו

 

 

 

ולטר בנימין – מחברת נדירה בכתב ידו

ולטר בנימין – הוגה הדעות, מבקר הספרות, ולטר בנימיןהמתרגם, המסאי, החוקר, איש הרוח, המשוטט העירוני הגדול של המאה העשרים

מתוך אוסף וולטר בנימין

חייו ומותו, יצירתו והגותו של ולטר בנימין, מסמלים עבור רבים את המאה ה-20 על התמורות שחלו בה, מעליית תרבות ההמונים, הופעת אמנות הצילום, הפיכתו של הכרך העירוני לזירת ההתרחשות האנושית העיקרית, וכלה במתח שבין מיתוס ומציאות, בין נצח וחורבן.​

ולטר בנימין נולד בברלין, ב-15 ביולי 1892, בן למשפחה יהודית אמידה. הוא זכה לחינוך פרטי-ביתי עד לגיל 10, ולאחר מכן השלים לימודים תיכוניים והמשיך בלימודי פילוסופיה באוניברסיטת הומבולדט בברלין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא החל לתרגם את שירתו של שרל בודלר. ב-1915 והוא בן 23, בנימין עובר למינכן, שם הוא מתוודע לגרשם שלום, והשניים הופכים לידידי נפש. חברותם הייתה עתידה ללוות אותם שנים רבות. במינכן ולטר בנימין מכיר את המשורר ריינר מריה רילקה וכותב מחקר על המשורר הלדרלין. בנימין מצליח לחמוק מגיוס לצבא הגרמני לאחר שהוא מעמיד פנים שהוא סובל מכאבים בגב התחתון. ב-1917 הוא עובר לברן שבשווייץ וב-1919 הוא משלים את הדוקטורט, בהצטיינות. מחקרו עוסק במושג הביקורת ברומנטיציזם הגרמני. בנימין, שאינו מצליח למצוא את מקומו בעולם האקדמי, סובל מקשיי פרנסה. בשלב זה הוא כבר נשוי לדורה פולק ואב לבן, רפאל.

בנימין כותב מסה בשם "ביקורת על האלימות", מפרסם תרגום של בודלר וממשיך לכתוב ולחקור, אך מצבה הכלכלי של משפחתו מחמיר על רקע המשבר הכללי ברפובליקת ויימאר. ב-1923 מחליט חברו הטוב של בנימין, גרשם שלום, לעלות לארץ-ישראל. שלום מזמין את בנימין לעלות גם הוא ולימים גם מנסה לשכנע אותו להשתלב כמרצה באוניברסיטה העברית, אך בנימין אינו נענה. מלכתחילה, הציונות לא כבשה אותו. הוא ראה את היהדות ככוח רוחני-תרבותי הפועל באירופה ולא נשבה בציונות המדינית המעשית.

בנימין ממשיך לכתוב בגרמניה, ואט-אט כובש לעצמו מקום וזוכה להכרה בציבור האינטלקטואלי. מחקר שהוא כותב על רומן של גתה, ספר על מקורות הטרגדיה הגרמנית וכלל עבודתו המחקרית הרציפה היו אמורים לפתוח בפניו את האפשרות לקביעות באוניברסיטה בגרמניה, אך הדבר אינו יוצא לפועל. בשנות העשרים הוא מתרגם חלק מ"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, כותב בעיתונות וחי תקופה בפריס. שם, בבירה הצרפתית, העיר המודרנית הגדולה, הכרך שוקק החיים, הוא מתחיל את עבודתו הגדולה על החיים בפריס של המאה ה-19.

בינתיים, תמורות פוליטיות רבות משמעות מתחוללות בגרמניה ובאירופה בכלל. עם העלייה המסתמנת של היטלר לשלטון בגרמניה, ולטר בנימין נודד לאיביסה שבספרד, ולאחר מכן לניס שבצרפת. לאחר שרפת הרייכסטאג בפברואר 1933 הוא משתקע בפריס ומתערה בחברת האינטלקטואלים הגרמנים הגולים: חנה ארנדט, קורט וייל, הרמן הסה ואחרים. בנימין, המתקשה להתפרנס כגולה בצרפת, שוקע בעבודתו המחקרית. הוא כותב על בודלר, מבלה ימים ארוכים בספריות, משוטט ברחובות פריס. הוא ממשיך לעבוד על ספרו הגדול העוסק בפריס של המאה ה-19 וכותב את "תזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה". ב-1938, עם שלילת האזרחות הגרמנית מהיהודים, ולטר בנימין הוא גולה חסר מדינה. הוא נעצר בצרפת ונכלא במשך שלושה חודשים, ועם כיבוש צרפת על-ידי הנאצים, בקיץ 1940, הוא נמלט דרומה. תקוותו היא להגיע לארצות-הברית, לאחר שהושגה עבורו ויזה. בנימין מגיע לפירינאים, לגבול עם ספרד, וחוצה אותו יחד עם קבוצה של פליטים, בסיוע מדריכה. הוא מגיע לפורטבו שבקטלוניה, אך מסתבר שממשלתו של הרודן פרנקו אינה מוכנה עוד לקבל פליטים. נוכח הסכנה שהוא יוחזר לצרפת וייעצר על-ידי הנאצים, בנימין, חולה במחלות לב וריאה, תשוש, אבוד ונואש, נוטל מנה גדולה של כדורי מורפיום, ומת בלילה של ה-25 בספטמבר 1940, והוא בן 48 בלבד.

הגותו של ולטר בנימין שאבה ממקורות אחדים. התורה המרקסיסטית, הגותו של תאודור אדורנו במסגרת "אסכולת פרנקפורט", והשפעת עולם המיסטיקה היהודית שהגיע אליו דרך עבודתו של גרשם שלום. ולטר בנימין נתפס כיום כמבקר מרכזי של הלכי הרוח שהפכו לשולטים במערב במאה העשרים, כאיש שראה את ההמון כגורם המרכזי העולה על במת ההיסטוריה והתרבות, הבין את מרכזיותה של העיר בגיבוש התפיסות המודרניסטיות והחוויה האנושית החדשה, ועסק רבות בחשיבותו של התרגום כפעולה בתרבות. ולטר בנימין ייחד מקום מרכזי לאמנות הצילום וראה בה מדיום חדש מבחינת כוחו להגדיר אחרת את המרחק בין בני-האדם ובין בני-האדם והאובייקטים מולם. שאלות של קרבה וריחוק, התערות וניכור, העתקת מושגים ותפיסות בין בני-אדם ותרבויות ומקומו של המבט הסובייקטיבי על ההיסטוריה, על היצירה הספרותית ועל העולם בכלל, ולא פחות מכך העיסוק במתח בין נצח וחורבן, תרבות מעודנת מול כוחת קמאיים של אלימות והרס – כל אלה מציבים את בנימין כהוגה-דעות רלוונטי ביותר גם בראשית המאה ה-21.

בארכיון הספרייה הלאומית מצויים פריטים אחדים של ולטר בנימין. פריט בולט וייחודי הוא מחברת כרוכה בקלף, תפורה ביד בחוט אדום, שדפיה עמוסים בכתב-ידו הזערורי של בנימין. המחברת כוללת נוסחים של מכתבים, רשימות יומן והערות של בנימין לקראת כתיבת רשימות ומאמרים.

מתוך אוסף ולטר בנימין

"אלמלא הציור, לא הייתי מגיע רחוק כסופר": הרמן הסה

על אף שהצטיין בלימודיו, התקשה הרמן הסה להסתגל למסגרת ולתכתיבים של בעלי סמכות. סיפורו של הסופר שניסה להשתחרר מתכתיבי החברה, ולבסוף קיבל פרס נובל

דיוקן של הרמן הסה, מתוך ארכיון מרטין בובר, ARC. Ms. Var. 350 11

הרמן הסה נולד בגרמניה בשנת 1877 ועל אף שהצטיין בלימודיו, התקשה מאוד להסתגל למסגרת ולתכתיבים של בעלי סמכות. לאחר תקופה כשוליה במפעל לשעוני מגדל החל הסה הצעיר לעבוד כשוליה בחנות ספרים בטיבינגן.

בשנות העשרים לחייו החל הסה לכתוב ספרות. החיפוש אחר האותנטיות, הניסיון להשתחרר מתכתיבי החברה ולגלות את האמת הפנימית אפיין את ספרותו של הסה מראשיתה. הכמיהה למימוש העצמי והניסיון למצוא שלוות נפש העסיקו את הסה בחייו וביצירתו. בראשית דרכו הספרותית הדמויות של הסה מגיעות לכדי הרס עצמי במאמציהן להתאים את עצמן לציפיות ולממש את הפוטנציאל שלהן על פי אמות המידה המקובלות בחברה. הצלחה שאינה אותנטית דינה להפוך לכישלון ללא תקנה. הרומנים פטר קמנצינד (1904) ומתחת לגלגל (1906) לא הציעו תקווה רבה למי שאינו מצליח לפרוץ את הגבולות המוכתבים מראש.

הרמן הסה, שבנעוריו למד בסמינר נוצרי, מצא את עצמו מרחיב את החיפוש הרוחני שלו. הוא הושפע ממוראות מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה הוא עבר להתגורר בשווייץ והרבה להוקיע את המתרחש באירופה. הסה ערך כתב-עת לשבויי מלחמה גרמנים והיה קול בולט נגד הלאומנות שפשתה באותם ימים. אט-אט החל הסה לפנות לתורות מהמזרח, וספרו הידוע סידהרתא מתרחש בהודו בימי בודהה ועוסק בחיפוש אחר גאולת הרוח.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הסה השתקע בשווייץ ואף הפך לאזרח שווייץ. בשנת 1919 הוא פרסם את דמיאן, רומן העוסק בחיבוטי נפש של מתבגר בעל נפש סוערת. בשלב זה הושפע הסה מאוד מהתפיסה הפסיכולוגית של יונג, שאותו זכה להכיר באורח אישי. הסה עבר פסיכואנליזה אצל אחד מתלמידיו של יונג. הרומן דמיאן אכן מציג שימוש בסמלים, בארכטיפים, בלא-מודע ועוד. דמיאן זכה להצלחה עצומה בקרב הקהל הגרמני, שהיה שרוי באותה תקופה בדכדוך ובבלבול עקב התבוסה במלחמת העולם הראשונה.

גם בהיותו כבר בשנות הארבעים לחייו לא נפתרו הקונפליקטים בנפשו ובעולמו של הסה. גם ברומנים זאב הערבה ונרקיס וגולדמונד הציר המרכזי הוא העימות בין הממסד והכלל מצד אחד ובין היחיד, מימושו העצמי וגאולת נפשו מצד אחר.

עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 הטרידה מאוד את הסה. הוא סייע ליציאתם מגרמניה של ברטולט ברכט ותומס מאן. הסה אמנם דגל בריחוק מפוליטיקה, אך גילה התנגדות ברורה לנאציזם וסירב בתוקף לצנזר את יצירתו לפי הרוחות החדשות שנשבו בגרמניה. בסופו של דבר, נאסרה יצירתו של הסה על-ידי הנאצים.

בשנת 1946 הוענק להרמן הסה פרס נובל לספרות. בעשרים השנים האחרונות לחייו הוא כתב סיפורים קצרים ושירים, אך לא חיבר רומנים לאחר 1943. הוא עסק בציור בצבעי מים, הרבה לכתוב מכתבים ופרסם מסות וקטעים של זיכרונות ילדות. לאחר מותו בשנת 1962, ראו אור מכתבים רבים שכתב וכן קטעי פרוזה שהוא הותיר אחריו. ודווקא אז, לאחר הסתלקותו של הסה, זכתה יצירתו לעדנה בארצות-הברית, שכן היא קנתה לה חסידים רבים בקרב דור "ילדי הפרחים" ומחפשי הדרך של התקופה. העיסוק שלו בהודו, בבודהיזם, בהארה, בחיפוש אחר האותנטיות, בביטוי הפנימי העצמי, ובניסיון של הפרט לשמר את עצמיותו בעולם של מערכות גדולות וציפיות חברתיות, קנו להרמן הסה חסידים רבים בקרב הקוראים במערב כולו, ותרגומי יצירותיו נמכרו היטב ברחבי העולם.

באוספי הספרייה הלאומית מצויים חומרים מגוונים הנוגעים להרמן הסה. מהדורות ראשונות של ספריו, מהדורות של תרגומי יצירותיו, הקדשה בכתב ידו של הסה וגם מכתב שכתב ובו צייר בצבעי מים. אספנו כמה מהם כאן:

 

כך נתפס הזייפן מתימן

הרמזים שחשפו את האמת: כתב היד הנדיר משנת 1399 הוא בכלל מהמאה ה-17

בעל הטורים, יעקב בן אשר

​הספרייה הלאומית הצליחה לתעד במהלך השנים עשרות אלפי כתבי יד עבריים מתקופות שונות ומאוספים שונים. כיום, למעלה מ-90 אחוזים מכתבי היד העבריים המוכרים בעולם זמינים לחוקרים באמצעות הספרייה.

לא תמיד קל להבין מהיכן הגיע כל כתב יד ומתי נכתב – וזוהי אחת ממשימות החוקרים. לעיתים, אפילו מה שכתוב בכתב היד עצמו אינו עוזר, ואף מקשה, להתחקות אחר מקורו. סיפורו של כתב יד אחד מתימן מהווה דוגמה מובקהת לכך.

בכתב יד מסוים מהעיר אלמצלא שבתימן מועתק פירוש התורה של בעל הטורים, יעקב בן אשר. כאשר הסופר השלים את העתקתו הוא כתב קולופון, שם ציין את המקום והזמן שבהם הוא העתיק. זה מה שכתב (לכאורה) המעתיק:

"שלים בסיועתא דשמיא יום שלישי כ"ז במרחשון שנת ק"ס שנין ליציר' במתא אלמצלא (…) הקל נתן בן אברהם בן דוד בן שלמה הידוע אלאחמר"

אם נאמין לחתימת המעתיק, הרי שנפל לידינו אוצר של ממש! מסמך נדיר משנת 1399, שהוא העותק העתיק ביותר מתימן לפירוש ה"בעל הטורים" לתורה, רק עשרות שנים אחרי ש"בעל הטורים" עצמו כתב את הפירוש.

ואולם, מבדיקה מעמיקה עולה שמישהו "התעסק" עם חתימתו של המעתיק.

חקירתם של עובדי מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית מסבירה כיצד התברר שכתב היד המדובר לא נכתב בשנת 1399, אלא 250 שנה לאחר מכן, בשנת 1649.

התאריך שמוצג לפנינו בקולופון כמועד סיום הכתיבה מעלה שלוש בעיות:

הסגנון

צורת האות העברית וסגנונה אינם קבועים ואחידים, והם משתנים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. הכתיבה בתימן אינה דומה לכתיבה באיטליה, והכתיבה התימנית של המאה ה-14 אינה זהה לזו שבמאות המאוחרות יותר. סגנון הכתיבה שבכתב היד הזה אופייני למאה ה-17, ואין הוא מצוי בסוף המאה ה-14, בה לכאורה נכתב.

התאריך

מאחר שהסופר ציין גם את היום בשבוע וגם את התאריך בחודש, אפשר לבדוק האם הנתונים הללו מתאימים לשנת ק"ס. ברם, התאריך כ"ז במרחשוון ה'ק"ס לא חל ביום שלישי, אלא ביום שני. גם הביטוי "ק"ס שנין ליצירה" איננו נכון, מאחר שמדובר בשנת ק"ס לאלף החמישי ליצירה, והיה צריך לכתוב "[ה]ק"ס שנין ליצירה".

סימני המים

דרך נוספת לתארך את כתבי יד היא באמצעות סימני המים שנמצאים בנייר. סימן המים הוא מעין סמל מסחרי של יצרני הנייר, והוא משתנה מיצרן ליצרן ומתקופה לתקופה. את סימן המים אפשר לראות כאשר מציבים את הנייר מול מקור אור חזק, אז מתגלות הצורות או האותיות שנמצאות בו. סימני המים עוזרים לתארך את כתבי היד, ובמקרה זה הם מלמדים שהנייר יוצר במהלך המאה ה-17.

שלוש הבעיות שהוצגו כאן הובילו לבדיקה מדוקדקת יותר של הקולופון, אז התברר שהטקסט "נגוע".

ה"טיפקס"

כפי שניכר בתמונה שלפנינו, ניתן לראות בבירור את "התיקונים" שנעשו בטקסט. בטקסט המקורי לא הופיעה המילה "ליצירה" אלא "לשטרי", דהיינו לשטרות, שהוא מניין השנים הרלוונטי פה. "יצירה" מתייחס ליצירת העולם – קרי, לוח השנה העברי המוכר לנו. "שטרי", לעומת זאת, מתייחס לספירה למניין השטרות, ספירה שמתחילה משנת 311 לפני ספירת הנוצרים.

אם לא די בכך, הרי שגם את השנה ק"ס לשטרות אי אפשר לקבל כשנת הכתיבה, שכן שנת 160 לשטרות היא שנת 151 לפני הספירה. האפשרות היחידה שמסוגלת ליישב את העניין היא שהסופר השמיט את ההקדמה הארוכה של המספר [אתת]ק"ס, שהוא בגימטריה 1960, וכתב רק את הסוף: ק"ס. שנת 1960 למניין השטרות היא שנת 1649 לספירה, ואכן כ"ז במרחשוון ת"י חל ביום שלישי 23.10.1649.

יתר על כן, ייתכן שגם בכיתוב של השנה "ק"ס" נעשה שינוי. לכאן או לכאן, ברור שכתב היד שלפנינו הועתק במאה ה-17.

כתב יד זה אינו, למצער, כה עתיק ונדיר כפי שניתן היה לחשוב מלכתחילה. אבל גם מזיוף אפשר ללמוד. מישהו ניסה לבצע את הזיוף המושלם של שנת העתקת כתב היד, אך שכח בדרך כמה פרטים קטנים.

או במילותיו של המעתיק המקורי (לא הזייפן):

"השם ימחל לי על כל מה ששגיתי וטעיתי".

מאוסף פרופ' יוסף יוב טובי, ירושלים. אין לפרסם ללא קבלת אישור בכתב מבעל האוסף.