מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?

מירב זרביב מספרת את סיפורה של סבתא שמחה, סיפור שטומן בחובו את הכיסופים והחלום שנשאו עימם היהודים לכל מקום במשך אלפי שנות גלות.

שמחה מלול בארץ ישראל

שמחה מלול נולדה בשנת 1919 במכנאס שבמרוקו. בהיותה ילדה קטנה עזרה ליהודי מבוגר. בתמורה, רצה האיש לברך אותה ושאל אותה למבוקשה. לשמחה בת ה-5 הייתה בקשה לא שגרתית: "תברך אותי שאזכה להיקבר בירושלים". המבוגרים שהיו בסביבה שמעו את משאלת ליבה, וצחקו. מי האמין אז שבעוד כ-25 שנה תקום ליהודים מדינה והם יוכלו לחיות להיקבר בה?

סבתא שמחה אהבה מאד את ארץ ישראל ואת ירושלים. היא זכתה לעלות לארץ, לגור בחיפה ואף להגשים את חלומה: היא נקברה בירושלים , בט"ז בסיון תשע"ב.

פעמים רבות שמעתי את הסיפור מסבתא. בילדותי, הוא לא עורר בי שאלות או תמיהות. ובכל פעם ריתק אותי מחדש. דמיינתי את סבתא כילדה, את הסיטואציה בה כל המבוגרים צוחקים, כי לא האמינו למה שבעיני סבתא היה נראה לגמרי אפשרי.

ולמרות שזכיתי להיוולד בארץ, אחרי ששת הימים, קסמה של ירושלים שבה גם אותי. כשאני נזכרת בסיפור הזה כיום, כאימא, לא ברור לי מדוע ילדה בת 5 חולמת על קבורתה. אני חושבת שסבתא, באהבתה לירושלים, ביטאה את הכיסופים והחלום שנשאו עימם היהודים לכל מקום במשך אלפיים שנות גלות. לולא הכיסופים והגעגועים האלו שעברו מדור לדור, לא היינו זוכים לשוב לכאן, להילחם על הארץ, לחיות למות ולהיקבר בה.

סבתא שמחה מלול בצעירותה

 

לסבתא היה ביטוי במרוקאית שהיא נהגה לומר – "ב"ללה ובל"ארץ", שמשמעותו "בחסדי ה" והארץ" – והיא אמרה אותו בכל פעם שרצתה לבטא את אהבתה והתפעלותה מארץ ישראל, על אף כל הקשיים שבה. ​כשעלתה לארץ, גרה עם סבי וילדיהם, תחילה במעברה בעתלית, ולאחר מכן עברו למושב מגדים. שם סבא מרדכי נפטר והיא עברה לגור בחיפה – העיר הקרובה.

סבתא ביקרה בירושלים פעמים רבות את אחיה יהודה ושמואל ואת אחותה נזמה. ועלתה לרגל בכל הזדמנות שרק הייתה לה. בכל פעם שסיימה סבתא לספר את הסיפור הייתה אומרת, ספק לי ספק לעצמה, "למה לא ביקשתי לגור בירושלים? למה רק להיקבר בה?". סבתא אמנם לא גרה בירושלים, אבל אני זכיתי לקבוע את ביתי וחיי בירושלים, והרבה מזה בזכותה.

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

מאחורי הקלעים של מפגש הפסגה בין העיתונאי הצעיר והסופר לעתיד ובין המשורר, העורך ומחדש המילים.

דויד גרוסמן הצעיר והנרגש עם המשורר אברהם שלונסקי. הצילום והכתבה של רוני עוזר פורסמו בעיתון "משמר לילדים", שנה כ' חוברת, 42, 1965 ומצאנו אותם בארכיון דוד גרוסמן שבספרייה שמכיל גם יצירות ילדות של הסופר.

להלן תמליל הכתבה שפורסמה בשנת 1965 בעיתון ב"משמר לילדים" על המפגש המרגש בין הילד דויד גרוסמן והמשורר אברהם שלונסקי. לא נגענו:

דוד גרוסמן בן ה-11 היה נרגש מאד: הנה, עוד מעט, ייפגש פנים אל פנים עם המשורר אברהם שלונסקי.

דוד, ג"ינג"י ממושקף, תלמיד כיתה ו", בית-הכרם בירושלים, ביקש להיפגש עם המשורר ולשאול אותו על עבודתו, על חייו ועל יצירותיו. אברהם שלונסקי נעתר ברצון לבקשתו וכבר יושבים להם השניים בצוותא, מסובים על הספה הרחבה בביתו של המשורר. דוד הכין את שאלותיו מראש ועתה הוא מציג אותן אחת אחת:

– האם לכל משורר יש יצירה אהובה, שרק אותה הוא אוהב? או שמא אוהב המשורר את כל יצירותיו במידה שווה?

אברהם שלונסקי מהרהר מעט, ומשיב:

– לא, אין סופר או משורר אוהב את כל יצירותיו במידה שווה. בדרך כלל קשור המשורר ביצירתו האחרונה יותר מכל יצירותיו. אך בייחוד אוהב המשורר והוגה בספר או בשיר שעדיין לא נכתב. הוא כל כך שקוע ביצירה הזאת שעדיין לא נכתב, עד שהוא שוכח את כל שאר יצירותיו.

"מיום שקונצצו קונצים, לא קונצץ עוד קונץ כזה."

שאלה – ותשובה בצידה; הנה עתה שואל דוד על המשורר עצמו:

– בספרך "מיקי מהו" כתבת: "קמץ אלף אינו אָ, קמץ בית אינו בָּ, הגדולים, דברי שמעו", הרי כך אומר ילד?!

אברהם שלונסקי מחייך, ומסביר:

– אני נמנה עם הגדולים שהם גם קטנים. אני אוהב ילדים קטנים ומשתדל לחשוב כמוהם. כשאני עושה כך, אני קטן. אך מצד שני – אני גם גדול, וחושב כמו הגדולים… אני מתפאר שאני קטן! אתה אינך יכול להיות גם גדול וגם קטן, ואני כן יכול. גם אתה, כשתגדל, תוכל.

הכתבה מעיתון משמר לילדים, שנה כ, חוברת 42, 1965
הכתבה מעיתון משמר לילדים, שנה כ, חוברת 42, 1965

דוד מחייך, ומסתכל בפתק: מפליא אותו כיצד יכול שלונסקי לחרוז חרוזים בן-רגע – "על השנייה" – כפי שהוא מתבטא, ושלונסקי מתקן לו מיד: "לאלתר!" למשל, משחק המלים הידוע שלו: "מיום שקונצצו קונצים, לא קונצץ עוד קונץ כזה".

– התוכל לחרוז כל מלה שאומר לך? – הוא מתגרה ושואל.

– אנסה – משיב לו המשורר.

– "שטיח" – מטיל דוד מלה לחלל.

– "אבטיח" – משיב מיד המשורר.

– "פרח".

– "זקן כתרח".

– אומר לך מנין אני לוקח את משחקי המלים שלי – מגלה שלונסקי את אחד מסודותיו – מהילדים.

– מהילדים?! – מתפלא דוד.

– כמובן, אין כמו ילדים מומחים למשחקי מלים. אתן לך דוגמא קטנה: ליד המרפסת שלנו גדל עץ, וכל לילה באים אליו עטלפים ומלכלכים את העלים, את המרפסת. נכדתי הקטנה טלי, שאלה אותי יום אחד: "מדוע קוראים לעטלפים עטלפים?". ניסיתי להסביר לה שהם מן עכברי-לילה, והם מצייצים… אתה יודע, כל אותם הסברים שהמבוגרים נותנים. אך היא קפצה מיד ואמרה: "אני יודעת מדוע קוראים להם עטלפים: כל בוקר שאני קמה, אני רואה שהם מטנפים את המרפסת, ולכן צריך לקרוא להם עטנפלים…" חידוש זה ייכנס, למשל, לספרי הבא, בו אסביר בצורה מצחיקה ומשעשעת מדוע קוראים לכל מיני דברים בשמותיהם ולא בשמות אחרים…

שער חוברת 42 של "משמר לילדים"
שער חוברת 42 של "משמר לילדים"

דוד מחייך, מרוצה מן הדוגמא. הוא מעיר, שטלי היתה כנראה לעזר רב למשורר, ואברהם שלונסקי מאשר – אכן, נכון הדבר. הלא משום כך נקרא ספרו "אני וטלי בארץ הלמה".

שאלה רודפת שאלה, והנה עוד אחת:

– אני וילדים רבים אחרים כותבים לפעמים שירים. כיצד היית מייעץ לנו לכתוב, ובעיקר – כיצד להמשיך?

אברהם שלונסקי מרצין מעט ומסביר:

– הרבה ילדים כותבים שירים, ויש אפילו שכותבים יפה. אולם אין זו הוכחה שבחייהם, לכשתיבגרו, יהיו באמת משוררים. הכתיבה מעידה על רצונות ומאוויים. עצתי: מלאו את רצונותיכם. כתבו, עשו כל העולה על רוחכם. ולעתיד פתרונים. אני, למשל – ממשיך אברהם שלונסקי – הייתי פוטבוליסט מצויין…

אתה מתכוון: כדורגלן – מתקן דוד את המשורר.

– אכן, אכן, אבל כיוון שבאותם ימים קראו לכדורגל פוטבול, הרשיני להישאר פוטבוליסט. ובכן, הייתי משחק פוטבול, וכולם ניבאו לי עתיד גדול על מגרש הכדורגל. ואתה רואה – היום אני משורר, ואיני הולך אפילו לתחרויות הכדורגל… עצתי, על כן: הוסיפו לכתוב, ועשו כרצונכם. כשתגדלו, תחליט אם להמשיך בכתיבה או לא.

דוד מודה למשורר אברהם שלונסקי, וקם להפרד ממנו. שלונסקי מגיש לו שי – אחד מספריו עם הקדשה.

אכן, פגישה נפלאה שלא תישכח במהרה.

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

מכתב שקיבל ופרסם אליעזר בן יהודה, מאפשר לנו מפגש נדיר עם הנערה שרה אהרנסון, שנים לפני שהפכה לאחת ממנהיגות ניל"י.

שרה, אלכסנדר ורבקה אהרנסון בילדותם (התמונה מהאתר של בית ניל"י – מוזיאון אהרנסון)

ב-14 בדצמבר 1906 פרסם אליעזר בן יהודה בעיתונו "השקפה" טקסט ארוך שכותרתו "מכתב מבנות מושבה בא"י".

לחצו למכתב המלא

על המכתב היו חתומות שתי נערות בנות המושבה זיכרון יעקב – רבקה ושרה אהרנסון (או כפי שנכתב בעיתון: אהרונזון), רבקה הייתה אז בת 14 ושרה כמעט בת 17. כמקובל באותם ימים, הבנות סיימו את לימודיהן בגיל 12 והיו אמונות על עבודות הבית, אך תאוות הלמידה של שתיהן הביאה לכך שהן לימדו עצמן שפות, הרבו בקריאה וסייעו לאחיהן אהרן בעבודותיו המדעיות.

 

שרה בת 12

 

"ירשה לנו כבודו להגיד לו מדוע ובמה מחזיקות אנו טובה לכבודו עבור חמשת המחברות הראשונות שכבר יצאו ממילונו",

כך פתחו האחיות את מכתבן, ובהמשך, במכתב ארוך ומפורט, מספרות כי אמנם נעשים ניסיונות להפוך את העברית לשפה חיה:

"אבל אין אנו בני ובנות המושבות, בני הכפרים, יודעים לקרא בשם לכל אחד ואחד מהפרחים, מהצמחים היותר מצויים, מהצפרים והרמשים המזמזמים באוזנינו בעת טיולנו".

בהמשך מתארות הבנות את אחיהן הגדול, אשר תמיד חוזר מנסיעותיו וטיוליו עם צמחים ואבנים, ולאט לאט הדביק גם אותן באהבתו זו.

 "ובחפצנו לקרוא שמות עבריים לכל הדברים אשר ראינו ולמדנו, היו לנו חמשת המחברות הראשונות של "מילונו" לסגולה יקרה, ומצאנו אותן מלאות וגם גדושות שמות ומושגים נחמדים אודות אותם הדברים אשר חפשנו".

(תמלול של המכתב המלא בסוף הרשימה)

מתוך מחברת ב" של מילון הלשון העברית בזמן הזה

 

המחברות אליהן מכוונות רבקה ושרה, הן חוברות בשם "מילון הלשון העברית בזמן הזה", המהוות כמחצית מהכרך הראשון של "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה" (זה שאנו מכנים היום "מילון בן יהודה") שייצא לאור כעבור שנתיים, בשנת 1908.

נראה שרבקה ושרה צרפו למכתבן זה גם שאלות, הערות והצעות לגבי מושגים וביאורים שלא היו ברורים להן או שהיו להן השגות לגביהם, והן מבקשות מבן יהודה "לבלי ללעוג לפתיות כמונו" ומקוות כי ישיב למכתבן.

איננו יודעים האם ומה השיב בן יהודה לשאלותיהן, אך בוודאי שלא לעג להן. לא רק שבחר להקדיש טור וחצי בעיתונו למכתבן, אלא אף צירף לו הערת עורך:

"המכתב הזה שכתבוהו עברית שתים מבנות מושבה אחת בא"י ‬הוא אמנם יותר מכתב פרטי למחבר המילון ממכתב נועד לפרסום בהשקפה. אפס, יש בו במכתב הזה דברים מעניינים לפי דעתי גם את הקהל והמורים בבתי הספר, ולהכותבות הנחמדות אקרא: כמותכן תרבינה בנות בארצנו!"

תשע שנים יחלפו מפרסום המכתב הזה ועד שתוקם מחתרת ניל"י, שבמסגרת פעילותה איסוף הצמחים והרישומים המדעיים יהוו מסווה לפעילות המחתרתית של הארגון. בזמן הזה יספיק בן יהודה להוציא לאור חמישה כרכים ממילונו, וניתן לשער שאלה התקבלו בעניין ובהתרגשות בבית שבזיכרון יעקב. כעבור שנתיים נוספות, בשנת 1917, מכתב אחר שתכתוב שרה ייתפס על ידי הטורקים ויהיה בין הגורמים שיובילו בסופו של דבר למותה הטראגי.

 

שרה אהרונסון

 

בנסיבות היסטוריות אחרות, כנראה ששרה הייתה נשארת "בת מושבה בארץ ישראל", נהנית מהעברית המתחדשת, מעמיקה את ידיעותיה בעולם הטבע והמדע, ואולי אף מפתחת את כשרון התפירה שבלט עוד בילדותה, אבל הקמת המחתרת שינתה וקיצרה את סיפור חייה. כיום, מאה שנה אחרי מותה, היא חקוקה בזיכרון הציבורי כ"שרה גיבורת ניל"י, מנהיגת מחתרת אמיצה, שדמותה עדיין מסעירה ומרגשת ילדים ומבוגרים כאחד.

 

עוד על הילדה שרה אהרנסון תוכלו לקרוא בספר הזה שמיועד לקוראות וקוראים צעירים:

שרה אהרנסון. כתבה: דורית גני. איירה: מורן יוגב. סדרת הישראליות, צלטנר ספרים, 2018

המכתב המלא כפי שפורסם בעיתון "השקפה", 14.12.1906

מכתב מבנות  מושבה בא"י

לכבוד עורך ה"השקפה" שלום,

ירשה נא כבודו להגיד לו מדוע ומה מחזיקות אנו טובה עבור חמשת המחברות הראשונות שכבר יצאו לאור מ"מלונו" הנעלה ועל כמה משתוקקות אנו לראות במהרה את המחברות הבאות אחריהן, וזה הדברים:

רבים מהם כעת בינינו, ההולכים בעקבות אדוני ומשתדלים לעשות שפתנו לשפה חיה, מדוברת. ושומעות אנו כבר גם בחוצות הערים, וגם בטיולנו בשדות, עברית מדוברת.

אולם, יכולות אנו להעיר על הדבור הזה מה שהעיר כבודו בהקדמת מלונו אודות הסופר סמולינסקי, כי הוא ספר אך ורק אודות ענייניים אשר היו ידועים לו מושגיהם בעברית. וכן עושים רוב המדברים עברית.

במשך גלותנו הארוכה התרחקנו מן מראות ומעשי הטבע, חדלנו להתבונן להם. היינו לעירוניים גמורים וכזאת נשארנו עתה בכפרים ובמושבות. ובדברנו עברית, מסתפקים אנו במושגים כללים אחדים, אבל אין אנו בני ובנות המושבות, בני הכפרים יודעים לקרוא בשם לכל אחד ואחד מהפרחים, מהצמחים היותר מצויים, מהציפורים העפים לפנינו, והרמשים המזמזמים באוזנינו בעת טיולנו, כמו ששכיח הדבר אצל ילידי הכפרים של העמים האחרים, לפי מה שאפשר לנו לשפוט, מספרי הקריאה שלהם, כי ביניהם לא היינו.

מאשימים בזאת את עניות שפתנו. אבל ההתנצלות הזאת אינה נכונה, אם אנו עוברים על פני מעשי ומראות הטבע מבלי התבוננו אליהם, ולפעמים מבלי גם להביט עליהם, אין זאת מפני עניות השפה, כי אם מפני שלא למדנו אותנו להביט ולהתבונן. אם היו עושים בבתי ספרנו, כמו שראינו עושים בבתי ספר הגרמנים במושבתם בחיפה למשל, לו התחילו המורים לזרז את תלמידיהם להביא לבית הספר, ולאסוף שמה: אבנים, צמחים, רמשים, וכו' מכל הבא מתחת ידי הילדים, ולו היו קוראים לפניהם שם לכל אחד מהדברים המובאים, ומסבירים את את ערך כל דבר ודבר, נחיצותו או הנזק שיכול למצח ממנו לאדם בכלל, ולאיכר בפרט, כי אז היינו מתרגלים להתבונן וההכרח היה מביא אותנו לחפש אחרי השמות העברים, ולהשתמש בהם, ואז היינו רואים כי במקום שחשבנו למצוא את עניות שפתנו אנו מוציאים את עושרה הרב והגנוז.

עד כמה נכונה השערתנו זו נוכל להביא ראיה מנפשנו אף כי אין זה אולי מן הנימוס ויכולים לחשדנו במעט יהירות.

כרוב בני גילינו היינו תמיד עוברות בקלות ראש ומבלי התבונן אל כל אלה הדברים אשר הערנו עליהם. והנה ראינו כי אחינו הגדול, איינו יודע אף פעם אחת לנסיעותיו הרבות אל כל פינות ארצנו הנחמדה, אל גם רק לטיוליו סביב הבית מבלי שוב עמוס בצמחים שונים, אבנים, מתכות, וכו'. והוא שומר עליה כעל פנינו, רושם על פתקה יפה מקום מוצאו של כל דבר ודבר, קורא לו בשם אשר לפעמים יצלצל צלצול כל כך מוזר לאוזנינו וכמעט שיכולים כי כי מגפף, ומלטף הוא אותם, אל נכון אוהב הוא את חברתם, עונג גדול הוא לו לשבת בתוכם. לקרוא אודותם וכו', ומעט מעט דבקה גם בנו מחלתו זו. והתחלנו להביא לו גם אנו מטיולינו חפצים מחפצים שונים, והוא הבל בנו בראשונה, ולאט לאט התחיל רושם גם בעבורנו על פתקאות, מחביא אותם בין גניזיותיו וככה השתלשל הדבר עד כי כעת היינו לעוזרותיו הרשמיות, והטיל עלינו את הכנת הצמחים, ההשגחה על כל הצמחים, האבנים אשר אסף, ויכולות אנו להעיד, כי הידיעות אשר רחשנו לנו כפרי העונג לדעת בטיולינו לא רק את שם רוב הדברים אשר אנו רואים כי גם את תועלתם, אם נמצאם הם בארצות אחרות, או רק סגולות ארצנו הם, כל זה משביע את נפשנו נחת, ומעניין אותנו לכל הפחות כמו סיפוריו של הסופר היותר מהיר. ובחופצנו לקרוא שמות עברים לכל הדברים אשר ראינו ולמדנו, היו לנו חמשת המחברות הראשונות של "מלוני" לסגולה יקרה, ומצאנו אותן מלאות וגם גדושות שמות ומוגשים נחמדים אודות אותם הדברים אשר חפשנו, ובזאת הנני בזה להודות לו מעומק לבותנו על העונג ששבענו על ידי כבודו, על הידיעות שרכשנו לנו על ידו ועל החובה היותר עמוקה לשפתנו החביבה אשר באה לנו מידו.

והנני מרשות לנו להציע לפני כבודו גת את ספקותינו והערותינו אודות אותם הביאורים שלא יכולנו להבין, או שלא נחה דעתנו מהם, ובקשה מכבודו לבלי ללעוג לפתיות כמונו, ומקוות עוד אנו כי יואיל כבודו להשיב לנו על שאלותינו כיד חוכמתו ואדיבותו הטובות עליו.

רבקה אהרונזון. שרה אהרונזון.

 

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

אחרי שהשתחררה מבית החולים שבו הייתה מאושפזת בשל מחלת הפוליו, פרסמה אסתר שטרייט-וורצל את סיפורה הראשון "זיוה", המתאר את הפרידה מחברתה מימי האשפוז שהלכה לעולמה.

"בינתיים גם עברתי את חוויות בית-החולים שלי, ובעקבות אישפוזי וניתוחי רגלי החולה כתבתי את הסיפור "זיוה". הפעם אבא לא מנע בעדי מלשלוח את הסיפור לעיתון, עיתון נוער בשם "ענות" בעריכת מרדכי קשתן ז"ל. לא היה לי אומץ לכתוב את שמי על הסיפור ובחרתי בשם ספרותי, שם של נער. את אסתר (שהיא הדסה) הפכתי להדס, ואת שמי השני צביה הפכתי לצבי.

כעבור זמן קצר, בבית הספר, קרא לי אבא לחדרו. ראיתי שפניו קורנות מאושר והבנתי שבשורה טובה בפיו. ואכן, הוא הושיט לי את החוברת המודפסת "ענות" ובה גיליתי את סיפורי מודפס באותיות מאירות עיניים. "זיוה" מאת צבי הדס. קשה לתאר כמה הייתי מאושרת אז. לא היה גבול לאושרי. אפילו השינויים המעטים שהעורך עשה בכתוב למגינת לבי לא הצליחו להעכיר את שמחתי הגדולה." 

(מתוך הספר: "מאורי עד אדי: קורות ספרי" מאת אסתר שטרייט-וורצל)

 

כך שִחזרה סופרת הילדים והנוער אסתר שטרייט-וורצל את גלגולו של הסיפור הראשון שפרסמה אי פעם בשנת 1944, כשהיא בסך הכל נערה בת 12.

את הסיפור "זיוה" כתבה אסתר בהסתמך על חוויותיה מאשפוז ארוך בבית החולים בגלל מחלת הפוליו שממנה סבלה. את "זיוה" מספרת הגיבורה אסתר בגוף ראשון, והוא מתאר את החברות שלה עם ילדה שהייתה מאושפזת לצידה בבית החולים, ילדה בשם זיוה גפן (שככל הנראה מבוססת על דמות אמיתית). היא מתארת גם את הפרידה האחרונה ממנה.

 

כשקוראים את הסיפור מלא העצב, הרגישות והבגרות, קשה להאמין שנערה בת 12 כתבה אותו.

גם מבוגרים הרי מתקשים להיות חולים ורחוקים מהבית תקופה ארוכה, גם מבוגרים מתקשים וחוששים לבקר את חבריהם החולים וגם מבוגרים מתקשים להתמודד עם המוות ולהיפרד.

היכולת של אסתר שטרייט וורצל לכתוב יפה ובצורה מלאת עניין וחכמה ורגישות, ניכרת כבר בסיפור הזה. כך שאפשר לקרוא בסיפור גם איזו נערה יוצאת דופן ונהדרת הייתה אסתר, וכמה כשרונית הייתה.

במחווה לסופרת האהובה חיפשנו בארכיונים ומצאנו את הסיפור המרגש "זיוה", ואנחנו גאים להציג אותו לקהל הרחב.

התמונות, כמו גם האישור לפרסם את הסיפור במלואו, ניתנו באדיבות בני משפחתה של אסתר ז"ל, ואנחנו מודים להם מקרב לב.

 

זיוה

מאת: צבי הדס, פתח תקווה 

פורסם בכתב העת "ענות", אייר תש"ה (תל אביב, 1944​)

מרגישה אני חוב בנפשי להציב ציון לחברה יקרה, אשר מתה בדמי ימיה. שמה היה זיוה גפן. זו היתה נערה בעלת רוח עליזה אשר גם ברגעי חייה האחרונים רחף החיוך על שפתיה.הכרתיה במקרה, בבית החולים. שכבנו בחדר אחד. היא לא יכלה להניע את חצי גופה, כי היתה משותקת. עם ראותי אותה בפעם הראשונה – אהבתיה. נפשותינו נקשרו בקשר חברי אמיץ כל הימים היתה שרה ומעודדת אותי, הילדה הקטנה בת האחת עשרה.בכל זאת הרגשתי שזיוה סובלת במסתרים וחשה כי קרוב קצה. אני, שהייתי גם כן חולה, הבנתי לה. והשתתפתי עמה בצערה, אם כי לא דברנו על זה.ואמנם, חששותי ביחס לעצבה של זיוה נתאמתו. -לילה אחד, כאשר שכבתי ערה במטתי וכל גופי כואב מהנתוח שנתחוני אותו בקר, שמעתי בכי כבוש, אשר הרעיד את נימי לבי.- זיוה, מה לך? – חרדתי.היא לא ענתה- זיוה, אנא, הרגעי!היא הפנתה אלי את ראשה ואמרה: אהה, אסתר, לבי כואב כל כך, לו היית יודעת כמה סובלת אני!- זיוה, אמרתי לה נרגשת, יודעת אני כמה סובלת את, אף אני סובלת לא מעט, אך חובה עליך להתגבר – ולקוות לטוב!- אה, כמה קויתי! אבל נשארה לבסוף רק התקוה. הישועה כבר לא תבוא… למה הצילוני ממות?… למה התאמצו הרופאים שאחיה עוד קצת… ואסבל יותר – בשביל שלבסוף אמות נאנקת מיסורים?! – – – קולה היה חנוּק.- לא, את טועה, אמרתי לה. כשהם שהצילוך ממות כך ירפאוך ממחלתך. רק התרגשותך הרבה מעוררת בך הזיות דמיון.- לא, אסתר, אינני מאמינה כבר…היא פרצה בבכי, ואני הקטנה בכיתי אתה יחד ושפתי לחשו תפלה. שתי נשמות צעירות בכו בלילה בבית החולים.אחרי שנרגעה קצת אמרה:- אסתר, מוכרחה אני… מוכרחה לספר. אינני יכולה להכיל יותר את המעמסה. אסתר, עשי לי טובה ושמעי לי!והיא החלה לספר.- תמיד הייתי ילדה חרוצה, וחביבה על כלם. חברותי אהבוני ותמיד שאלו בעצתי. כל הימים הייתי מאושרה, שרה, מדלגת מקפצת… אך בהיותי בת עשר באה עלי מחלתי זו. במשך שנים שכבתי במטה בלי להניע את הגוף. חברותי שכחוני, ואני הייתי גלמודה. – איך שוכחים ככה? הה! מי ידע את מכאובי אז? מי ידע כבר סבלתי מכל דבר עליז? בלילות הייתי מרטיבה את כרי בדמעות, וביום משתדלת לשמוח. בכל כחותי הייתי מוכרחה לשחק לפני האנשים משחק אושר! – הה, אסתר, מה גדלו מצוקותי!דממה נוקבת ומפחידה. — זוכרת אני, המשיכה לספר, את יום הפרדי מהורי, היום שבו נכנסתי, הנה. אבא הביט אלי ואמר לי בקול חנוק מדמעות, "זיוה… אלוהים ישלח… לך… רפואה שלמה". – הוא ידע מה הוא אומר. חרדת מות נשמעה בקולו הרועד.

 – זה כחצי שנה שוכבת אני פה. חצי שנה של סבל ויסורים, אך גם של תקוה ואמונה… עכשיו עבר הכל… יודעת אני כי בעוד זמן לא רב יתמו יסורי.

*

כעבור ימים אחדים נסעתי הביתה. לפני הפרדנו, כאשר היינו עוד ביחידות, אמר לי זיוה:

 – מה שמחה אני שהבראת. זכריני, אסתר, זכריני. אני אזכרך עד סוף ימי, הן כה טובה היית לי. – אהבתיך.

אני בכיתי בשמעי את דבריה אלה, אשר מרירות הסוף השחור זעמה מתוכם. היא נחמה אותי כאחות גדולה; נחמה אותי תחת אשר אנחמנה אני. בחום אמרתי לה:

 – זיוה, כל הזמן אתפלל לבריאותך.

נסעתי.

*

במשך חדש ימים הייתי קשורה לחדרי, אך משהחלמתי כליל ויכולתי להתהלך כחפצי – מהרתי לבקר את זיוה. הרופאים, אשר הכירוני, קדמו את פני בשמחה, אך אני לא שעיתי אליהם ורצתי אל זיוה.

נכנסתי לחדרה. היא שמחה בי מאד, ובקול שקט ורך אמרה:

 – כה דאגתי לך, אסתר. שמחה אני שבאת. שמחה אני לראות ששוב הנך מתהלכת כחפצך… וגם – שלא שכחת אותי.

מצב רוחה היה מרומם. היא ספרה לי שהנה הולכת ומבריאה. אבל אני השתדלתי להחליף את נושא שיחתנו באחר. מראה פניה הדועכים הדאיג אותי מאד. עיניה, אשר התנוצצו תמיד – אורן כבה.

ברטט בדמי לחצתי את ידה החלושה. שעת הבקור נסתימה. נפרדתי ממנה, והלכתי בלב מלא יאוש. קידם את פני רופאה, אשר שאלני:- איך זיוה בעיניך?

 – אור עיניה כבה – התאוננתי.

הרופא שתק.

______

במשך חדשים לא בקרתיה, כי הייתי טרודה למלא את חמר הלמודים שהחסרתי בימי מחלתי. בתוך המערבלת נשכחה.יום אחד בא אלי רופאה ואמר לי:זיוה מתאוננת ששכחת אותה, בואי עמי לביה"ח – אם לא תבואי תתחרטי – הוסיף בלחש.לבדי רצתי לבית החולים, כשאני מגנה את עצמי תוך כך על היחס המחפיר והטפשי. נכנסתי לחדרה של זיוה. היא ישנה. עמדתי על ידה. כלי מזיעה וכבדת נשימה. רחש המות דמדם בחדר. דמעות עלו בעיני, ומתוכן נסיתי לקבוע את דמותה בלבי: פנים נעימים מכוסים נמשים חנניים, עינים תכולות, נוצצות, שערות צהבהבות, אף מחוטב יפה, פה קטן… היא רזתה מאד, אך בת צחוקה החביבה לא סרה מעל פניה. לא התאפקתי ונשקתיה. "שלום זיוה" לחשתי ואצא.

בלילה נראתה לי בחלומי וכאילו אמרה: "תודה לך, אסתר, על בקורך. היי שלום." –

לעולם לא הייתי סולחת לעצמי אילולא נפרדתי ממנה פרידת נשיקה זו.