כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

תעלומת נשות העין המוסתרת מפרו

מדוע נשים בלימה, פרו, של המאה ה-19, צולמו כשהן מסתירות את כל פניהן מלבד עין אחת? למה עין אחת? ולמה להסתיר את הפנים בכלל? ומה הקשר בין הנשים האלה לנשים קיקלופיות בפינות אחרות של העולם?

אלישה בסקין | 23.04.17 | 22 דק' |
Share
Tapadas limeñas, Elejade Collection, 1860

לפני שנה בערך נתקלתי בדימוי תמוה ששיבש לי את היום, והניסיון לפענח אותו שיבש עוד הרבה ימים שבאו אחריו:

 

The British Library/ Flickr

 

האיור הופיע בעמוד הפליקר של הספרייה הבריטית. במרכזו עמדה אישה פרואנית מהעיר לימה, שלובת ידיים, עוטה שמלת משי בצבעי סגול וירוק עם עיטורי רקמה פרחוניים ונועלת נעלי סירה קטנות. מלבד הצבע והגזרה המרהיבים של הטקסטיל, כיסוי הראש שלה תפס אותי לא מוכנה. כתושבת המזרח התיכון כבר התרגלתי לעשרות סגנונות של חיג'אבים, ניקאבים, בורקות, צעיפים ופאות, אבל בכזה עוד לא נתקלתי. האישה שמתעטפת ברעלה, מכסה את ראשה ופניה, מלבד עין אחת שובבה שמציצה החוצה.

העיגול המושלם שנוצר סביב עינה האחת הזכיר לי פיראטים או מכשיר אופטי מכני כמו מונוקול, טלסקופ או עדשת מצלמה. תהיתי: איך אפשר לראות ככה? ואם כבר רעלה, מה רע בכיסוי פנים שחושף את שתי העיניים, או אפילו רשת שמאפשרת לראות את העולם בפוקוס? התמיהה הציפה אותי. האם זו תחפושת? מהלך מרדני נגד כיסוי הראש? משחק? איור פרי דמיונו של גבר יצירתי?

החיפוש אחר תשובות הוביל אותי למסע וירטואלי ללימה, לאנדלוסיה, לסיווה שבמצרים, ולפינות נשכחות של האינטרנט. הרמז הראשון לכך שהאישה באיור איננה מומצאת, הוא רשמיו של צ'ארלס דרווין שהפליג בשנת 1853 באוניית המחקר של הוד־מלכותו "ביגל". בעת העגינה בלימה הוא נתקל בתופעה ותיעד אותה על דפי יומנו:

They wear a black silk veil, which is fixed round the waist behind, is brought over the head, and held by the hands before the face, allowing only one eye to remain uncovered. But then that one eye is so black and brilliant and has such powers of motion and expression, that its effect is very powerful. Altogether the ladies are so metamorphised; that I at first felt as much surprised, as if I had been introduced amongst a number of nice round mermaids, or any other such beautiful animal. And certainly they are better worth looking at than all the churches and buildings in Lima'

דרווין, כמו כל גבר אירופאי, מסתחרר ממראה האישה הרעולה, חושב שהיא יצור מיסטי או אגדי כבתלות-ים ומפרש אותה כבעלת כוחות, מסתורית ובלתי ניתנת לפענוח. וכנראה שגם אני נשבתי בקסמיה.

 

Left to right: 1&2.State Library of New South Wales 3.Anonymous drawing, Mid 19th century, Museo de America 1999/01/33, 4.Pancho Fierro, Museo de Arte de Lima, 1840, 5.Pancho Fierro, Museo de Arte de Lima 6.Pancho Fierro,1850s

 

בנוסף ליומנו של דרווין, ישנם מקורות היסטוריים נוספים המעידים על סיפורן של נשי העין האחת, חלקם אקדמיים וחלקם פופולריים. לאס טאפאדס לימניאס (las tapadas Limeñas) הוא הכינוי הספרדי של "הנשים המכוסות מלימה". פרטי הלבוש המובחנים כוללים את הסאיה (saya), החצאית שמהודקת על המותניים ושחושפת את הרגליים והקרסוליים, והמאנטו (manto), רעלה עבה. זו מחוברת לגב החצאית, ומורמת עד לכתפיים – מעבר לראש ומעל הפנים, כמו גלימה. המאנטו הייתה ככל הנראה תלויה ברפיון בחזית הגוף, במקום להיות קשורה או מהודקת לראש, וכך אפשרה לאישה לחשוף ולהסתיר את פניה באופן חופשי במהלך היום. כפי שניתן לראות בדימויים, העין הייתה מכוסה רק כשהאישה הרימה את הצעיף לעבר פניה.

 

1. Thomas Joseph,The British Library, 1873 . 2.& 3.Manuel Atanasio, The British Library, 1866

 

על פי מחקרים שמצאתי, הנשים המכוסות החלו להופיע בלימה סביבות 1560. המקור הגיאוגרפי-תרבותי לא ברור לגמרי, אך ההסבר הנפוץ ביותר הוא שהסגנון היגר לפרו יחד עם מגורשי ספרד המוסלמים לאחר נפילת גרנדה. המוּרִים (ממוצא ערבי וברברי) שלטו בספרד 800 שנה, ומסורת הצנעת הגוף והפנים הייתה חלק מתרבותם. לאחר הגירוש, הפכו מוסלמים רבים שהיגרו למדינות נוצריות לקריפטו-מוסלמים (למעשה אנוסים), וניסו לשמר את זהותם במגוון דרכים, כולל הרעלה. טענה פחות מבוססת היא שהלבוש המסורתי נועד לייחד את נשות המעמד הגבוה שרצו להצטנע, ובכך הפך הלוק ללוהט עבור נשים מכלל האוכלוסייה. הרעלה הקיקלופית נותרה באופנה בפרו במהלך המאה ה-19, עד שהוחלפה בבגדים מלונדון ומפריז.

ממצא שמחזק את היתכנות מקורה הספרדי של הרעלה החד-עינית, הוא הימצאו של סגנון דומה בעיר האנדלוסית ווחר דלה פרונטרה (Vejer de la Frontera) בקאדיז שבספרד. גם שם נשים כיסו את פניהן והשאירו עין אחת בחוץ. הלבוש הקאדיזי מורכב מכמה חלקים: קומבינזון מעוטר ברקמה, חולצת תחרה לבנה, חצאית שחורה מהודקת במותן וגלימה היוצאת ממנה שהופכת לכיסוי ראש ועין. המטיילים בעיירה היום ימצאו פסל ברונזה של אישה בלבוש מסורתי זה, ועוד כמה מונומנטים ציבוריים שחוגגים את רעלת העין האחת. הדמיון לתופעה מלימה ברור, בהבדל סגנוני אחד: בפרו הבדים צבעוניים ומעוטרים מאוד ובספרד הם שחורים לגמרי.

 

Left to right: 1.Statue of traditional dress, Vejer de la Frontera, 2.Joaquín del Palacio

 

עיר נוספת שנקשרת בתעלומה הטרנס-אטלנטית היא סיוואה (Siwa) בצפון-מערב מצרים על גבול לוב. אין לי הוכחות ויזואליות, אבל חברים שחיים במצרים ומבקרים תדיר בסיוואה מספרים שגם שם נשים מכסות עין אחת בבדים צבעוניים רקומים, שהם מלאכת היד הנודעת והייחודית של המקומיים. הסבר אפשרי הוא שתושבי סיוואה הם בֶּרְבֶּרִים. ספרד שלטה ועודה שולטת באזורים ברבריים במערב אפריקה, וכאמור, חלק מן המוּרִים של ספרד בימי הביניים היו בֶּרְבֶּרִים במוצאם.

ובחזרה ללימה. הרעלה, אז כמו היום, יכולה להיחשב כפריט דכאני שנכפה על נשים, אבל הסיפור של נשות לימה הוא אחר. הרעלה החד-עינית נתפסה כפריט לבוש מתריס ומסוכן. היא אפשרה לנשים הפרואניות לצאת מהבית ולהתהלך במרחב הציבורי מבלי שיזהו אותן. כך הן יכלו לבוא במגע עם גברים ברחוב ולהיות עצמאיות באופן כללי. עובדה זו הולידה מאבק משפטי ארוך שנים נגד הנשים הרעולות, מאבק שהובילה דווקא הכנסייה הקתולית והממלכה הספרדית. בשנת 1582, בעקבות תלונות על פיהן ניצלו הנשים המכוסות את אנונימיותן על מנת לפלרטט עם גברים זרים, ניסו לאסור על נשים לעטות את הרעלה והן אפילו נקנסו. במאה ה-15, כמו ב-2017, משטור לבושן של נשים לא עבר בשתיקה. במקום לציית או להפגין, ניצלו הנשים טקטיקה פמיניסטית ידועה: הן הפסיקו לבצע את כל מטלות הבית כולל את עבודות הכביסה, הבישול והטיפול בילדים. תוך יממה הפכה העיר כאוטית וניסיון החקיקה הובס. ב-1603,1601 ו-1633 ניסו הרשויות להחיל שוב את האיסור, אך ללא הועיל: נשים המשיכו להתרועע עם עין אחת בחוץ, דבר שהכעיס את ההיסטוריון הפרואני אנטוניו דה ליאון פינלו שכתב ב-1641 שעדיף היה לו הנשים יכסו את פניהן לגמרי, או לא יתכסו כלל.

 

Left to right: 1.Flickr 2.Flickr 1860, 3. The Library of Nineteenth-Century Photography

 

ההתנגדות לרעלה בלימה מוכרת לנו ממאבקן של נשים בצרפת ובטורקיה כיום, וכמוה המטמורפוזה של הרעלה מסמל של צניעות לאקססורי סגנוני, גנדרני ואינדיבידואליסטי. זאת ועוד, מורשת הנשים המכוסות של פרו לא התפוגגה מהעולם. בשנת 2008 דווח בבי-בי-סי שפקיד סעודי קרא לנשים לאמץ רעלה שתחשוף עין אחת בלבד. לטענתו, הניקאב לא צנוע מספיק ואף מעודד נשים להפריז בשימוש באיפור עיניים. למיטב ידיעתי הצעתו לא תפסה.

בתום מסע מזורז על פני 500 שנה, נותרנו עם שאלה גדולה ולא פתורה: מדוע עין אחת? בכל המחקרים והכתבים לא נמצא אפילו רמז קטן. אני מבטיחה להמשיך ולחפש, ובינתיים, כמה מחשבות על עוצמת הדימויים של לאס טאפאדס לימניאס:

התרבות שלנו עסוקה מאוד במתח שבין חשיפה לבין כיסוי. האישה הרעולה מאתגרת אותנו כי יש לה שליטה וכוח על חלקיה הנגלים ואלו המוסתרים. התרבות המערבית מרותקת מהעיניים והמבט של נשים מכוסות, כמו למשל צילום הנערה האפגנית ומגוון רפרזנטציות של האישה הרעולה באמנות האוריינטליסית. באחרונים, האישה הרעולה לעתים מוצגת במערומיה. מעשה הפשטתה לוקח ממנה לא רק את בגדיה, אלא גם את השליטה שנותנת לה הרעלה על גופה. אני תוהה מה קורה למבנה הכוח הזה כשהמבט מתגלה מעין אחת בלבד. האם רומנטיקת ההסתרה משתבשת?

ייתכן שכבר התרגלנו לצמצום מבטן של נשים דרך רעלות, אבל בכיסוי הראש המוכר לנו מתפקדות העיניים תמיד כיחידה אחת, כזוג. כאשר עין אחת נגלית והשנייה מוסתרת מתקיימת דואליות חריגה: האישה נמצאת בשני מקומות בו זמנית (בפנים ובחוץ), היא רואה ובלתי נראית, היא סופגת מבטים (בעיקר כשהלבוש כה צבעוני ומרהיב) ומשיבה מבט במקביל. הסתרת העין יוצרת אפקט של חור הצצה  (peep-hole) המאפשר להביט מהפנים אל החוץ, כמו למשל בחור הצצה של דלת הבית, או לחילופין כדרך להציץ מהחוץ אל הפנים כמו בחדרים פורנוגרפיים. בשני המקרים חור ההצצה מספק מבט שמצד אחד מעוות את המציאות, ומן הצד השני מושך אותנו להמשיך להסתכל.

 

מילה על הדימויים:

במהלך התחקיר נמצאו כמה עשרות איורים, ליתוגרפיות ותצלומים של הנשים המכוסות. האמינות של כולן מוטלות בספק כמו גם המידע הטקסטואלי שברשותנו. דרווין, כמו סופרים אחרים שטיילו בעולם למטרות מחקר, מהלו מראות ממשיים בפרי דמיונם, וכך עשו גם אמנים. איורים אינם בהכרח נאמנים למציאות וכמובן שגם מעמד הצילום מפוקפק. צילומי הסטודיו בהם נראות נשים מכוסות לאו דווקא מראים לנו את הנשים המכוסות בה"א הידיעה. אלה אולי תיירות או נשים בתחפושת, ואין להסתמך על תמונותיהן כייצוגים ממשיים של התופעה.

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

אמי נתר: המתמטיקאית היהודייה ששינתה את העולם

אבן הרוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים

הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

כשהנסיכה הפרסית ביקרה את מעצבות האופנה היהודיות

אלישה בסקין

אלישה בסקין, ילידת ירושלים, בלשית הסטורית, תחקירנית ארכיונים, מקטלגת, וחוקרת תולדות הצילום.
לכתבות נוספות של אלישה בסקין >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו