"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

תיעוד היסטורי מצמרר: 59 מעטפות המעידות על השמדתן של עשרות קהילות יהודיות ברחבי פולין. "חשוב שהעולם ידע כי הפולנים היו שותפים למעשי האכזריות של הגרמנים בתקופת השואה, וידעו על הזוועות".

"יש בידי פריט חשוב מאוד שאני מוכרח למסור אותו לידיכם", אמר הקול שמעבר לקו, "ואני מבקש שתבואו לקבלו באופן אישי, בהקדם." שמו של האיש שהתקשר בהתרגשות לפני כחצי שנה אל מחלקת הארכיונים, מוכר היטב בספרייה: זהו המהנדס יוסף וייכרט, בנו של מיכאל וייכרט, שארכיונו הגדול והעשיר שמור בספרייה הלאומית מזה קרוב ליובל שנים.

כאשר באנו לבקרו בתל-אביב, ציפתה לנו הפתעה: מר וייכרט הגיש לנו פריט שלא הופקד, מסיבות שונות, עם יתר חומרי הארכיון של אביו, ונותר ברשות המשפחה. בהתרגשות רבה הוא מסר לידינו אלבום בכריכה דהויה ואמר: "כעת זהו הזמן למסור פריט היסטורי זה לידיכם. חשוב שהעולם יכיר את הסיפור ויזכור, ויידע גם כי הפולנים היו שותפים למעשי האכזריות של הגרמנים בתקופת השואה, וידעו על הזוועות".

בתוך האלבום, סודרו בקפדנות רבה 59 מעטפות של מכתבים שנשלחו בין ספטמבר 1940 למאי 1941 אל סניפיו השונים של ארגון העזרה הסוציאלית היהודית העצמית, מן המשרד המרכזי בקרקוב. מיכאל וייכרט, יושב-ראש הארגון, קיבל את כל המכתבים ששיגר בחזרה.

שירות הדואר הפולני החזיר אותם למשרדו, זמן מה לאחר המשלוח, בתוספת הערות שונות, בכתב יד, על גבי המעטפה: "עזב את הכתובת"; "היהודים גורשו" או "מועצת היהודים איננה קיימת עוד".

אין ספק כי הדוורים הפולנים ידעו היטב מה עלה בגורלם של הנמענים, שאת מכתביהם החזירו לשולח. מיכאל וייכרט הזדעזע מן המכתבים שחזרו, ביודעו כי ההערה של הדוור הפולני על גבי כל מעטפה רומזת על קיצה של הקהילה, שאיננה עוד. המעטפות, שחלקן הוטבעו גם בחותמת פולנית: "ניצחון לגרמנים בכל החזיתות!" הביעו בעיניו גם את שיתוף הפעולה וההזדהות הבלתי-מסויגת של פונים רבים עם מעשי הנאצים.

על המעטפה למעלה: הלוגו של "ארגון העזרה הסוציאלית היהודית העצמית" מתחתיו, חותמת אדומה: "ניצחון לגרמנים בכל החזיתות!" ארכיון מיכאל וייכרט, הספרייה הלאומית.

 

וייכרט החליט להטמין מעטפות אלה במקום מסתור, יחד עם תיעוד נוסף מאותם ימים. בסוף המלחמה, הוא הוציא מעטפות אלה ממקום מחבואן, כך סיפר לנו בנו, שהיה עד לאותו מעשה, וצירף אותם לארכיונו. אך מי היה מיכאל וייכרט ומה היה אותו ארגון שבשמו שלח את אותם מכתבים אל עשרות הקהילות בפולין?

מיכאל וייכרט נולד בשנת 1890 בעיר פודהייצה, גליציה המזרחית. משיכתו לעולם הספרות והתיאטרון והצטיינותו בלימודים קלאסיים התוו את דרכו של צעיר מוכשר זה, שהחליט להקדיש את חייו לתיאטרון היהודי.

לאחר שסיים את לימודיו, בהצטיינות, בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה, הוא נסע לברלין ונרשם ללימודים באקדמיה לאמנויות הבמה שבראשה עמד הבמאי הנודע מקס ריינהרדט. בתום מלחמת העולם הראשונה חזר וייכרט לפולין והתיישב בבירה ורשה, שם פתח, בשנת 1929, סטודיו לתיאטרון ניסיוני צעיר שהתפתח, בהדרגה, ל"תיאטרון היהודי הצעיר" ("יונג-טעאטער"). על אף ההצלחה הגדולה שהייתה מנת חלקו של וייכרט כמנהלו של תיאטרון זה, הוא נאלץ לעבוד במשרה נוספת, כדי להשלים את הכנסתו הדלה, ועסק במקצועו כעורך דין בשירותם של מוסדות צדקה וסיוע סוציאלי יהודיים שונים.

ד"ר מיכאל וייכרט

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מצא עצמו וייכרט, יועצו המשפטי של ארגון הגג שאיחד את ארגוני העזרה הסוציאלית העצמית היהודיים בפולין, עומד בעין הסערה. מנהיגותו הטבעית הביאה אותו להיות האיש שהחליט לקבל את הצעת הגרמנים להמשיך ולהפעיל ארגונים אלה. כספי הסיוע, שהגיעו לאותה התאגדות מארגון הג'וינט בארצות הברית, היוו גורם מכריע בהחלטת הגרמנים להתיר את פעילותו גם להבא, תחת פיקוחם ההדוק. במאי 1940 הועבר וייכרט לקרקוב, שם מונה להיות יושב-ראש ארגון העזרה הסוציאלית היהודית העצמית – ייס"א (יידישער סאציאלע אליינהילף או בפולנית: Żydowska Samopomoc Społeczna – ŻSS).

לצד וייכרט, שימש בהנהלת הארגון גם מארק ביברשטיין, ראש היודנראט בקרקוב. קשריו ההדוקים של ארגון זה עם השלטונות הגרמנים היו לצנינים בעיני רבים, ובסוף המלחמה הם אף גרמו להאשמתו של וייכרט בשיתוף פעולה עם הנאצים. האשמות אלו פגעו מאוד בווייכרט, שהקדיש שנים רבות לטיהור שמו ולהוכחת חפותו.

"מועצת היהודים בלשנו איננה קיימת עוד". מעטפה שהוחזרה על ידי הדואר הפולני במאי 1941.

כל קשרי החוץ של ייס"א היו חייבים להתנהל – בפקודת השלטונות – באמצעות הצלב האדום הגרמני, ובכלל היה הארגון כבול לפיקוח הדוק מצד השלטונות. אף הנהלתו אושרה ישירות על ידי השלטונות בספטמבר 1940. לארגון היו יועצים לכל אחד מארבעת מחוזות הגנרל-גוברנרמן ונציגים לוועדי העזרה המקומיים. באמצעות ייס"א חולק המזון ליהודי הגנראל-גובנרמן ונוהלו פעולות סיוע רחבות היקף אחרות – כגון הפעלת מרכזים להכשרה חקלאית שבהם נמצאו חברי תנועות הנוער הסוציאליסטיות, עזרה ליהודים במחנות כפייה, ועוד.

סניפי הארגון בערי השדה, שהיו כפופים לווייכרט מבחינה מנהלתית כללו יישובים רבים. הנהלת הארגון בקרקוב, בראשותו של וייכרט, תיאמה, יזמה ופיקחה על פעולות העזרה הסוציאלית בכל היישובים שבתחום אחריותה, ובכלל זה של ארגונים שונים שהיו, למעשה, כפופים לה אך פעמים רבות ניתן להם חופש פעולה מלא. במשך שלוש שנות פעילותו, טיפל ארגון זה בכחצי מיליון בני אדם, מחצית מן המספר הכולל של יהודים ששהו באזור שתחת אחריותו. למרות הפער העצום בין צרכי הציבור לבין היכולת לסייע לו, הארגון העצמי הצליח לספק מנות מזון למטבחים של בתי תמחוי, לשלוח חבילות של מזון יבש, תרופות ובגדים לנזקקים. עם תחילת יישומו של "הפתרון הסופי", נסגר הארגון בפקודת הגרמנים. ב-29 ביולי 1942 פסקה פעילותו ובמקומו נפתח משרד לעזרה עצמית יהודית, שהיה כבר כפוף לגסטאפו ומפוקח באופן הדוק על-ידו.

החיכוכים הרבים שבין וייכרט לבין ארגוני המחתרת הפולנים השונים הביאו לכך שהוא נאלץ להסתתר מפניהם ולהיות בסכנת-חיים כפולה שנבעה לא רק מזעמם של אלה שראו בו משתף פעולה עם הכיבוש הנאצי, אלא גם מן העובדה שלמעשה כבר נידון למוות גם על ידי הגרמנים עצמם, שהוציאו נגדו צו מעצר. וייכרט, רעייתו ובנו הצליחו לשרוד את ימי האימים של השואה. עם בואם ארצה, בשנת 1958, הם נשאו במטענם גם ארכיון גדול ויקר ערך של תיעוד ייחודי בחשיבותו לתולדות השואה – אך גם, ואולי זה היה העיקר בעיני וייכרט עצמו – חומרים שסיפרו את תולדות התיאטרון היהודי בפולין ערב השואה, בזמן המלחמה ובתקופת הפריחה הקצרה שלאחר המלחמה.

הערות הדוור הפולני שהחזיר את המכתב לשולח. ארכיון מיכאל וייכרט, הספרייה הלאומית.

מעטפות המכתבים שהוחזרו לווייכרט מן הסניפים השונים של ארגון העזרה שבהנהלתו, היו עדות צורבת וזיכרון כואב לאותם ימים קשים. הדוורים הפולנים הם אלה שלמעשה הודיעו לו על השמדתן של עשרות קהילות יהודיות ברחבי פולין. תיעוד יוצא דופן זה שמור מעתה בספרייה הלאומית והוא עומד לרשותם של חוקרים והיסטוריונים שללא ספק, עוד ימשיכו ויחקרו פרק אפל ונורא זה בהיסטוריה האנושית.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות:

1932: הניצחון האדיר של יהודי בולגריה על האנטישמיות

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

 




אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הצטרפו אל חיים נחמן ביאליק למסע אל נבכי השיר "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ"

ביאליק ורעיתו מאניה (ברלין, תרפ"ב)

"סיפר לי פעם חבר, בנאי בתל-אביב – שנספה לפני כמה שנים בתאונת עבודה – על אהבתו של ביאליק לאנשי העבודה, ובפרט לבנאים היהודים.

וזו לשון הסיפור:

'עמדתי פעם על פיגום גבוה שקוע כולי בעבודתי. הנחתי לבני-סיליקט לאורך חוט מתוח על הקיר ומפזם לעצמי בדבקות את השיר של ביאליק הכניסיני תחת כנפך… לפתע שומע אני קול מלמטה קורא לי: שמע נא בחור, שמע נא! – העפתי מבט ממרום הפיגום לעבר הקורא והנה רואה אני את ביאליק רומז לי בידו שארד למטה, ברצונו לדבר איתי.

נבוך ונרגש טיפסתי בזריזות אקרובאטית בשלבי הפיגום על הארץ, והנה ניצב לפני שר השירה העברית, חיים נחמן ביאליק בכבודו ובעצמו. לאחר ששאלני על ארץ מוצאי, שנת עלייתי ארצה, השכלתי וכיו"ב, הרהר מעט והוסיף ושאל: האם נשוי אתה?

– לא – אמרתי.

ונערה אהובה ואוהב' יש לך בחור?

– טרם התפניתי לכך – עניתי לו, מבוייש מעט – בונים את תל-אביב ואין פנאי לשטויות כאלה, טרודים בעבודה ביום, ובערבים צריך לנוח…

ואת השיר ששרת שם על הגג – הוסיף ביאליק לשאול – התדע מיהו מחברו?

– כיצד לא אדע – עניתי – הרי זה אתה העומד לפני. אתה הוא שחיברת אותו!

התחייך ביאליק חיוך רחב ונהנה מאוד מתשובתי, כשהוא חושף שני טורי שיניים מבהיקות. אחר אחז בידי ואמר לי בטון של חיבה: צריך לאהוב, בחור, לאהוב ולעבוד, האהבה והעבודה שלובות זו בזו. תשא אישה, הקם משפחה. הארץ זקוקה גם לבני-בונים ולא לבונים בלבד. מה שלא תגמור אתה, ישלימו בניך…

– נעשה ונשמע! – עניתי לו נמרצות'."

לחצו על התמונה לכתבה המלאה

וכך, בסיפור מרגש זה שפורסם בעיתון "דבר", אנחנו מגלים איך ראה ביאליק עצמו את שירו "הכניסיני תחת כנפך". כי יש  בשיר הרבה בדידות ("עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם – אֵין לִי דָבָר), יש בשיר אכזבה קיומית (הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר), אכזבה מהשקר שבעולם (הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי) ויש בשיר גם הרבה ייאוש. אבל יש בשיר עוד דבר, וזה מה שביאליק עצמו מציין בשיחה עם הבנאי התל-אביבי: יש בשיר הזה תועפות של אהבה.

"בשיר זה אנו רואים את כל הפשטות, האמיתיות, הטבעיות והבהירות שבמשורר. סוף סוף אנו מכירים את ביאליק האמיתי בליריקה שלו"

(ביקורת על השיר בעיתון "הזמן" משנת 1906. לחצו כאן לכתבה המלאה)

ללא ספק מדובר באחד השירים המפורסמים והמשפיעים שיש לנו בשירה העברית. חיים נחמן ביאליק הוכיח שכדי להיות 'המשורר הלאומי', אין חובה לחבר שירים על נושאים לאומיים מובהקים. נתן ביסטריצקי אבחן את "הכניסיני" כשירו הלאומי ביותר של ביאליק, וזאת משום ש"בשיר זה, בכל טור של ציור נפשי גדוש, מצוי המיצוי הדרמטי שבמעמד לירי של יחיד וההיסטוריה של חלדו; ומיצוי זה גם ממצה מיניה וביה, באורח לירי, דרמה של קיבוץ לאומי, שהטרגדיה שלו מתגלית על־ידי כך בן־רגע בדיוקן אנושי מאוד, לאמור אוניברסלי". זהו שיר שנוגע עמוק בלבבות של יהודים כה רבים, ושירת ביאליק עושה זאת כבר יותר ממאה שנים.

תלמידי הישיבות בפולין ובליטא מצאו ב"הכניסיני" ביטוי עז ללבטי הקיום של תלמיד הישיבה העומד "על סף בית המדרש" ותוהה על עברו ועל עתידו, על אבדן החלום ועל פשר האהבה. אברהם הרצפלד, יוצא ישיבות המוסר של ליטא, הגדיר אותו כ"המנון ציוני" אסור שהיו הוא וחבריו לישיבה הוגים בו בסת. י"ח ברנר תיאר באמצעותו את אבדן התמימות והנעורים ואת חיפוש הדרך החדשה בעולם, "הגבורה שבייאוש" כלשונו.

לא במקרה "הכניסיני" הוא כנראה השיר המולחן ביותר של ביאליק, שיר שזכה ליותר מעשרה לחנים, לעשרות ביצועים וגם לתרגומים לעשרות לשונות, לעתים פעמים רבות לאותה לשון, ומעל כולן ליידיש.

"הכניסיני תחת כנפך" ביידיש משנת 1934. לחצו על התמונה לעיתון המלא

השיר שפרץ את מסך הברזל

לאחר שהגיע השיר ליהודי העולם כולו, נעשה "הכניסיני תחת כנפך" לסמל ולחיבור של יהודי התפוצות לעבריות ולארץ ישראל.

עדות לכך אפשר למצוא בסיפור שסיפר עורך עיתון "דבר" חיים שורר, על ביקור שערך ב"שמחת תורה" בבית הכנסת במוסקבה באמצע שנות ה-50, בימי מסך הברזל, כאשר היהודים לא הורשו לעלות לישראל.

הייתה צפיפות מאין כמוה בבית הכנסת במוסקבה בליל כל נדרי. אך צפיפות גדולה ממנה הייתה שם בליל שמחת תורה. הפעם היו גם נשים בקהל למטה, ולא רק ביציעים, ונוער וילדים הרבה! אנשי השגרירות הישראלית היו, כתמיד, על הבמה – מנותקים מן הקהל. אך הקונסטיטוציה של החג הזה הרסה מחיצות. הרי יש לעבור בהקפות בתוך הקהל. ולא יתכן שלא לכבד את אנשי ישראל בהקפות בשמחת תורה.

אין לתאר מה קשה היה לאנשים מישראל ולנכבדי המקום לעבור עם ספרי התורה בידיהם בתוך קהל האלפים, אשר נדחקו בלי הרף והתאמצו להתקרב ויהי מה אל האנשים הישראליים. היתה סכנת נפשות ממש: קישוטי המתכת של ספרי התורה עלולים היו לפגוע קשה בנדחקים ונאלצנו להזהר מאוד בכל צעד, אך אי אפשר היה לעצור את המוני האנשים, נשים וטף. הם היו אחוזי התלהבות ושמחת חג: הם שלחו מרחוק ידים וקצות אצבעות לפחות כדי לנגוע בישראליים או בכנפי בגדיהם. ואלה שהצליחו להתקרב או שעברו לידם, חיבקו, ליטפו, בירכו בעינים נוצצות ובעינים דומעות בעברית ובאידיש: "תהי דרככם צלחה!", "הצליחו בכל מעשיכם!", "שלום למולדת!", והיו שלחשו: "הכניסיני תחת כנפך והיו לי אם ואחות", "אל תיוואש אסיר תקוה עוד שמשנו יעל".

היה זה רצון להביע מקצת שבמקצת מהמתרחש בעמקי הלב, ועם זאת גם לגלות כי לא נשכחו מהם דברי משוררים עברים נערצים. רק לב אבן מסוגל היה לא להזדעזע למראה האהבה הזאת – עד כלות הנפש, ולמגעים הרוטטים האלה של אנשים זרים, רחוקים, ביד או בכתף של 'היצורים האגדתיים' הללו – אזרחי מדינת ישראל".

שיר החיזורים של זלמן שז"ר

השיר, כאמור, זכה ללחנים רבים, הראשון שבהם חובר סמוך מאוד לכתיבת השיר בשנת 1905. רחל כצלנסון-שז"ר כותבת ביומן שלה שבאחת מהפגישות הראשונות שלה עם החבר שלה, בערך ב-1910, ביקש החבר הזה מחברו לשיר לה עבורו את הכניסיני. אותו  חבר יעשה לימים נשיא המדינה זלמן שז"ר.

את השיר החזירה לתודעה הישראלית נחמה הנדל בביצוע המיוחד שלה לשיר בשנת 1960.

גם הביצוע של יהורם גאון ללחן של נורית הירש, מוכר ואהוב מאוד. הירש סיפרה כי הלחינה את השיר כשברקע מתנגנים צלילי החזנות והתפילה ששמעה  בילדותה. אפשר שזה עושה את הביצוע הזה למעין תפילה יהודית אוניברסלית.

וכמובן אחד הלחנים המאוחרים יותר, משנת 1980, שהלחין מיקי גבריאלוב וביצע אריק איינשטיין. איינשטיין סיפר שכבר שנים תכנן לשיר את השיר, שכן "יש בו כמיהה לרוך, לאהבה, לרחמים", וכי הלחן של מיקי גבריאלוב "אינו גונב את הרעיון של השיר".

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת. 

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים   –
הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.
 

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

כתבות נוספות

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

למי כתב חיים נחמן ביאליק את המשפט "לא ידעת עד כמה החלימו מגע אצבעותיך את לבי"?

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

 

 




"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

על הלילה בקיבוץ שהוליד את שירה של לאה גולדברג

ילדים בקיבוץ אפיקים, ברקע פעוטון תמר שלימים הפך לארכיון אפיקים

את השיר "ערב מול הגלעד" כתבה לאה גולדברג לפני כמעט שמונים שנה. היא פרסמה אותו לראשונה ב-1938 בעיתון "דבר לילדים" והקדישה אותו לילדי קיבוץ אפיקים.

ילדי אפיקים לא ידעו, אבל הסיבה שגולדברג הקדישה להם את השיר הייתה שהם היו ההשראה לכתיבתו. זה קרה כשהמשוררת והסופרת, נסעה להרצות בקיבוץ אפיקים. כשהסתיימה ההרצאה היה כבר מאוחר והיא נשארה ללון בקיבוץ.

הפרסום הראשון של "ערב מול הגלעד" ללאה גולדברג בשער "דבר לילדים", 20 בינואר, 1938. אייר: נחום גוטמן. לחצו על התמונה לשער המלא של העיתון

בלילה ההוא היא ראתה למולה את נוף הרי הגלעד וגם את ילדי הקיבוץ שהלכו לישון בלינה המשותפת כמו שהיה מקובל אז בקיבוצים.

יעל נאמן בספרה האוטוביוגרפי על ילדות בקיבוץ "היינו העתיד" (אחוזת בית ומשכל, 2011) כותבת על הסיפור מאחורי השיר, כפי שהכירו אותו ילדי הקיבוצים:

"יום אחד הגיעה לאה גולדברג לבקר ולהרצות באפיקים שבעמק, הקיבוץ השכן של דגניה, ונשארה לישון שם. באותו לילה כתבה שם שני שירי ילדים, שאותם הקדישה לילדי אפיקים (את ההקדשה אפשר לראות בספר 'מה עושות האיילות').
באפיקים, כמו בכל קיבוצינו, ושלא כמו בדגניה, ישנו הילדים בבתי הילדים. לאה גולדברג כתבה שם, ב'ערב מול הגלעד', את תחושותיה לגבי הלינה המשותפת. היא ריחמה על האם שבנה אבד, והחזירה בשיר את הבן לחיק אמו. שמענו והשמענו את הסיפור על שיר הערש כמו שיר ערש מאוחר אחד לשני":

הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים,
כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים,
זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה,
בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים.

אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד
טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד,
כִּבְשָׂה פּוֹעָה,
בּוֹכָה בַּדִּיר –
זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד.

אולי באמת כמו שמספרת יעל נאמן, ילדי הקיבוצים שגדלו בבתי הילדים גדלו גם עם הידיעה ש"ערב מול הגלעד" נכתב עבורם וכדי ל"תקן" את החוויה של הלינה המשותפת, אך האם באמת לכך התכוונה גולדברג כשכתבה את שירה?

מאיה אשכנזי, מנהלת ארכיון קיבוץ אפיקים, מטילה ספק בכך ומבקשת להעמיד דברים על דיוקם: "הלינה המשותפת הייתה הפתרון המיטבי לאותם אנשים שבנו והקימו את המפעל הזה שנקרא קיבוץ. הילדים היו בראש סדר העדיפויות, בתקופה שבה מבחינה ביטחונית היה איום תמידי, כשהתברואה היתה ירודה, כשתנאי המקום לא איפשרו לילדים לישון עם הוריהם – זה היה הפתרון המוצלח לעת ההיא. בהמשך כשהצורך הפך לאידאולוגיה – זה כבר סיפור אחר. לאה גולדברג לא הזדעזעה מהלינה המשותפת בקיבוץ, ללאה גולדברג היו קשרים הדוקים עם מיטיה קריצ׳מן ועם יוסף אופין מקיבוץ אפיקים והיא היתה אורחת רצויה ואהובה בקיבוץ אפיקים. כל השאר אלה פרשנויות אישיות ללא סימוכין או הוכחות ורק ללאה גולדברג הפתרונים אם היא כתבה את השיר מתוך זעזוע וביקורת. בארכיון אפיקים יש שיר נוסף שהיא כתבה והקדישה לילדי אפיקים."

השיר הנוסף שאותו מזכירה אשכנזי הוא ככל הנראה השיר על הנמלה ועל בתה הנמלונת ששכבו לנוח על הדשא הירוק בקיבוץ. גם הוא שיר ערש בדרכו, בו יש אם ובת וגם בו מופיעים בתי התינוקות, ויש בו ביקורת על אלה "שרק יושבים בישיבות ורק דנים":

אך מיהם אותם קריצ׳מן ואופין מקיבוץ אפיקים שאשכנזי מזכירה בדבריה? ומה הקשר של לאה גולדברג אליהם?

בחיפוש ביומני לאה גולדברג גיליתי כמה פעמים שגולדברג מתייחסת אל השניים, מראשוני קיבוץ אפיקים, יוצאי בריה"מ, חובבי ספרות שגדלו כמו גולדברג על ברכי הספרות הרוסית, ושמאוד העריכו את כתיבתה של המשוררת. קריצ'מן היה ידיד נפש של גולדברג ובמסגרת תפקידו בקיבוץ נשלח הרבה לתל אביב. הוא היה חבר של אנשי "הבימה", ישב איתם ב"כסית" וככה בעצם גם פגש את גולדברג.

ברשימה ביומניה משנת 1941, מזכירה גולדברג את החברים מאפיקים: "אמש איחרתי שבת בקפה אחרי הצגת הבכורה. חברי אפיקים אחדים, אריה [נבון], רודי [רפאל אליעז]. לא הייתה הרגשה של שמחת פגישה, אף כי את יוסף אוּפּין מחבבת אני עד מאוד. רציתי לחזור הביתה. [חנה] רובינא ניגשה ודיברה. נשארתי בעיקר בגלל אלה מאפיקים – משום שהם נהנו מחברתה." (יומני לאה גולדברג, פועלים, 2005, עמ' 273)

אופין היה גבר יפה תואר, טייס ומדריך חניכי טיס, חקלאי שאליו הייתה גולדברג קשורה מאוד. ביומנים מופיע מכתב אל יוסף אופין שמעולם לא נשלח, עולה ממנו שאופין היה האהוב של גולדברג (לפחות מצידה). במכתב הגנוז היא כותבת לו: "חומה זו של בדידות שמסביבי, אשר חייתי בה שנים רבות מאוד – מדוע נדמה לי לפתע שבא מישהו והבקיע אותה? הרגשה זו 'שיש לי מישהו' התגנבה מחמת חוסר הבנה, מחמת אי הבנה שבקריאת מכתבך, שהיה כה מעורפל וכה פתאומי, ורגע קל האמנתי, כי הנה, כי כך הוא. אזי באה שתיקתך הארוכה כתשובה, ולבסוף מכתבך זה האחרון."  (יומני לאה גולדברג, פועלים, 2005, נספח ד').

על הקשר הזה בין אופין וגולדברג בעקבות המכתב הזה ולאור עוד 42 מכתבים שמצאה, כתבה שרה בן-ראובן ("הארץ", דצמבר 2010).

נראה שהקשר הקרוב עם שני ידידיה מאפיקים הוא באמת זה שהביא לכך שגולדברג הוזמנה פעמים רבות להתארח בקיבוץ ולהרצות בו, וכך כנראה הביא גם לכתיבת השירים שהקדישה המשוררת לילדי אפיקים.

אבל גולדברג רצתה להעניק לילדי אפיקים ולאופין דבר אחד נוסף: כשעבדה יחד עם הצלמת אנה ריבקין בריק על התרגום לעברית של "סדרת ילדי העולם" במסגרתה ראו אור הספרים האהובים "אלה-קרי הילדה מלפלנד (1951) נוריקו-סאן הילדה מיפן (1957) ואחרים, עלה הרעיון שריבקין בריק וגולדברג יחברו ביחד ספר מקורי ישראלי לסדרת הספרים. את הספר הן רצו לצלם באפיקים. גיבור הספר אמור היה להיות בנו של יוסף אופין, הילד שמואל אופין בן השש. מכל מיני סיבות הספר הזה לא ראה אור מעולם, במקומו התפרסם ספר הילדים "הרפתקה במדבר" שעלילתו וצילומיו התרחשו בקיבוץ רביבים.

גולדברג לא ויתרה על הרעיון להקדיש למולי אופין סיפור. בכתב העת שערכה "אורות קטנים" לילדי הגולה, פרסמה גולדברג סיפור בשם "פינת החי" על ילד שאוהב חיות, ילד שרוכב יום אחד על חמור ומאז חולם שיהיה לו חמור גם בפינת החי בקיבוצו. את הסיפור ליוו צילומים של אנה ריבקין בריק. הילד היה שמואל אופין בן השש. וכך נפתח הסיפור "פינת החי":

"בְּקִיבּוּץ אֲפִיקִים גָּר יֶלֶד שְׁמוֹ שְֹמוּאֵל אֲבָל קוֹרְאִים לוֹ מוּלִי."

שמואל (מולי) אופין. מתוך הסיפור "פינת החי" צילמה אנה ריבקין בריק. פורסם בכתב העת "אורות קטנים", גיליון י"ד (תשכ"ד)

 

מהסיפור "פינת החי" על מולי נולד הספר הנדיר (עד כדי כך שאפילו בספרייה הלאומית אין עותק שלו!) "גדי והחמור הקטן: סיפור מישראל" (1959), כאשר גיבור הספר גדי הוא בעצם אותו הילד שמואל אופין, רק קוראים לו גדי בסיפור, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

בחזרה ל"ערב מול הגלעד". שנים אחרי שכתבה אותו גולדברג והקדישה אותו לילדי אפיקים, נולד השיר מחדש כשמיקי גבריאלוב הלחין אותו וכשאריק אינשטיין נתן לו את קולו. מאז הוא אחד השירים העבריים היפים, האהובים והמנחמים מכל. בין שלאה גולדברג כתבה את השיר בתור ביקורת על הלינה המשותפת ובין שלא, ודאי הייתה שמחה לדעת שילדי הקיבוצים בבתי הילדים היו שרים אותו זה לזה בתור שיר ערש, ומוצאים בו נחמה.

הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים,
כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים,
זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה,
בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים.

אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד
טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד,
כִּבְשָׂה פּוֹעָה,
בּוֹכָה בַּדִּיר –
זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד.

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם,
יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם,
וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ –
וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.

נִסְתַּר הַלַּיִל בֵּין הַבַּדִּים,
וְהַנָּבִיא הַגִּלְעָדִי
יוֹרֵד דּוּמָם אֶל הַבִּקְעָה
לַחְזוֹת בִּשְׁנַת הַיְּלָדִים.

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

 

כתבות נוספות

מיוחד: מסע אל יצירתה של לאה גולדברג

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו על חייה ויצירתה של לאה גולדברג




"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"

"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים

זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם.
וְאִם אֵין יָם, הָרֵי אֵין גַּם סְפִינָה.

 

"בסוף מתרגלים להכל", קובע המשפט הידוע. אבל האמת היא שתחושת הבדידות שליוותה את לאה גולדברג כל חייה רק הלכה והתעצמה לקראת הסוף – תחושה אליה לא התרגלה היוצרת, ואיתה סירבה להשלים.

 

הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחוּג צֻמְצַם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה?

כל מכריה של היוצרת והחוקרת מעידים עליה שמעולם לא השתייכה. גם כשעלתה ארצה בשנת 1935 ומנהיגי הדור הצעיר והמודרניסטי בשירה קיבלו אותה בחום ובאהבה, סירבה להתחייב בכל ליבה: לא הייתה זו החדשנות שלהם שהפריעה לה, אלא דווקא הזלזול במסורות ספרותיות שלמות שהגיעו לפניהם.

 

תעודת עיתונאית ב"פֶּתַח". חבורת היוצרים המודרניסטים בליטא, שגולדברג נמנתה עמם, הוציאה כתב עת ספרותי בעברית שנקרא "פֶּתַח". גולדברג פרסמה בבמה זו שירים (בין השאר את "ימים לבנים", ביוני 1932) ורשימות ביקורת אחדות.

 

גם ברגעיה המהפכניים ביותר סירבה גולדברג להפנות עורף לעבר, והעדיפה את מלאכת הפירוק וההרכבה מחדש. היא גם סירבה לשאוב ממקור יחיד או להתחייב לז'אנר מסוים. גולדברג התעקשה להתחבר אל הכלל-אנושי כשכולם סביבה כתבו בסגנון לאומי מתוך ידיעה ברורה שהדבר ייפגע במוניטין שלה. וכשצעירי הדור התקבצו סביב המשורר אברהם שלונסקי, היא שמרה על הזכות להצטרף או להתבודד – תלוי במצב הרוח שנח עליה באותה שעה.

 

אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם.
מִישֶׁהוּ יֹאהַב מִישֶׁהוּ. מִישֶׁהוּ יִשְׂנָא.

 

כך גם באהבה. היא לא הרבתה לדבר על כך, אך כל מי שהכיר אותה ידע שמלבד כמה רומנים קצרים, לא מצאה מעולם מישהו שיצליח לחדור מבעד למעטה הבדידות שלה.

באביב 1969 אובחנה לאה גולדברג כחולה בסרטן השד. חודשים ספורים לאחר האבחון עברה ניתוח בו הוסר אחד משדיה. תחילה היו הערכות הרופאים אופטימיות, אך כשחזרה לארץ מנסיעה לשוויץ העלו הבדיקות שגרורות הסרטן התפשטו בגופה.

 

הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָשְׁלָם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ? עוֹד חֹדֶשׁ? עוֹד שָׁנָה?

 

במיטת חוליה נפתח הפרק האחרון והחותם של יצירתה. היא מילאה את הקיר הצמוד למיטתה בסדרת רישומים חולמניים ועמוסי זיכרונות. באותה מיטה חיברה שירים אחרונים, וביניהם את השיר "זה מכבר".

אם ניתן ללמוד מ"זה מכבר" משהו על רגשותיה של גולדברג לנוכח המוות הקרב, נראה שפחד עמוק אחז ביוצרת בכל פעם שבה הרהרה בשכחה שתבוא על זכרה לאחר לכתה. אם בחייה "אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם", מי יזכור אותה לאחר מותה? גולדברג האמינה שכל חותם שקיוותה להשאיר יימחה וייעלם אִתה.

לאה גולדברג נפטרה ב-15 בינואר 1970.

"מעריב" מדווח על מותה של לאה גולדברג. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

בניגוד גמור להערכה שלה עצמה – מותה הותיר חלל עצום בלב רבים. בהלווייתה ספד לה חוקר המיסטיקה הנודע גרשם שלום וביטא את מה שהרגישו רבים: "הפסדנו משהו שקט וצנוע, משהו יקר ובלתי-חוזר, דיוקן של אדם אציל ומופת אפילו בתהומות בבדידותה".

 

הַטַּל נוֹפֵל. עֶרֶב צוֹנֵן עַל פָּנַי.
עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים הַקְּרוֹבָה אוֹתָהּ תַּחֲנָה.

 

המשורר יהודה עמיחי, אותו העריכה גולדברג עמוקות, פרסם שבוע לאחר מותה שיר קינה בשם "לאה גולדברג מתה",

ובו תיאר אותה כ"מַלְכָּהּ הַיּוֹצֵאת לְגָלוּת שֶׁל מָוֶת".

 

לאה גולדברג עם יהודה עמיחי (לוחץ את ידה) בטקס הענקת פרס מטעם קול ישראל לתסכית רדיו מקורי, 1962. שם הצלם אינו ידוע

 

בצעד חריג הוענק ליוצרת המנוחה פרס ישראל לשנת 1970. אִמה של לאה גולדברג קיבלה את הפרס בשם בתה.

 

 

מָחָר אֲנִי אֶתְעוֹרֵר וְאֶפְקַח אֶת עֵינַי –
אֱלֹהִים אַדִּירִים,
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה

 

 

השירים האחרונים שלא כונסו בחייה, וביניהם "זה מכבר", הופיעו שנה לאחר מותה בקובץ "שארית החיים". בשנת 1973, בזמן שמלחמת יום הכיפורים גבתה את חייהם של אלפי חיילים בחזיתות סיני והגולן, התגלגל קובץ שיריה האחרון לידיו של הזמר אושיק לוי. באותה שעה הופיע לוי יחד עם מתי כספי באחד מבסיסי צה"ל בסיני. השיר "זה מכבר" צד את עיניו של לוי, והוא ביקש מכספי להלחין אותו.

"דבר" מדווח על מותה של המשוררת. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

שנה לאחר מכן הופיע השיר המולחן באלבום השני של לוי, אלבום הנושא את שמו. בשנת 1978 הופיע השיר בביצועו של מתי כספי באלבומו "צד א' צד ב'". אלבום האוסף של אושיק לוי שיצא לאור בשנת 1998 נושא אף הוא את שם השיר.

לקריאה נוספת אנו ממליצים על הביוגרפיה של לאה גולדברג, מאת פרופ' חמוטל בר-יוסף. הספר ראה אור במרכז זלמן שזר כחלק מסדרת 'גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי'.

 

זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם.
וְאִם אֵין יָם, הָרֵי אֵין גַּם סְפִינָה.
הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחוּג צֻמְצַם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה?

אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם.
מִישֶׁהוּ יֹאהַב מִישֶׁהוּ. מִישֶׁהוּ יִשְׂנָא.
הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָשְׁלָם.
וּבְכֵן מַה?
עוֹד שָׁבוּעַ? עוֹד חֹדֶשׁ? עוֹד שָׁנָה?

הַטַּל נוֹפֵל. עֶרֶב צוֹנֵן עַל פָּנַי.
עַל פָּרָשַׁת הַדְּרָכִים הַקְּרוֹבָה אוֹתָהּ תַּחֲנָה.
מָחָר אֲנִי אֶתְעוֹרֵר וְאֶפְקַח אֶת עֵינַי –
אֱלֹהִים אַדִּירִים,
עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה

 

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

 

כתבות נוספות

מיוחד: מסע אל יצירתה של לאה גולדברג

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו על חייה ויצירתה של לאה גולדברג