על "הַמְפֻזָּר", ועל לאה שלא הכרתם

על המהדורה המוקדמת של המפוזר מכפר אז"ר ועל הלאה הראשונה שאיירה אותה

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

 

"אִישׁ אֶחָד הָיָה בָּעִיר, כָּל תִּנוֹק אוֹתוֹ הִכִּיר" – ולמעשה גם אתם. מרבית הקוראים שורות אלה מכירים היטב את "הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר" של לאה גולדברג, ויכולים בקלות לראות את הספר לנגד עיניהם, על כריכתו הוורודה ועל איוריה של גולדברג.

"הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר", כתבה ואיירה: לאה גולדברג, עם עובד, 1968

 

 

איורי לאה גולדברג ל"הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר", 1943

 

אך מעטים יודעים שלמהדורה המוכרת והוותיקה, שיצאה לראשונה בשנת 1968, קדמה מהדורה שיצאה כבר בשנת 1943.

 

איורי לאה גרונדיג ל"הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר", 1943

במהדורה המוקדמת, הסיפור על הַמְפֻזָּר קצר משמעותית והוא אינו נוסע לירושלים אלא דווקא למצרים (דבר שהיה אפשרי וטבעי בשנת 1943) אבל הדבר הבולט ביותר הוא שמדובר באיורים שונים בתכלית מאלה שאנו מכירים. אומנם גם אותם איירה לאה – אבל במקרה זה מדובר בלאה גרונדיג, שעם השנים נשכחה כמו המהדורה שאותה איירה.

איור של לאה גרונדיג מתוך "הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר", 1943

לאה גרונדיג נולדה ב-1906 בגרמניה, בבית יהודי אורתודוקסי אמיד. שאיפתה להיות ציירת הובילה אותה ללמוד באקדמיה לאמנויות, אלא ששם, לחרדת משפחתה, התאהבה בסטודנט עני לציור בשם הנס גרונדיג. בנוסף לתנאי הפתיחה הללו, שהיו רעים ממילא, הנס לא היה יהודי והיה חבר במפלגה הקומוניסטית. התנגדות המשפחה הייתה עזה כל כך, שהם אף שלחו את לאה למרכז לחולי נפש כדי למנוע את הקשר ביניהם, אך אהבתם הייתה חזקה והם נישאו למרות המכשולים שהוצבו בפניהם. הם חיו יחד תוך יצירה אמנותית בלתי פוסקת והיו, כפי שתיאר זאת הנס, עניים מרודים אך מאושרים.

לאה והנס גרונדיג, 1928. התמונה באדיבות Dr. Maria Heiner

לאחר עליית הנאצים לשלטון, יצרו השניים עשרות רישומים ותחריטים נגד השלטון הנאצי, וחלקם הוברחו אל מחוץ לגרמניה. במהלך תקופה זו הם חיו בחשש מתמיד ממעצר. בשנת 1936 נעצרו השניים לראשונה על ידי הגסטפו ונערכו חיפושים בביתם. בשנת 1938 נשלחו למחנות ריכוז שונים בגרמניה. לאה שוחררה כעבור שנה וגורשה מגרמניה עם איסור לשוב אליה. היא עזבה בצער גדול, בידיעה שהנס לא שרד.

"פוגרום", לאה גרונדיג, 1936. האיור באדיבות Dr. Maria Heiner

 

היא החליטה לעלות לארץ, אך גם בדרכה לכאן תלאותיה נמשכו. אניית המעפילים אתה הגיעה נתפסה על ידי הבריטים. לאה, עם שאר המעפילים באנייה, הועברה לאניית הגירוש "פטריה" שטובעה על ידי ההגנה. לאה הייתה בין הניצולים, וגורשה לעתלית.

עיתון הבקר, 26.11.1940. קישור לכתבה המלאה

עוד בעתלית, וביתר שאת כאשר שוחררה והגיעה לארץ, החלה ליצור רישומים ותחריטים על חיי העצורים בעתלית, על השלטון הנאצי ועל השואה (הבולטים שבהם הם סדרת רישומי דיו בשם "בגיא ההריגה" אשר כונסו לספר בשם זה), יצירותיה הן מהראשונות שעסקו בנושא זה. אבל עיקר פרנסתה בא לה מאיור ספרי ילדים – במהלך שהותה בארץ איירה קרוב ל-20 ספרי ילדים, בהם "יותם הקסם", "אותיות מספרות", "תפוח הזהב הגאה", "זבובה זהובה", "על כנרת התכלת", ועוד שורה של ספרים שרובם נשכחו כיום מלב, אך בתקופתם היו אהודים ומוכרים.

האיורים מתוך הספרים: קשת – שנתון לילדיםהיפה שבעולם מהוזבובה זהובהאותיות מספרות

בשנת 1946, גילתה לאה בהתרגשות שהנס שרד וחי בגרמניה המזרחית. לאחר שהיא מתגברת על כל הקשיים הבירוקרטיים הקשורים בחזרתה לגרמניה, היא מתאחדת עם בעלה וזוכה גם לפריחה מקצועית, כאשר היא ממונה לפרופסורית והופכת לאישה הראשונה באקדמיה לאמנויות העומדת בראש קתדרה.

 

לאה גרונדיג בספרייתה הפרטית. דרזדן, 1955. צילמו: Höhne, Erich; Pohl, Erich

 

לנו היא השאירה מְפֻזָּר אחד שמנסה להגיע למצרים ועוד מאות רבות של איורים שישמחו להתגלות מחדש.

 

בואו להכיר את לאה גרונדיג באירוע "ספרייה משלך" בספרייה הלאומית לרגל יום האישה 2019

כתבות נוספות

למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

 

 




עץ נופל ביער | "שירת האבהוּת"

"במהרה אנו למדים: זו אבהות גאולית. טמונה בה הבטחה של שחרור לאב ולילדיו. אבל במהופך ממיתולוגיית האם האובדת של המאה העשרים, השחרור אינו שחרור ממטלות הבית והילדים. להפך: זהו שחרור המושג מתוך המטלות הסיזיפיות של היומיום, מתוך השתקעות בו ובסדר היום, והוא שחרור באמצעות חיבוק". מיה טבת דיין בארבע מחשבות על "הדלתא של חייך" ליקיר בן־משה

Children of the Sea, Jozef Israëls, 1872

מאת מיה טבת דיין

"לִבִּי גּוֹסֵס אַהֲבָה", פותח יקיר בן־משה את ספרו, הדלתא של חייך, ובבת אחת מפרק את הביטוי המוכר עד זרא "למות עליך" לכדי מהלך רגשי מעודן, מתמשך, דועך, ובה בעת מלא חיים, של אהבה ("אלמלא שעת הבוקר", עמ' 7). אצל בן־משה לא מדובר באהבה רומנטית וגם לא באהבת הטבע, יפעת העולם או אלוהים, אם כי כל האהבות הללו נוכחות בתוך האהבה שעליה הוא מדבר. "אִלְמָלֵא שְׁעַת הַבֹּקֶר יָכֹלְנוּ לִהְיוֹת גּוּף אֶחָד", הוא מוסיף ומתייחס לבנו איתמר בשעת היקיצה בבוקר, שהיא גם שעת ההיפרדות היומיומית זה מזה ומהמיטה. בכך גם כל מה שחשבנו עד עתה על יקיצת הבוקר והאסוציאציות הנלוות לה מתפרק: היקיצה היא הרגע שלפני הפרידה. רגע השיא של האהבה. רגע החיים שממנו כבר נראה המוות: מדי בוקר בן־משה גוסס מאהבה לבנו.

 

1. על בריאת האב
התמה הזאת שבה ועולה אצל בן־משה: אלמלא קריעת הבוקר – לא היו אב ובן, אלמלא מת דבר אחד לא היה נולד אחר. דברים גוססים ומתים תדיר, ואחרים – נולדים ונבראים על פניהם. הנה, למשל, רגע לידתו של בן־משה כאב:

שֶׁבַע וָחֵצִי שָׁנִים אֲנִי מִתְנַשֵּׁף עַל חֶבֶל דַּק.
שְׁעוֹן הַיָּד שֶׁלִּי נֶעֱצַר בְּאַפְּרִיל 09',
רֶבַע
לְאַרְבַּע אַחַר הַצָּהֳרַיִם.

("מה גלילאו היה עונה", עמ' 15)

מת גבר, טרום־אבא, זה שהשעון שלו היה תקין, הנשימה סדורה, זה שלא התנשף ולא צעד על חבלים דקים. ובמותו נולד בן־משה האב. כמי שמגיח אל תוך גוף חדש, אל תוך עולם חדש – הוא מתבונן בפליאה דקה ומעודנת בניסיון להגדיר את עצמו מחדש:

אַתָּה מְלַטֵּף רֹאשׁ שֶׁל יֶלֶד
שֶׁאַתָּה קוֹרֵא לוֹ בְּנִי,
בְּשָׁעָה שֶׁכַּף יָד שֶׁל אִשָּׁה
שֶׁאַתָּה מְכַנֶּה אוֹתָהּ אִשְׁתִּי
מְטַפְטֶפֶת מֵי חַמְצָן
אֶל אָזְנוֹ שֶׁל יֶלֶד שֶׁקּוֹרֵא לְךָ אַבָּא,
וְאוֹחֵז בְּכַף יָדְךָ בִּכְאֵב

("בקצף השתיקה", עמ' 31)

בן־משה מתבונן לא רק בשמות הדברים, אלא גם בחוויה שלהם. מבקש לחבר התבוננות לפעולות, לזהות צורות, להכיר בכאב, לראות את היופי. מהו תפקידה של השירה במקום הפגיע הזה של ההתבוננות במי שאתה עצמך נברא להיות? נדמה שהיא מרחב מוגן שבו שאלות כמוסות ביותר יכולות להישאל. בן־משה הופך במילים, לא מצפה לתשובה וממשיך לשאלה הבאה, חושף בנדיבות מול קוראיו את תהום חוסר הידיעה כולה:
מָה זהֶ לָדַעַת שֶׁאַתָּה אַבָּא בְּלִי לְהַרְגִּישׁ אַבָּא,
[…]
מָה זהֶ לִשְׁכֹּחַ שֶׁאַתָּה אַבָּא בְּלִי לָדַעַת
אַבָּא, בְּעוֹדְךָ יֶלֶד קָטָן בְּגיִל הָעֲמִידָה,
אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה מְקֻפָּל
בְּתוֹךְ צִדְפָּה רֵיקָה.

("פעם ועוד פעם", עמ' 55)

 

2. על בריאת העולם
הַאִם אָסַפְתָּ אַחֲרֶיךָ כָּל מָה שֶׁהִשְׁאַרְתָּ בַּחֲלוֹם
אֲניִ שׁוֹאֵל אֶת מִיכָאֵל מִדֵּי בֹּקֶר

("אלמלא שעת הבוקר", עמ' 7)

איזה מין אבא הוא בן־משה? על פי מה שהוא מעיד על עצמו בשיריו, לא מדובר באבטיפוס המוכר לנו של אב. הוא מעיר את ילדיו בבקרים ומרדים בלילות, מתמודד עם בעיות בריחת שתן ומנקה אחריהם את הספה, מפריד חלום מערוּת וסדר מבלגן, הוא כוחות האו"ם בבית של שני בנים, הבורר הגדול, ובה בעת גם מי שאינו יודע את התשובה, שיושב על ספסל נמוך ממידותיו ומסייע לילדיו בפעולה היומיומית המעודנת, השמורה רק לילדים ולאלוהים – בריאת העולם מחדש, שעה־שעה, מתוך בדיה וערבוב:

מִדֵּי עֶרֶב אֲנִי בּוֹדֶה מֵחָדָשׁ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה.
מְעַרְבֵּב זְמַנִּים, אָבָק וְהַפְסָקוֹת אֵשׁ,
יוֹצֵק זֵעָה לְתוֹךְ מִלִּים,
וּמַרְדִּים אֶת יְלָדַי חֶרֶשׁ בְּמִטּוֹתֵיהֶם,
שֶׁלֹּא יֶחְסַר לָהֶם דָּבָר.

("על שרפרף נמוך", עמ' 11)

העולם שנברא הוא עולם של אבהות פואטית, סיזיפית, יומיומית, ויש לו מערכת חוקים פיזיקליים משלו, ניתן לאחוז בו את הזמן, ניתן לשנות את כוחות הכבידה:

אֲנִי אוֹחֵז אֶת אַפְּרִיל 09' בְּשִׁנַּי כְּמוֹ תַּפּוּחַ,
שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט, שֶׁלֹּא יֵרָקֵב, שֶׁלֹּא יִתְמַלֵּא תּוֹלָעִים.
שִׁנַּי הַשְּׁבוּרוֹת מְלֵאוֹת עָסִיס וּמָעוֹף.
זֶהוּ כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה שֶׁלִּי.

("מה גלילאו היה עונה", עמ' 15)

בעולם האבהות הנברא גם מושגי מרחב ועומק מקבלים ממדים חדשים:

אֲנִי יוֹצֵא מֵחַדְרוֹ אֶל חַדְרִי.
הַבַּיִת גָּדוֹל וּמוּזָר, מֵטִיל צֵל עַל הָעוֹלָם.
לְעִתִּים, כְּשֶׁהָאוֹר מוּצָף דְּמָמָה,
נִתָּן לִשְׁמֹעַ אֶת הָאֹפֶק מִתְבַּקֵּעַ לִשְׁנַיִם.
הַמֶּרְחָק בֵּין הַחֲדָרִים הוּא כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ.

("בשעות ערב", עמ' 23)

בן־משה מתייחס אל גבולות הבית כאל גבולות העולם ובכך "מפקיע" תמה הנכרכת בדרך כלל ביצירותיהן של סופרות, משוררות וציירות עוד מאז ימי הבארוק: בעוד גברים מיקמו את יצירותיהם בטווח רחב של פנים וחוץ, נשים נהגו להתייחס ביצירותיהן אל הבית כאל לב העולם, ובהתאם – כאל מרחב התייחסות יחיד ליצירה. בן־משה אמנם יוצא בשיריו החוצה (למשל אל גן הילדים, או אל גן מאיר בתל אביב), ועם זאת הוא מאמץ נקודת מבט "נשית" מאוד כשהוא מזהה בביתו את צל העולם, את המוזרות והזרות שבדרך כלל מאפיינות את החוויה האנושית בחוץ, את האופק, ובסופו של דבר כשהוא קובע שכל מה שישנו מבחינת חלל הוא המרחק בין החדרים, שהוא המרחק בין אב לבנו.

 

3. על האבהות הגאולית
מתוך עולם האבהות הטרייה והפואטיקה של הבריאה ניתן לטעות לרגע ולשכוח שמדובר בחיים הלא פשוטים שמזמנת ההורות לילדים צעירים; עמלנות סביב השעון, דאגה בלתי פוסקת, הניסיון לראות בה בעת את הילדים במלואם ואת עצמך שמעבר לילדים במלואך. גם כאן ממשיך בן־משה במעשה הנדיבות שלו ומזמין את קוראיו אל הרגעים האינטימיים של הקושי. למשל, בשמונה מילים על שמונה דקות, הבהלה הזאת, המוכרת לכל הורה:

שׁוּב שָׁכַחְתִּי אוֹתְךָ
שְׁמוֹנֶה דַּקּוֹת לֹא הִבַּטְתִּי בָּעֲגָלָה

("טשרניחובסקי שוק בצלאל", עמ' 60)

העיסוק היומיומי בפרטי הפרטים הקטנים והמתישים כל כך של ההורות הופכת אצל בן־משה להלכה דתית ממש: יומיומית, מקודשת מכוח היותו מקדש אותה:

הַמִּיסָה שֶׁלִּי מַתְחִילָה
בְּשֶׁבַע וְחָמֵשׁ דַּקּוֹת בְּדִיּוּק.
אֲנִי מְלַטֵּף אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל מִיכָאֵל, אֶת רַגְלָיו שֶׁל אִיתָמָר,
בּוֹלֵעַ דְּמָמָה אֲרֻכָּה וּפוֹתֵחַ אֶת תְּרִיסֵי הַחַלּוֹן.
אוֹר הַחֶדֶר רַךְ כְּמוֹ תְּפִלָּה.

("בדרך לרומא", עמ' 13)

במהרה אנו למדים: זו אבהות גאולית. טמונה בה הבטחה של שחרור לאב ולילדיו. אבל במהופך ממיתולוגיית האם האובדת של המאה העשרים, השחרור אינו שחרור ממטלות הבית והילדים. להפך: זהו שחרור המושג מתוך המטלות הסיזיפיות של היומיום, מתוך השתקעות בו ובסדר היום, והוא שחרור באמצעות חיבוק:

עַל הַקִּירוֹת מְצֻיָּרִים פְרֶסְקָאוֹת שֶׁל קְדוֹשִׁים שֶׁהָיוּ וְאֵינָם:
סִפְרֵיהֶם שֶׁל זַךְ, ווֹלָךְ, שֵׁיקְסְפִּיר, גוֹלְדְבֶּרְג וְטוֹלְסְטוֹי
נוֹצְצִים בִּשְׁלַל צְבָעִים, אַךְ אֵין בְּכָךְ
לְהַצִּיל אֶת עֲתִידָם.
כֻּלָּם נִדּוֹנוּ לְמֶרְחָק אוֹ לְשִׁכְחָה,
כְּשֶׁמִּיכָאֵל וְאִיתָמָר מִתְעוֹרְרִים בְּאִטִּיּוּת
וְנוֹעֲצִים בִּי לָרִאשׁוֹנָה אֶת יְדֵיהֶם לְחִבּוּק גּוֹאֵל.

("בדרך לרומא", עמ' 13)

 

4. האם יש סיכוי לשירה באבהות?
זך וגולדברג, שייקספיר וטולסטוי – קדושים הנשכחים עם היפקחות עיני הילדים בבוקר – מעלים את השאלה הבלתי נמנעת, ששבה ועולה בחקירת האבהות של בן־משה: האם אפשרי לשירה לדור בכפיפה אחת עם האבהות? האם אין משמעותה של האבהות הכחדת הרוח? שהרי בן־משה אומר בחצי אירוניה (ואין הורה שלא ימצא את עצמו מחייך בחיוך חצי מתוק חצי מר):

אֵינֶנּיִ תַּפּוּחַ, אֲניִ לֹא חַיָּב לִנְשֹׁר
כְּדֵי לְהִפָּרֵד מֵהָרוּחַ, נוֹלַד לִי יֶלֶד

("מה גלילאו היה עונה", עמ' 15)

וכאשר בנו שואל אותו "אבא מה זה", עונה בן־משה:

אֵין מָה לִדְאֹג. זהֶ רַק הָעוֹלָם
שֶׁגָּדֵל לִנְטֹשׁ אוֹתָנוּ עִם בּוֹא הַמִּלָּה.

("שירת האבהות", עמ' 79)

אם להוסיף על כל זה, בן־משה מונה את כל מה שאינו מגלה לילדיו, ובין האמיתות הנוראיות על העולם – גם עובדת קיומו של צליל ריק:

רַק עַל הִיטְלֶר אֵינִי מְסַפֵּר דָּבָר.
אֲניִ מַסְתִּיר אֶת שִׁבְרֵי הַזּכְוּכִית שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים,
שֶׁיְּלָדַי לֹא יִסְתּוֹבְבוּ שָׁם יְחֵפִים, בַּחֹשֶׁךְ.
צְפוּדִים בְּמִטָּתָם,
מִיכָאֵל וְאִיתָמָר מַקְשִׁיבִים לִי מִדֵּי עֶרֶב.
הֵם מַאֲמִינִים בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים שֶׁכַּדּוּר הָאָרֶץ עָגֹל,
מַדִּיף רֵיחַ מָלוּחַ שֶׁל מַסָּעוֹת, גַּלִּים וָחֳרָבוֹת,
וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁיֵּשׁ בְּמֶרְכָּזוֹ צְלִיל רֵיק.

("על כיסא נמוך", עמ' 11)

משורות אלה ומאחרות אפשר שהופעת הילדים מסמנת הכחדה של כל סיכוי לשירה. ועם זאת, באופן פרדוקסלי, בניגוד גמור למה שנאמר בשירים, עולים השירים עצמם מתוך מסדרונות ביתו של בן־משה כמו צמח בעל רצון משלו לנבוט מתוך קיר סלע, או בלב ים – מתוך היומיום התובעני, העשוי אלפי פעולות קטנות, חסרות השראה כביכול, מטמטמות שכל לפעמים – שירה בהירה, ששולחת זרועות אל ההיסטוריה ואל העתיד, אל כותבים אחרים ואל רעיונות, אל אימפריות שנפלו לטובת זו האימפריה הביתית הקמה.

אותו רעיון עולה על דרך השלילה, כשבן־משה מנסה לעזוב את ביתו, והשירה מתה עם עזיבה זו:

אַחֲרֵי הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן שֶׁכָּתַבְתִּי עָזבְַתִּי אֶת הַבַּיִת.
עַל הַמִּדְרָכָה מָצָאתִי שְׂפָתוֹן רֵיק,
כָּתַבְתִּי בּוֹ אֶת הַגְּרוּעִים שֶׁבְּשִׁירַי הַחֲדָשִׁים.
כָּתַבְתִּי "בּוֹא", כָּתַבְתִּי "לֵךְ".
הוֹשַׁטְתִּי פָּנָס אֶל סוֹרַג פָּניַ וְהִתְגַּלּוּ בִּי
כָּל הַפָּניִם. קָהָל רַב גָּדַשׁ אֶת הַפַּרְצוּף.
כִּבִּיתִי אֶת אוֹר הַיָּרֵחַ, מָחָאתִי כַּף
אֶל כַּף. חָזרְַתִּי הַבַּיְתָה
("אמנות האור", עמ' 33)

אז מהם היחסים בין שירה לאבהות ולבית? נדמה שהאבהות מצמצת את הזמן ואת מרחבי התודעה, ובה בעת נדמה שדווקא מתוך הצמצום הזה עולות השורות הבהירות ביותר, המזוככות ביותר. בן־משה מצליח לשהות בתוך הסדקים המצומצמים האלה ובה בעת להתבונן בהם. נדמה לי שאין הורה כותב שלא יזדהה עם המצב הזה עמוקות.

ייתכן כי מעל הכול, תפקידה העילאי של השירה מתגלה דווקא ברגעי היומיום שבין אב לבנו: בן־משה ממשיך כאן תפיסות דתיות עתיקות מהעת הקלאסית, מהמזרח ומהמערב גם יחד, כשהוא מעניק לבנו את הכוח להנציח את אביו, והופך את השירה לכלי הנצח. באמצעות המילים האב מבקש להיות מוטבע בבנו. נצח זמני – בן־משה אינו מוליך את קוראיו או את עצמו שולל בעניין הזה – ועדיין, הנצח היחיד האפשרי לנו. בן־משה משליך את כל יהבו על זה. כמעט נואש. כמעט תמיד מלא יראה. נדמה לי שהספר הזה כולו מתנקז לשורות הללו:

אֲניִ מַעְתִּיק
אֶת נְשִׁימָתִי לִנְשִׁימָתְךָ, אִיתָמָר.
מְלַטֵּף אֶת הַפֶּה,
בּוֹרֵא בְּךָ מִלִּים חֲדָשׁוֹת,
מְלַמֵּד אֶת הָעוֹלָם לָלֶכֶת דַּרְכְּךָ
כְּשֶׁאָנוּ פּוֹרְחִים זהֶ לְתוֹךְ זהֶ.
אַל תִּשְׁכַּח, בְּניִ.
("מיום ליום", עמ' 27)

 

"הדלתא של חייך", יקיר בן־משה, הוצאת מוסד ביאליק, 2017
ד״ר מיה טבת דיין, חוקרת שירה סנסקריטית והינדואיזם, פרסמה את הרומן 'אלף שנים לחכות' (כנרת זב״מ, 2011) ואת ספרי השירה 'ויהי ערב, ויהי תוהו' (פרדס, 2015) ו'לאן שנצוף שם בית', שראה אור לאחרונה בסדרת 'כבר' (מוסד ביאליק).

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 18

   

   

   

   

 

וּבְעִברית | "בניחוח מוזר של עולם"

תרגומים לשיריו של המשורר הקובני ויקטור רודריגס נונייס. מספרדית: טל ניצן

Winslow Homer, Santiago de Cuba, Street Scene

ויקטור רודריגס נונייס
Víctor Rodríguez Núñez

מספרדית: טל ניצן

הדרמה של מרקו פולו

למרגרט רנדל

רָאִיתִי קְצָת עוֹלָם
אֶת סוּפוֹת הַחוֹל שֶׁל מָנָגוּאָה
אֶת הַשֶּׁלֶג הָעֵירֹם
עַל הָאֳרָנִים בַּדֶּרֶךְ לִסְמוֹלִיאַן
וְאֵיךְ מִתְוַכְּחִים בֵּינֵיהֶם הַדְּגָלִים עַל הַמִּגְדָּל
בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה שֶׁל פּוּאֶרְטוֹ רִיקוֹ

רָאִיתִי קְצָת עוֹלָם
אֶת הָאֲבָנִים הַמְּכֻשָּׁפוֹת שֶׁל פָּלֶנְקֶה
אֶת מִפְרַץ הַדְּבַשׁ
שֶׁשָּׁכַח הַקַּיִץ בְּפּוֹנְטָה דֶּלְגָּדָה
וְאֶת הַכִּכָּר הָאֲדֻמָּה הַהִיא
שֶׁצִּיֵּר קַנְדִּינְסְקִי

רָאִיתִי קְצָת עוֹלָם
וְזֶה מַעֲמִיק אֶת צַעֲרִי
אאאאאאאאאאאאאדָּבָר אֵינוֹ שַׁיָּךְ לִי

 

השיר של ניקָה 1

תּוֹעֶה בְּאֶרֶץ
אאאאאשֶׁבָּהּ הָאָבִיב הֲכִי הוֹזֶה
קָרוּי חֹרֶף
וְהַכֹּל בָּהּ מִשְׁתַּנֶּה בֶּאֱמֶת
מֶמְשָׁלוֹת וְנוֹפִים
וְהָרֵי גַּעַשׁ הוֹפְכִים בְּסוֹף הַלַּיְלָה
אאאאאאאאאאאאאאאאלַאֲגַמִּים
רָאִיתִי
וְלֹא בְּפִנַּת הָרְחוֹב הָאֲיֻמָּה מִכֻּלָּן
בְּעִיר הָרְפָאִים
אֶת הַיְּלָדִים הַזְּקֵנִים בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם
אאאאאאאאאאאאאאאאאמְחַיְּכִים

תּוֹעֶה בְּאֶרֶץ
אאאאאשֶׁבָּהּ הַחֲרָקִים
מוֹצִיאִים מַחְשְׁבִים מִדַּעְתָּם
וְהַשְּׁקִיעוֹת
אאאאאהַבּוֹעֲרוֹת
מַחְוִירוֹת בְּקִנְאָה
מוּל בְּשָׂרָהּ שֶׁל פִּיטָאיָה
רָאִיתִי
אאאלֹא גַּנִּים
אֶלָּא עֲצָמוֹת פּוֹרְחוֹת
תַּחַת הַיָּרֵחַ הָאָדֹם
אאאאאאאאאאאשֶׁל הָאַכְזָר שֶׁבַּקֵּיצִים

 

סונטה שחורה

אֲנִי מַכִּיר אֶת הַשֶּׁקֶט הַזֶּה
עַל פִּי רֵיחַ הַכּוֹכָבִים הַמֻּבְהָק
אֶת הַשֶּׁקֶט הַצּוֹעֵק הַזֶּה שֶׁל הַדְּבָרִים
שֶׁלֹּא יִשְׂרְדוּ

מִיהֵם הַשּׁוֹכְבִים
בַּקְּבָרִים הַפְּתוּחִים שֶׁל חֲלוֹמֵךְ?
הַאִם נִכְנְסוּ אֵלַיִךְ
מִשֶּׁחָשַׂף אוֹתָם הַגֶּשֶׁם?

שְׁעוֹן הַדְּבוֹרִים
מַרְאֶה אֶת שְׁעַת הַזּוּלַת
בִּמְהֵרָה יַתְחִיל הַמִּסְחָר בַּנְּשָׁמוֹת

מַדּוּעַ הַיָּרֵחַ בּוֹהֵק
רַק בְּמַבָּטָם שֶׁל הַמֵּתִים הָהֵם?
הַאִם אַתְּ זוֹ הַמְּשִׁיבָה אוֹתִי לַחַיִּים?

 

מָסוֹרָה*

בָּאֲגַף הָאָדֹם הַחוֹלִים
קַשּׁוּבִים לַקּוֹל כְּמוֹ לְחֶרֶב
מְאַיְּתִים אֶת הַמִּלָּה אִצְטְרוּלָב
הַכְּלוּם אֵינוֹ מַפְרִיעַ

דְּרָשָׁתוֹ מְפַכָּה מִתּוֹךְ הַקְּבָרִים
אָזְנֵי הַמָּוֶת
בְּצִלּוֹ הַמַּרְדָנִי שֶׁל עֵץ סֵיבָּה
כֹּחַ רְצוֹנוֹ הַהִידְרָאוּלִי

הַמַּיִם לֹא זוֹרְמִים בְּנָתִיב אֶחָד בִּלְבַד
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יוֹדַעַת שֶׁתִּקְמַל
לָכֵן הָאֻמְלָלוּת קוֹרֶנֶת

עָצְמָה יְרֻקָּה הוֹדֶפֶת אֶת שְׁלֹושׁ הַנְּקֻדּוֹת
הַמָּוֶת אִלֵּם
אאאאאאהַחַרְצִית מְדַבֶּרֶת בִּזְכוּתְךָ

 

*שמו של בית חולים פסיכיאטרי בהוואנה

 

ויקטור רודריגס נונייס (הוואנה, קובה 1955) הוא משורר, עיתונאי, מבקר, מתרגם ומרצה. פרסם ארבעה-עשר ספרי שירה, שרובם ככולם זכו בפרסים בינלאומיים. מבחרים משיריו ראו אור בשבע ארצות בספרדית, וכן בגרמנית, סינית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, מקדונית, סרבית ושוודית. מבחר ראשון משירתו בעברית, 'בניחוח מוזר של עולם', יראה אור בקרוב בהוצאת פרדס, בתרגום מספרדית של טל ניצן.

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 18

   

   

   

   

 

 

מכתב אחרון מהגיהנום

"זכרו אותי בשמחה": צוואת החיים של המורה הלוחמת אסתר ציילינגולד שנפלה בקרב על ירושלים

אסתר ציילינגולד, מתנדבת בהגנה

"חייתי את חיי במלואם, גם אם בקצרה, ואני חושבת שזאת הדרך הכי טובה – 'קצר ומתוק'. הטעם ה'מתוק מאוד' נמצא כאן"

היא שכבה קודחת בחום גבוה, בייסורים בלתי נסבלים, על רצפת הקומה השניה של המנזר הארמני, יחד עם שאר הפצועים. לא נותר מורפיום. מישהו הציע לה סיגריה. היא הרימה את ידה לקראתה, אבל אז עצרה. "לא", לחשה. "שבת". אלה היו מילותיה האחרונות. היא נפטרה זמן קצר לאחר מכן, בת 22 במותה.

לאחר מכן נמצא מתחת לכרית שלה מכתב מרגש שכתבה להוריה בלונדון, כאשר ידעה שהסוף קרוב. מכתב אחרון, מהגיהנום הנקרא "הרובע היהודי הנצור, 1948". הנוסח המלא למטה, אך אצטט רק שלוש מילים ממנו: "זכרו אותי בשמחה"…

 

שביל קטן ברחביה

לאחרונה התכנסה ועדת השמות של עיריית ירושלים, והחליטה על מתן שמות לרחובות וכיכרות בירושלים. אחד השמות שיונצח, באיחור של 70 שנה, הוא שמה של הלוחמת והמורה אסתר ציילינגולד, שהשתתפה בהגנה על הרובע היהודי בירושלים במלחמת העצמאות. שביל קטן ברחביה, המוביל לבית הספר בו לימדה, ייקרא על שמה.

תחילת חייה השבלוניים של אסתר, כלל לא מעידים על סופם. היא נולדה בלונדון, להורים דתיים וציוניים.

אסתר השושבינה, בת שלוש

 

לאחר מכן עשתה חייל בלימודיה באוניברסיטה, אבל החינוך הציוני שקיבלה וזוועות השואה שהתגלו באותן שנים, גרמו לה לשנות כיוון – להגיע לארץ ישראל בשנת 1946.

 

רצה על גגות חשופים, בין שריקות הכדורים

כאן היא חיפשה את עתידה כמורה לאנגלית, ומצאה אותו בבית הספר אוולינה דה-רוטשילד בירושלים. בשלהי 1947 הצטרפה ל"הגנה", תחילה המשיכה בעבודת ההוראה, אך לאחר מכן כחיילת מן המניין. לאחר כמה חודשים, כששמעה על מצב הרובע היהודי בעיר העתיקה, הביעה את רצונה להצטרף למגיני הרובע הנצור.

ברובע היהודי היו אז כ-1,700 איש, מרביתם חרדים ללא הכשרה צבאית, נשים, ילדים וקשישים, שעליהם הגנו כ-150 לוחמים. הנשק שעמד לרשותם היה מועט. עד לעזיבת הבריטים את הארץ, הלוחמים היו יכולים להיכנס לרובע רק תחת מסווה, וכך עשתה, במסווה של מורה. כשהגיעה, שימשה כקשרית בין העמדות, שתפקידה גם לספק ללוחמים אוכל, שתייה ותחמושת.

אסתר טבחית המחלקה

עם עזיבת הבריטים באמצע מאי, התעצמו ההתקפות הערביות על הרובע. אסתר נפצעה קלות, נחבשה וחזרה במהרה לתפקידיה. לעתים קרובות רצה לאורך הגגות החשופים, בין שריקות הכדורים, כדי לעבור בין עמדות ה"הגנה".

 

"ליל שבת היה. אנשי ירושלים ישבו בבתיהם. הנה הריעו וחגגו להכרזת העצמאות בחפזה ובהתאפקות מתוך ידיעה ודאית שצפויה מלחמה, והנה כבר היא נתנה סימניה הראשונים. שמחת החג הושבתה על ידי התפרצות מצד הערבים. והדבר נמשך כל אותו השבוע. אבל עתה שבת היא ובני ירושלים שבתו בבתיהם, אם כי נפשם סערה. בשעה זו שקטו רחובות העיר. והשומרים לא נמו"

(טור שכתבה אסתר שפורסם ב"הצפה", 15 שנים לאחר מותה. לטור המלא לחצו כאן)

 

קיבלה סטן והפכה ללוחמת

ב-16 במאי החלה מתקפה של הערבים הבלתי סדירים על הרובע, ותוך יום הם הצליחו לכבוש כשליש משטחו. ב-19 במאי אמנם פרצה פרצה לרובע מחלקת פלמ"ח, אלא שהיא נסוגה במהרה כיוון שהלוחמים היו תשושים מחוסר שינה. מחליפיהם היו גם הם היו חסרי תועלת, ללא הכשרה צבאית כלשהי.

באותו יום פלש לעיר העתיקה הלגיון הערבי-ירדני, בחסות בריטית, והחל להפגיז את הרובע היהודי. כנגד תותחים, מרגמות ומקלעים מהצד הערבי, היו למגיני הרובע בעיקר אקדחים, סטנים ומעט תחמושת. גם אסתר קיילינגולד קיבלה רובה סטן והפכה ללוחמת.

אסתר באימון בתת-מקלע סטן

ואז, ב-26 במאי פוצצו הכוחות הערביים בניין כאשר אסתר נכנסה אליו. עמוד השדרה שלה התנפץ. היא הובאה למרפאת הרובע, אך מאחר שלא היתה שם אספקה רפואית, והמתקנים היו ירודים, אי אפשר היה לעזור לה והיא גססה לאיטה. למרות זאת, היא נשארה בהכרה, שוחחה עם שכניה והתפללה.

 

"קשה לאתר את כל מעשי הגבורה…  מעשה בצעירה אחת, אסתר שמה, אשר שכבה פצועה בבית החולים ונעלמה. וכעבור זמן מה התברר כי לקחה בידה סטן ויצאה לירות באויבים, עד שנפגעה מכדור בגבה ומתה"

(עדות על גבורתה של אסתר שפורסם ב"דבר", 1 ביוני, 1948. לחצו כאן לכתבה המלאה)

 

אסתר במוצא

 

המכתב נמצא מתחת לכרית

בינתיים, אנשי הליגיון המשיכו לפוצץ את בתי הרובע בזה אחר זה עד לנפילת הרובע וכניעת אנשיו. הפצועים, כולל אסתר, פונו למנזר ארמני סמוך. היתה זו שבת, 29 במאי 1948. אסתר קיילינגולד שכבה קודחת בחום גבוה, בייסורים בלתי נסבלים, על רצפת הקומה השניה של המנזר עם שאר הפצועים. לא נותר מורפיום. מישהו הציע לה סיגריה. היא הרימה את ידה והתחילה לקחת אותה, אבל אז עצרה.

 

שנה למות גבורים של בתי אסתר ה' יקום דמה. בתו זו העדינה והחמודה והאהובה על הכל. צנועה היתה בכל מעשיה. הצטיינה בדתיותה העמוקה ותכופות הלכה להתפלל לבתי כנסת של חסידים…

בשיירה האחרונה הגיעה לעיר העתיקה באמרה: 'מאושרת אני להיות סמוך לכותל!' שם נפצעה קל וסרבה לקבל עזרה והמשיכה. ביום הכניעה נפצעה באופן אנוש, בערב שבת בחוקותי ביקשה סידור תפילה ובעזרת חברתה שולמית התפללה מנחה וקבלת שבת, ובשעה שש בבוקר כשהיאה שבת קודש יצאה נשמתה בטהרה.

(דברי הספד של אביה של אסתר שנה לאחר מותה. פורסם ב"הצפה", 29 במאי 1949. לחצו כאן לדברי ההספד המלאים)

"לא", לחשה. "שבת". אלה היו מילותיה האחרונות. היא נפטרה בסביבות חמש אחר הצהריים, בת 22 במותה. היא נקברה תחילה בבית הקברות בשיח באדר ושנתיים לאחר מכן – בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.

 

והנה מכתבה האחרון, שנכתב ששה ימים קודם לכן, ואשר נמצא מתחת לכרית שלה:

"אמא ואבא יקרים, וכולם,

אם תקבלו מכתב זה, אני מניחה שהוא יהיה אופייני לכל המכתבים המבוהלים והמבולבלים שלי. אני כותבת את המכתב כדי להתחנן בפניכם: תעשו מאמץ לקבל את כל מה שקרה לי, במשמעות שאני רוצה שתקבלו – ולהבין שאין לי כל חרטה. היה לנו מאבק מר והיה לנו כאן גיהנום – אבל זה היה כדאי כי אני משוכנעת לגמרי שבסוף תקום מדינה יהודית ושאיפותינו תתגשמנה.

אני אהיה רק אחת מני רבים שהקריבו את עצמם. היה לי דחף לכתוב את זה, כי היום נהרג אדם שהיה חשוב לי מאוד. בגלל הצער שהרגשתי, אני רוצה שתתייחסו לכך אחרת – לזכור שאנחנו היינו חיילים והיתה לנו מטרה גדולה ואצילית להילחם עליה. אלוהים איתנו, אני יודעת, בעיר הקודש שלו, ואני גאה ומוכנה לשלם את המחיר שזה עלול לעלות לי.

אל תחשבו שלקחתי 'סיכונים מיותרים'. אין ברירה כאשר כוח האדם הוא מוגבל. אני מקווה שתהיה לכם הזדמנות לפגוש כל אחד מהלוחמים שלי שישרדו מהקרב, אם אני לא אזכה לכך, וגם – שתהיו מרוצים ולא עצובים, כאשר הם יזכירו אותי. בבקשה, בבקשה, אל תהיו עצובים. זה לא יעזור.

חייתי את חיי במלואם, גם אם בקצרה, ואני חושבת שזאת הדרך הכי טובה – 'קצר ומתוק'. הטעם ה'מתוק מאוד' נמצא כאן בארצנו. אני מקווה שתחוו סיפוק רב מ-מימי(אחותה של אסתר) ואשר (בעלה של האחות), סיפוק שהחמצתם אצלי. תניחו לזה בלי חרטות, ואז גם אני אהיה מאושרת. אני חושבת על כולכם, כל אחד מכם במשפחה, ומלאת הנאה מהמחשבה שתבואו, יום אחד, בקרוב מאוד אני מקווה, תבואו ותיהנו מהפירות של מה שנלחמנו עבורו.

הרבה, הרבה אהבה, היו מאושרים וזיכרו אותי בשמחה.

שלום ולהתראות

אסתר שלכם, האוהבת.

 

מפקד הרובע, משה רוסנק, כתב לאחר מכן להוריה, שהמליץ לתת לה אות הצטיינות כלשהו. איש לא נתן. לפחות, עכשיו, 70 שנה מאוחר יותר, ייקרא שביל קטן ברחביה על שמה.  יהי זיכרה ברוך.

סוף דבר: (ע"י אחיינה של אסתר, אלי טור-פז): לאחר נפילתה, התקשה אביה משה לחזור לחיים מלאים. הוא נפטר בלונדון ב-1967. לאחר מותו, עלתה האם חנה לארץ, גרה בחיפה ובירושלים, עד פטירתה ב-1992. אחותה של אסתר, מרים, ואחיה עלו לארץ בשנות החמישים וחיים מאז בירושלים.

 

הפוסט המקורי, פורסם לראשונה בקבוצת "ירושלים שאהבנו"

התמונות של אסתר מתוך הספר: מלונדון לירושלים : סיפורה של לוחמת בהגנה : [אסתר קיילנגולד] / אשר קיילנגולד

 

 

לקריאה נוספת

יזכור: ציילינגולד, אסתר (אסתי)

The Story of Esther Cailingold

An Encounter with Esther Cailingold – Heroine of Jerusalem

מלונדון לירושלים : סיפורה של לוחמת בהגנה : [אסתר קיילנגולד] / אשר קיילנגולד

הרובע היהודי במלחמת השחרור