לביבה, סופגנין וראשו של הולופרנס

מה אכלו יהודים בחנוכה במהלך הדורות? מתי נכנסה הסופגניה לעסק? ממה עשו לביבות אם רק במאה השש-עשרה הגיע תפוח האדמה לאירופה? ואולי השאלה החשובה מכולם: ומה עם השמן המתוק שהובטח לנו?

כמה שנים לאחר עליית אנטיוכוס אפיפנס לכס שלטון השושלת הסלאוקית החל מרד החשמונאים. היה זה מאבק בין היהודים הקנאים לדתם ותרבותם ובין האליטה היהודית-המתייוונת שתמכה ברפורמות ההלניסטיות שביקש לקדם המלך החדש.

שלוש שנים של מאבק עיקש הובילו לניצחון החשמונאים: למרות השגת הניצחון המיוחל, נותר בית המקדש במצב של הזנחה וכאוס כזה שהכריח את המנצחים לחנוך את המזבח מחדש ולחגוג – באיחור ניכר – את חג הסוכות על שמונת ימיו. כמה מאות שנה לאחר נפילת החשמונאים סיפר התלמוד את הסיפור מזווית קצת אחרת: בהתעלמות גמורה מהעניינים הצבאיים, סיפר התלמוד על כהני המקדש אשר מצאו פך קטן המכיל כמות שמן זית שלא טומא שהייתה אמורה להספיק להבערת החנוכייה של המקדש ליום בודד, אך באורח נס הספיק השמן לשמונה ימים.

על פניו קשה לחשוב על סיפור מתאים מזה ליצירת חג מלא במאכלים שומניים ומדהימים – כאלה שגורמים לך להתנער באחת מכל ניסיונות הדיאטה הכושלים, הבטחות לשנה החדשה וגם סתם מהנימוס הבסיסי בזמן שאתה זולל אותם (זה בסדר, כולנו היינו שם). אבל מסתבר שלא כך הדבר – מאכלים מנחמים טבולים בנהרות שמן זית הם חידוש היסטורי מאוחר יחסית.

כד קטן, כד קטן, מלא בדבש תנובה טבעי לחנוכה

יהודית והולופרנס: סיפור חנוכה?

אזכור פך השמן הוא מהאזכורים הבודדים של מאורעות מרד החשמונאים בספרות התלמודית. מתוך כך, השאלה "מה אוכלים?", כנראה השאלה היהודית החשובה ביותר בחגי ישראל, לא קיבלה תשובה מספקת עד המאה הארבע-עשרה – לא כזאת שהמחקר ההיסטורי בנושא מכיר.

אז מה אוכלים בחנוכה של המאה הארבע-עשרה?

בסביבות המאה הארבע-עשרה הורה הרב הספרדי רבי ניסים בן ראובן גרונדי (הידוע בתור הר"ן) על אכילת חלב בחנוכה. כדי להצדיק מנהג זה מספר הר"ן סיפור מעניין: "בתו של יוחנן", מתוך דאגה עמוקה לגורל עמה, האכילה מפקד צבא אויב בגבינה כדי לגרום לו לצמא ולאחר מכן ערפה את ראשו. מות מפקד הצבא הוביל לבריחת חייליו.

סיפור זה מזכיר באופן מחשיד את סיפורה של יהודית והולופרנס. הר"ן, ובעקבותיו רבנים יהודים אחרים באותה התקופה, החלו לחבר באופן שגוי בין סיפורה של יהודית (שלא תמיד הוזכרה בשמה) ובין חג החנוכה – על אף שספר יהודית ממקם את גיבורת הסיפור מאות שנים לפני ימיו של אנטיוכוס. מיהי ​אותה יהודית וכיצד השתרבבה לסיפור חנוכה?

מדובר בסיפור יהודי קדום המופיע ב"ספר יהודית", חלק מהספרות החיצונית אשר נשמרה דרך הנצרות. זהו סיפורה של יהודית, אלמנה עברית שהתגנבה למחנה של מפקד כוחותיו של נבוכדנצר מלך בבל, הולופרנס, פיתתה אותה ביופייה, האכילה אותה מאכלי חלב (כפי שסופר בחלק מהגרסאות) שגרמו לו לצמא, השקתה אותו יין רב וכשנרדם המפקד המבושם – ערפה את ראשו. בכך עוררה פאניקה במחנה הפושטים הבבלים והבריחה אותם. בעקבות גרסאות עממיות של סיפור יהודית שהסתובבו בימי הביניים מצא הר"ן צידוק למה שהיה כנראה מנהג נפוץ – אכילת גבינה בחנוכה. זאת למרות ששמה של יהודית כלל לא מופיע בסיפורו של הר"ן.

יהודית, המשרתת וראשו של הולופרנס. ציור מאת ג'וזפה צ'זרי

ומה עם מנת השמן שהובטחה לנו?

מאכלים יותר מוכרים לנו בחנוכה מתחילים להופיע במאה הארבע-עשרה: בשירו הסאטירי, "אבן בוחן", שחיבר קלונימוס בן קלונימוס באותה מאה רחוקה בפרובנס מאזכר הרב והמשורר לראשונה לביבות בחנוכה. ממה היו עשויות הלביבות המוזכרות ב"אבן בוחן"? בייחוד בהתחשב בעובדה שתפוח האדמה יגיע לאירופה רק לאחר גילוי אמריקה במחצית השנייה של המאה השש-עשרה.

ההדפסה הראשון של 'אבן בוחן' משנת 1489 בנאפולי. מדובר באחד הספרים העבריים הראשונים שנדפסו.

בעקבות אותן גרסות עממיות של סיפור יהודית נמצאה תשובה לשאלה דוחקת. לפי גרסאות אחדות של הסיפור, כאשר רצתה יהודית לעורר צמא בגרונו של הולופרנס, האכילה אותה במאכלי גבינה ובלביבות. אותן לביבות היו מעין מאפה דמוי פנקייק (בדומה לזה שהכינה תמר לאחיה אמנון בסיפור התנכ"י). לאחר שערפה את ראשו של הולופרנס, ציוותה יהודית על ארוחת חג חגיגית – אותה כינתה "משלוח מנות". היא הורתה להכניס למשלוחים לביבות, מאכלים המכילים בצק ודבש, ובדומה למגילת אסתר ציוותה על שתיית יין כדי לעורר את שמחת החג.

'נר ראשון דחנוכה'. הזמנה לנשף לביבות משנת 1929

ומה לגבי השמן הנפלא? מתי נכנס לכל הסיפור? מסתבר שהכל נח על הסופגנין – האב הקדמון של הסופגנייה הנערצת עלינו. כבר במשנה מופיעה המילה סופגנין במסגרת דיון הלכתי מורכב בשאלת הבצק והלחם: מתי בצק הופך ללחם שצריך לשרוף, משעה שאין עוד הפרשת לחם לכוהני בית המקדש?

חגיגות חנוכה של עולים חדשים עם חיילי צה"ל, שנה לא ידועה. צילום: אוסף אדי הירשביין

מחברי התוספות, אשר הרחיבו את פירושיו של רש"י לתורה ולספרות התלמודית במהלך המאות השתיים-עשרה עד הארבע-עשרה, חיברו לראשונה את הסופגנין עם חנוכה. לאורך המאות הלך והתהדק הקשר בין הבצק הסופגנין וחג החנוכה כך שבמאה הארבע-עשרה כבר ברור לכל הקישור. וכך כותב הרב קלונימוס ב"אבן בוחן":

"ובחודש התשיעי בכסלו/
קול המון שלו לכבוד מתתיה בן יוחנן לא לגנאי/
ולכבוד כן חשמונאי/ ואספו הנשים החשובות/
בקיאות לעשות הבריה וללבב הלביבות/
ומראיהן טוב ייני ורגמני כמראה הקשת/
יאפו את הבצק מינים יעשו מטעמים מהעיסה/
רובץ קדרה וכן דייסא/ ועל הכל יקחו סלת חיטין/
/ויעשו ממנו הסופגנין והאסקריטין/
והשתיה כדת בשמחות וגיל על כל כוס וכוסו"

 

 

כתבות נוספות:

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

חליפת מכתבים בלתי-ידועה של גרשם שלום עם אשתו הראשונה אלזה-אֵשָה

"ואני ידידתי ראיתי גדולות בימים האחרונים": הצצה לחליפת המכתבים שהתגלתה לאחרונה בין גדול החוקרים היהודים של המאה העשרים ובין אשתו הראשונה.

גרשם שלום ואשתו הטרייה אשה. התמונה צולמה בירושלים בינואר 1924, סמוך לנישואיהם

ב-5 בדצמבר 2017 מציינים את יום הולדתו ה-120 של גרשם שלום (1982-1897), חוקר דגול למיסטיקה היהודית וסולל הדרך לעיסוק אקדמי במדעי היהודת בישראל. גרשם (ובשמו הגרמני גרהרד) שלום נולד בברלין למשפחה יהודית מתבוללת. אביו ארתור שלום היה הבעלים של בית דפוס משגשג. לגרשם היו עוד שלושה אחים גדולים ממנו, שניים מהם (ריינהולד ואריך) המשיכו את העסק המשפחתי לאחר מות אביו ב-1925, ואילו האח השלישי, וורנר, עשה קריירה פוליטית כחבר בכיר במפלגה הקומוניסטית, שממנה גורש ב-1926, למרות שהיה חבר ברייכסטאג (הפרלמנט הגרמני הכללי ברפובליקת וויימר) לאחר תפנית פוליטית במפלגה זו. אמו בטי, ריינהולד ואריך היגרו לאוסטרליה בעקבות עליית הנאצים לשלטון, וורנר נרצח במחנה ריכוז בוכנוולד ב-1940.

גרהרד/גרשם היה הציוני היחיד במשפחתו – עובדה שהפכה לנושא טעון בסכסוכים ממושכים עם אביו, שבסופו של הדבר גירש את בנו מבית המשפחה ב-1917. שלום למד מתמטיקה בינה (Jena), ברן (Bern) ובמינכן, אך שינה לבסוף את מסלול לימודיו וחקר בדוקטורט שלו את 'ספר הבהיר' הקבלי. גרשם שלום עלה ארצה ב- 1923, לאחר סיום לימודיו האקדמיים ובשיא ההיפר-אינפלציה בגרמניה, עבד מספר שנים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (כיום הספרייה הלאומית) ועם היווסדה של האוניברסיטה העברית מונה למרצה. במהלך שנות פעילותו המחקרית והאקדמית ייסד גרשם שלום תחום מחקר חדש במדעי היהדות: חקר המיסטיקה היהודית והקבלה. שלום נמנה בין האינטלקטואלים היהודיים הבולטים של המאה ה-20 וזכה בפרסים רבים בישראל וברחבי התבל.

 

גרשם ואשה

 

דמותו של גרשם שלום מיקדה לאורך השנים, ועודנה ממקדת, את תשומת ליבם של חוקרים רבים מישראל ומהעולם. רק בחמש שנים האחרונות יצאו לאור ביוגרפיות, קבצי מאמרים ופרסומי מכתבים, בין היתר מאת נועם זדוף, אמיר אנגל, ג'ורג' פרוצ'ניק, לינה ברוך. ספרים נוספים עתידים לצאת לאור בקרוב.

ערב עלייתו ארצה, בשנת 1918, הכיר שלום הצעיר את אלזה (אֶשָה) בורכהארט (1978-1896), בחורה יהודייה וציונית מהמבורג, לימים אשתו הראשונה. הידידות בין השניים נמשכה בכל השנים שקדמו לעלייתם ארצה ב-1923 ומצאה ביטוי – בין היתר – בחלופת מכתבים אינטנסיבית שקיימו. גם בתקופות שונות בהן נסע אחד מהשניים, נהגו להחליף מכתבים רבים וכך הצטברו 227 מכתבים וגלויות מאת גרשם שלום אל אשה ו-310 מכתבים מאת אשה אל גרשם מהשנים 1937-1918. למרות הקשר האינטנסיבי והממושך התברר במהלך השנים, שהזוג לא הסתדר בדרכו המשותפת, כך שהתגרשו בשנת 1936. שניהם התחתנו מחדש: גרשם שלום נשא את פניה פרויד ואשה את שמואל הוגו ברגמן, לשעבר מנהל בית הספרים, פרופסור לפילוסופיה ושכן לגרשם ואשה שלום בשכונת רחביה בירושלים.

ארכיונו האישי של גרשם שלום הופקד לספרייה הלאומית בנובמבר 1984. ארכיון זה עשיר ביותר ומכיל כתבי יד, יומנים ומכתבים רבים אל ומאת גרשם שלום. חלקים רבים מעיזבון זה שימשו בסיס לפרסומים שונים ובאופן זה הפיצו מידע על תחומי הידע והמחקר של חוקר המיסטיקה המפורסם. עד היום פורסמו ארבעה כרכים המכילים התכתבויות שונות של שלום, שני כרכים ובהן יומניו האישיים עד 1923 ועוד מחקרים שונים. אולם: חלקים ניכרים של ההתכתבות נשארו חסויים עד לאחרונה, ככל הנראה עקב אופים האישי למדי (אך לא בכל המקרים). ההתכתבות בין גרשם שלום ואשתו הראשונה לא הייתה נגישה לעיון עד לפני מספר חודשים, למרות שמרבית המכתבים לא בולטים בגלל אופים האינטימי בין שני בני הזוג. קריאת המכתבים מדגימה את הרמה האינטלקטואלית הגבוהה של שניהם, ומספר לא מבוטל של מכתבים אלה שופך אור על סוגיות ואנשים שליוו את השניים לפני ואחרי עלייתם ארצה.

מרבית המכתבים נכתבו בגרמנית ורק כמות קטנה בעברית, אלו הם בעיקר פרי עטו של גרשם שלום משנת 1923. כבר באביב של שנה זו עלתה אשה לארץ ישראל ורק באמצע ספטמבר הגיע גרשם שלום בעקבותיה. ככל הנראה הרגיש צורך "לתרגל" את חברותו בשימוש השפה העברית בחודשיה הראשונים בארץ ולכן חיבר את המכתבים בשפה זו. פה ושם אשה השיבה לו בעברית, אך העדיפה לכתוב את מחשבותיה בגרמנית. בשנים מאוחרות יותר וויתר גם גרשם על השימוש בעברית בחליפת המכתבים עם אשתו אשה.

חלופת המכתבים מכסה נושאים רבים, והיא חושפת בין היתר את דעותיהם הפוליטיות-ציוניות במסגרת פעילויותיהם בברית הנוער Blau-Weiss בגרמניה, מספקת הצצה גם לחיי היומיום הקשים בשנים הראשונות לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, אך גם על חברים וידידים משותפים. שמות מפורסמים מופיעים יחד עם מעשים ודיווחים פחות ידועים, בראש ובראשונה של ועל ש"י עגנון, שהיה מיודד מאוד עם שניהם סביב שנת 1920. אשה, שלמדה באוניברסיטת מינכן, פגשה את עגנון פעמים רבות בעיר זו ודיווחה על כך לגרשם, שנדד בין ברן, מינכן, ברלין ופרנקפורט. גם וולטר ודורה בנימין היו חברים קרובים לשניהם ובהתאם לכך הפילוסוף ואשתו מוזכרים רבות במכתבים של שניהם. גם שמות אחרים מוזכרים: גרטה ואריך בראואר, טוני הלה, וואלריה גרינוולד (שלפי המכתבים כמעט נשאה לש"י עגנון), שמואל סמבורסקי, שמואל הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון, הזוג טיכו, זלמן שוקן, קיטי שטיינשניידר, מרטין בובר, היינץ פפלאום (שעברת את שמו לחירם פרי), וורנר קרפט, לודוויג שטראוס ורבים אחרים. אין ספק שחליפת המכתבים בין אשה וגרשם שלום מהווה מקור היסטורי חשוב ביותר, לתולדות הציונות בשנות ה-20 ו-ה30 של המאה הקודמת, למצב בגרמניה ובארץ באותן שנים ולחייהם של אנשים בולטים מהתקופה.

להלן קטע ממכתב ששלח שלום בעברית אל אשה ב-י"ח תמוז תרפ"ג (2 ביולי 1923) ובו מדווח לה על פגישה בבאד הומבורג בגרמניה (אז מקום מגוריו של ש"י עגנון), שבמיוחד ריגשה אותו:

ואני ידידתי ראיתי גדולות בימים האחרונים. שלשום יום שבת היה ובאתי להומבורג לבקר את עגנון. והקראתי לפניו תרגום מעשה עזריאל משה שומר הספרים והוא נתלהב מאד ונהנה מזה. (בעת האחרונה הוא נכה-רוח מאד והולך קודר ומתאונן ומתלונן על הזמן פי עשר משעשה תמיד.) אמר לי, רצונך להכיר את אחד העם? אמרתי אני: כמובן, והלא מצוה היא לקבל פני הרב, הוא רב ומורה הדור, ואפילו אחד העם שכנראה נמצא בבחינת "זקן ששכח תלמודו" במדה ידועה, לא יקל בעינינו. אבל לא היתה כוונתו של עגנון לזה אלא להביאני ולוודע אותי לביאליק! כי הלכנו לביתו של מר סמיטיצקי ושם ישב איש על השולחן והנה ביאליק. ונכנס בשיחה עמי ותהה על קנקני וקבלני בידידות גדולה.

ואנחנו דברנו עברית, כמובן, ואני היום שמח מאד, כי ביאליק (שמדבר עברית אשר ממש אין דוגמתה בכל הארץ והשפעתי לטובה ונתלהבתי ממש מרמת הדבור החזק והאמיץ הזה) שבחני מאוד מאוד על דבור העברי שלי וכמעט נשקני וחבקני כדרך הרוסים בשמעו תולדותי ולא רצה להַאֲמִין. ועל זה אני שמח כי ראיתי שכבר זכיתי לעמוד בפני גדולי עולם. ודברנו כמה שעות על הקבלה וראיתי כי זה האיש גדול הדור הוא באמת ולא שקר העידו בו. יש לו פנים משונים ואדירים מחד. דומה לאכר רוסי מכל וכל ואינו דומה לו עוד במשהו בשעה שפותח פיו ומדבר כי אותה שעה מתמלאת פניו יופי של מעלה ורוח של חיים ממש ולא רבו לי הימים מיום עמדי על דעתי שראיתי אנשים כאלה ואמנם רק עגנון יכול להשות ולהדמות לו. ואף על פי שאיננו מדבר בשום אופן בדרך גבוה או "במליצה" בכל זאת זהרה של שכינה שפוכה ונמשכת על דבורו והוכחתי לראות שיש עברית בעולם וכי כדאי ללמוד!

ובשעת שיחתנו נכנס גם אחד העם והוא מדבר כמו שהוא כותב, בדרך משכיל ופקח ונכנס לתוך וכוחנו וטען טענות של ממש כאלו היו כתובות על ספר על פרשת דרכים! אבל ירד פלאים ורק ניצוץ נשאר בו, וישבנו שם כמה שעות (ביאליק מדבר פי מאה ממני: מתחיל ואינו מסיים) [עמוד 3] וכאשר יצאנו לפנות ערב, אמר עגנון אלי: עתה ראית שני גדולי הדור, האריה והפיל!!! ומשם הלכנו למקום אחר וראינו שערוריה ונמאסת היא בעיני: היינו אצל ה"רבי מהוסיאטין" נכדו של הרישינֶר למלוה מלכא וראינו את החסידות בירידתה ובקלקולה, ושם דברנו עם כמה חסידים שוטים אשר ספרו למשל כי שלמה בובר הזקן לא חבר ספריו מלבו וממנו, אלא נתן לאיזה ליטאי מ' זהובים והוא כתב את ספרו!! ואמר זה החסיד עוד: מסתמא נכדו זה עושה כמעשה זקנו, ומה לנו תועלת בספרי אנשים שאינם מאמינים כי יש אלקים שופטים בארץ ואוכלים טרפות בפרהסיה.

וכביכול ראיתי ביום זה כל היהדות כלה בגדולתה ובירידתה והדברים עשו עלי רושם גדול מאד. הגע בעצמך – אמר לי עגנון – את עם הארץ ובור זה שאיננו יודע דף גמרא ורש"י ואולי אף חומש איננו מבין, מכנים אוֹתוֹ בשם הקדוש והנורא רבי, שמשמעו מוֹרִי, ולביאליק שהוא רבן של כל בני הגולה והאיר עיני ישראל הכהים, אומרים "מַר ביאליק", ככה הפכנו הקערה. והצדק אתו! ועוד ראיתי שם אנשים שהכַּרְתִים בְשֶכְבָר הימים, וגם שבתי לראות איש אחד בן גילי מאנשי ה"יונג יודא" בשנת תרע"ג אשר נעשה לדיוקן של צבוע כמו שמפורש בגמרא סוטה, ופנים מכוערים ומגועלים כאלה מעולם לא ראית והיה מן הראוי לצייר אותו, ואם כן עולם ומלואו ראיתי ביום קָצֵר. וגם מחר אסע לשם ואמשיך שיחתי עמו. הוא רוצה באולי למסור לי כל ענין הקבלה בעתון המדעי שלו "הַדְבִיר".

התכתבות זו וחלקים חדשים אחרים מארכיונו של גרשם שלום יוצגו לציבור באירוע בספרייה הלאומית: ספרים גנוזים ומכתבים סמויים, יום ב', 4 בדצמבר 2017 (ט"ז כסלו תשע"ח)

 

מכתבו של גרשם שלום לאשתו אשה

 

"השמש הייתה מדלגת על ארץ ישראל, לו הייתה יכולת הבחירה בידה"

בשנת 1867 הגיע מארק טוויין למסע תענוגות בארץ. מה חשב טוויין על ארץ הקודש? הצטרפו איתנו למסע בעקבות המסע ההוא

מארק טוויין (מסומן בעיגול) ו"התמימים" על סיפון הקוויקר סיטי

קראו ושתפו את הסיפורים שמאחורי התמונות, הספרים והשירים בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "הסיפור מאחורי"

לאחר המצאת ספינת הקיטור במאה התשע-עשרה, מאות צליינים אמריקנים הציפו את ארץ הקודש ועשו עשרות מסעות עלייה לרגל. בעידן בו כל אמריקני פרוטסטנטי התבקש לשלוט היטב בתנ"ך, אמריקנים רבים הכירו את שמות כל האתרים ההיסטוריים בארץ ישראל ואת הגיאוגרפיה שלה. עולי הרגל האמריקנים הראשונים הגיעו לארץ ישראל כבר בשנת 1819. עם כינון היחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית בשנת 1832 הוסר המכשול הבירוקרטי למסע המפרך ממילא.

תעשיית התיירות הקדושה שהתפתחה במהירות מסחררת עוררה את הנטייה הטבעית של מארק טוויין ללגלגנות ולסאטירה. בשנת 1866 יצא טוויין לבחון את התענוג בעצמו. הוא חבר למספר צליינים, אותם כינה בזלזול "התמימים", ועלה יחד איתם על ספינת "קוויקר סיטי" בדרכה לארץ ישראל.

ה"קוויקר סיטי", ספינת המלחמה ששירתה במלחמת האזרחים האמריקנית ועברה הסבה לספינות תענוגות. התמונה לקוחה מתוך קטלוג "ארץ החלומות: נוסעים אמריקאים לארץ הקודש במאה ה-19"

עוד בטרם יצא, חתם טוויין על חוזה לכתיבת חמישים ואחד מאמרים קצרים על המסע. במכתבים שחיבר בארץ ובמאמרים שאוגדו מאוחר יותר לספר אחד בשם "The Innocents Abroad", עולות מחשבותיו של טוויין על הארץ העתיקה אותה פגש.

"מסע תענוגות בארץ הקודש", הגרסה העברית והמקוצרת של הספר שחיבר טוויין. גרסה המכילה רק את ההפלגה ואת הפרקים המתארים את שהותו של טוויין בארץ.

"מסע עינוגים" על סיפון "בית כנסת" צף

מרגע שעלה לסיפון ניצל טוויין את עטו המושחז כדי להצליף לכל כיוון: לאולם התפילה בו התאספו הצליינים קראו "המופקרים שבינינו בית כנסת". בעוד שכל "מסע העינוגים דמה למסע לוויה ללא גופה." שותפיו האדוקים יותר למסע התרעמו במהרה על האופן בו בחר להעביר את המסע בים: הימורים יחד עם הצעירים שבנוסעים, שתייה לשוכרה, עישון מקטרת ונשיאת שם השם לשווא בכל פעם שהרגיש שהספינה מתעכבת שלא לצורך.

שישה חודשים עשה העיתונאי והסופר המתחיל בדרכים: הוא ושאר "התמימים" עברו תחילה באירופה בדרכם אל גבולות האימפריה העות'מאנית. כשהגיעו לקונסטנטינופול צולם הסופר עבור כרטיס הכניסה לאימפריה על ידי האחים עבדאללה, הצלמים הרשמיים של "השער העליון", סולטן האימפריה העות'מנית.

כרטיס הביקור של מארק טוויין בקונסטנטינופול, בדרכו לארץ ישראל. כרטיס הביקור הודפס באנגלית ובערבית ושמור באוסף קרן שאפל לכתבי יד

ומה חשב הסופר על הארץ עצמה?

ב-24 בספטמבר 1867, קנה הסופר ספר תנ"ך מהודר לאמו. במכתב ששלח אל בעל חנות הספרים, מר אסיאס, ביקש ממנו לשלוח את הספר לארצות הברית – לא לפני שהוא מוסיף את המילה "ירושלים" בעברית, כנראה כדי להרשים את האם המודאגת. הוא, לעומת זאת, לא התרשם מהארץ אותה רואות עיניו כלל וכלל.

עותק של ספר התנ"ך שרכש מארק טוויין עבור אמו. התנ"ך שמור באוסף קרן שאפל לכתבי יד. התמונה לקוחה מתוך קטלוג "ארץ החלומות: נוסעים אמריקאים לארץ הקודש במאה ה-19"

מהרגע שהגיעו לארץ המיוחלת, מיהר טוויין להתייחס בביטול לאדיקות הדתית שהפגינו שאר משתתפי המסע: על פי דיווחיו, חבריו למסע ניצלו כל הזדמנות לבכות ולהתפלל בהיסטריה, אך לא שכחו גם לשדוד ככל שיכלו מעתיקות המקום. בניגוד גמור לשאר חבריו למסע, טוויין לא התפייט והשתפך. הוא ציין לגבי היום הראשון בארץ הקודש כי "הספקנו לעבור רק שעת מסע אחת בתחומי ארץ הקודש – עדיין לא הבנו שרגלינו ניצבות על אדמה שונה מזו שהיינו רגילים בה מאז ומעולם".

מארק טוויין (מסומן בעיגול) ו"התמימים" על סיפון הקוויקר סיטי

תושבי האזור נראו לו קטנוניים וצרי עין והמחירים המופקעים שהציגו בפני הצליינים רק הוכיחו זאת. על גדות ים גינוסר, בעודו מדמיין ברוחו את ישו מלמד את תורתו לדייגי האזור ואת יוספוס פלביוס מפקד על צי ספינות המלחמה שלו, ניסו הצליינים להשיג טרמפ על סירה של אחד המקומיים. לפני שהספיקו להתמקח על המחיר המופקע שדרש הדייג, שט האחרון מהמקום והותיר את הצליינים ההמומים להטיל את האשמה זה על זה.

הוא מאס בפרימיטיביות של היישובים והדרכים בהם נתקל וקבע בעודו מביט על נחל דן ש"למרות הכתוב במדריכי הטיולים הסוריים, אין ביופי המרהיב של המקום כדי לזעזע ולערער את שפיותו של אדם מאוזן בנפשו" (עמ' 22 ב'מסע תענוגות בארץ הקודש'), קביעה שמשקפת את היחס הכללי שלו לארץ העתיקה שפגש במסעו.

אולם לא רק לגלוג הציע טוויין ביחסו לארץ: מוטיב מרכזי שמלווה את דיווחיו הוא הקיטוב בין הקידמה האמריקנית לבין שעבודה של ארץ הקודש לעברה. לדעתו, דווקא בגלל שבני שלושת הדתות מתייחסים אל ארץ ישראל ביראת קודש, היא מתייסרת במצבה הנוכחי והעלוב. באחת מהפסקות החדות והיפות ביותר בספר קובע טוויין ש"פלשתינה שוממה ונטולת חן. ומדוע שתהיה אחרת? הייתכן שקללת האל תייפה את הארץ? פלשתינה כבר איננה שייכת לעולם הזה. היא מקודשת לפיוט ולמסורת – היא ארץ החלומות." (עמ' 156 ב'מסע תענוגות בארץ הקודש').

 

כתבות נוספות:

נחיתת האונס שהולידה את הנסיך הקטן

כששושנה דמארי סירבה לשיר את כלניות

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

הסיפור המפורסם ביותר של לוין קיפניס על "אליעזר והגזר" מוכר בכל בית בישראל, אך האם ידעתם שהסיפור נולד בכלל ברוסיה ורק "עלה" ארצה ושהמעשה בגזר הוא בעצם מעשה בלפת? כל התשובות בכתבה

עטיפת הספר "אליעזר והגזר" עם איוריה של פזית מלר-דושי

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ
מַעֲשֶׂה בְּגֶזֶר!
זָרַע אוֹתוֹ בְּגַן הַיֶּרֶק
סַבָּא אֱלִיעֶזֶר.

גֶּזֶר, גֶּזֶר, גֶּזֶר, גֶּזֶר –
אֵין כָּמוֹהוּ גֶּזֶר!
זָרַע אוֹתוֹ בְּגַן הַיֶּרֶק
סַבָּא אֱלִיעֶזֶר…

כולנו גדלנו על שיר-הסיפור של לוין קיפניס ולא פיקפקנו לרגע בכך שהיה גזר בגן הירק ושסבא אליעזר הוא זה שזרע אותו שם, אבל האם זו האמת? האם אתם בטוחים שזו האמת?

ובכן, לפני שנים רבות רבות, בארץ רחוקה רחוקה, הגזר של סבא אליעזר נולד בתור לפת! מעשייה רוסית בשם "הלפת הענקית" (Репка), שהתפרסמה בשנת 1863 באוסף שנערך על ידי אלכסנדר אפנאסייב, הייתה ההשראה ל"אליעזר והגזר" של לוין קיפניס, ולגרסאות רבות לסיפור שנכתבו בספרות הרוסית ואפשר שגם בספרות העולמית.

גרסה מאוירת יפהפיה שכתב טולסטוי ותירגם יהודה אטלס. איורים: נִיֵב שַׁרְקִי. הוצאת קרן, 2004

קיפניס, חתן פרס ישראל, משורר, סופר וצייר עברי, שעסק גם בחינוך ילדים, נולד ברוסיה ועלה לארץ בשנת 1913. הוא חיבר, תירגם ועיבד לא פחות מ-1300 יצירות: שירים, סיפורים קצרים וספרים. "אליעזר והגזר" מבוסס על הסיפור העממי הרוסי שקיפניס ודאי הכיר מילדותו וביקש לכתוב לו נוסח עברי. וכך זה היה, שבשנת 1929 בקובץ "מעשיות", פירסם קיפניס את הנוסח הראשון שלו לסיפור שנקרא: "סבא יפת והלפת".

לוין קיפניס, מתוך אתר מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים

הסיפור נפתח כך:

הָיֹה הָיוּ:
סַבָּא, סַבְתָּא, נֶכְדָּה,
כֶּלֶב נוֹבֵח, חָתוּל חֲבַרְבָּר,
וּבְחוֹר הָרִצְפָּה – עַכְבָּר.

הָלַך סַבָּא וְשָׁתַל בַּגַּן לֶפֶת.
עָלְתָה הַלֶּפֶת וְגָדְלָה עַד מְאֹד.

הָלַךְ סַבָּא לִשְׁלֹף אֶת הַלֶּפֶת.
הואּ מוֹשֶׁך – וְהִיא אֵינָה נִשְׁלֶפֶת!

מהדורה חדשה בהוצאת "גירסא דינקותא" של הסיפור "סבא יפת והלפת". איורים: ג'קי ירחי

קיפניס לא היה היחיד וגם לא הראשון שתירגם את הסיפור לעברית. קדם לו המחנך, המחבר והמתרגם שלמה ברמן שפירסם את הסיפור במקראה "גן הילדים" שנדפסה בהוצאת "תושיה", בוורשה, 1905. המקראה נועדה ללמד עברית את "פעוטות בני ישראל", מבני שש עד שמונה שנים. ברמן ביקש לעשות את הדבר בדרך קלה והדרגתית ולהגיש לילדים טקסטים מעניינים. הוא מצא שבמקראות הישנות "או שהעניינים הניתנים לפני הילדים הקטנים רציניים הם יותר מדי ואין מוח ילדים בני שש או שבע שנים סובלם" או שהם "חסרי כל רעיון" או שהם "פדגוגיים מדי". ברמן רצה לתת לילדים אפשרות לקרוא את הקטעים בעברית ולתרגמם "לשפה המדוברת בפיהם" – רוסית. הינה הגרסה של ברמן לסיפור הלפת. שימו לב למילה "שָׂבָה" שהופיעה בתרגום ההוא ושלא שרדה ועברה לעברית של ימינו שאליה אִמצנו באהבה דווקא את המילה "סבתא".

מתוך "גן הילדים" מאת שלמה ברמן, הוצאת "תושיה", ורשה, 1905

המשוררת והסופרת כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים, מרים ילן-שטקליס, תרגמה אף היא את הסיפור על הלפת שמתעקשת ואינה נתלשת בספרה "תפוחי העלומים" שבו הביאה אגדות-עם רוסיות שבחרה ותרגמה לעברית. הינה העמוד הראשון מתוך הגרסה שלה:

הלפת מתוך: "תפוחי העלומים", מרים ילן-שטקליס. אייר: נחום גוטמן. עם עובד, 1971

אז איך בסופו של דבר הפכה הלפת לגזר אתם ודאים תוהים? ובכן, כשפרסם לוין קיפניס את הסיפור על סבא יפת והלפת, הוא גילה במהרה שהלפת אינה די מוכרת בארץ. וכך, החליט קיפניס להחליף את הלפת לגזר ובהתאמה את סבא יפת לסבא אליעזר. את הגרסה החדשה הוא פרסם כעבור שנה ב-"גליונות", 1930. מאז הסיפור גם הולחן והומחז וזכה בארץ לחיים חדשים. קיפניס, שהכניס בו שינויים כה רבים, ודאי כבר ראה בו סיפור שלו.

ומאז, כולנו, מן הגדול אל הקטן, מסבא, סבתא ונכדה דרך הכלב, החתול והעכבר, "אַחַת-וּשְׁתַּיִם – פּוֹשְׁטִים יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וּמוֹשְׁכִים בַּגֶזֶר" למען המטרה המשותפת. האם אתם מעלים בדעתכם איך היו נראים חיינו אילו כל השנים האלה היינו מגייסים את כל כוחנו כדי למשוך עם סבא יפת בלפת?

איור מתוך גרסה רוסית לסיפור

והינה שיר-הסיפור מתוך "רגע עם דודלי". האיכות לא במיטבה, אבל נעים להיזכר ברגע.

 

"אליעזר והגזר" אינו הסיפור היחיד שעובד מהספרות הרוסית לפני זמן כה רב עד ששכחנו בכלל שהוא הגיע מארץ רחוקה רחוקה ונולד בשפה אחרת. עוד סיפור כזה הוא המפוזר מכפר אז"ר של לאה גולדברג. כן, כן, הסיפור הזה:

אִישׁ אֶחָד הָיָה בָּעִיר,
כָּל תִּינוֹק אוֹתוֹ הִכִּיר:
זֶה הָאִישׁ הַמְפֻזָּר,
הַמְפֻזָּר מִכְּפַּר אֲזַ"ר.

אך על כך, בכתבה אחרת.

 

לקריאה נוספת

עוד על אליעזר והגזר באתר של חוקרת ספרות הילדים ד"ר שמעונה פוגל