ניצחון המכבים: גבורתה של מכבי ברלין

80 שנה אחרי שחוסלה אגודת הספורט היהודית בידי הנאצים, מאות ספורטאים נושאים בגאון את מגן הדוד על החולצה

נבחרת האתלטיקה של בר-כוכבא ברלין, 1925. מתוך: עלון "ידיעות בר כוכבא-הכח"

חובבי הספורט בארץ לא יעברו יום מבלי שיקראו או ישמעו את המילה "מכבי". זהו שמן של עשרות קבוצות פעילות בישראל ברוב ענפי הספורט שמשוחקים בארץ. מה שלא רבים מהם יודעים, הוא שברחבי העולם קיימות עדיין קבוצות פעילות הנושאות בגאון את השם, ועל גלגוליה של אחת מהן, קבוצת כדורגל קטנה מהעיר ברלין, נספר כאן.

כן, גם בשנת 2019 משחקת בליגה האזורית של ברלין, גרמניה, קבוצת הכדורגל מכבי ברלין. נכון, זוהי קבוצת חובבים שאינה מאיימת על ענקיות הכדורגל המקומי, אך שורשיה עמוקים ומתפרשים על פני יותר מ-120 שנים.

סיפורה של הקבוצה מתחיל באותה נקודה שבה מתחיל סיפורם של רבים ממועדוני הספורט וההתעמלות היהודיים. בסוף אוגוסט 1898 קרא מקס נורדאו מעל במת הקונגרס הציוני לקידום "יהדות השרירים", הרעיון שיסודו בפיתוח "יהודי חדש", בעל עוצמה גופנית, שנדרש, לדעתו, על מנת לממש את אידאל התחייה הלאומית היהודית. קצת אחר כך, בסוף אוקטובר באותה שנה, התכנסו בברלין ארבעים ושמונה צעירים ציונים שהקימו בעיר מועדון התעמלות שיגשים הלכה למעשה את רעיונותיו של נורדאו. למועדון קראו בשם "בר־כוכבא". השם המיתולוגי היה אך הולם. באותן שנים החלו לצוץ מועדונים יהודיים דומים כפטריות אחר הגשם, ורובם בחרו בשמות עבריים עוצמתיים כמו "הכח", "הגיבור", או בשמות של גיבורים מיתולוגיים כמו "גדעון" וכמובן – "מכבי".

בראש ובראשונה הוקם המועדון כמועדון התעמלות, כפי שהיה נהוג באותה עת בגרמניה. הוא היה הראשון מסוגו – כלומר מועדון ההתעמלות היהודי הראשון בגרמניה. הייתה זו מעין תגובה – או הצטרפות – לטרנד דומה של תרבות ההתעמלות הגרמנית שהתפתחה גם היא באותן שנים. זהו גם הרקע לדבריו של נורדאו, שלא דמיין בהכרח 22 אנשים רודפים אחרי כדור כשנאם בקונגרס. רק לאחר מכן התרחב המועדון והוקמו מחלקות ספורט נוספות: אתלטיקה קלה, אגרוף, שחייה, טניס – וגם כדורגל.

1
מתוך ארכיון קהילת המבורג, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית

עיקר הצלחותיה של אגודת בר־כוכבא הגיעו מענפי האתלטיקה, ואילו קבוצת הכדורגל מאז ומתמיד הייתה משנית לענפי הספורט היחידניים שבהם כיכבו יוצאי האגודה. ההישגים המרשימים באתלטיקה ובאגרוף סייעו לתחושת הגאווה היהודית ולהוכחה שהיהודים אינם נחותים משכניהם הגרמנים – והצופים היהודים נהנו במיוחד גם מהצפייה בספורטאים שנשאו בגאון מגן דוד תכול על מדיהם.

אגודת בר־כוכבא נעשתה מהר מאוד ליותר מעוד אגודת ספורט. הפעילות הציונית שלה התרחבה, ומטעמה פורסם עלון קבוע ואפילו ספר שירים ציוניים. חברי האגודה הצעירים היו בסיס לכוח מגן יהודי שסייע להגן על הרובע היהודי בברלין מפני התנכלויות בשנות מלחמת העולם הראשונה ולאחריה.

במקביל, וקצת אחרי בר־כוכבא, הוקם בברלין גם מועדון "הכח", בדומה למועדונים בשם זה בווינה ובערים אירופאיות אחרות. ב"הכח" ברלין התמקדה בעיקר בכדורגל, ותחת השם הזה שיחקו בארץ גם כמה מפליטי גרמניה שעלו לארץ לאחר עליית הנאצים לשלטון.

1

שני המועדונים התאחדו למועדון משותף בשנת 1929 ומאז פעלו בעיקר תחת השם "בר־כוכבא־הכח". בתחום הכדורגל התחרו הקבוצות במשך רוב שנותיהן בליגות האזוריות של ברלין, עד 1933. המשטר הנאצי שעלה לשלטון בתחילת אותה שנה פנה מהר מאוד לפגוע בהשתתפות היהודים בספורט. שחקנים יהודיים מקבוצות כלל-גרמניות סולקו מהן, ובלית ברירה עברו לשחק בקבוצות היהודיות, בהן בר־כוכבא. על קבוצות הכדורגל היהודיות נאסר להשתתף בתחרויות הארציות, ועל כן הוקמו ליגות כדורגל של "מכבי", שבהן התחרו הקבוצות היהודיות הרבות מרחבי גרמניה. בליגה הזו זכתה בר־כוכבא־הכח להצלחה לא מבוטלת. כבר בשנה הראשונה זכתה באליפות, וחזרה על ההישג שלוש פעמים לאחר מכן.

בשנת 1937, בשיא הבידוד של הקבוצות היהודיות בגרמניה, הגיעה קבוצת הכדורגל של בר־כוכבא־הכח למסע משחקים בארץ ישראל. הביקור כמעט ולא סוקר בעיתונות העברית המקומית, ובעיתונות היהודית הגרמנית נרשמו רק דיווחים יבשושיים. עם זאת, חברי הקבוצה נאלצו לשחק כארבעה משחקים בתוך שישה ימים, ולשלב בין לבין שורה ארוכה של קבלות פנים וטקסים שנערכו לכבודם. התוצאות היו בינוניות: בר־כוכבא רשמה שני נצחונות בלבד, שתי תוצאות תיקו ושלושה הפסדים. הניתוק מתחרות מול שאר הקבוצות בגרמניה גבה מחיר ספורטיבי.

כשנה וחצי לאחר מכן, לאחר ליל הבדולח, נסגרו סופית כל מועדוני הספורט היהודיים בגרמניה, ובכללם בר־כוכבא ברלין.

1
שחקני בר־כוכבא־הכח ברלין במהלך ביקורם בארץ ישראל, 1937

אך בכך לא הגיע לסופו סיפורה של אגודת הספורט היהודית הראשונה בגרמניה. עולים גרמניים ושורדים חידשו את קהילת בר־כוכבא‏־הכח כאן בישראל, חגגו ימי שנה והוציאו עיתון מטעם האגודה. במקביל גם יהודים שחזרו לגרמניה ניסו לחדש את ימיה של האגודה כקדם, עד שב-1970 הוקמה האגודה המרכזית שטוענת לירושת הכתר של שתי קודמותיה: מכבי ברלין.

1

הקבוצה הוקמה כאיחוד של כמה מחלקות ספורט שנשאו את השמות ההיסטוריים: בר־כוכבא ברלין שעסקה באתלטיקה, הכח ברלין שעסקה בכדורגל, ומכבי ברלין שעסקה באגרוף. אחד ממאמני הקבוצה המחודשת היה לא אחר מעמנואל שפר, מאמן נבחרת ישראל האגדית שהצליחה להעפיל לגביע העולם בכדורגל. וכך, גם היום, על מגרשי דשא בברלין משחקים ומשחקות קבוצות גברים, נשים, ילדים וילדות, עם מגן דוד על החזה ומדים כחולים. קבוצת הגברים של מכבי ברלין מדורגת בשיפולי צמרת הליגה האזורית של ברלין, נכון לכתיבת שורות אלו. איתה מופיעות קבוצות מכבי ברלין גם בכדורסל, כדורעף, התעמלות אומנותית, שחייה, ואפילו שחמט. האגודה מתגאה בכ-500 חברים פעילים, יותר מ-120 שנים אחרי שקבוצת צעירים יהודים ייסדה באותה העיר את אגודת ההתעמלות היהודית הראשונה שקמה בגרמניה.

 

בהכנת כתבה זו סייעו: יובל רובוביץ',  פרופ' משה צימרמן ורונן דורפן


לקריאה נוספת:

טלבר עדין, "'בר כוכבא' ברלין, מאה שנה – סיפור אישי", מאמר מתוך הספר "בין המולדות – היקים במחוזותיהם", בעריכת משה צימרמן ויותם חותם, מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, תשס"ו

צימרמן משה: עורך, "דת השרירים – ספורט, לאומיות ויהדות", הוצאת כרמל, ירושלים 2017.

 

כתבות נוספות

לשחק כדורגל בעברית

תיעוד נדיר של המכביה הראשונה

הדרך של אגנס קלטי לצמרת האולימפית

אל תתעסקו עם זישה ברייטבארט

לוי שניאורסון על אבשלום פיינברג

בעקבות מותו של אבשלום, ליובה כותב בפנקסו דברי קינה על מותו של אדם רב מעלות, צער עמוק על אבדן חברו מנעורים

אבשלום פיינברג היה חברו הטוב והקרוב של לוי יצחק שניאורסון. שני הצעירים הכירו בחדרה. ליובה היה מבוגר מאבשלום בשנה אחת בלבד. מותו של פיינברג בשעה שניסה לחצות את צפון מדבר סיני, דרך קווי העות'מאנים, בדרך ממצרים לארץ ישראל היה מכה אנושה לליובה שניאורסון. אבשלום פיינברג נהרג בחודש ינואר 1917.

בעקבות מותו של אבשלום, ליובה כותב בפנקסו. דברי קינה, תסכול על מותו של אדם רב מעלות, צער עמוק על אבדן חברו מנעורים. "למה חרג הרוח המזרחי וניתק את הקשרים בינינו?", "הידיד הטוב והאהוב, בחיר האנשים, איננו, איננו". ליובה שניאורסון שופך את לבו מול גלי הים, הנוף מעצים את תחושותיו, והוא מחפש לאן להוליך את אבלו, ועושה זאת בלשונו הפיוטית, מבקש "להוציא מציפורני המוות את הקרבן הנורא".

הרומן שהחל את הרומן של דוד רובינגר עם המצלמה

גם לאמנים גדולים יש רגע של הולדת. לדוד רובינגר, הצלם שליווה במצלמתו את מדינת ישראל מרגעי הקמתה ואחראי על כמה מתמונותיה הבלתי נשכחות, התערבב הרגע הזה במערכת יחסים פריזאית וסוערת

דוד רובינגר עם מצלמת ה"לייקה" שלו. המצלמה הראשונה שקנה. שנת 1946

​בגיל 18 החליט דוד רובינגר שנמאס לו להיות ילד. העולם כולו מעורב במלחמה השנייה הגדולה שלו, מלחמת העולם השנייה, ורובינגר עזב את קיבוץ תל עמל והתגייס לצבא הבריטי יחד עם שבע עשרה נערות ונערים עבריים. היה זה מעשה עתיר משמעות עבורו, בחור צעיר שעלה ארצה מווינה חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה והשאיר במולדת הקרה את הוריו.

דוד רובינגר בתורנות שמירה על השדות. קיבוץ תל עמל, שנת 1942

ככל שהתקדמו הקרבות נע הטוראי רובינגר יחד עם הצבא הבריטי אל מעוז הנאצים: תחילה נשלח לצפון אפריקה, משם למלטה, ועם פלישת בעלות הברית לאיטליה נחת עם הכוחות הבריטיים בברלטה, נמל במגף האיטלקי. כשהגיע לגרמניה לקראת סוף המלחמה הופתע לגלות שהוא וכל מפקדת הבריגדה היהודית קיבלו הוראה להעתיק את מקומם לבלגיה. באותו הזמן התגלתה קבוצת לוחמים יהודים שביקשה לנקום בזוועות השואה ותכננה להרוג גרמנים רבים ככל שתוכל.

רובינגר בצבא הבריטי. שנת 1943

באוגוסט 1945, יום השנה לשחרור פריז, זכה בחופשה מהצבא הבריטי. הוא תפס רכבת יחד עם חבר ליחידה, אליעזר גולדמן שמו, ותוך ארבע שעות מצאו את עצמם בפריז. עם מעט דמי כיס ושני כרטיסים לאופרה של פריז שקיבלו מהצבא הבריטי הלכו השניים לאיבוד בין רחובותיה המוארים של פריז. "זו הייתה שעה בלתי נשכחת", סיפר רובינגר בזיכרונותיו. כל כך בלתי נשכחת הייתה השעה שהשניים איחרו להצגת הבלט שתכננו לראות באותו הערב. הובהר להם שפה זה פריז, והם יוכלו להיכנס לאולם רק בהפסקה.

עד שתגיע ההפסקה המיוחלת, העבירו השניים את זמנם בבר בקרבת מקום. לאופרה כבר לא חזרו, הייתה להם סיבה טובה – סיבה בצורת שתי נערות ידידותיות, קלודט וג'נט.

כמעט בן רגע נכבש רובינגר בקסמיה של קלודט, הנערה הצרפתייה בעלת השיער הבלונדיני הארוך. הם נפגשו בכל הזדמנות שהצליח רובינגר להיעדר מהבסיס, הוא אף נפקד פעמיים מהצבא "כדי לפגוש אותה. בפעם הראשונה חמקתי מעונש, ובשנייה רותקתי לבסיס לעשרה ימים. אבל הכול היה כדאי. פעם רוקנתי את הדלק ממכל האופנוע שלי ומכרתי אותו לבלגי אחד כדי לממן נסיעה לפריז."

קלודט ואדרו. פריז, שנת 1945

כדרכן של הרפתקאות, הרומן הסוער לא החזיק מעמד. אין זה אומר שלא הייתה לו השפעה מתמשכת על חייו של רובינגר. לאחר חודשיים של פגישות תכופות, קיבל החייל חופשה בבית, בארץ ישראל. במהלך הפרידה מקלודט בתחנת הרכבת, העניקה לו מתנת פרידה קטנה: מצלמה מסוג "ארגוס".

"זו הייתה המצלמה הראשונה בחיי, וכמו בפגישה עם קלודט, המשיכה הייתה מיידית. זו הייתה ראשיתו של הרומן שלי עם המצלמה, רומן שנמשך עד עצם היום הזה." את ראשית דרכו כצלם עשה רובינגר בקיבוץ בארץ. כשחזר לגרמניה קנה מצלמת "לייקה" קלאסית. בזמן הכאוס של אחרי המלחמה שילם רובינגר מאתיים סיגריות וקילוגרם קפה עבורה. "גורלי נחרץ. הייתי בדרכי להיות צלם."

דוד רובינגר עם מצלמת ה"לייקה" שלו. המצלמה הראשונה שקנה. שנת 1946

הציטוטים והתמונות בכתבה לקוחים מהספר "ישראל מבעד לעדשה: 60 שנה כצלם עיתונות" מאת דוד רובינגר ורות קורמן. תרגמה מאנגלית כרמית גיא.

תמונות של דוד רובינגר באוסף התמונות שלנו

מכתב מפולין הכבושה חושף את סיפורה של עגונה שהתעקשה להמשיך את חייה

מכתב שנשלח מפולין הכבושה בזמן מלחמת העולם השנייה חושף את סיפורה של אישה עגונה שהתעקשה, למרות הכל, להמשיך את חייה

מעטפת המכתב ששלח הרב ריגר

בחודש אלול ת"ש, 1940, נשלח מכתב יוצא דופן מהעיר בריסק, אחד ממרכזי התורה של היהדות מזרח אירופה, אל ארץ ישראל. בעיצומו של הכיבוש הסובייטי של פולין פנה הרב שמחה זליג ריגר אל הרב צבי יהודה קוק (בנו של הרב קוק הידוע, ולימים מי שעמד בראש ישיבת 'מרכז הרב' וגוש אמונים) בבקשה יוצאת דופן. במסגרת תפקידו כממלא המקום של רב העיר – היות שהרב הרשמי הספיק לעזוב בזמן – התבקש הרב ריגר לסייע לאישה עגונה שבעלה עזב את העיר שש שנים קודם לכן ועלה לארץ ישראל.

מעטפת המכתב ששלח הרב ריגר, טביעות אצבעם של השלטונות הסובייטים והבריטיים ניכרות על המעטפה

במכתב הסביר הרב ריגר ש"מפאת חוקי מלכות" (משמע, מפאת החלטת השלטונות הסובייטים) אין באפשרות הזוג להתאחד בארץ ישראל, ועתה דורשת האישה גט מבעלה על מנת שתוכל להמשיך בחייה. שתי בעיות מרכזיות עמדו בדרכה להשגת הגט, שתי בעיות שביקש הרב ריגר עזרה מן הרב צבי יהודה קוק: ראשית, עקבותיו של הבעל אבדו משעה שהגיע לארץ ישראל ולכן יש צורך לאתרו. שנית, אמנם קיים אישור הלכתי לשליחת גט ממרחקים, אך הרשויות המקומיות עלולות לקרוע את הגט ברגע שיפתחו את המכתב כדי לבדוק את תוכנו.

מכתבו של הרב ריגר לרב צבי יהודה קוק, נשלח באלול ת"ש, הלוא היא שנת 1940

הרב ריגר, מודע לצורך בהתרות ואלתורים בזמנים דוחקים שכאלה, הציע פתרון יצירתי המתבסס על תקדים שנוסה כמה עשרות שנים קודם לכן בבריסק עצמה, בזמן מלחמת רוסיה-יפן, על ידי רב העיר חיים סולוביצ'יק – "ר' חיים מבריסק". אי שם בשנת 1868, נשלח יהודי מלטביה למאסר עולם באחד מבתי הכלא של הצאר בסיביר. תחילה הוצע שאשתו העגונה תשלח אליו כדי שתחיה לצידו "כדרך כל הארץ", אך האפשרות שאישה יהודייה תמימה תבלה בדרכים חודשים ארוכים בחברת קציני הצאר נדחתה על ידי רב העיר והוא הציע פתרון אחר: הבעל יסמיך את סופר בית הדין בעיר לחבר גט בשמו, וכך תהיה מותרת "האישה הרכה בשנים, עגונה מבעלה זה ערך י"ד שנים" לכל אדם. את אותו הרעיון הציע הרב ריגר לרב קוק. לכן, צירף למכתב נוסח מוכן, שעל הבעל לאשר ולשלוח בחזרה לסופר בית הדין של בריסק.

הנוסח המוכן של הגט כתוב בידייש

איננו יודעים האם הצליח הרב צבי יהודה קוק לאתר את הבעל בארץ ישראל, האם טרח הבעל לשלוח הסכמה לגט בשמו והאם בשל כך התחתנה האישה בשנית. כחצי שנה לאחר שליחת המכתב החלה הפלישה הגרמנית האדירה לשטחי ברית המועצות. הרב ריגר, כמו גם רוב רובה של הקהילה בבריסק, נרצח בשואה. גורלה של העגונה אינו ידוע.

הסיפור האנושי והטרגי הזה מדגים כיצד גם ברגעי השפל עמלו בני קהילה יהודית למצוא ולהמציא שלל דרכים על מנת שיוכלו לשמור על תחושת חיים נורמליים בהתאם לאמונותיהם היקרות.