תל אביב במצור: המכתב המסתורי מהמחתרת

מכתב אנונימי שהתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית, מאפשר הצצה לתקופת משבר שבה היו תושבי תל אביב אסירים בבתיהם

.

חיילים בריטים אוכפים עוצר בתל אביב בשנות הארבעים. צילם: חיים פיין, אוסף עמנואל הרוסי, הספרייה הלאומית

השנה היא 1945. ברקע מתרגש מרד שעומד לפרוץ.

רחובות תל אביב כמעט ריקים, אבל אינם שקטים. קולה הלא-טבעי של מתכת הפוגשת את משטח האספלט מחריד את דממת הלילה, עת טנקים מזדחלים ברחובותיהן של שכונות מגורים. מדי כמה גושי בניינים מתמקמים חיילים בריטים בקרנות הרחובות, חמושים במכונות ירייה. עוצר הוטל על העיר. אלה המרהיבים עוז לצאת מביתם נלקחים למעצר, במקרה הטוב. תושביה של העיר העברית הראשונה מוצאים עצמם תחת זכוכית המגדלת מטילת הספק של מי שאמורים להגן עליהם.

.
משוריינים בריטים מסיירים ברחוב אלנבי בתל אביב, נובמבר 1945. מקור התמונה: הארכיון הציוני המרכזי

מהי הסיבה למצב עניינים זה? – מהומות. מהומות קטלניות. הזעם שהתפרץ בעיר הותיר אחריו שני הרוגים ועשרות פצועים. ב-14 בנובמבר התייצבו חמישים אלף איש, למחות על החלטתה של ממשלת בריטניה להותיר על כנן את ההגבלות הנוקשות על הגירת יהודים לארץ ישראל המנדטורית. זוועות השואה, שפרטיהן הלכו והתבהרו בשלב זה, לא הספיקו כדי לשנות זאת.

היו ציפיות שהדברים יתפתחו אחרת. מלחמת העולם השנייה הסתיימה כמה חודשים לפניכן, ולקראת הבחירות בבריטניה, שנערכו ביולי 1945, הבטיחו פוליטיקאים ממפלגת ה"לייבור" הבריטית להסיר את המגבלות על ההגירה לפלשתינה. אבל נראה היה שברגע שעלתה המפלגה לשלטון, התפוגגו ההבטחות הללו באחת. ב-13 בנובמבר שם שר החוץ, ארנסט בווין, קץ לאופטימיות המתמשכת. הוא הצהיר בפני הפרלמנט שהמגבלות יימשכו, ואף הוסיף כי במקום להגר לפלשתינה, צריכים רובם המכריע של ניצולי השואה לתרום "לשיקום שגשוגה של אירופה". הוא אף הוסיף והזכיר שבריטניה לא התחייבה מעולם להקמת מדינה יהודית, רק להקמת בית לאומי לעם היהודי. ייתכן ודבריו של בווין היו מדויקים, אבל לא זה מה שקיוו תושבי תל אביב לשמוע.

.
שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, הצהיר שהמגבלות על הגירת יהודים לפלשתינה יימשכו, ובכך הצית התנגדות אלימה. מקור תמונה: הממשלה הבריטית

הצהרת בווין הייתה נקודת השבר, אבל כוונותיהם של הבריטים היו ידועות עוד קודם לכן. בתגובה, הוקמה באוקטובר 'תנועת המרי העברי', ארגון הגג של המחתרות היהודיות – 'ההגנה', האצ"ל והלח"י. פעולתה הראשונה של תנועת המרי העברי הייתה מבצע חבלה רחב היקף בליל האחד בנובמבר. למעלה ממאה מוקשים ופצצות תוכננו להתפוצץ בו-זמנית, ובכך לשתק את תנועת הרכבות הבריטיות בכל רחבי ארץ ישראל המנדטורית – מבצע שלימים ייוודע בשם "ליל הרכבות".

החלטתו של ארגון 'ההגנה', שזוהה עם ממסד היהודי המתון, לחבור לאצ"ל וללח"י במרד גלוי נגד הבריטים הייתה החלטה נועזת, אבל אפילו למתונים הגיעו בשלב זה מים עד נפש. "בגידתו של בווין משלימה את רצח העם של היטלר בעם היהודי, שרצח מיליונים מאחינו!" זעק הכרוז ברדיו 'ההגנה' קודם להפגנה ב-14 בנובמבר, כשקרא ליהודים בכל העולם להתקומם ולפעול נגד המדיניות הבריטית.

עצרת המחאה העצומה אורגנה במהירות ותוכננה ליום ההצהרה שיישא בווין. המתח היה בשיאו וכמוהו גם זעקת המחאה של הציבור. הדוברים השתלחו בבריטים בחריפות, וגינו את אירופה המפקירה את היהודים הסובלים ואת הניסיונות לפייס את מנהיגי הערבים, שהתנגדו לכל המשך של העלייה. הארגונים קראו להימנע מפרובוקציות, אבל בתום העצרת החלו חבורות של צעירים שהשתתפו במחאה לתעל את הזעם שחשו לאלימות.

המהומות פרצו ברחוב לבונטין ומשם התפשטו במהירות לאזורים סמוכים, לרבות רחוב אלנבי ושדרות רוטשילד. הצעירים התנגשו בחיילים, השליכו אבנים על כלי רכב צבאיים והציתו בנייני ממשל. החיילים הבריטים הגיבו לבסוף באש חיה, והרגו שניים: אריה בסדומסקי (21) ויהושע פרידמן (18). מאיר לוין, כתב יהודי-אמריקני מטעם 'הניו יורק פוסט', תיאר את שראו עיניו במילים "מלחמתם של חיילי הוד מלכותו בילדי ישראל – כן, ילדים ממש".* בעשר בלילה כבר הוכרז על הטלת עוצר, ובחצות היו הרחובות ריקים. עובדי משמרת הלילה במערכות העיתונים עשו את הלילה במשרדיהם, ולא יכלו ללכת הביתה.

.
ילדים פצועים מאושפזים אחרי המהומות בתל אביב, נובמבבר 1945. מקור תמונה: הארכיון הציוני המרכזי

 

.
מחסום בריטי בתל אביב, נובמבר 1945. מקור התמונה: הארכיון הציוני המרכזי

 

זהו הרקע למכתב שלהלן.

לאחרונה נתגלה בארכיון הספרייה הלאומית עלון מסתורי, שנכתב במהלך התקופה שתוארה לעיל. זהותו של הכותב איננה ידועה לנו; על המכתב חתום "תושב תל אביב"

.
עמוד השער של העלון, שהתגלה בארכיון הספרייה הלאומית, ובו המכתב האנונימי

 

.
העמוד הראשון במכתב האנונימי

האופן שבו התגלגל המכתב לספרייה הלאומית וזהותו של התורם אינם ברורים בדיוק. בצורה חריגה, המכתב כתוב באנגלית והוא ממוען לאנשי הדיוויזיה המוטסת השישית הבריטית שהוצבה אז בתל אביב. הטקסט הוא טקסט עוצמתי. אנו מביאים אותו להלן במלואו:

 

לאנשי הדיוויזיה המוטסת השישית

כותב אני אליכם כתושב מן השורה בתל אביב, כדי לספר לכם כיצד מרגישים רובנו בימים אלה של שברון לב ותחושת מרירות. זה שבוע אתם כובשים את עירנו. אתם נועלים אותנו בבתינו יום ולילה, בגלל אספסוף של פרחחי רחוב שעשו דברים, שכשהם מתרחשים בליברפול או בגלזגו מטפלת בהם המשטרה בתוך שעות, אם לא דקות. הטנקים שלכם מתגלגלים ברחובותינו, האווירונים שלכם חגים מעל גגות בתינו, והטילים שלכם מאירים את השמיים שמעל. אתם מנהלים מלחמת עצבים קטנה וחביבה נגד תושביה השלווים של עיר מודרנית.

האם אתם חושבים שהפחדתם אותנו? בקרב 200,000 היהודים שגרים בתל אביב אין ולו משפחה אחת שלא איבדה אדם קרוב במחנות המוות ובתאי הגזים של היטלר. האם אתם חושבים שמראה הטנקים או רשף הטילים יבהילו אנשים שעברו את כל הייסורים הללו?
אין לי ספק שרבים מכם מתעבים את כל העסק הזה כולו. אינכם שכירי חרב; אתם אזרחיה החופשיים של מדינה חופשית שהצטרפו למלחמה בצורר האיום עלי אדמות. מילאתם את תפקידכם ועשיתם זאת בגבורה. כעת מעסיקים אתכם במשימה שונה בתכלית. נשלחתם לארץ הזאת, כך אמרו לכם, "להילחם ביהודים". במילים אחרות: לשבור את התנגדותם של אנשים נואשים, נגד האיומה שבבגידות.

כמעט שלושים שנה חלפו מאז התחייבה הממשלה הבריטית – בתמיכת האומות המאוחדות כולן – לסייע ליהודים לבנות מחדש את ביתם הלאומי בפלשתינה. עיניכם הרואות, מה חוללה המדיניות הזאת בארץ הזאת. היא כוננה ציוויליזציה חדשה, לא פחות מכך. רוח חדשה החייתה את הארץ העתיקה הזאת – והעדות לכך היא תל אביב זו, היישובים החקלאיים היהודים, ירושלים החדשה וחיפה, האוניברסיטה העברית ואינספור המכללות והמוסדות הציבוריים, בסטנדרטים חדשים לחיים – הן בקרב יהודים הן בקרב ערבים. לראשונה, אחרי מאות בשנים של פזורה בגלות וניוון, שוב צועדים יהודים בגוו זקוף על אדמתו העתיקה של עמם. רק מטרה אחת ותשוקה אחת להם: להביא אל הארץ הזאת את שארית הפליטה מהקהילות היהודיות הנרדפות והמעונות במדינות אחרות, ולבנות את ביתם בקרבם.

הממשלה הבריטית החליטה שלא יקום ולא יהיה. על היהודים, אומר מר בווין, להישאר באירופה ולסייע "לשקם את הציווליזציה שלה". ניחא, שאירופה כולה מלאה באויביהם וששישה חודשים אחרי נפילת הנאצים, במדינות ששוחררו מעול הנאצים, יהודים עדיין נרדפים ונרצחים. מעולם בעבר לא נזקקו היהודים בחריפות כזו לבית לאומי זה, ומעולם בעבר לא ננעלו שעריו בפניהם בצורה יעילה כל כך.

שום ועדת חקירה מהסוג שהבטיח מר בווין אינה נחוצה כדי לבסס את העובדה שהניצולים היהודים מאימת הנאצים רוצים לנער מעליהם את אבק אירופה המוכתמת בדם ולמצוא מקלט ובית בקרב בני עמם, בארץ הזאת. שום ועדת חקירה אינה נחוצה כדי להוכיח שפלשתינה מסוגלת לקלוט את הניצולים הללו טוב יותר ומהר יותר מכל מדינה אחרת עלי אדמות, ולהפכם משבר כלי לחברים מועילים בחברה. שום אדם, שלו היכרות מזערית עם העובדות, אינו מאמין שהוועדה של מר בווין הינה יותר מכלי ישן, שאבד עליו הכלח, למשוך את הזמן, אולי יצוץ דבר מה.

אין לנו אשליות באשר למה שמונח לפתחנו. יודעים אנחנו שבכוחם של האווירונים שלכם והטנקים לחזור ולהפוך את תל אביב בתוך שעות למדבר החולי שהייתה לפני שהתחלנו לבנות אותה, לפני שלושים שנה. יודעים אנחנו שבכוחכם להפוך את ארץ ישראל היהודית כולה – את ערינו ואת היישובים שלנו, את בתי הספר ואת המכללות – לאבק. לכם כוח הזרוע, אבל תום הלב איננו שלכם עוד. נלחמים אתם למען הפַּחוֹת הערבים, שרוצים לשוב ולדרדר את פלשתינה לשממה ולקיפאון שמצאו כאן החלוצים שלנו לפני חמישים שנה. נלחמים אתם למען אילי הנפט, שלמען רווחיהם מוכנים להקריב לפחות ולאפנדים את כל שבנינו בארץ הזאת בזיעה ובדמעות. מה אכפת להם מקדמה ומפיתוח? הם רוצים שתסיימו אתם את המשימה שבה החלו היטלר והימלר – להרוס את היהודים. העיר הצעירה והמשגשגת הזאת, שהעניקה מקלט לאלפים רבים, שאילולא כן היו מתים בתאי הגז של הנאצים – שומה עליה להיחרב בפצצות ובטנקים שלכם? יישובינו החקלאים, שעליהם דובר ונכתב ושבהם כה רבים מחבריכם לנשק מצאו מנוחה ומרגוע בשעותיה האפלות ביותר של המלחמה – כלום עליהם להפוך שוב לביצות ומדבריות מסולעים שהיו בימים הטובים ההם, של אי השלטון הערבי?

הנכם חמושים מספיק לבצע את המלאכה המכוערת הזו, אף שסביר שתיתקלו בהתנגדותם הנואשת של אנשים שלא נשאר להם עוד מה להפסיד. אבל לא הטנקים שלכם ולא האווירונים יצליחו לשבור את נחישותנו לשוב ולבנות את הארץ הזאת, שתישאר ביתנו הלאומי, יאמרו אשר יאמרו מר אטלי ומר בווין. אם תחריבו את כל אשר הקמנו, את מקומם של הטנקים שלכם והסוללות יתפסו הפַּחוֹת והבדווים ושלטונם הכושל. אבל בכך לא יבוא סוף לסיפור, אף שבוודאי יבוא בכך הקץ על השלטון הבריטי ועל תהילתה של מדינה זו. מארבע כנפות תבל יבואו אחרים והם ישובו וייבנו את שחירבתם. אין כוח בעולם שיוכל למנוע מאיתנו לשוב לארץ שבה חוללה ההיסטוריה את זהותנו.

תל אביב, נובמבר 1945
תושב תל אביב

.
העמוד האחרון במכתב

ב-15 בנובמבר התחדשו המהומות, ושלושה אנשים נוספים נהרגו. העוצר נמשך עוד שישה לילות רצופים. עד סוף החודש התרחשו עוד אירועים אלימים בכל רחבי הארץ, וארבעה עשר חברי היישוב היהודי מצאו את מותם. תנועת המרי העברי הוסיפה לפעול פחות משנה לאחר מכן והתפרקה באוגוסט 1946.

 

האם אתם מזהים את הטקסט במכתב שלעיל? האם איתרתם רמזים כלשהם, שעשויים להצביע על זהות הכותב? במידה שיש לכם מידע כלשהו שיוכל לשפוך אור על התעלומה, אנא פנו לשי בן ארי בכתובת הדוא"ל הבאה: [email protected].

 

 

הכתבה הוכנה בסיועו של אריאל ויטרבו, מאוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

* הציטוט לקוח ממאמרו של גיורא גודמן: Giora Goodman, “‘Troops were then forced to fire’: British army crowd control in Palestine, November 1945” in the journal Small Wars & Insurgencies (Volume 26, Issue 2, 2015).

כתבות נוספות

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

70 שנה אחרי: האמת על פיצוץ מלון "המלך דוד"

 

שיחה | אנא, אני באה

"בכל פעם שסיימתי לכתוב, מישהי התייצבה במקומה של הדמות הקודמת וקראה לי. אני חושבת שהפעם הלכתי כל כך רחוק לתוך התהום, שלראשונה אף אחת לא התייצבה", מיכל בן־נפתלי בשיחה עם דורית שילה בעקבות ספרה החדש, "בגד מאש"

siha_51-715x537

מיכל בן־נפתלי (צילום: Mathieu Bourgois)

.

שיחה עם מיכל בן־נפתלי לכבוד ספרה החדש, "בגד מאש"

 

מקום: בית קפה ברחוב בן־יהודה בתל אביב

על השולחן: שתי כוסות קפה, ספרה החדש של מיכל בן־נפתלי, בגד מאש

שעה: בין ערביים

משוחחות: מיכל בן־נפתלי ודורית שילה

 

דורית: מיכל, ברכות על ספרך החדש. בספר שתי נובלות: הראשונה נקראת בגד מאש ומתארת מערכת יחסים אינטלקטואלית ואינטימית מאוד בין שתי נשים: סטודנטית צעירה בשם אנא, ובעלת הדירה שלה, ליאורה, המבוגרת ממנה בשנים רבות. הנובלה השנייה נקראת בשולי הספר ובמרכזה נדיה, אישה בשנות הארבעים לחייה, ספרנית במקצועה, שהחליטה לאשפז את עצמה בבית חולים גריאטרי עם אמהּ הדמנטית ולפרוש מהחיים. כמו בספרייך הקודמים, במרכז שתי הנובלות עומדת אישה. ואני תוהה אם לנשים האלה יש משהו במשותף?

מיכל: בכל הספרים שלי הגיבורות הן נשים. אני מנסה לעסוק בנשים שבדרך כזאת או אחרת מסיבות גב לעולם, לחברה, אבל תמיד בדרגות שונות. גם בשני הספרים הקודמים – אלזה וייס בהמורה, או דמות הסבתא בממואר רוח, הן מתגוררות בעולם, הן אולי לא רוצות להיות בתוכו, ואפשר שהן מסתירות מעצמן את הריחוק או את הרתיעה שהן חשות כלפיו, אבל הן משתתפות בו: הסבתא מנהלת משפחה ביד רמה; המורה מלמדת בתיכון במרכז תל אביב. אבל בגופה של הסבתא מתפתח אולקוס, כיב קיבה, פצע מדמם שהיא לא ממש בקשר איתו, ושבדרך כלשהי מפריש אותה מהבריות. האולקוס הוא ההתגלמות של המלנכוליה שלה, משהו שהיא קוברת בתוכה, מתים באירופה, בני המשפחה שלה, שבפועל היא לא זכתה לקבור ושעל מותם היא למדה רק אחרי המלחמה. המורה מסובכת בדרך אחרת. היא מפעילה בכיתה מעין טרור שהיא לא מודעת לו לגמרי, הקשור בהיותה ניצולה "לא טהורה", ניצולה של רכבת קסטנר, רכבת המיוחסים כביכול, שהרוויחו את חייהם בעקבות משא ומתן עם הנאצים. בהדרגה, חוסר האפשרות של החיים שניתנו לה מחדש ירדוף אותה והפרנויה הזאת תוליך בסופו של דבר להתאבדותה. בנובלה בגד מאש, הגיבורה המבוגרת יותר, ליאורה, בכלל ויתרה. אין בה אפילו שמץ מהאמביוולנטיות שהעסיקה אותי עד כה. ליאורה, שיש לה היסטוריה של אשפוזים פסיכיאטריים, רוב הזמן ישנה בביתה. בנובלה השנייה, שולי הספר, אמה של נדיה, המספרת, שרויה בדמנציה גמורה. במונחים של "הבגד", כלומר של השיר של דליה רביקוביץ, אין עליה שום כסות, שום בגד, היא בעצמה בוערת. בעצם, העניין בדיכאון ובמלנכוליה אצל נשים הולך אחורה גם לספרים קודמים: ל"מגילת רות", שהיא נובלה או מגילה שכותבת רות המואבייה, שעומדת בפתח כרוניקה של פרידה; לדמותה של מיכל בת שאול, שכותבת בזקנתה את ספר קהלת בספר הביקור של חנה ארנדט, לבתו הצעירה של לוט בנובלה ספר, ילדות. הנשים האלה, הנמצאות בינינו, מטעות אותנו, ולפעמים מתעתעות גם את עצמן. הן לא ממש משתתפות בתהליך הסוציאליזציה. אבל בנובלות האחרונות הלכתי איתן עד לתהום של סירוב, של התנגדות, שהיא עבורי תמיד התנגדות פסיבית. זאת לא התנגדות בנוסח לצאת לרחובות ולהפגין. זאת התנגדות לכל מה שהחברה מייצגת ומעניקה, התנגדות לחיים, לכל מה שהוויטאליות והארוס יכולים להציע.

דורית: בעצם את אומרת לי שיש לך תפקיד בתור סופרת.

מיכל: אני רוצה להגיד שזה מעין ציווי. אני מרגישה שעד עכשיו, בכל פעם שסיימתי לכתוב, מישהי, דמות אחרת, התייצבה במקומה של הדמות הקודמת וקראה לי, ממש כך. אני חושבת שהפעם הלכתי כל כך רחוק לתוך התהום של האַיִן ושל השבירה, שלראשונה אף אחת לא התייצבה בעקבות הגיבורות של בגד מאש לקרוא לי להקשיב לה. אולי צעדתי כברת דרך כל כך קיצונית עם עצמי, שעכשיו אני ניצבת לפני פרק אחר, שאני לא יודעת עוד מהו.

דורית: את מתארת תהליך רדיקלי מאוד.

מיכל: כן, נכון, רדיקלי. התהום שהלכתי אליה הפכה להיות איזה סוג של קרקע, שיש בה מעין סולידיות מוזרה. עד כה הרגשתי שפעם אחר פעם אני כמו נופלת לזרועותיה של הדמות.

דורית: של אותה דמות אך מזווית אחרת?

מיכל: לא, של דמות אחרת שאומרת לי להתבונן בה. במובן מסוים, אימנתי את עיני להתבונן בנשים האלה. אני רואה אותן תמיד. אני כל כך רואה אותן, עד שאני עיוורת לדברים אחרים… מצד אחד, אני יודעת שהפרספקטיבה שלי על העולם ועל החברה היא ממוקדת, משוכללת במה שהיא תופסת, וממילא מפרישה ומדירה דברים אחרים. אבל אלה הקולות שאני שומעת, קולותיהן של הנשים האלה. מהפן הזה, אם כן, אכן יש רציפות וקשר בין הספרים שלי.

.

Image result for ‫בגד מאש מיכל בן נפתלי‬‎

.

ציווי לימים שיבואו

דורית: אני שומעת בתוך הדברים שאת אומרת את המילה הכרח. כתבת את הנובלות מתוך מעשה הכרחי של כתיבה?

מיכל: כן. את שתיהן.

דורית: איזו מהן כתבת קודם?

מיכל: האמת, זה מוזר, כי את בגד מאש לקח לי שלוש שנים לכתוב, שנים שבהן פשוט שיגעתי את עצמי. הסיפור הזה ממש שיגע אותי…

דורית: הוא היה בבוידעם, כמו הארגזים שליאורה משאירה בדירה ששכרה ממנה אנא.

מיכל: [צוחקת]. הוא סוּפַּר בהתחלה משלוש נקודות מבט, אלה היו שלושה מונולוגים. כל הזמן הסיפור לבש צורה ופשט צורה ואני לא שלטתי בו והתייסרתי מאוד. ואיכשהו הנובלה השנייה פשוט זרמה ממני. כתבתי אותה בנסיעות ברכבת מבאר שבע לתל אביב. שולי הספר נכתבה יחסית ברצף. בבגד מאש יש הרבה טוויסטים בעלילה, חלק היו ידועים לי, חלק התרחשו תוך כדי. את הסוף אני מתכננת מראש, אני תמיד יודעת איך זה ייגמר… העלילה של שולי הספר היא יותר סטטית, משעה שנדיה, הגיבורה, מחליטה לאשפז את עצמה במוסד.

דורית: קודם הייתה ליאורה או קודם הייתה אנא?

מיכל: אומר לך מעבר לזה. הזכרתי כבר את הספר הראשון שכתבתי, שיצא לאור בהוצאת רסלינג בשנת 2000 – כרוניקה של פרידה, ואת הפרק הראשון בתוכו – מעין נובלה שנקראה "מגילת רות". בפרק הזה רות כותבת מחדש את המגילה, כותבת אותה במואבית, בשפת אמה, כי הרי המגילה לא נכתבה על ידי רות, זה ברור מאוד, המגילה המוכרת לנו רק קרויה על שמה. המגילה הכתובה־מחדש מספרת, אבל רק בקווי המתאר הפורמליים שלה – לא ברמת התוכן – את סיפור אנא־ליאורה, ולו במובן זה שיש אישה צעירה שהולכת אחרי אישה מבוגרת ומספרת בדיעבד את סיפור תשוקתה הגדולה לאישה האחרת. הלא הסיפור במגילת רות המקראית הוא סיפור של ברית מורכבת מאוד. רות נשבעת שבועת אמונים אולטימטיבית ללכת בעקבות נעמי, לעזוב הכול למענה. נעמי, מצידה, מחושבת, זהירה, מרוחקת; "מי את בתי?", היא אומרת לה, כשרות שבה מהגורן, ספק מזהה אותה; נעמי משתמשת בה, שולחת אותה לשדה; ולבסוף, רות יולדת בשבילה. "יֻלַּד בן לנעמי", נאמר במגילה. כבר אז עלו נושאים שעניינו אותי מאוד, כמו עקרות ופוריות, הגוף הנשי שאינו מתפקד ואינו פורה, או בעצם, במקרה הזה, פורה והרה בעבור אישה אחרת, אבל שומר את דימוי העקרות והבתוליות של האשה הצעירה. באינטריגה שלי, רות חוזרת למואב וכותבת את המגילה מחדש, ובה היא מספרת את כל מה שלא אמרה, מה שלא יכלה להגיד. הסיפור של רות ונעמי, שוב, עצם המשיכה או התשוקה בין נשים ששייכות לדורות שונים, לרגישויות דוריות שונות, נשאר איתי וברגע מסוים רציתי לחזור אליו, אבל הפעם לא מהפרספקטיבה של הצעירה, אלא מזו של המבוגרת. או ביתר דיוק, של הצעירה שנעשית מבוגרת.

דורית: אם כך, אולי ליאורה נולדה קודם. או שזאת אותה אחת.

מיכל: בהתחלה האפשרות הזאת פיתתה אותי, ואמרתי לעצמי שאולי אקרא להן באותם השמות, רות ונעמי, אבל החלטתי שלא, זה כאילו לעשות רטרוספקטיבה לעצמי… והאופציה הזאת לא נראתה לי, בסופו של דבר. ובעצם, לא מדובר כאן בסיפור התנ"כי, וגם לא בווריאציה שלו. מדובר בסיפור שמוזן מחומרים אחרים, בראש ובראשונה ציד המכשפות והגלגולים ההיסטוריים שלו.

דורית: ולמה אנא באלף?

מיכל: תראי, שמות זה דבר מעניין. שם קופץ מול עינייך ואז הוא נהיה הכרחי. האמנית תמי גטר אמרה לי שבהמורה קראתי לגיבורה וייס [לָבָן, בגרמנית] אחרי נישואיה, בשעה שבילדותה ובנערותה היא בלום [פרח, בגרמנית]. וזה נכון מאוד. היא לחלוטין הלבלוב שנהפך לדיכאון הלבן.

דורית: ולא הרגשת את זה בזמן הכתיבה?

מיכל: לא. שום דבר. לא היה לי מושג. אבל במקרה של אנא היה תהליך מודע יותר. אני זוכרת שהספר כרוניקה של פרידה הסתיים למעשה בשגיאת כתיב. הפרק האחרון נקרא "ותאכל ותשבע ותֹתַר". זהו ציטוט ממגילת רות – כשרות הולכת לשדה של בעז לעבוד. בפרק אני עוסקת ביחסים בין דקונסטרוקציה לאנורקסיה ולבולימיה. זו כתיבה מוטרפת מאוד, מתוזזת, מלאה בליבידו, אבל מדובר בליבידו הרסני מאוד ביחס לגוף. והפרק הזה, שהוא כאמור גם סוף הספר, הסתיים במשפט "אנא אני באה". כתבתי בטעות אנא באל"ף ולא בה"א! והספר עבר קריאות ועריכה והגהות, ואף לא אחד מהעושים במלאכת הספר שם לב לשגיאה. ועד היום זה נשאר אנא באלף…

דורית: זה נהדר.

מיכל: נכון. והאנא הזאת נשארה לי, נשארה כציווי לימים שיבואו.

דורית: אבל אי אפשר לשכוח שבתוך מערכת היחסים המתהדקת בין אנא לליאורה נמצא גם גבר, יוהאן, בן הזוג של אנא, ואת מספרת בנובלה על משולש אהבה, בעצם. אגלה לך סוד: רק באמצע הנובלה הבנתי שהוא בן הזוג שלה בכלל. בהתחלה חשבתי שהוא סתם השותף שלה לדירה.

מיכל: באמת?

דורית: כן.

מיכל: אוקיי, למה חשבת כך?

דורית: אני חושבת שאנא כל כך אטומה כלפיו עד שאפילו המיניות לא הורגשה. אבל יכול להיות שדילגתי על שורה, לפעמים אני מדלגת בקריאה ולכן אני קוראת כמה פעמים.

מיכל: כן, רולאן בארת מדבר על זה בספר הנאת הטקסט. הוא אומר שעם זאת, בספר שאנחנו חוזרים אליו, בכל פעם אנחנו מדלגים אחרת…

דורית: נכון, זה מה שאני עושה, ולכן יכול להיות שדילגתי על משהו ופתאום ליאורה מדברת על אהבתם של אנא ויוהאן, הופתעתי מאוד וחזרתי להתחלה. רציתי לדעת אם גם את הרגשת את האטימות הזאת.

מיכל: לחלוטין. הסיפור נכתב על ידי אנא המבוגרת שנזכרת בעבר. זהו סיפור המסגרת. היא שבה ופוקדת את אנא הצעירה, שהיא אטומה לעצמה, זאת אומרת פועלת מבלי לדעת בדיוק מה היא עושה, מה היא מרגישה. מצד אחד, היא כותבת תזה על ציד המכשפות, ממציאה דמות של מכשפה שלא נחקרה באינקוויזיציה, וכאילו דוהרת באיזה מסלול אקדמי של ידיעה ומודעות, ומצד אחר, אין לה מושג קלוש מה באמת עובר עליה ומדוע היא נוהגת כפי שהיא נוהגת. והפעולות שלה הן קיצוניות מאוד, היא נמשכת למשהו, או למישהו; היא הולכת לכתוב אצל ליאורה, לא בספרייה, כי דווקא הבית הזה טומן לה בחובו איזה משהו שעליה לדעת, אבל היא לא יודעת לומר, בוודאי לא בשעה שהאירועים האלה מתרחשים. אני חושבת שבדיעבד היא אפילו תוהה כמה היא הייתה מסוגלת לאהוב. לא רק את יוהאן, אגב, גם את ליאורה. אני לא חושבת שזה סיפור אהבה. גם לא בין השתיים. מדובר בזיקות קדומות יותר, מפורקות יותר, שבהן הארוס מוּנע מברית קמאית, שבסיפור אני קוראת לה ברית הפעולה הנסוגה.

 

יש שכחה ויש הווה

דורית: יש לי עוד וידוי. הנובלה שהכי נצרבה בי היא שולי הספר. המחשבה שעומדת במרכזה הממה אותי: מאין הרעיון שאישה צעירה ובריאה תאשפז את עצמה עם אמה הדמנטית ותפרוש מהחיים?

מיכל: כשאנחנו מאשפזים את ההורים החולים, אנחנו מוצאים את עצמנו לא אחת נכנסים למוסדות האלה לרגע ואז יוצאים מהם. ולכאורה, יש חיץ ברור מאוד בין המאשפזים למתאשפזים. כל זה רק לכאורה. משום שכשחוזרים הביתה, או כשהולכים לעבודה, מגלים בעצם שהתודעה שלך־עצמך מתערפלת, שאת עצמך לא לגמרי צלולה, שמה שאת רוצה בעצם זה להיכנס עמוק למיטה ולהתחבא מתחת לשמיכה ולישון. במילים אחרות, שההחלשה של התודעה היא לא רק מנת חלקו של החולה, של המתאשפז. במובן מסוים, היא גם זו של המאשפז. בעל כורחך את מגלה שאת לא שולטת פתאום בחיי התודעה. התודעה, עולם הדעת, כל זה לא נגיש לך, לא נתון לך; גם את נופלת, גם את קורסת, והמומנט הזה של הקריסה אצל הבריא הוא אמנם רק מומנט בתוך מכלול חיים שנמצא בשליטה. אף על פי כן, מומנט הקריסה הזה הוא אינהרנטי. אני מכירה את זה. אני מניחה שהרבה אנשים שמלווים מחלה מתוך קרבה מזהים את המומנט הזה בתוכם. ואז אמרתי לעצמי, אוקיי בואי ולכי עם הקריסה, לכי עם אותו רגע שבו המאשפזת היא גם מתאשפזת־בכוח. גם אם היא חוזרת פיזית לבית שלה, היא בעצם מתאשפזת; מה שעובר עליה הוא סוג של אשפוז.

דורית: אבל היא בעצם מכריחה את עצמה לקרוס, לא? יש כאן פעולה מלאכותית משהו. כל הזמן ניסיתי לבדוק אותה, לבדוק אם להאמין לה.

מיכל: תראי, מה שאת כביכול מבקשת לדעת זה מהן הסיבות. מהן הסיבות הטובות שיוליכו אישה, בהכרה מלאה, עדיין צעירה, עוד לא חייבת לוותר לגמרי, לעשות את המעשה הזה, ואת צודקת שאין לזה תשובה בתוך הנובלה. אך אם את שואלת אותי איך נולד הרעיון, הרי כך הוא נולד: מרגע של אין בחירה. במובן מסוים, זה דומה לפרוסט ולעוגיית המדלן שלו. הרגע הזה של חיכוך המדלן בתה וטעימתה לא היה צפוי. אבל מכאן ואילך, כדי להקים את העולם שברא, את הכפר, את קומברה, הוא צריך להיות אקטיבי. במילים אחרות, זהו נעשה גם רגע של פעולה ושליטה ושכלול, ובסופו של דבר לא מדובר רק בשחזור העבר, אלא ביצירה של משהו חדש לגמרי, משהו שמעולם לא קרה בדיוק כך. במובן הזה, את צודקת, יש רגע פסיבי לחלוטין, שבו, כפי שאמרתי, החולי יכול לתקוף גם את מי שמאשפז, או את מי ששולט לכאורה בעניינים. הוא לא כל הזמן נתון לחולי, אבל רציתי ללכת עם החולי האורב לו עד הסוף. ובאמת, מרגע זה ואילך, כמו שאת אומרת, יש כבר הכרעה ויש כל מיני דברים שקשורים באינטריגה של הסיפור. משעה שהבנתי מה אני רוצה לעשות, נוצר עולם סיפורי שניסיתי לפתח אותו, או להקשיב לו באופן קוהנרטי. את שואלת, בכל זאת, מדוע היא עושה את זה. זו שאלה שמציגות לה גם כמה נשים בתוך הסיפור. אבל בנובלה הזאת אני לא מחפשת סיבות, אני מחפשת מעשים. המעשה מספק אותי. אין כאן מה שקרוי דמות עגולה. לא יכולה להיות. זה לא נכון לסיפור הזה. וגם, את יודעת, בכל פעם יש סיבה אחרת שצצה, והיא טובה לשעתה וגם גרועה לשעתה…

ועדיין בעניין פרוסט, אולי ככל שהשנים נוקפות אני מתחברת למשפט אחד שאני אוהבת מאוד וחוזרת אליו שוב ושוב, זה משפט מדהים, יפהפה, של ולטר בנימין, שמופיע במסה שלו מ־1929, "לדיוקנו של פרוסט". הוא אומר שפרוסט שואל את עצמו מדוע אנחנו מזדקנים, מדוע פנינו נעשות קמוטות. זה הציטוט: "בעקבות הזמן האבוד […] חדור כולו באמת שלכולנו אין זמן לחיות את הדרמות האמיתיות של הקיום שנועד לנו. זה הדבר המקפיץ עלינו זיקנה, רק וזה. הקמטים והקפלים בפנים הם רישומיהן של התאוות הגדולות, של החטאים, של ההתוודעויות שהקישו על דלתנו – אך אנו, בעלי הבית, לא היינו בבית". בדרך כלל אומרים את זה על טראומה, כשמדברים על אי־הנוכחות של האדם בתוך החוויה שלו. אבל הזעזוע שקשור בטראומה יכול להיות גם חיובי, לאו דווקא שלילי, לא רק שלילי. אנחנו שוכחים את זה בעיסוק שלנו בטראומה כיום. טראומה היא עצם המפגש, המטלטל תמיד, עם אחרות. האמירה של בנימין מדהימה, כי היא שואלת כמה באמת אנחנו מסוגלים להיות נוכחים בחוויות שלנו, בכל החוויות המזעזעות אותנו, לטוב ולרע. ואני חושבת, דרך בנימין, שכל סיפור המדלן של מרסל קשור בכך שהוא חווה את העבר לראשונה, לא כמי שמנסה לשחזר חוויות, אלא בניסיון להיות נוכח במקומות שבהם לא היה נוכח בעבר במלוא מובן המילה. במובן מסוים, אני חושבת שזה מה שקורה לאנא, גיבורת בגד מאש; היא הייתה שם, היא הייתה בת זוג של יוהאן, היא כתבה תזה, היא התנסתה. היא שהתה בפרוזדור הזה, שכולנו מכירים בעשור של גיל העשרים, שאמור להוליך אותך לטרקלין של "החיים האמיתיים". אבל לא תמיד מגיעים לטרקלין הזה. לפעמים נשארים להתגורר בפרוזדור. והרגע הזה, ההשעיה הזאת מעניינת אותי מאוד.

דורית: היום, לא רק שאין לי משיכה אל העבר אלא אני גם נרתעת מהתעסקות בו, ובטח לא חשה היקסמות מפרוסט והמדלן. מישהי מאיתנו יודעת מה היה עולה בגורל שלושת אלפי העמודים של בעקבות הזמן האבוד לו הייתה לפרוסט ילדות איומה? אז בתור הילדה הכועסת שאני, אין לי שום רצון לאכול מדלן. אבל את הנובלות שלך כאן חוויתי כהווה לחלוטין. לא מצאתי את חיפוש הזמן שאת מדברת עליו, הן היו בשבילי כאן ועכשיו. אולי כי בקריאה שלי לא רציתי לראות את זה.

מיכל: קודם כול, זה יפה מאוד מה שאת אומרת. אענה לך כמה דברים. ראשית, את צודקת לחלוטין בנוגע לפרוסט. אני חושבת שהאומללות שהוא מנסה להבין ולפענח היא מבנית. עבור ילד שחווה פרידה מאמו שנמצאת בחדר השני, ושכמֵהַּ לאיזו טוטאליות שלא תתקיים לעולם, ההפרה של הברית הזאת עם אמו תלווה אותו כל החיים ותתבטא, בין השאר, בכל האהבות שהוא ספק מצליח או בעצם תמיד נכשל לממש. אז כן, יש בו חרדה גדולה מאוד, כל אהבה בחייו הופכת בעצם לחרדה, מתחילה בחרדה ומסתיימת בחרדה, הוא בונה קונסטלציה שלמה סביב זה. אני חושבת שכן, שהוא אומלל מאוד, אבל ברור שהוא לא אומלל כמו ילד של דיקנס. ליאורה הרי אומרת גם היא, קצת כמוך, שאין לה כוח לילד השמנדריק הזה…

דורית: זה הצחיק אותי מאוד.

מיכל: אבל אני חושבת שמה שאנחנו מדברות עליו מעניין במובן נוסף, כי בעצם הספר הזה, ובמובן מסוים כל הסיפורים שכתבתי, המורה, בוודאי, כשהכול, כל זיכרונותיה נשרפים כשפורצת דלקה בדירתה, והסבתא והמשפחה ברוח – הספרים האלה כולם עוסקים בהפעלה של דיכאון. המשמעות של הדיכאון מבחינתי היא להיות כפוף לעבר, אבל לא לעבר כסיפור ידוע או כסיפור שניתן לידיעה. לא לעבר שניתן לצבור בזיכרון. הדיכאון הוא הפעולה של העבר כשכחה, כאי־ידיעה מתמדת. הילד מדוכא לא כי הוא לפיד הזיכרון, אלא כי הוא לפיד הזיכרון של השכחה. הוא מדוכא כי הוא, או היא, גדלים למול חור, למול חלל ריק של סיפור שלא מסופר ושאי אפשר לספר אותו. זאת אומרת, בסופו של דבר, לא מדובר בקתדרלה פרוסטיאנית, שבה זיכרון אחד מצטופף ליד זיכרון אחר. מבחינה זאת, סמואל בקט קרוב אליי יותר ולכן הוא מצוטט בבגד מאש. הוא הולך אל הגוף, אל עצם הגופניות שלו, אל הסימפטומים שלו, הדיכאונות שלו, אל השינה הטרופה שלו; אל האינטנסיביות הסומאטית, הקדם־רפלקסיבית, זו שאי אפשר לתווך אותה במילים, שמורידה את הגוף אל הקרקע, שמצווה עליו לזחול. באזורים האלה אין מבנה, אין זיכרונות שממוללים ונמסרים, אין העברה בין־דורית. יש שתיקה, לבנה, כמו וייס. כך שאני מזדהה עם מה שאת אומרת. אלה שני אינטרסים מנוגדים. את שניהם אני מרגישה בעוצמה.

דורית: ועתה, פניך לאן? יש לך כבר פרויקט חדש?

מיכל: עכשיו עומד לצאת בהוצאת כרמל ספר של מסות שלי משלוש־עשרה השנים האחרונות, שרובן לא התפרסם. הוא נקרא לקראת אוטוביוגרפיה מינורית. הכותרת מתייחסת לטקסט של דֶלֶז וגוּאָטרי על קפקא, לקראת ספרות מינורית, אבל עם טוויסט. זו לא אותה מינוריות… המסות עוסקות בכתיבה, בהגות ובספרות עברית. יש בהן, בין היתר, מסות על לאה גולדברג, יהודית הנדל, רונית מטלון. אני מרגישה ששני הספרים האלה יחד, כל אחד בדרכו, חותמים תקופה מאוד ממושכת, ושהגעתי כעת לפרק חדש בחיי, שהוא לא מחוור לי עד הסוף והוא קשור במה שאמרתי קודם. בשנים האחרונות התעסקתי הרבה בדיאדות, כתבתי תמיד עלילה בין שתיים. אני יודעת שעכשיו אני מתעניינת בקבוצה, רוצה ללכת אל הקבוצה. קשה לי להגיד משהו מעבר לזה. אבל אני מרגישה בעיקר שמשהו נח בי. אני שקטה הרבה יותר ממה שהייתי אי פעם…

 

מיכל בן-נפתלי היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת. זוכת פרס ספיר לשנת 2016 על ספרה "המורה". ספרה "בגד מאש" ראה אור בהוצאת כתר, 2019. רשימות פרי עטה שהתפרסמו במוסך: "ספרים הם הקדמות לחלומות", על ספרה של מירב רוט, "מה קורה לקורא?"; "כמוסה של אינטליגנציה פראית ורושפת", על המחזה הראשון מאת רונית מטלון, "הנערות ההולכות בשנתן".

 

» במדור שיחה בגיליון המוסך הקודם: ריקי כהן משוחחת עם המשוררת רחל חלפי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | בובה מתנפחת ושְמה נוח

"וולפיילר מספרת סיפור משפחתי לכאורה טרגי, אבל גם מתריסה נגד הצורך של רובנו לא לחרוג מהתלם, לנהוג כפי שמצופה מאיתנו, למלא ציפיות של דורות קודמים". דפנה לוי על "את המוות את רוצה לראות בעיניים" מאת אורית וולפיילר

bikoret_51-715x537

ליאור שטיינר, תמיד יש אחד שסוטה, שמן על בד, 110X90 ס"מ, 2012

.

על "את המוות את רוצה לראות בעיניים" מאת אורית וולפיילר

דפנה לוי

 

נאום ה"כך מת החתלתול שלי", כך כינה הבמאי דייוויד מאמט את הרגע שבו גיבור הספר – ולעיתים קרובות יותר הסרט – חושף את עצמו פתאום באורח דרמטי, משחזר את ההתפוררות הנפשית שלו ומספר על האירועים שהביאו אותו להרוג את האני הקודם שלו ולהתחיל מחדש. זהו שלב חיוני להרגעת הקהל ביצירות שבהן העלילה טעונה וההתנהלות של הגיבורים אינה נורמטיבית. מין מחווה שמעניקה לכל התנהגות חריגה הסבר, כדי שניתן יהיה להרחיק אותה, לתייג, ולאפסן במקום רחוק מהעין.

אורית וולפיילר אינה מספקת את הרגע הזה. לדמויות ברומן החדש שלה אין רגע יחיד המסביר כיצד ירדו מהפסים, אותם פסים שנועדו להוביל אותן לחיים מסודרים, ברורים, מקובלים. הן חיות בתוך זיכרונות משפחתיים חנוקים וחונקים והן נסדקות, קמות ונשברות שוב ושוב, כאילו הן לכודות ברשת רב־דורית סבוכה. הניסיון להבחין מי מהדמויות אינה מוצאת מפלט מן הרשת הזו ומי, להפך, מתענגת על הניתוק – ובסופו של דבר השחרור – מן הצורך להיות כמו כולם, הופך את הקריאה באת המוות את רוצה לראות בעיניים למרתקת.

הסיפור נפתח במקום שהוא לכאורה רגוע ומהוגן מאין כמותו: בספרייה. מירי, אחת מארבע ספרניות במחלקת העיון וההשאלה למבוגרים, נהנית לעבוד "מה שנקרא מפוצל", כפי שמכנה זאת וולפיילר, לא צמודה מדי לאנשים אבל גם לא לגמרי לבדה. היא היחידה שאינה מביאה עוגיות למפגשי הספרניות, "גם לא קנוי", והן אינן כועסות עליה, משום שאין לה בעל וילדים, משום "שכשיש אותם אז העניינים האלה באים לבן אדם ככה, טבעי." מהמקום הזה שנתפס בעיני מירי כגן עדן היא נאלצת להיפרד כשמתברר שהוריה הקשישים אינם יכולים עוד להסתפק בעזרתה של המטפלת המגיעה לביתם מטעם הביטוח הלאומי, והם זקוקים לסיוע אינטנסיבי יותר. היא עוברת לגור בביתם, ו"בשביל המצפון", כפי שמגדירה זאת וולפיילר, היא מקווה שתצליח לטפל בהם בעצמה. היא מגלה שהיא אכן מסוגלת לכך, "אבל כן קשה לה ההיצמדות", ועל כן היא מביאה עימה אחות רחמנייה.

האחות היא למעשה בובת מין מתנפחת הנרכשת מקטלוג מקוון תחת השם "קונצ'יטה אריבדרצ'י", וכמתבקש, עם עלייתה ארצה והיקלטותה במשפחתה החדשה היא זוכה לשם העברי הנאה "נוח". מירי, שנולדה למשפחה של שורדי שואה ולכן ריחפה מעליה מאז ומתמיד חובת המשכיות העם, בילתה את ילדותה בדקירת הבובות שלה במסרגה בתקווה ש"ככה, דרך הכאב, תיכנס בהן הנשמה." היא אינה יולדת ילד משלה, אבל כאן, באמצעות פמפום אוויר ממשאבה, היא מנפחת את הבובה ונותנת לה חיים. בפעולה המתוארת כתובענית, מאומצת ומלווה במסירות עמוקה, היא מבצעת מעשה החייאה, השני במעלתו להולדה של ממש. היא מביאה את הבובה לחייהם של הוריה ואלה מקבלים אותה מבלי לשאול שאלות מיותרות, מאמצים אותה ושואבים ממנה נחמה, כל אחד בדרכו.

לרגע מפתה לראות בזיק החיים הזה שמירי מעניקה לבובה המתנפחת מעשה פרנקנשטייני, שסופו להמיט אסון על כל הסובבים. אלא שהסיפור של וולפיילר מתוחכם יותר. נוח מתגלה כמאזינה מצוינת במשפחה שבה כולם מתקשים לבטא את רגשותיהם, ואת מקומן של מילים פשוטות וגלויות תופסים דוקרנים מושחזים והתחשבנויות שלא קהו עם השנים. היא אמנם שותקת, אבל נוכחותה ממתנת את העלבונות שהאם נוהגת להטיח בבעלה, מנחמת את האב ההולך ושוקע בדמדומי דמנציה, ומאפשרת למירי להעניק סוג של קרבה מרחוק כי "גומי או לא גומי, מה שהיא בעצם יצרה כאן זה במאה אחוז חיבוק." וכמובן, להבדיל מן המפלצת של ד"ר פרנקנשטיין, העשויה טלאֵי־אנוֹש, נוח נפוחה בכל המקומות הנכונים ועל כן גם מפתה את כל רואיה להתקרב ולהתחנחן, וכשהיא יוצאת מתחומי הבית לביקורי קרובים רחוקים, היא אפילו משלהבת מבושים.

וולפיילר משתמשת בבובה בצורה יוצאת דופן ושונה משימושים דומים בספרות שיכולנו לקרוא עד כה: זו אינה עוד בובה שמאפשרת לגבר בודד, תימהוני וחסר כישורים חברתיים לפנטז על אהבה ומין מבלי להסתכן בדחייה, כמו בובת חלון הראווה שאיאן מקיואן מניח במיטתו של גיבור Dead as They Come (סיפור קצר מתוך קובץ שלו שראה אור ב־1978 ולא תורגם לעברית), והיא מביאה אותו לשיאים של התרגשות מינית. היא גם שונה מאוד מבובת הברבי של אחותו הגדולה של הנער גיבור הספר The Safety of Objects, ספרה הנפלא של א"מ הומס (שגם הוא עדיין לא תורגם), בובה שהוא מנסה לנהל איתה רומן ובסופו של דבר אונס אותה. והיא גם אינה חפץ מקודש, תחליף נערץ לאישה נעדרת כמו שהייתה – בחיים, ולא בספרות – הבובה בדמותה של אלמה מאהלר שבנה לעצמו מאהבהּ הזנוח אוסקר קוקושקה, והיא ליוותה אותו שנים אחדות עד שהשמיד אותה בפרץ של תסכול. נוח של וולפיילר נעדרת זדוניות ואימה שבדרך כלל מלוות את הופעתה של בובה כמותה במצבים אינטימיים. וולפיילר הופכת אותו לחלק טבעי מן המשפחה, לחפץ ניחומים, למתווכת המגשרת על פערים בין הורים ובתם, למשחררת. ואת מוזרותו של המצב היא מגייסת כדי להעניק לגיבוריה רשות להיות אחרים, לא מובנים, חריגים, על סף הטירוף. ואין במעמד הזה אף לא רגע של התנצלות.

ברקע סיפורם של מירי, הבובה נוח והוריה הקשישים, אלקסטיס ואניסים, עומדות כמובן חוויות השואה של דור הסבים. את הפרקים העוסקים ישירות בהתרחשויות הללו וולפיילר כותבת בלשון תנ"כית. זו מאפשרת לה לבטא את עוצמת האירועים שהיא מתארת בדרמטיות, ומבלי להזדקק לתיאורים גרפיים. השפה הזאת כאילו מעבירה את ההתרחשויות לעולם אחר, ובוודאי לעידן אחר, עצום וגדול משלנו. אותן התרחשויות גם מחלחלות אל ההווה, למשל בתיאור הדרישות יוצאות הדופן המפורטות בכתובַּת הזוג, הקובעות כי מאחר שגלוי וידוע הוא כי אֵם הכלה מצולקת קשות בנפשה ובגופה בשל המלחמה, צרכיה ודרישותיה יהיו בעלי חשיבות ראשונה בעיני הכלה, והחתן לא יוכל לגרשה בשל כך. מירי, המצוּוה ללא אומר לאותה התמסרות מלאה לאמהּ שלה, אינה מסוגלת לשום מידה של קרבה, אפילו לא ללטף את ידה הצמוקה, אבל בזכות נוח היא מסוגלת להסתובב בשכונה זקופת קומה ולקבל בענווה את מבטיהם המעריצים של השכנים המשוכנעים כי היא ממלאת את תפקיד הבת המסורה כהלכה, והנה גם במשפחתה התרחשו חילופי התפקידים המצופים מכל תא משפחתי מתפקד: ההורים הפכו לילדים קטנים וילדתם קיבלה על עצמם להיות ההורה האחראי.

בחמש השנים שחלפו בין אוסף הסיפורים הקצרים של וולפיילר, שוויצריה זה כאן, לבין את המוות את רוצה לראות בעיניים, נדמה שוולפיילר המשיכה והעמיקה את מה שהחלה בו אז. היא מספרת את סיפורם של מי שמסרבים ליישר קו, מתעקשים על זכותם לחיות בשוליים ומוצאים פתרונות יצירתיים לתהומות של צרכים רגשיים שלא נענו. אלא שהיא שכללה מאוד את היכולת שלה לדחוס מטעני רגש בשפה המטעה בפשטותה, וגם את היכולת ללקט פצעים, שריטות וחבלות שסביבם בנוי הסיפור. וזה אולי קסמו המרכזי של הסיפור הזה: וולפיילר מספרת סיפור משפחתי לכאורה טרגי, אבל גם מתריסה נגד הצורך של רובנו לא לחרוג מהתלם, לנהוג כפי שמצופה מאיתנו, למלא ציפיות של דורות קודמים. הדמויות החריגות שלה מוצאות נחמה בדרכן שלהן בזכות החופש, בזכות העובדה שהן לא מכפיפות את עצמן לרצונו של איש. האחרוּת, המוזרות, הפראות הכמעט מופרעת שהן הכוח המשחרר, ולכן אין דרך ללעוג להן, אין צורך לחמול עליהן, ואין אלא להתמלא מולן בקנאה.

 

אורית וולפיילר, "את המוות את רוצה לראות בעיניים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018. 

 

Image result for ‫את המוות את רוצה לראות בעיניים‬‎

 

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: מרב פיטון על הספר "מפת חצי האי" ליעל גלוברמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רעד קולך | החיים והמילים של מרים ילן־שטקליס

"כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי."

raad-koleh_51-715x537

דרורה וייצמן, אבות הדורות, אסמבלאז' של גב כריכות ספרים, 39X33 ס"מ, 2018

.

מאת נועה גולדברג רוזן

 

איך הייתי נוהגת לו זכיתי בפרס ישראל? זאת שאלה היפותטית כמובן, אבל אני די בטוחה שלא הייתי מתווכחת עם חבר השופטים ועם הנימוקים שלהם לבחירה בי, כפי שעשתה המשוררת מרים ילן־שטקליס, הראשונה שקיבלה את הפרס בקטגוריה של ספרות ילדים, בשנת 1956. השופטים כתבו בהחלטתם כך: "מרים ילן־שטקליס היא המשוררת האחת והיחידה שראתה את עיקר תפקידה בשיר ובסיפור לילדים ולהם הקדישה את כל כשרונה המבורך […] על כן ממליצה הוועדה להעניק לה את הפרס כאות תודה וחיבה ויקר".
ועל כך ענתה להם המשוררת:

בהחלטת השופטים אשר באדיבות ליבם העניקו לי פרס ישראל, נזכרים כמה דברים שלא נראים לי. הביטוי 'בשביל ילדים' – כתבתי שירים שהם אינם מתאימים להבנת ילדים, וכתבתי שירים שמתאימים להבנת ילדים. בשבילי – שני הדברים היינו הך וזהו: הלא אינני כותבת לא בשביל ילדים ולא בשביל מבוגרים, אני כותבת מה שליבי חפץ לכתוב לעצמי. באשר ל'תודה', בליבי אני שואלת את עצמי: מה תודה מגיעה לי? האם אנחנו מודים לציפור כאשר אנו נהנים משירתה? נראה לי שאני חייבת תודה לגורלי, אשר נתן בי את התכונות ההכרחיות כדי להיות משוררת – כל התודה מגיעה לגורלי ולא לי.

אפשר לראות במכתב הזה סימן לדקדקנות ועיקשות, מתכונותיה של ילן־שטקליס, שהביאו אותה לריב מרה עם מוציאים לאור, מתרגמים ובתי דפוס. כשנעמי שמר הלחינה את השיר "מיכאל" ושינתה ללא רשות את המילה "גזוזטרה" למילה "מרפסת", כמעט הגיע העניין לבית המשפט, ושמר נאלצה להקליט את השיר שוב, עם המילה "גזוזטרה" כפי שנכתב במקור.

אבל אפשר לראות במילים האלה גם רמז לכאב שליווה את ילן־שטקליס כל חייה וקיבל ביטוי בכתביה האוטוביוגרפיים ובחליפת מכתבים עם ידידתה הקרובה, הסופרת וחוקרת הספרות הרצליה רז. ילן־שטקליס החלה לכתוב שירים מיד אחרי מות אמה בן לילה מהסתבכות של מחלת חורף. למרים בת ה־16 היה זה, על פי עדותה, אובדן טראומטי ששינה את חייה והשפיע עליהם מאז. "כל השבילים מובילים אלייך, אמא", כתבה באחד מהשירים הרבים שהקדישה לאמהּ. רק בגיל 35, אחרי שכבר נודעה כמשוררת ושיריה התפרסמו בכתבי עת, החלה לכתוב שירים ש"מתאימים להבנת ילדים", אך מאותו רגע תויגה כמשוררת לילדים. תיוג זה העמיק כשזכתה בפרס ישראל לספרות ילדים, ומאז לא הצליחה, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, להוציא לאור את יצירתה האחרת, למבוגרים.

בשנת 1957 הציע לה אפרים תלמי, עורך העיתון דבר לילדים, לחזור ולכתוב שירים לילדים, והיא השיבה לו: "מה אעשה ולא אני מפתה את בת־השיר, כי אם היא מפתה אותי? ובזמנים האחרונים היא מפתה אותי לכתוב שירים אשר אינם ראויים לקריאה לילדים ומה אעשה לה?"

רבקה גרון, בעבודת הדוקטורט שלה שעוסקת בשירתה של ילן־שטקליס, משווה בין שירים "ילדותיים" ושירים "מבוגרים" ומוצאת דמיון רב ביניהם: באבני הבניין, במהות ובעוצמת הרגשות. הדובדבן שבמחקרה הוא התגלית בקשר לשיר "מיכאל": היא מצאה את השיר בתרגום של ילן־שטקליס עצמה לרוסית (שירים וסיפורים שלה תורגמו ביוזמתה גם לספרדית ויצאו לאור בספר גשר של נייר, שהיה חלק מהחזון שלה לקירוב לבבות בין ילדי העולם), ועמדה על הבדל בין המקור לתרגום בשורות האחרונות של השיר. בעוד במקור העברי הילדה מתכוונת לחזור לגן "ואשב לי ואבכה לי כל הזמן", בתרגום לרוסית היא חוזרת לגן, מחכה ועדיין מקווה שמיכאל יבוא. מן ההבדל הזה מסיקה גרון שכאשר מרים חוזרת אל שפת אמה, השפה הרוסית, היא נמצאת במקום בטוח יותר, שבו עוד יש תקווה שיהיה טוב.

אך מהי שפת האם של מרים? מגיל צעיר שלטה היטב בשבע שפות (במשך שלושים שנה עבדה כספרנית בספרייה הלאומית, אחראית המחלקה לשפות סלאביות), אך כתבה בעיקר בעברית. בזיכרונותיה היא מספרת על יצחק יציב, עורך דבר לילדים, שהיה אחד הראשונים שזיהו את יופיים של שיריה ופרסם אותם, סיפור ששמעה מפי הצייר נחום גוטמן, שהיה גם הוא חבר מערכת העיתון: "ישבו בחדר המערכת, […] אחד העוזרים קרא בשירי, הוא אחז בעיפרון ורצה לתקן משהו. לפתע הרים יציב את ראשו, נעץ שתי עיניו באותו עוזר וקרא בקול: מה אתה עושה?! התחיל העוזר לגמגם משהו, אמר יציב: 'אם אתה מקבל משהו ממרים, קח את הדבר' – והוא הרים את שתי ידיו והראה בתנועת האצבעות, כיצד אוחזים בזהירות בנייר יקר ערך – 'ככה, תיקח אותו ותביא אותו לדפוס!' אמר העוזר: 'אבל הדקדוק…' הפסיקו יציב: 'היא בעצמה הדקדוק!'"

.

 

https://www.youtube.com/watch?v=RTlMnyFdfqs

.

אבל החשיבות שראה יצחק יציב ואחרים כמוהו ביצירתה של מרים לא הייתה נחלת הכלל: אברהם שלונסקי, אחד הקולות הבולטים במילייה הספרותי של התקופה, זלזל בשירי הילדים של מרים. "זה הגמגום התינוקי, ה'טרא־לא־לא', ההתחטאות והפינוקים והלא כלומיות בתוכן", כתב ב-1943 בעל המשמר, וכך נפקד מקומה מן האנתולוגיות שבהן נמצאים כל הכותבים של התקופה.

במכתבים ששמורים בארכיונים שבהם נמצאים כתביה (במכון גנזים, במרכז לוין קיפניס, במכון המחקר ע"ש קיפ ובמכללת דוד ילין) אפשר למצוא הדים לתסכול שליווה אותה ולמאבקים שלא פסקו עד יומה האחרון, בניסיון לשנות את מה שהכאיב לה. כמה שנים לפני מותה, משלא מצאה הוצאה לאור שתוציא את כתביה, לקחה הלוואה והוציאה בעצמה את הספר חיים ומילים. זהו ספר עב כרס, שבו איגדה את כל מה שראתה כיצירה שלה ש"פחות מתאימה להבנת ילדים" ורק חלק קטן ממנה זכה לפרסום. הספר מחולק לשערים ויש בו סיפורים אוטוביוגרפיים, פרוזה, מסות, תמלילים של שידורי רדיו ששידרה לילדי ירושלים הנצורים, תרגומים, הספדים והרבה שירים נפלאים. ביניהם שירי געגועים לאמה, שירי אהבה לירושלים, שירים פוליטיים ושירים אישיים. בולטים ביופיים השירים שכתבה לאחר הפרידה ממשה שטקליס, שהייתה נשואה לו עשר שנים, ועל שעזב אותה התאבלה עוד שנים רבות.

נשקתָ ידיי
נשקת ידיי ויצאת.
לא הסבת ראשך אחור.
לא ראית ולא ידעת
ששפתי רעדו: חזור!
אחור לא הסבת פניך.
כי עיניך מלאו דמעות.
ואני לא ראיתי עיניך.
לא נתתי לך כל אות.
לא אדע אם אותך אהבתי,
או אהבתי בך חלום.
לא אדע – בחיקך שכבתי,
או היה משכבך גרדום –

את הספר חיים ומילים היא חילקה לחברים, שלחה לספריות וכמה מאות עותקים שנשארו העבירה לידי רפאל איתן, רפול, כדי שיעביר אותם לחיילים. ככל הידוע, ארגזי הספרים אופסנו במחסן בבית החייל וברבות הימים ניזוקו והושחתו בשל חדירת מים. העותקים שמגיעים מדי פעם לשוק הספרים המשומשים נחשבים נדירים ויקרי ערך.

מקום מיוחד היה בליבה של מרים לצה"ל ולכוחות הביטחון. את רפול אהבה והעריצה, הוא ייצג עבורה את דמות הגיבור היהודי, מין יהודה המכבי של זמננו, והיא אף כתבה והקדישה לו את השיר "ציון". עם הרמטכ"ל מוטה גור קיימה חליפת מכתבים, ובמטבח הקטן שלה, בדירת שני חדרים ברחוב אברבנאל בשכונת רחביה בירושלים, אירחה ישיבות לילה של ראשי המדינה. בהיותה בתו של יהודה וילנסקי, מנהיג ציוני וראש קהילה גדולה באוקראינה, ובעצמה דעתנית וציונית גאה, היא לא היססה להעיר ולייעץ. במשך שנים היא תרמה סכומים עצומים, רווחיה מתמלוגים, לקרן לב"י, וכשבאו מגלי צה"ל לראיין אותה לכבוד יום הולדתה השמונים ראתה בזה כבוד גדול ופתחה את הדלת לכתבים בהצדעה.

ילן־שטקליס חיה רוב שנותיה לבדה, ניהלה את ענייניה הכספיים בקפדנות והוטרדה מאוד מן השאלה מה יהיה על יצירתה לאחר מותה. היא החליטה לצוות את הקניין הרוחני שלה למדינה, ולשם כך הקימה הקדש שידאג לקיום הצוואה שלה כלשונה. היא ביקשה שכספי התמלוגים שיתקבלו מספריה יגיעו לילדי ישראל, ובעיקר לאלה אשר "ידם אינה משגת", בדמות ספרים שלה שיחולקו להם. מדי שנה מתכנסים חברי ועדת ההקדש ומחליטים על מטרות מתאימות לקיום הצוואה. ייתכן שהגיע הזמן להדפיס מהדורה שנייה לספר חיים ומילים.

מרים ילן־שטקליס הלכה לעולמה במאי 1984. ככל שחולפות השנים רק הולכת ומתבססת ההכרה בחשיבותה כמשוררת ויוצרת. אני רוצה לקוות שיש תיקון למה שתיארה בכאב הרצליה רז ידידתה. רז ספדה לה במאמר מרגש ואוהב, אך בסופו כתבה: "נסעתי להלווייתה שהייתה בחיפה […] התאסף קומץ אנשים מזערי בבית הקברות הישן. לא באו ילדי בתי הספר – אלה המשננים את יצירתה, לא נשלח זר מעיריית ירושלים – והיא הייתה 'יקירת ירושלים', לא הגיע נציג מהוצאת דביר שהוציאה את ספריה המפורסמים, לא הגיע נציג מאגודת הסופרים ולא מאקו"ם. זאת הייתה לוויה אכזרית לאשה קטנטנה וגדולה. נדמה לי שהעם חטא למשוררת מופלאה שלו. חטא לה בחייה ועוד יותר במותה."

 

נועה גולדברג רוזן היא שחקנית, זמרת ויוצרת. בזכות קשר נישואים עם בן משפחתה של מרים ילן־שטקליס, יצאה למסע בעקבות המשוררת ויצרה את המופע המוזיקלי "יש לי סוד", שבו היא מספרת עליה ושרה משיריה.

 

» במדור רעד קולך בגיליון קודם של המוסך: מיכל בת־אדם קוראת שני שירים של אלזה לסקר־שילר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita-51_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן