כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

האיש שלא שם זין חוגג את המוות של עצמו

מה עושה בוהמיין נצחי כשהוא עומד מול המוות הקרב? חוגג כמובן!

חן מלול | 18.10.17 | 3 דק' |
Share
דן בן אמוץ. צילום: יעל רוזן

באפריל 1989 הדהים העיתונאי, המתרגם, הסופר והשחקן דן בן אמוץ בפעם המי יודע כמה את החברה הישראלית כשהחליט לחגוג את המאורע שמעט מאוד ישקלו לחגוג: פרידה מהחיים. לא הייתה זו חגיגה המציינת את מותו המשוער אך הבלתי נמנע של הבוהמיין הנצחי. חמוש בדיאגנוזה חד משמעית על סרטן סופני הזמין בן אמוץ את חבריו הקרובים להרפתקה אחרונה.

הייתה זו הפקה מדוקדקת עליה ניצח לא אחר מחתן השמחה. בן אמוץ ניהל ישיבות עם חברים, ראיין את רופאיו על מצבו והרכיב תוכנית אומנותית פרועה המורכבת ממערכונים, קטעי שירה, קטעי הומור ורגש – ערב שכולו זעזוע משעשע, או שעשוע מזעזע. הוא ידע שאירוע כזה מחייב צוות הפקה מושחז, ולצורך זה פנה למפיקו הוותיק יעקב אגמון.

על אף הניסיון (המגומגם משהו) להשאיר את כל העניין בסוד, נפוצה לה השמועה על הערב הנוצץ. היה זה כנראה לטובה, כיוון שהצעות הסיוע החלו לזרום. מועדון החמאם ביפו הציע לארח את האירוע בחינם, מספר מסעדות התנדבו לספק את המזון בלי תשלום וליד האומנים שינעימו את הערב – כולם חברים – מילים כמו "תשלום" או "כסף" הפכו למילים גסות.

 

ריאיון שניהל אורי אבנרי עם חברו דן בן אמוץ בשנת 1968. תמונה מתוך אוסף דן הדני

 

את ההזמנה המקורית למה שהייתה אמורה להיות מסיבת הפרידה מהחיים של בן אמוץ, אנו מוצאים בארכיון אורי אבנרי. וזה לשון ההזמנה:

אורי ורחלי אבנרי,

מחמל לבבי המשופץ ועטרת ראשי המקריח,

לאור המצב (כפי שהוא משתקף גם בשיקפי הרנטגן שלי), החלטתי לא לדחות לרגע האחרון את הפרידה ממך ולערוך בהקדם האפשרי מסיבה קטנה, שאליה אני מזמין (קודם כל) את מי שהפתיע אותי כאשר שכבתי (לצערי לבד) באיכילוב ובהדסה, כמה נשמות טובות שנשבעו לבקר אותי באשפוז הבא וכמה אנשים שאותם אני אוהב משם שהם איפשהו איכשהו את המשך קיומי (נכון לרגע זה) או משום שהם העשירו במשהו את החיים יפים שחייתי.

כמובן שבאנשים כאלה הייתי יכול בקלות למלא את בלומפילד, אבל כדי להבטיח מידה מינימלית של אינטימיות (הדרושה להצלחתה של מסיבת פרידה מהחיים), אני נאלץ לדחות (בכאב לב, כמובן, ובסיורי מצפון, ללא ספק) את הזמנתם של רבים וטובים ולהסתפק (לפחות בפעם הראשונה, בחזרה הגנרלית הזו למסיבת הפרידה האמיתית), בתאטרון החמאם, ביפו, שכבר ראה הרבה חגיגות יפות, אבל לא בדיוק כמו החגיגה המזומנת לך בשם בשבת, השמונה באפריל, 1989, החל משעה 4 וחצי אחה"צ ומי יודע עד מתי.

(ובכתב ידו הוסיף) אני מזהיר אותכם, לפני שעה 10:00 לא תצאו משם.

שלכם באהבה, בלי חוכמות

דן בן אמוץ

 

ההזמנה ששלח דן בן אמוץ לחבריו הקרובים (כ-300 במספר). ההזמנה לקוחה מתוך ארכיון אורי אבנרי השמור בספרייה הלאומית

 

בן אמוץ עשה לעצמו לא מעט חברים במהלך חייו, כפי שאכן ציין בהזמנה. והמסיבה הפרטית והאינטימית שתכנן הפכה לאירוע המבוקש ביותר בעיר – מעל ל-300 איש נדחסו לתאטרון החמאם. רשימה חלקית של המשתתפים (אותה סחבנו מכתבה ישנה של עיתון ידיעות אחרונות) מלמדת משהו על הפופולריות של האיש. הגיעו לשם: דן מרגלית, אמנון דנקנר, עמוס עוז, דוד קוליץ, נורית גלרון, יהודית רביץ, אייבי נתן, ריטה ורמי קליינשטיין, עמוס קינן, חיים חפר, עמוס איילון, גברי בנאי, שלמה ארצי, אלכס אנסקי, בני אמודרסקי, אריק לביא, יהונתן גפן, אהוד מנור, שולמית אלוני, תיקי דיין, צ'רלי ביטון, חיים טופול, נתן זהבי, אמנון אברמוביץ, גדעון סמאט, גילה אלמגור ויעקב אגמון.

את הסיפור האמיתי והמלא על המתרחש באותה מסיבה לא נדע כנראה לעולם. אך מהסרט שהופק ומזיכרונות חברים – הייתה זו פרידה ראויה לאדם שדיבר תמיד בשבחם של החיים. ההזמנה שצירפו חבריו של בן אמוץ להזמנה שלו עצמו מאירת עיניים.

"דן עצמו הפסיק לשתות," כתבו אמנון דנקנר, חיים חפר ואלכס אנסקי, "אבל בשבילנו ובשבילך, המסיבה הזאת לא תהיה מסיבה, אם כל שניים לא יביאו לפחות בקבוק ויסקי, או קוניאק, או וודקה, או ג'ין, או אקוויט (תודה – יין יש לנו מספיק)."

דן בן אמוץ החזיק מעמד זמן רב יותר משחזו רופאיו. הוא נפטר ב-20 באוקטובר 1989 והוא בן 66 בלבד.

 

הלוויתו של דן בן אמוץ, בתמונה: הצייר משה ברנשטיין. צילום: לוי דני, מתוך אוסף דן הדני

 

הלוויתו של דן בן אמוץ, בתמונה: בנימין נתניהו. צילום: לוי דני, מתוך אוסף דן הדני

 

הלוויתו של דן בן אמוץ, בתמונה: יוסי בנאי וגילה אלמגור. צילום: לוי דני, מתוך אוסף דן הדני

 

בצוואתו הוריש בן אמוץ את הבית הקטן, שעמד בצמוד לבית הגדול יותר בו התגורר. הוא רצה להפוך אותו משכן לאמנים צעירים שיקבלו מלגה מקרן שתוקם. את העזבון האמנותי הנכבד שלו (הכולל ציורים שלו עצמו, כמו גם יצירות של מאן ריי, יוסל ברגנר, נחום גוטמן ואחרים) התבקש הצייר שלמה צפריר לנהל ולהציג. הכסף שיושג אמור היה להיות קודש להפעלת הקרן. לסיום רכש בן אמוץ מבעוד מועד 36 בקבוקי ויסקי והורה למסור אחד בשבוע לחברו נתן זהבי.

רק החלק האחרון בצוואתו התגשם בסופו של דבר. הבית שהוריש נמכר, העיזבון לא הוצג ברבים והקרן דעכה עד שנפחה את נשמתה.

כבר בשנת 1959 חזה דן בן אמוץ את השכחה הצפויה לו עם מותו. במערכון "ההספד" שהוצג לראשונה בסדרה המיתולוגית "שלושה בסירה אחת", פנה אל עצמו בקינה לא צפויה ואמר: "הוך, דן, דן, דן, כתוב בתורה חכם שמת, הכל קרוביו. אבל אתה, מסכן, גלמוד היית וגלמוד תישאר".

 

כתבה שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות ב-11 באוקטובר 1998

 

דן בן אמוץ יחד עם אשתו השנייה הציירת בתיה אפולו, תמונה משנת 1966. מתוך אוסף דן הדני

 

***

כתבות נוספות

כיצד נעשה אדם אבות ישורון?

מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

***

 

חן מלול , עורך וכותב תוכן, הספרייה הלאומית

הגעתם לספרייה ואתם מחפשים את חן מלול? אין בעיה, רואים את הר הספרים הזה שעומד כל רגע לקרוס? חן יושב מאחוריו. תחביבים: לקרוא על היסטוריה, לכתוב על היסטוריה ולדבר על היסטוריה.
לכתבות נוספות של חן מלול >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו