הדרך של אגנס קלטי לצמרת האולימפית

במהלך השואה היא הסתתרה מהנאצים באמצעות מסמכים מזויפים. כעבור עשור היא כבר הייתה אחת המתעמלות האולימפיות הגדולות של כל הזמנים. סיפורה המדהים של אגנס קלטי.

אגנס קלטי

למדינת ישראל כולה אולי יש מדליית זהב אחת באולימפיאדה, אך בהרצליה מתגוררת לה אגנס קלטי שבאמתחתה 5 מדליות זהב, ו-10 מדליות אולימפיות בסך הכל.

קלטי נולדה ב-9 בינואר 1921 בבודפשט למשפחה יהודית מבוססת. בגיל 4 החלה קלטי לשחות בזכות אביה שהיה זורק אותה לאגם במהלך חופשות משפחתיות, ולצד השחייה החלה ללמוד גם התעמלות. למרות כשרונה הרב, עד גיל 16 היא לא התאמנה ברצינות, ואת רוב זמנה הקדישה לנגינה על צ'לו.

בניגוד לספורטאים רבים אחרים, שיצר התחרותיות הוא שדירבן אותם להקדיש את חייהם לספורט, קלטי מצהירה שמה שגרם לה לעסוק בספורט הוא לאו דווקא הרצון לזכות במירב המדליות האפשריות. "מדליות זה יפה אבל לא עסקתי בספורט רק בשביל המדליות, אלא כדי ליהנות מהעיסוק ולראות עולם. המשטר הקומוניסטי בהונגריה היה נוקשה מאוד. לא אהבתי אותו. אנשים פשוטים לא יצאו בזמן ההוא מהונגריה. אני החלטתי להיות טובה בספורט, כדי לראות עולם. הגעתי להרבה מקומות שאנשים לא חולמים להגיע אליהם", היא סיפרה בראיון שנערך עמה לפני מספר שנים.

ארכיון המכביה
ארכיון המכביה

קלטי שרדה את השואה בזכות מסמכים מזויפים שניתנו לה ושהעניקו לה זהות בדויה. במשך שנות המלחמה אימצה את השם 'יוהאס פירושקה', דמותה של משרתת בכפר, ואחר כך פועלת בבית חרושת לתחמושת. אמה ואחותה ניצלו בזכות הדיפלומט השוודי חסיד אומות העולם ראול ולנברג, אך המזל לא שפר על כל בני משפחתה, ואביה ודודיה נספו באושוויץ.

עם תום המלחמה חזרה קלטי להתאמן בהתעמלות, וכבר בשנת 1946 זכתה בתואר 'אלופת הונגריה' בהתעמלות, תואר שבו החזיקה עד 1956 אז ברחה מהונגריה. הפריצה המטאורית שלה הגיעה באולימפיאדת הלסינקי ב-1952, כשהיתה כבר בגיל המופלג (למתעמלות לפחות) של 31. אז זכתה קלטי בארבע מדליות: מדליית זהב בתרגיל קרקע, מדליית כסף בתחרות הקרב-רב הקבוצתי ושתי מדליות ארד בתרגיל המקבילים המדורגים ובתרגיל עם מכשירים קבוצתי.

אגנס קלטי (משמאל) עם אורי זמרי, ברוך בק, ואלינור רוזוולט 23.2.1962, צילום: לע"מ
אגנס קלטי (משמאל) עם אורי זמרי, ברוך בק, ואלינור רוזוולט
23.2.1962, צילום: לע"מ

באולימפיאדת מלבורן שנערכה בשנת 1956, בהיותה בת 35, וכשגילה כפול משל רוב המתעמלות מולן היא מתחרה, זכתה קלטי בשש מדליות. ארבע מדליות זהב, שלוש אישיות (מקבילים מדורגים, קורה וקרקע – האחרונה במשותף עם לאריסה לטינינה), ומכשירים קבוצתי, ובשתי מדליות כסף, בתחרות קרב-רב אישי ובתחרות קרב-רב קבוצתי.

בסך הכל זכתה קלטי במהלך הקריירה שלה ב-10 מדליות, מה שמציב אותה במקום ה-7 מבחינת זוכי המדליות בהיסטוריה של האולימפיאדה. לשם השוואה, גם לקרל לואיס האצן המיתולוגי 10 מדליות ואילו למארק שפיץ 11 מדליות סה"כ. למעשה, לאגנס קלטי יש יותר מדליות מלאגדות ספורטיביות כמו נדיה קומנצ'י או יוסיין בולט. אבל אולי מרשימה מכל היא העובדה שהיא זכתה בתשע מתוך עשר המדליות האולימפיות שלה אחרי שחצתה את גיל 30, גיל שבו רוב הספורטאים כבר פורשים לפנסיה.

 

הבריחה מהונגריה והעלייה לארץ ישראל

בזמן שקלטי התחרתה באולימפיאדת מלבורן וקטפה את המדליות, מעבר לים, בהונגריה מולדתה, פרץ המרד ההונגרי שדוכא באכזריות על ידי המשטר הסובייטי. עם פרוץ המרד, החליטה קלטי שלא לשוב להונגריה מולדתה. יחד עם ספורטאים הונגרים אחרים, היא פנתה לממשלת אוסטרליה וביקשה (וקיבלה) מקלט מדיני.

 

עיתון "דבר" 5.11.1972
עיתון "דבר" 5.11.1972

למעשה, קלטי החליטה לברוח מהונגריה בטרם יצאה לאולימפיאדה במלבורן: "הספיק לי מהמשטר המחורבן הזה. יום אחד הייתי בבריכה המחוממת של הנבחרת, וניגש אלי בחור והתחיל לדבר איתי. הוא שאל אם הוא יכול להסיע אותי הביתה. הסכמתי אבל ראיתי שהוא לא נוסע לכיוון של הבית שלי, אלא למקום אחר. הגענו לבית המפלגה ושם הוא ניסה לשכנע אותי שאהיה המלשינה שלהם על החברים שלי בנבחרת. באותו רגע הבנתי שאין לי מה לעשות שם," היא סיפרה.

למרות שהיתה כוכבת אולימפית, קלטי לא הצליחה למצוא עבודה טובה ומכניסה באוסטרליה. יום אחד קיבלה מברק מפרופ' גיפשטיין, המורה שלה לחינוך גופני מהגימנסיה היהודית בבודפשט בו הוא סיפר לה שהחליט לעלות לישראל.

עיתון "דבר" 25.8.1957
עיתון "דבר" 25.8.1957

 

גיפשטיין הזמין אותה לעלות גם לישראל ולהמשיך להתעמל כאן בארץ, אך הזהיר אותה ש"אין פה כלום. תביאי איתך מכשירים." קלטי החליטה לקבל את עצתו, ונסעה לארץ ישראל להשתתף במכביה החמישית שהתקיימה ב-1957.

אוסף עיריית תל אביב
אוסף עיריית תל אביב

העיתונות בישראל התרגשה מאוד מבואה של קלטי לארץ. בגלל הצלחתה באולימפיאדות הקודמות, היא היתה לאחת מהכוכבות הגדולות של המכביה החמישית, והאולמות במופעי הראווה שאורגנו לה היו מלאים מפה לפה.

 

עוד גיבורות מחכות לכם/ן גם בקבוצה שלנו:

כתבות נוספות

כך חמסה האנטישמיות את כתרה של מלכת היופי היהודיה של אירופה

'תלתלי אוזניים' – פריט האופנה הלאומי שכמעט היה לנו

הכירו את האמא של אלפוני

 

כך הושג המימון להדפסת הספר הראשון של שי עגנון

מבוקר עד ערב עבד עגנון על הסיפור "והיה העקוב למישור", כשסיים היו אלה חבריו שלקחו את המושכות לידיהם

מימין: שער המהדורה העברית השנייה של "והיה העקוב למישור". משמאל: ש"י עגנון הצעיר

עגנון בן ה-25 עבד על הנובלה בסתיו 1911, בשבתו ביפו. הוא כתב את הסיפור ברצף, כשהוא עובד במשך ארבעה ימים, מארבע בבוקר ועד ארבע אחר-הצהריים, ניזון מלחם וזיתים, ואינו מרפה ממלאכת הכתיבה.

"מתי כותב אדם את הסיפור הטוב? בשעה שלא חשב כלל לכתוב אותו. זה נוצר בלבו מאליו. לפתע הוא מקבל כוויה, הצורבת ואינה מרפה, הוא מנסה לכתוב, וזה 'הולך'…", יאמר לימים עגנון בראיון.

עגנון מיהר להראות את הסיפור לרב הראשי של יפו והמושבות היהודיות, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שישב בשכונת נוה-צדק. הרב קוק התלהב מהסיפור ואמר עליו "זהו סיפור עברי באמת, נובע מן הצינורות בלא שום חציצה." עגנון, שהיה צמא לשמוע דעות על סיפוריו, בוודאי דעותיהם של מי שהוא החשיב כגדולים בספרות, החליט לשלוח את כתב-היד לחברו הטוב י"ח ברנר, שהתגורר אז בירושלים. ברנר נשבה כליל ביצירה ומיהר להכיר באיכותה הספרותית – לאחר שנים יכתוב המבקר ברוך קורצווייל על "והיה העקוב למישור" כי זוהי "יצירת נעורים מזהירה שכולה בגרות מתמיהה ושלמות אפית שאין למעלה ממנה"

לאחר קריאת כתב-היד, ברנר כינס חבורה של אינטלקטואלים בחדרו הקטן וקרא להם את הסיפור, יושב על ספת קרשים מתיבות נפט, והוא קורא שורה-שורה, כמי שקורא בספר תורה. הוא רצה להוציא אותו לאור כספר. נוצרה מחלוקת בין צדדים מעוניינים שונים. העיתונאי והסופר ר' בנימין רצה שברנר יפנה לסופר א"ל בן-אביגדור, עורך הוצאת "תושיה" בוורשה, שיוציא את הספר. יוסף אהרונוביץ' רצה לפרסם את הסיפור בהמשכים ב"הפועל הצעיר". הכול רצו חלק בפרסום "והיה העקוב למישור".

פתיחת הסיפור ב"הפועל הצעיר", 1912

לבסוף, הושגה פשרה. תחילה יתפרסם הסיפור ב"הפועל הצעיר" ולאחר מכן ברנר יפרסם אותו כספר. הסיפור הופיע בשבעה המשכים, בין ינואר ומאי 1912. עבודת סידור הטקסט לדפוס נעשתה בבית-הדפוס של אהרן איתין ביפו. לוחות-הדפוס ששימשו לפרסום ב"הפועל הצעיר" שימשו את ברנר להפקת הספר, וכך הוא חסך חלק מההוצאות. מי שסידר את הספר לדפוס היה ר' מאיר אנשין שכונה גם ר' מאיר בראצלאבר, חסיד ברסלב, שעבד לצדו של ברנר. כפי שכתב גרשם שלום, השילוב בין השניים בישר את היחס ליצירה של עגנון מאז ועד היום: "בעיני ברנר היה סיפור זה יצירה ראשונה של ספרות עברית חילונית, שבה הפכה המסורת לאמצעי ביטוי אמנותי טהור… בעיני הסדר, מאיר בראצלאבר… היווה הסיפור התגלמות אמיתית של תורת החסידות ורוחה".

ברנר נזקק לסיוע כספי כדי להוציא לאור את "והיה העקוב למישור". מעבר לחיסכון שהשיג תודות לשימוש בסדר של "הפועל הצעיר", הוא חיפש בין חברי הקהילה הספרותית הארץ-ישראלית מקורות מימון כדי להשלים את דמי הקדימה לאהרן איתין, בעל בית-הדפוס. נרתמו לעניין האחים שלום וישעיהו שטרייט, חבריו של עגנון ובני-גליציה כמוהו. נוסף עליהם ר' בנימין (יהושע רדלר-פלדמן), שברנר הציע לו להיות שותף-משקיע בספר. ר' בנימין, עוד בן גליציה ממקורבי עגנון, הסכים לשאת במחצית ההוצאות, וביקש שהעותקים המודפסים יהיו עירבון להשקעתו.

מצד ימין למטה: מודעה על הוצאת הספר ב"הפועל הצעיר", יולי 1912

תוך כדי פרויקט הפקת ספר הביכורים של עגנון, עלה הסופר הצעיר לירושלים. אולי כדי לספוג מדמויותיה הססגוניות, שילוב של ישן וחדש, אולי כדי לבקר את ברנר חברו, ואולי כדי לבלות ימים ארוכים בקריאה בלתי-פוסקת ב"בית נאמן", הספרייה הגדולה בעיר (שהייתה אחד הגלגולים הראשונים של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, לימים הספרייה הלאומית).

בירושלים מיהר עגנון להיפגש עם יוסף חיים ברנר. בחדרו הצר של ברנר, חלקו השניים לחם וזיתים וגבינה וקקאו, המשקה החביב על עגנון. אגב הארוחה, סיפר עגנון לברנר כי המדפיס איתין דורש עוד ארבע או חמישה פרנקים תמורת ההדפסה. ברנר לא אמר דבר. הוא נטל בידו איזה חפץ והזמין את עגנון לטיול רגלי. שני החברים הגיעו לחנות ליד שער יפו, ושם התבררה לעגנון מטרת הטיול. ברנר הניח כתפיות שקנה בחנות לא מזמן, וביקש לקבל בחזרה את תמורתן. אומר על כך עגנון: "עכשיו שהוצרך לארבעה-חמישה פרנקים לשם הוצאת ספר עברי החזיר את הכתפיות לחנווני וחזר לחגור עצמו ברצועתו הישנה והמרופטת…."

עגנון חותם את הסיפור במלים הבאות:

"בבקשה מכם הנמצא בזה איש שמוותר על עצמו בשביל ספר של אחר".

 

נכתב על סמך "חיי עגנון" מאת דן לאור, ו"גם אהבתם, גם שנאתם: ביאליק, ברנר ועגנון" מאת חיים באר.

עלה לרשת: העיתון שחשף את יהודי מצרים לעולם

סיפורו של העיתון שלא חשש להסתכסך עם איש: "הבה נהרוס כדי לבנות מחדש: כולנו נחנקים באותה אווירה חשוכה של קהילה הנתונה כולה בידי רודפי בצע ותאוות ממון."

1

חגיגות יום הניצחון על גרמניה הנאצית בבית כנסת באלכסנדריה, מצרים. צילום: רודי גולדשטיין, מתוך אוספי ביתמונה

הכיבוש הבריטי של מצרים שהחל בשנת 1882 נחשב לתור הזהב של מצרים מהטעמים הבאים: חדרו למצרים הלכי רוח מודרניים והישגים טכנולוגיים משמעותיים והגיעו למצרים מהגרים זרים ובמיוחד יהודים.

עם תום מלחמת העולם הראשונה החל גם תור הזהב של העיתונות המצרית ועמו, גם של העיתונות היהודית המצרית. היהודים הוציאו יותר כתבי עת בהשוואה למיעוטים האחרים במצרים: 90 כתבי עת, כששני שליש מהם פנו ליהודים בדרך כלל בצרפתית, ולעיתים על פי עדותיהם ובשפתם: ערבית-יהודית, יידיש ולדינו. שליש מכתבי העת שהיו בבעלות יהודית, פנו לציבור הרחב.

דפדפו בגיליונות העיתון באתר עיתונות יהודית היסטורית

אחד מהעיתונים היהודיים החשובים במצרים היה L'AURORE (השחר). בעליו ועורכו הראשון היה לוסיאן שיוטו  LUCIEN SCIUTO (סלוניקי 1886- אלכסנדריה 1947). שיוטו, עיתונאי סופר ומחנך, ייסד את L'AURORE בקונסטנטינופול שבתורכיה. סכסוכים עם ראשי הקהילה היהודית במקום הביאו לסגירת השבועון. שיוטו היגר למצרים בשנת  1919 וייסד את  L'AURORE, שבועון בצרפתית שהופיע בקהיר בין השנים 1924–1941.

השבועון התאפיין בזיקה ציונית ויהודית אופיינית, וכיסה תחומי עניין רבים: הקהילה הדתית וראשי הקהילה, הקשר עם היהדות בעולם ובארץ ישראל, קשרי הגומלין עם המשטר המצרי, תרגום של מאמרים בעיקר מארץ ישראל וגם נושאים קלילים יותר כבידור וספורט. בשנת 1938 צירף העיתון גם דף בשפה האיטלקית.

L'AURORE נחשב לעיתון ביקורתי ופרובוקטיבי שלא חשש לבקר את ראשי הרבנות וראשי הקהילה היהודית במצרים. הוא אף היה העיתון הראשון, מבין העיתונות היהודית במצרים, לשלוח כתבים לשטח, להפעיל מקורות ולבצע תחקירים כדי לחשוף בפני הקורא ליקויים בקרב המנהיגות היהודית.

חודשים מספר אחרי שהחל לצאת לאור, טען העיתון:

את מנהיגות הקהילה צריכים לנהל אנשים היכולים לתת מזמנם יותר מאשר מכספם. מה הטעם בנשיא שאינו ממלא את תפקידו ונעדר תקופות ארוכות? לפני שנדאג לזהותו של הנשיא, יש לדאוג שמועצת קהילה תורכב מאנשים פעילים, מכובדים ומעורים בחיי הקהילה, שיירתמו מיד לביצוע הרפורמות הנדרשות במנגנון המנהלי, שאינו מתפקד."

(L'AURORE, גיליון 14, 23 במאי 1924, עמ' 2).

 

1
L'AURORE, גיליון 14, 23 במאי 1924. לגיליון המלא לחצו על התמונה

 

שיוטו פעל במלוא המרץ, האופייני כל כך עם אישיותו, והחל להיאבק למען התעוררות והתחדשות לאומית של הציבור היהודי והגנה על זכויותיו. בכותרת העיתון בחר לכתוב:

"הבה נהרוס כדי לבנות מחדש: כולנו נחנקים באותה אווירה חשוכה של קהילה הנתונה כולה בידי רודפי בצע ותאוות ממון. בואו הצטרפו אלינו ונשתלט על המבצר הזה ואבן אחר אבן, נהרוס אותו כדי לבנות את הבית היהודי שחלונותיו פתוחים לרווחה אל הקדמה."
(L'AURORE, גיליון 22, 18 ביולי 1924, עמ' 1).

 

1
L'AURORE, גיליון 22, 18 ביולי 1924. לגיליון המלא לחצו על התמונה

 

שיוטו הרבה לתקוף את ראשי הקהילה היהודית ומשך אליו אש מצד הממסד הקהילתי שהחרים את העיתון והתנפל על שיוטו בהיותו כביכול "מחפש בעיות".

בשנת 1931 שיוטו החליט לפרוש מניהול העיתון ולהעבירו למנהל שיעבירו לפסים שקולים וכלכליים. הוא מינה לעורך העיתון את ז'אק מאלח, יליד קהיר, משכיל ובנקאי, לעורך העיתון. מאלח הפיח חיים בעיתון על-ידי שיפור ניהולו הפיננסי ושיקום תדמיתו. הוא הצליח לרקום יחסים תקינים עם ראשי הקהילה היהודית וגייס אישים בכירים מארגון "בני-ברית".

עם  עליית היטלר לשלטון בינואר 1933 ותחילת הרדיפות נגד היהודים בגרמניה פתחו יהודי מצרים במערכת ציבורית נגד האנטישמיות הגרמנית. הם הקימו ארגון-גג: "הליגה למאבק נגד האנטישמיות", שבראשה עמד לאון קסטרו (איזמיר/תורכיה 1883 – קהיר 1948). קסטרו, עורך דין, עיתונאי ואיש ציבור מראשי הפדרציה הציונית בקהיר, רכש חלק מהבעלות על L'AURORE, נטל חלק בעריכתו והפך את העיתון לשופרה של "הליגה".

לדוגמה, במכתב גלוי לממלא מקום ראש ממשלת מצרים, טען העיתון:

"ההיטלריזם  במצרים:  גילוי זה הכשיר את הקרקע לאזהרה שאם לא יגייסו יהודי העולם את כל משאביהם כדי לדכא את האנטישמיות בעודה באיבה היא תתפשט כמו מגפה"
(L'AURORE, גיליון 50, 16 בפברואר 1933, עמ' 1).

 

1
L'AURORE, גיליון 50, 16 בפברואר 1933. לגיליון המלא לחצו על התמונה

 

המערכת התעמולתית של יהודי מצרים והחרם הטוטלי מצידם על מוצרים גרמניים הביאו לאיום מצד הגרמנים להטיל חרם נגדי על יבוא הכותנה המצרית. חוגים לאומיים במצרים הזהירו את היהודים שאם ימשיכו בחרם על גרמניה ועל יבוא מוצריה אזי תסייע מצרים לערביי פלשתינה במאבקם נגד היישוב היהודי.

על אף המכשולים והמשברים הצליח L'AURORE לשרוד שנים רבות, אולם ההשלכות הכלכליות של מלחמת העולם השנייה הכריעו את גורלו של השבועון והביאו לסגירתו בשנת 1941.

בחודש דצמבר 2018 הועלו גליונות העיתון לאתר עיתונות יהודית היסטורית מבית הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב, ובסיוע התאחדויות עולי מצרים בישראל, בריטניה וצרפת.

 

מקורות ביבליוגרפים

  1. L'AURORE, 1924- 1941.
  2. הגר, הלל/ "ישראל" בקהיר, עיתון ציוני במצרים הלאומית 1920 – 1939, תל אביב: המכון לחקר הציונית ע"ש חיים וייצמן, אוניברסיטת תל-אביב, הוצאת עם עובד, תשס"ה.
  3. מצרים, עורך: נחם אילן. מסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", ירושלים: מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, התשס"ח.
  4. קמחי, רות/ ציונות בצל הפירמידות, התנועה הציונית במצרים 1918 – 1948, עם עובד, תשס"ט.

 

כתבות נוספות

העיתון שעדכן את יהודי מרוקו ב"חדשות על אחינו בארץ ובגולה"

"שם, בעיראק, יודע כל יהודי שהוא יושב על הר געש"

הסיפור מאחורי השיר "הבלדה על יואל משה סלומון"ההוגה היהודי-מרוקני שקרא להקמתה של ממשלה עולמית אחת

איך תרצה ללמוד את העברית שלך?

לוחות לשינון אלפבית, מקראות עמוסות שירים וספרי לימוד בשלל שפות: בראשית דרכה חיפשה העברית המתחדשת כל עזרה שרק יכלה לקבל

רמי קוב עברית

רמיקוב גרסת אותיות העברית. "אלף בית מטלטל", הוצאת J. Kauffmann, פרנקפורט, 1928

עד ראשית המאה העשרים, ובקהילות יהודיות רבות ברחבי העולם גם אחריה, ילדים רכים בשנים למדו עברית כשפה זרה, כשפת תפילה, כשפת לימוד. הם לא למדו אותה כשפה חיה, ווודאי לא כפי שילד לומד לקרוא ולכתוב בשפת אמו, כשפה שהוא מכיר מיום היוולדו. מחנכים יהודיים בכל רחבי העולם היהודי הגדול הבינו שעל מנת שתתעורר העברית מתרדמתה, זקוקים הלומדות והלומדים לשפע של חומרי לימוד בעברית – לוחות אלפבית, מקראות וספרי לימוד – שיסייעו להם במסע הלא פשוט שהם ניצבים בפניו.

בכתבה זו נציץ לכמה מחומרי לימוד העברית שהודפסו והופצו ברחבי העולם היהודי כדי להעיר את העברית מתרדמתה. מלבד הפריט הראשון, כל שאר הפריטים הודפסו במאה העשרים במקומות שונים ומשונים ברחבי העולם היהודי המפוזר.

 

כך ייעשה לתלמיד הסורר

 

1

1
לוח אלף-בית, שם היוצר ושם ההוצאה לא ידועים. ונציה, ת"ק / 1740

 

לכל קהילה דרכי לימוד העברית שלה. הקהילה היהודית באיטליה למשל, אהבה לוחות ללימוד האלפבית. דוגמה מייצגת ללוח כזה אנו מוצאים כבר במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה(!), בלוח ללימוד עברית שנדפס בשנת ת"ק (1740) בוונציה שבאיטליה. במרכז הלוח צורף ציור המתאר כיתת לימוד מלאה תינוקות של בית רבן. למעלה מלאך משליך פירות לתלמידים הטובים, ובצד שמאל המלמד/ המורה מכה בשוט את התלמיד הרע.

כבר בשנת תשמ"ח/ 1988 רכשה הספרייה הלאומית אוסף לוחות ללימוד האלף בית – רובם מיהדות איטליה. דפים אלו שימשו ללימוד קריאה ותפילה. המוקדם שבהם נדפס בשנת 1672, והמאוחר שבהם בשנת 1846. בכולם נמצאת הפרשה הראשונה של קריאת שמע, מספר פרקי תפילה וברכות (ביניהן ברכת המזון מקוצרת) ופרקי תהילים.

הציורים הקדומים הם מלאכת חיתוך עץ, בעוד המאוחרים שבהם (מן המאה התשע-עשרה) הם פיתוחי נחושת. כפי שמציין יצחק יודלוב במאמר שכתב על לוחות האלף בית האיטלקיים (קרית ספר, סב, שנת תשמ"ח / 1988), "הספרים הראשונים שיש לראותם כספרי לימודי לילדים נדפסו באיטליה".

 

עברית ב'גן הילדים'

 

1

1

1
"גן הילדים: ספר מקרא לילדים מבני שש עד בני שמנה", מאת שלמה ברמן. הוצאת "תושיה", תרס"א

 

מהמאה השמונה עשרה הרחוקה אנו מדלגים אל ראשית המאה העשרים, אז יצא לאור בעיר פטריקוב שבבלרוס הספר 'גן הילדים: ספר מקרא לילדים מבני שש עד בני שמ(ו)נה שנים (עם ציורים רבים)'. על אף השם שהעניק המחנך שלמה ברמן לספרו, הספר יועד לתלמידי השנה הראשונה בבית הספר. בתקופה זו גני הילדים – המצאה חדשה יחסית – טרם השתרשו בקהילות יהודיות ברחבי העולם.

מטרת הספר של ברמן לא הייתה להקנות את ידיעת האלף בית, אלא "להקל על התלמידים המתחילים לימוד שפת עבר, להעבירם מהקל אל הכבד לאט לאט, לחנכם על פי צרכם לבל יסורו ממנה גם בהזקינם כאשר יעצו כבר החכם מכל אדם". לדעת ברמן, מטרתו של לימוד העברית להקנות ליהודי רוסיה (באותה תקופה הייתה בלרוס חלק מהאימפריה הרוסית עצומת הממדים) מוסר וערכים יהודיים המרכזיים לחייהם.

 

עברית ב"גולדן מדינה"

 

1

1
"ספר התלמיד", מאת צבי שרפשטיין. הוצאת "לשכת החנוך העברי", ניו יורק, תרפ"ז / 1927

 

משנות השמונים של המאה התשע עשרה ועד שנת 1914 משכה אליה ארצות הברית, שנודעה למדינת הזהב (וביידיש: הגולדן מדינה), מעל שני מיליון מהגרים יהודים ממזרח אירופה. גלי ההגירה ההמוניים הולידו מחדש את אותו צורך נושן: שמירת המסורת והעבר היהודי במקום מושבם החדש של המהגרים היהודים.

לשם כך גוייס מערך החינוך היהודי, שעבר בעשורים האחרונים תהליכי מודרניזציה מואצים. עתה היה על יהודי אמריקה להקים מערך חינוכי חדש באמריקה. שתי מקראות שראו אור בשנים 1918-1917 מספקות הצצה לתחילת המהלך: 'שחרית' שחיברו מ. מ. תומרוב, ב. הירש ושכנא שטיין, ו'ספר התלמיד' שחיבר צבי שרפשטיין. הספר הראשון ראה אור בבוסטון, והשני בניו יורק.

כבר בפתיחת 'שחרית' עונים המחברים על השאלה המתבקשת עבורם: האם חסרו לנו ספרי לימודי "כי אלו (המחברים של הספר הנוכחי) באים לזכות אותנו בספר חדש?", ומיד עונים, "הרי יש לנו כבר, ב"ה, תריסרים אחדים!

אולם אם יתבוננו היטב אל ספרי-הלימוד שנתחברו עד עכשיו בשביל מתחילים ואל מה שנחוץ לנו בארץ זו, יודו גם הם כי ספר לימוד המתאים לתנאי המקום אמנם חסרנו.

החינוך העברי באמיריקה (כך במקור) עודנו יצור חדש שלא נסתמנה צורתו, ועוד טרם תפש בחיים את המקום הראוי לו לפי ערכו: זה דורש טיפול רב וזהירות יתרה כדי להביא אותו לידי שכלול".

 

ובינתיים בעולם הישן

 

1 1

1
"לשון וספר: פרוזדור", ערך יעקב פיכמן. הוצאת "ספר", ורשה, שנת תרפ"ו/ 1925

 

בעולם הישן, באירופה, וספציפית בפולין, התקיים עד השואה היישוב היהודי הגדול בעולם, ולכן אין זה מפתיע שנשמרו מקהילה זו מקראות רבות. בשנת תרפ"ו/ 1925 פורסמה בוורשה המקראה "לשון וספר: פרוזדור" שערך וחיבר המשורר והעורך העברי יעקב פיכמן. בספר זה אנו מוצאים עשרות שירים וסיפורים, כולם כתובים עברית רהוטה ועם זאת נגישה המתואמת ללומדי עברית שנמצאים – אם לא ממש בתחילת דרכם, אז בשלבים מתקדמים מעט יותר. ככל שהספר מתקדם, כך עולה רמת העברית והסיפורים מתארכים.

 

אָלֶף בֵּית מִטַּלְטֵל

 

1

1
"אלף בית מטלטל", הוצאת J. Kauffmann, פרנקפורט, 1928

 

שנתיים לאחר מכן, בגרמניה של 1928 יצאה לאור 'קופסת הקריאה בעברית', הגרסה היהודית-גרמנית ל'רמיקוב'. ההוראות, הכתובות גרמנית, מזמינות "כל ילד לגזור את האותיות החדשות שהוא מכיר מהלוח ולשים בתא של הקופסה עצמה… הילדים נהנים להרכיב מילים באמצעות שינוי מיקום האותיות או באמצעות הוספת אותיות". "הקופסה", ממשיכים המו"לים, "מיועדת לשימוש ביתי ובית ספרי, והיא צריכה להיות בידי כל ילד וילד".

מפתה לקבוע שהקופסה הופצה בעיקר בחוגים ציוניים בגרמניה, אך כפי שהסביר לנו אוצר אוסף מדעי הרוח ד"ר סטפן ליט – בהחלט אפשר שהיא הופצה גם בחינוך היהודי המסורתי כדי לסייע לתלמידים ללמוד את שפת הקודש וכך, בין השאר, לקרוא בתנ"ך.

 

התבססות הדיבור העברי בארץ

 

1

1

1
"אלף בית: תוצרת ארצנו", מאת המרכז למען תוצרת הארץ. דפוס אחדות, תל-אביב, תש"א / 1941

 

ואם בציונות עסקינן: עם התבססות היישוב העברי בארץ ישראל אנו עדים לתופעה מעניינת: אם בחומרי הלימוד המסורתיים שירת לימוד העברית את הקריאה בספרות הקודש, במקראות ובספרי הלימוד שהנפיקה התנועה הציונית ותומכיה שימשה העברית לא רק שפה חיה, אלא דרך להנחיל לילדי ולילדות היישוב ערכים ואידיאלים ציונים מובהקים. במקרה שלפנינו, בספרון 'אלף-בית: תוצרת ארצנו' שהנפיקה הקרן הקיימת לישראל בשנת תש"א/ 1941, אידיאל עבודת האדמה וההנאה מתוצרתה עומדים במרכז.

לכל אות באלף בית העברי מוצמד שם עצם, ויחדיו הם מרכיבים שיר קצרצר הקשור בתוצרת הארץ.

בפתיחת הטקסט ציין המשורר העברי אברהם ברוידס, האמון על השירים בספרון, כי "גם השנה, כמו בשנים הקודמות, אנו באים להזכירכם על מצוות תוצרת הארץ שכולנו חייבים בה. והפעם אנו מטילים על כל אחד ואחד מכם תפקיד של כבוד: היה "נאמן תוצרת הארץ".

בשעה שאתם שותים כוס חלב בבית או אוכלים כל פרי וירק מתוצרת המשק העברי, בלבשכם בגדיכם או בהשתמשכם בכל דבר הנוצר בבית-חרושת יהודי – ידוע תדעו, כי בזה אתם מסייעים בידי המשק העברי לגדול ולקלוט עוד פועלים ופועלות, אשר יאכלו גם הם את לחמם לשובע".

בסוף הספרון הקצרצר הודפסה מפת ארץ ישראל המורחבת, ועליה נכתב כי "גם בזמנים קשים הוסיפה (הקרן הקיימת) עשרות ישובים חדשים".

 

1

 

באותה שנה (תש"א/ 1941) ראה אור בהונגריה, אז עוד בעלת בריתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה, החוברת 'שפה חיה: ספר להוראת השפה העברית, דקדוקה וספרותה – לשיעורי-ערב ולמתלמדים'. בהקדמה לספרו, הקרויה 'דברים אחדים', פורש המחבר משה אברמוביץ את חזונו עבור "מנהלי קורסים עבריים ונותני שעורים פרטיים". וכך הוא כותב:

"מובטחני שכמוני כמוכם התעכבתם לא פעם ופעמים ושאלתם: מדוע השפה העברית […] בכל זאת לא הגיעה עדיין לא רק להיות שפת הרחוב היהודי-הציוני אלא אפילו להיות שפה מלומדת במידה הגונה! מדוע? חושבני ששני גורמים שהם אחד חייבים בדבר. א) כי עוד לא עלה בידינו להוכיח לאחינו שאך שקר הדבר ששפתנו היא שפה כה קשה עד שכמעט אי אפשר לרכוש אותה אפילו אחרי הרבה שנות-לימוד, ב) הגורם השני הוא לאמתו רק תשובה על המדוע של א' – חסר ספר שיטתי שישמש למתלמדים ולומדי שפתינו חוץ מכותלי בית-הספר. מוכרחים אנו, מרביצי שפתנו בתוך עמנו, להשתדל ולהתאמץ להוכיח במהירות הכי אפשרי שיכולים גם במשך של חצי שנה, כשלומדים שלוש פעמים בשבוע, לדעת לדבר, לקרוא ולהבין עברית.

למטרה זו, עלה בידי אחרי הרבה ניסיונות, לאסוף ולסדר חומר שניסיתיו בהרבה מקומות וארצות וכמעט בכל אתר ואתר ראיתי בו ברכה".

עיון בספרון המקסים הזה משכיח מאיתנו עובדה איומה: שלוש שנים מהדפסתו יובלו מרבית יהודי הונגריה אל מותם בידי הנאצים ועוזריהם ההונגריים עם כיבוש הונגריה במרץ 1944.

 

1

1

1
"שפה חיה: להוראת השפה העברית, דקדוקה וספרותה", מאת משה אברמוביץ. הוצאת המחבר, הונגריה, תש"א / 1941

 

כתבות נוספות

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תדע כל אם עבריה: כך הוקמו גני הילדים הראשונים בעברית

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"

עברית למתחילים עם קפקא