תעלומת נשות העין המוסתרת מפרו

מדוע נשים בלימה, פרו, של המאה ה-19, צולמו כשהן מסתירות את כל פניהן מלבד עין אחת? למה עין אחת? ולמה להסתיר את הפנים בכלל? ומה הקשר בין הנשים האלה לנשים קיקלופיות בפינות אחרות של העולם?

Tapadas limeñas, Elejade Collection, 1860

לפני שנה בערך נתקלתי בדימוי תמוה ששיבש לי את היום, והניסיון לפענח אותו שיבש עוד הרבה ימים שבאו אחריו:

 

The British Library/ Flickr

 

האיור הופיע בעמוד הפליקר של הספרייה הבריטית. במרכזו עמדה אישה פרואנית מהעיר לימה, שלובת ידיים, עוטה שמלת משי בצבעי סגול וירוק עם עיטורי רקמה פרחוניים ונועלת נעלי סירה קטנות. מלבד הצבע והגזרה המרהיבים של הטקסטיל, כיסוי הראש שלה תפס אותי לא מוכנה. כתושבת המזרח התיכון כבר התרגלתי לעשרות סגנונות של חיג'אבים, ניקאבים, בורקות, צעיפים ופאות, אבל בכזה עוד לא נתקלתי. האישה שמתעטפת ברעלה, מכסה את ראשה ופניה, מלבד עין אחת שובבה שמציצה החוצה.

העיגול המושלם שנוצר סביב עינה האחת הזכיר לי פיראטים או מכשיר אופטי מכני כמו מונוקול, טלסקופ או עדשת מצלמה. תהיתי: איך אפשר לראות ככה? ואם כבר רעלה, מה רע בכיסוי פנים שחושף את שתי העיניים, או אפילו רשת שמאפשרת לראות את העולם בפוקוס? התמיהה הציפה אותי. האם זו תחפושת? מהלך מרדני נגד כיסוי הראש? משחק? איור פרי דמיונו של גבר יצירתי?

החיפוש אחר תשובות הוביל אותי למסע וירטואלי ללימה, לאנדלוסיה, לסיווה שבמצרים, ולפינות נשכחות של האינטרנט. הרמז הראשון לכך שהאישה באיור איננה מומצאת, הוא רשמיו של צ'ארלס דרווין שהפליג בשנת 1853 באוניית המחקר של הוד־מלכותו "ביגל". בעת העגינה בלימה הוא נתקל בתופעה ותיעד אותה על דפי יומנו:

They wear a black silk veil, which is fixed round the waist behind, is brought over the head, and held by the hands before the face, allowing only one eye to remain uncovered. But then that one eye is so black and brilliant and has such powers of motion and expression, that its effect is very powerful. Altogether the ladies are so metamorphised; that I at first felt as much surprised, as if I had been introduced amongst a number of nice round mermaids, or any other such beautiful animal. And certainly they are better worth looking at than all the churches and buildings in Lima'

דרווין, כמו כל גבר אירופאי, מסתחרר ממראה האישה הרעולה, חושב שהיא יצור מיסטי או אגדי כבתלות-ים ומפרש אותה כבעלת כוחות, מסתורית ובלתי ניתנת לפענוח. וכנראה שגם אני נשבתי בקסמיה.

 

Left to right: 1&2.State Library of New South Wales 3.Anonymous drawing, Mid 19th century, Museo de America 1999/01/33, 4.Pancho Fierro, Museo de Arte de Lima, 1840, 5.Pancho Fierro, Museo de Arte de Lima 6.Pancho Fierro,1850s

 

בנוסף ליומנו של דרווין, ישנם מקורות היסטוריים נוספים המעידים על סיפורן של נשי העין האחת, חלקם אקדמיים וחלקם פופולריים. לאס טאפאדס לימניאס (las tapadas Limeñas) הוא הכינוי הספרדי של "הנשים המכוסות מלימה". פרטי הלבוש המובחנים כוללים את הסאיה (saya), החצאית שמהודקת על המותניים ושחושפת את הרגליים והקרסוליים, והמאנטו (manto), רעלה עבה. זו מחוברת לגב החצאית, ומורמת עד לכתפיים – מעבר לראש ומעל הפנים, כמו גלימה. המאנטו הייתה ככל הנראה תלויה ברפיון בחזית הגוף, במקום להיות קשורה או מהודקת לראש, וכך אפשרה לאישה לחשוף ולהסתיר את פניה באופן חופשי במהלך היום. כפי שניתן לראות בדימויים, העין הייתה מכוסה רק כשהאישה הרימה את הצעיף לעבר פניה.

 

1. Thomas Joseph,The British Library, 1873 . 2.& 3.Manuel Atanasio, The British Library, 1866

 

על פי מחקרים שמצאתי, הנשים המכוסות החלו להופיע בלימה סביבות 1560. המקור הגיאוגרפי-תרבותי לא ברור לגמרי, אך ההסבר הנפוץ ביותר הוא שהסגנון היגר לפרו יחד עם מגורשי ספרד המוסלמים לאחר נפילת גרנדה. המוּרִים (ממוצא ערבי וברברי) שלטו בספרד 800 שנה, ומסורת הצנעת הגוף והפנים הייתה חלק מתרבותם. לאחר הגירוש, הפכו מוסלמים רבים שהיגרו למדינות נוצריות לקריפטו-מוסלמים (למעשה אנוסים), וניסו לשמר את זהותם במגוון דרכים, כולל הרעלה. טענה פחות מבוססת היא שהלבוש המסורתי נועד לייחד את נשות המעמד הגבוה שרצו להצטנע, ובכך הפך הלוק ללוהט עבור נשים מכלל האוכלוסייה. הרעלה הקיקלופית נותרה באופנה בפרו במהלך המאה ה-19, עד שהוחלפה בבגדים מלונדון ומפריז.

ממצא שמחזק את היתכנות מקורה הספרדי של הרעלה החד-עינית, הוא הימצאו של סגנון דומה בעיר האנדלוסית ווחר דלה פרונטרה (Vejer de la Frontera) בקאדיז שבספרד. גם שם נשים כיסו את פניהן והשאירו עין אחת בחוץ. הלבוש הקאדיזי מורכב מכמה חלקים: קומבינזון מעוטר ברקמה, חולצת תחרה לבנה, חצאית שחורה מהודקת במותן וגלימה היוצאת ממנה שהופכת לכיסוי ראש ועין. המטיילים בעיירה היום ימצאו פסל ברונזה של אישה בלבוש מסורתי זה, ועוד כמה מונומנטים ציבוריים שחוגגים את רעלת העין האחת. הדמיון לתופעה מלימה ברור, בהבדל סגנוני אחד: בפרו הבדים צבעוניים ומעוטרים מאוד ובספרד הם שחורים לגמרי.

 

Left to right: 1.Statue of traditional dress, Vejer de la Frontera, 2.Joaquín del Palacio

 

עיר נוספת שנקשרת בתעלומה הטרנס-אטלנטית היא סיוואה (Siwa) בצפון-מערב מצרים על גבול לוב. אין לי הוכחות ויזואליות, אבל חברים שחיים במצרים ומבקרים תדיר בסיוואה מספרים שגם שם נשים מכסות עין אחת בבדים צבעוניים רקומים, שהם מלאכת היד הנודעת והייחודית של המקומיים. הסבר אפשרי הוא שתושבי סיוואה הם בֶּרְבֶּרִים. ספרד שלטה ועודה שולטת באזורים ברבריים במערב אפריקה, וכאמור, חלק מן המוּרִים של ספרד בימי הביניים היו בֶּרְבֶּרִים במוצאם.

ובחזרה ללימה. הרעלה, אז כמו היום, יכולה להיחשב כפריט דכאני שנכפה על נשים, אבל הסיפור של נשות לימה הוא אחר. הרעלה החד-עינית נתפסה כפריט לבוש מתריס ומסוכן. היא אפשרה לנשים הפרואניות לצאת מהבית ולהתהלך במרחב הציבורי מבלי שיזהו אותן. כך הן יכלו לבוא במגע עם גברים ברחוב ולהיות עצמאיות באופן כללי. עובדה זו הולידה מאבק משפטי ארוך שנים נגד הנשים הרעולות, מאבק שהובילה דווקא הכנסייה הקתולית והממלכה הספרדית. בשנת 1582, בעקבות תלונות על פיהן ניצלו הנשים המכוסות את אנונימיותן על מנת לפלרטט עם גברים זרים, ניסו לאסור על נשים לעטות את הרעלה והן אפילו נקנסו. במאה ה-15, כמו ב-2017, משטור לבושן של נשים לא עבר בשתיקה. במקום לציית או להפגין, ניצלו הנשים טקטיקה פמיניסטית ידועה: הן הפסיקו לבצע את כל מטלות הבית כולל את עבודות הכביסה, הבישול והטיפול בילדים. תוך יממה הפכה העיר כאוטית וניסיון החקיקה הובס. ב-1603,1601 ו-1633 ניסו הרשויות להחיל שוב את האיסור, אך ללא הועיל: נשים המשיכו להתרועע עם עין אחת בחוץ, דבר שהכעיס את ההיסטוריון הפרואני אנטוניו דה ליאון פינלו שכתב ב-1641 שעדיף היה לו הנשים יכסו את פניהן לגמרי, או לא יתכסו כלל.

 

Left to right: 1.Flickr 2.Flickr 1860, 3. The Library of Nineteenth-Century Photography

 

ההתנגדות לרעלה בלימה מוכרת לנו ממאבקן של נשים בצרפת ובטורקיה כיום, וכמוה המטמורפוזה של הרעלה מסמל של צניעות לאקססורי סגנוני, גנדרני ואינדיבידואליסטי. זאת ועוד, מורשת הנשים המכוסות של פרו לא התפוגגה מהעולם. בשנת 2008 דווח בבי-בי-סי שפקיד סעודי קרא לנשים לאמץ רעלה שתחשוף עין אחת בלבד. לטענתו, הניקאב לא צנוע מספיק ואף מעודד נשים להפריז בשימוש באיפור עיניים. למיטב ידיעתי הצעתו לא תפסה.

בתום מסע מזורז על פני 500 שנה, נותרנו עם שאלה גדולה ולא פתורה: מדוע עין אחת? בכל המחקרים והכתבים לא נמצא אפילו רמז קטן. אני מבטיחה להמשיך ולחפש, ובינתיים, כמה מחשבות על עוצמת הדימויים של לאס טאפאדס לימניאס:

התרבות שלנו עסוקה מאוד במתח שבין חשיפה לבין כיסוי. האישה הרעולה מאתגרת אותנו כי יש לה שליטה וכוח על חלקיה הנגלים ואלו המוסתרים. התרבות המערבית מרותקת מהעיניים והמבט של נשים מכוסות, כמו למשל צילום הנערה האפגנית ומגוון רפרזנטציות של האישה הרעולה באמנות האוריינטליסית. באחרונים, האישה הרעולה לעתים מוצגת במערומיה. מעשה הפשטתה לוקח ממנה לא רק את בגדיה, אלא גם את השליטה שנותנת לה הרעלה על גופה. אני תוהה מה קורה למבנה הכוח הזה כשהמבט מתגלה מעין אחת בלבד. האם רומנטיקת ההסתרה משתבשת?

ייתכן שכבר התרגלנו לצמצום מבטן של נשים דרך רעלות, אבל בכיסוי הראש המוכר לנו מתפקדות העיניים תמיד כיחידה אחת, כזוג. כאשר עין אחת נגלית והשנייה מוסתרת מתקיימת דואליות חריגה: האישה נמצאת בשני מקומות בו זמנית (בפנים ובחוץ), היא רואה ובלתי נראית, היא סופגת מבטים (בעיקר כשהלבוש כה צבעוני ומרהיב) ומשיבה מבט במקביל. הסתרת העין יוצרת אפקט של חור הצצה  (peep-hole) המאפשר להביט מהפנים אל החוץ, כמו למשל בחור הצצה של דלת הבית, או לחילופין כדרך להציץ מהחוץ אל הפנים כמו בחדרים פורנוגרפיים. בשני המקרים חור ההצצה מספק מבט שמצד אחד מעוות את המציאות, ומן הצד השני מושך אותנו להמשיך להסתכל.

 

מילה על הדימויים:

במהלך התחקיר נמצאו כמה עשרות איורים, ליתוגרפיות ותצלומים של הנשים המכוסות. האמינות של כולן מוטלות בספק כמו גם המידע הטקסטואלי שברשותנו. דרווין, כמו סופרים אחרים שטיילו בעולם למטרות מחקר, מהלו מראות ממשיים בפרי דמיונם, וכך עשו גם אמנים. איורים אינם בהכרח נאמנים למציאות וכמובן שגם מעמד הצילום מפוקפק. צילומי הסטודיו בהם נראות נשים מכוסות לאו דווקא מראים לנו את הנשים המכוסות בה"א הידיעה. אלה אולי תיירות או נשים בתחפושת, ואין להסתמך על תמונותיהן כייצוגים ממשיים של התופעה.

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

אמי נתר: המתמטיקאית היהודייה ששינתה את העולם

אבן הרוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים

הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

כשהנסיכה הפרסית ביקרה את מעצבות האופנה היהודיות

פופקורן: וידאו-שירה

אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַחֲלוּלִים / אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַדַּחְלִילִים / שְׁעוּנִים בְּיַחַד/ גֻּלְגֹּלֶת מְלֵאַת תֶּבֶן. הָהּ! - שתי פרשנויות וידאו לשירו המכונן של ת.ס. אליוט.

מאת: ריקי כהן

שירו הקלאסי של ט.ס אליוט, "The Hollow Men", הוא אחד השירים ה"מטופלים" ביותר, בפרשנויות וידאו ביוטיוב. ביצירה הזו למשל,

סרטון קצר מקצועי-אולפני, שנערך על ידי חברת הפקות, יש שימוש עשיר באלמנטים שכבתיים: הקראה דרמטית, משחק פנטומימה של שחקן המגלם חייל, קטעי ארכיון היסטורים ממלחמות עולם, מוזיקה ייחודית לסרט וצילומי אווירה. כל האמצעים גויסו בסרטון כדי לבטא ויזואלית את האמירה האנטי-מלחמתית בשיר, בכך הותירו רושם חזותי חד, אבל גם צמצמו את רבדיו הפואטים של השיר העל-זמני.

בסרטון הנוקב הזה, לעומת זאת, הפרשנות הויזואלית פוליטית וקונקרטית יותר לזמן הזה, ולכן גם מעניינת יותר. אפשר לומר שהוא מציף את הכוח הנבואי של השיר, לנוכח תוצאות הבחירות האחרונות בארה"ב.

המשורר דוד אבידן תרגם את השיר הנכלל בקובץ "כל השירים ג' 1974-1978", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. המקור לאחר התרגום.

האנשים החלולים

1.
אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַחֲלוּלִים /
אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַדַּחְלִילִים /
שְׁעוּנִים בְּיַחַד /
גֻּלְגֹּלֶת מְלֵאַת תֶּבֶן. הָהּ!
קוֹלוֹתֵינוּ הַ-נִּחָרִים, כַּאֲשֶׁר
אָנוּ לוֹחֲשִׁים בְּיַחַד,
חֲרִישִׁיִּים וְחַסְרֵי-מוּבָן
כְּמוֹ רוּחַ בְּעֵשֶׂב יָבֵשׁ
אוֹ פְּסִיעוֹת עַכְבְּרוֹשִׁים עַל שִׁבְרֵי זְכוּכִית
בְּמַרְתְּפֵנוּ הַצָּחִיחַ

דְּמוּת לְלֹא צוּרָה, צֵל לְלֹא צֶבַע,
עָצְמָה מְשֻׁתֶּקֶת, נִיעַ לְלֹא זִיעַ.

אֵלֶּה אֲשֶׁר חָצוּ
יִשְׁרֵי-מַבָּט אֶל מַלְכוּת-הַמָּוֶת-הָאַחֶרֶת
זוֹכְרִים אוֹתָנוּ – אִם בִּכְלָל – לֹא כִּנְשָׁמוֹת
אוֹבְדוֹת וְנוֹאָשׁוֹת, אֶלָּא רַק
כָּאֲנָשִׁים הַחֲלוּלִים
כָּאֲנָשִׁים הַדַּחְלִילִים.

2.
עֵינַיִם שֶׁאֵינִי מֵעֵז לִפְגֹּש
שֶׁאֵינִי מֵעֵז לִפְגֹּש בַּחֲלוֹם
בְּמַלְכוּת-חֲלוֹם-הַמָּוֶת
אֵלֶּה אֵינָן מוֹפִיעוֹת:
שָׁם – הָעֵינַיִם הֵן
אוֹר-שֶׁמֶשׁ עַל גֶּדַע-עַמּוּד
שָׁם – הָעֵץ יָחוּג
וְהַקּוֹלוֹת
שָׁרִים בְּתוֹךְ הָרוּחַ
רְחוֹקִים וַחֲגִיגִיִּים יוֹתֵר
מִכּוֹכָב דּוֹעֵךְ.

אַל אֶקְרַב יוֹתֵר
בְּמַלְכוּת-חֲלוֹם-הַמָּוֶת
אֶעֱטֶה לִי גַּם אֲנִי
מִן הַמַּסֵּכוֹת הַשְּׁקוּלוֹת
פַּרְוַת עַכְבְּרוֹשׁ, עוֹר עוֹרֵב, כְּסוּת
כְּלוֹנָס בַּשָּׂדֶה
לִנְהֹג כִּנְהֹג הָרוּחַ
לֹא קָרוֹב יוֹתֵר –

לֹא הַמִּפְגָּשׁ הַסּוֹפִי
בְּמַלְכוּת-הַדִּמְדּוּמִים

3.
זוֹהִי אֶרֶץ הַקֵּץ
זוֹהִי אֶרֶץ הַקּוֹץ
כָּאן דְּמֻיּוֹת-הָאֶבֶן
תָּקָמְנָה, כָּאן תַּעָתֵרְנָה
לִתְחִנַּת-יָדוֹ שֶׁל מֵת
תַּחַת נִצְנוּץ כּוֹכָב דּוֹעֵךְ.

הַאִם כָּךְ הוּא זֶה
בְּמַלְכוּת-חֲלוֹם-הַמָּוֶת
לְהָקִיץ לְבַד
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּהּ אָנוּ
רוֹטְטִים מֵרֹב עֶדְנָה
שְׂפָתַיִם אֲשֶׁר תְּנַשֵּׁקְנָה
צָקוֹת תְּפִלָּה אֶל אֶבֶן שְׁבוּרָה.

4.
הָעֵינַיִם אֵינָן כָּאן
אֵין עֵינַיִם כָּאן
בְּעֵמֶק זֶה שֶׁל כּוֹכָבִים גּוֹוְעִים
בְּעֵמֶק חָלוּל זֶה
שֶׁבֶר-לֶסֶת זֶה שֶׁל מַלְכֻיּוֹתֵינוּ הָאֲבוּדוֹת

בִּמְקוֹם-מִפְגָּשׁ אַחֲרוֹן זֶה
אָנוּ מְגַשְּׁשִׁים בְּיַחַד
מְנוּעֵי-מִלִּים
כְּנוּסִים עַל גָּדָה זוֹ שֶׁל הַנָּהָר הַגּוֹאֶה

סוּמִים, אֶלָּא אִם
תַּחֲזֹרְנָה הָעֵינַיִם
כַּכּוֹכָב הַנִּצְחִי
כְּתִפְרַחַת הַוֶּרֶד
מִמַּלְכוּת-דִּמְדּוּמֵי-הַמָּוֶת
זוֹהִי תִּקְוַת
הָאֲנָשִׁים הָרֵיקָנִים.

5.
בּוֹאוּ נִרְקֹד מִסָּבִיב לַבַּרְקָן
מִסָּבִיב לַבַּרְקָן מִסָּבִיב לַבַּרְקָן
בּוֹאוּ נִרְקֹד מִסָּבִיב לַבַּרְקָן
בְּשָׁעָה חָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר.

בֵּין הָרַעְיוֹן
לְבֵין הַמְּצִיאוּת
בֵּין הַתְּנוּעָה
לְבֵין הַפְּעֻלָּה
נוֹפֵל הַצֵּל

כִּי לְךָ הַמַּלְכוּת

בֵּין הַהַשָּׂגָה
לְבֵין הַיְצִירָה
בֵּין הַתְּחוּשָׁה
לְבֵין הַתְּגוּבָה
נוֹפֵל הַצֵּל

אֲרֻכִּים הֵם הַחַיִּים

בֵּין הַתְּשׁוּקָה
לְבֵין הָעֲוִית
בֵּין הַיְכֹלֶת
לְבֵין הַקִּיּוּם
בֵּין הַהֲוָיָה
לְבֵין הַנְּשִׁיָּה
נוֹפֵל הַצֵּל

כִּי לְךָ הַמַּלְכוּת

כִּי לְךָ הֵם
הַחַיִּים כִּי
לְךָ הַ

כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם
כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם
כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם
לֹא בִּתְרוּעָה, בְּיֶלֶל.

The Hollow Men | T. S. Eliot
(1952)

Mistah Kurtz – he dead
A penny for the Old Guy

I
We are the hollow men
We are the stuffed men
Leaning together
Headpiece filled with straw. Alas!
Our dried voices, when
We whisper together Are quiet and meaningless
As wind in dry grass
Or rats’ feet over broken glass
In our dry cellar

Shape without form, shade without colour,
Paralysed force, gesture without motion;

Those who have crossed
With direct eyes, to death’s other Kingdom
Remember us—if at all—not as lost
Violent souls, but only
As the hollow men
The stuffed men.

II
Eyes I dare not meet in dreams
In death’s dream kingdom
These do not appear:
There, the eyes are
Sunlight on a broken column
There, is a tree swinging
And voices are
In the wind’s singing
More distant and more solemn
Than a fading star.

Let me be no nearer
In death’s dream kingdom
Let me also wear
Such deliberate disguises
Rat’s coat, crowskin, crossed staves
In a field
Behaving as the wind behaves
No nearer-

Not that final meeting
In the twilight kingdom

III
This is the dead land
This is cactus land
Here the stone images
Are raised, here they receive
The supplication of a dead man’s hand
Under the twinkle of a fading star.

Is it like this
In death’s other kingdom
Waking alone
At the hour when we are
Trembling with tenderness
Lips that would kiss
Form prayers to broken stone.

IV
The eyes are not here
There are no eyes here
In this valley of dying stars
In this hollow valley
This broken jaw of our lost kingdomsv
In this last of meeting places
We grope togetherv And avoid speech
Gathered on this beach of the tumid river

Sightless, unless
The eyes reappear
As the perpetual star
Multifoliate rose
Of death’s twilight kingdom
The hope only
Of empty men.

V
Here we go round the prickly pear
Prickly pear prickly pear
Here we go round the prickly pear
At five o’clock in the morning.

Between the idea
And the reality
Between the motion
And the act
Falls the Shadow

For Thine is the Kingdom

Between the conception
And the creation
Between the emotion
And the response
Falls the Shadow

Life is very long

Between the desire
And the spasm
Between the potency
And the existence
Between the essence
And the descent
Falls the Shadow

For Thine is the Kingdom

For Thine is
Life is
For Thine is the

This is the way the world ends
This is the way the world ends
This is the way the world ends
Not with a bang but a whimper.

 

המוסך – גיליון מס' 1 – כל הכתבות:

     

     
     
     

"עד היום שבו יזכה לאח או לאחות שישוחחו איתו בשפת אמו, לא ישמע ולא ידע כי יש שפה אחרת בעולם!"

סיפורם של המורים שעמלו לעורר את העברית מתרדמתה באמצעות שיטה מהפכנית: "עברית בעברית" - לימוד השפה כשפת אם.

דווקא עכשיו החל הפרק הקשה ביותר בחיינו המשותפים, מטעם פשוט מאוד: אבי חשש מיד, פן תקלקל האווירה הכללית מסביבי את אשר עלה בידו להשיג בכל כך עמל וסבלנות. מה עשה? עמד וקבע חוק בל יעבור, כי לא יניחני בשום פנים מהיום ואילך לבוא בקשרים ישרים כלשהם עם הילדים בסמטתנו, אף לא עם שתי השכנות אשר בתוך חצרנו עצמה, האחת – תינוקת ספרדייה בת חצי שנה, והשנייה – אשכנזייה בת עשרה ירחים, עם פטפוטה הז'רגוני הזורם כבר מפיה בשפע מדאיג.

"אסור לתת לו לא רק לגשת אליהן, אלא אפילו להאזין לפטפוטיהן," היה דברו לאמי. "צריך לשמור, שעד היום שבו יזכה לאח או לאחות שישוחחו איתו בשפת אמו, לא ישמע ולא ידע כי יש שפה אחרת בעולם! צריך שאוזנו תקלוט רק את דיבורינו העבריים. אילו יכולתי, הייתי אוסר עליו להאזין אפילו לצפצופי הציפורים וצהלת הסוסים, נעירת החמורים ופרפורי הפרפרים, כי אף הם סוף-סוף לועזית לשונם, על כל פנים לא עברית.

 

("הילד העברי הראשון" נזכר בדרך בה למד עברית מהוריו, אליעזר ודבורה בן-יהודה. מתוך: עם שחר עצמאותנו: זיכרונות חייו של הילד העברי הראשון מאת איתמר בן-אב"י)

 

אליעזר בן יהודה ספון על שולחן העבודה בחדרו. מתוך אוסף שבדרון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

לא כל הורה יכול לקיים להט עברי שכזה. לא כל הורה ניחן במשמעת הנחוצה לגדל את ילדיו ב"מעבדת קסמים של העברית", לאחר אלף שנה ויותר בהם הוכתרה העברית המדוברת, גם על ידי חסידיה הגדולים ביותר, בתור "שפה מתה".

על מנת שלא יצטרכו לעמוד בניסיון האדיר שרק חסידי עברית בעלי אישיות ברזל כשל אליעזר בן יהודה ודבורה אשתו הראשונה יכולים לו, צריכים היו ההורים שיטה שתפיץ את השפה המתחדשת בקרב יהודי ארץ ישראל והעולם.

 

הלך לחפש השכלה ומצא משרה בהוראת עברית

 

המחנך, הסופר והבלשן דוד ילין, מתוך אוסף שבדרון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

בשנת 1881, סביב יום ההולדת ה-17 של דוד ילין החלו הוריו לחשוב ברצינות על עתידו. הנער הירושלמי הצעיר זכה להשכלה יהודית מסורתית, סיים את חוק לימודיו בישיבה הנודעת "עץ חיים" וכבר הוכיח את יכולות כתיבה שלו ואף ופרסם רשימות בשורה של עיתונים עבריים חשובים וביניהם "המגיד" ו"המליץ".

בעקבות הצעה של יהודה לייב בריל, עורך עיתון "הלבנון", השתכנעו הוריו לרשום את בנם לאוניברסיטה בחוץ לארץ בתקווה שייעשה לפרופסור מכובד. אמו לא בזבזה זמן וקנתה לו ולה כרטיס לאנייה ללונדון. שם, בבירת "האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם", ישיגו את המימון הדרוש מקרובי משפחתה, לפחות כך חשבה האם.

התכנית השאפתנית נכשלה. קרובי משפחתה סירבו לתמוך בילין הצעיר ובמקום זאת מימנו את כרטיס החזרה של האם ובנה. מספר ימים לפני ההפלגה פקד ילין את אחד מבתי הכנסת בעיר ולראשו תרבוש אדום, סמל יהודי מהמזרח. בסוף התפילה ניגש אל ילין אדם מבוגר והציג עצמו – ניסים בכר, מורה לצרפתית ברשת בתי הספר "כל ישראל חברים". במהלך השיחה הרגיע בכר את ילין וסיפר לו על תכניותיו על כוונתו לפתוח בית ספר ליהודי ירושלים. הוא אף הזמין את ילין ללמד עברית וערבית בבית הספר, ובתמורה להירשם כתלמיד במקצועות הכלליים. ילין נענה להצעה.

ילין לא היה המועמד הראשון לו הציע בכר ללמד עברית בבית ספרו החדש. תחילה הציע המורה לצרפתית את המשרה לאליעזר בן-יהודה, אך מחמת בריאותו הרופפת וחששו שמא מלאכת ההוראה תגזול זמן יקר שראוי להשקיעו בפעילותו הלשונית, ויתר בן-יהודה על המשרה בתום חודשים ספורים.

עתה מצא בכר את שחיפש: בחור נלהב ואינטליגנטי שיסייע בהגשמת תכניתו הגדולה, פיתוח שיטת לימוד בעברית לפי "השיטה הטבעית", שיטה ללימוד שפה זרה שקנתה לה מעריצים רבים ברחבי אירופה וארצות הברית. הייתה זו שיטה שלא הצריכה לימוד דקדוק או כללים מוקדמים כלשהם, ולמעשה חיקתה את הדרך בה לומד ילד את שפת אמו, לימוד שפה מתוך דיבור והתנסות בה. היה לבכר שם מתאים עבורה "עברית בעברית".

 

ניסים בכר (משמאל) יחד עם ד"ר יקיר בכר. תמונה מתוך אוסף שבדרון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

"עברית בעברית" קונה לעצמה אחיזה בארץ ישראל

יהודה (גרזובסקי) גור, מתוך אוסף שבדרון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו 

 

בזמן שילין פיתח את השיטה שלו בבית הספר הירושלמי 'התורה והמלאכה' שהקים בכר, פרסם בשנת 1895 המילונאי יהודה גרזובסקי (לימים, יהודה גור) סדרת מאמרים בעיתון "הצבי" תחת הכותרת: "דברים אחדים לשיטת האם, היא השיטה הטבעית בלימוד השפה".

ההערה מאירת העיניים שצירף עורכו של "הצבי" לאחת הכתבות מלמדת על כך שלא ילין ולא גור (וכמותם המורה השלישי שהפיץ את שיטת "העברית בעברית" בארץ ישראל לא ידעו דבר על פועלו של האחר: "כפי ששמעתי," כתב אליעזר בן-יהודה, "חיבר המורה החכם יצחק אפשטיין מצפת ספר כזה. מי ייתן ומיהר להוציאו לאור לתועלת קדמת שפתו (החכם ילין מחבר ספר כזה)".

 

"השיטה הטבעית בלמוד שפתנו, או עברית בעברית" מאת יהודה (גרזובסקי) גור. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

שנתיים לאחר מכן כבר היה מוכן יהודה גרזובסקי לפרסם את הספר הראשון בנושא. הייתה זו חוברת תאורטית המשבחת את שיטת ה"עברית בעברית". הפעם התבסס גרזובסקי לא רק על הידע התאורטי שצבר בתור מילונאי וחוקר שפות, אלא גם על ניסיונו המוצלח של יצחק אפשטיין, המורה הגלילי שהיה בזמן הפרסום (שנת 1897) חסר כל השכלה פורמלית בהוראה, אך בעל דבקות ואהבת המקצוע. בחוברת הקצרה שחיבר גרזובסקי העלה המילונאי את הדאגה העיקרית שבה העסיקו עצמם מורי העברית החדשה.

"… איך ללמד לנער עברי עברית, והוא, הנער העברי, בבואו אל בית הספר איננו יודע אף מלה בשפה הזאת, איך ידבר אתו מורהו החפץ ללמדהו השפה הזאת? ואיך יבין את אשר המורה ידבר אתו בעברית? חובת בית הספר העברי היא לא כחובת בית הספר לעם אחר; חובתו היא לא אך להרחיב את חוג ידיעות התלמיד כי אם לברא יש מאין מחלט, להניח יסוד, לשים אבן הפנה, כי יוכל אחר כן לבנות את הבנין. ואיך יחלו במלאכה הזאת?"

(השטה-הטבעית בלמוד שפתנו או עברית בעברית מאת יהודה גרזובסקי גור)

אם גרזובסקי התמקד בתיאוריה, עבר ילין לעסוק בפיתוח השיטה עצמה: ה"עברית בעברית" מבית מדרשו הייתה שיטה שאפתנית שלא הסתפקה בלימוד הדיבור בלבד. ילין ביקש להקנות את העברית דרך שילוב של דיבור, קריאה וכתיבה. הוא היה השני לפרסם ספר "עברית בעברית" בין השנים 1901-1900. לספר בשני הכרכים קרא "מקרא לפי הטף". בשיעור הראשון מראה המורה לתלמידים תמונה של ילד. הוא מבקש להבין מהם:

"מה התמונה הזאת? – זאת תמונת י ל ד. – הבה נקרא את המלה הזאת ונחלקה לחלקיה: יֶ . . . לֶ . . . ד.
באמרנו: לֶד, האם בטאנו את כל המלה: ילד? – לא. – מה חסר עוד להשלימה? – יֶ – ובאמרנו: יֶ האם בטאנו את המלה כולה? – לא; כי עוד עלינו לאמר: לֶד. – ובאמרנו: י לֶ ? – עוד טרם בטאנו את המלה כולה, כי עלינו עוד לאמר: ד.
(…)
ראו – הנני כותב על הלוח את המלה "ילד"."

(מקרא לפי הטף מאת דוד ילין)

 

"מקרא לפי הטף" מאת דוד ילין. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

על ידי כתיבת המילים הנלמדות על הלוח ופירוקן להברות מנוקדות, ממשיך המורה ומרכיב יחד עם תלמידיו מילים ומשפטים בדרגת קושי עולה.

באותה שנה בה פרסם ילין את הכרך השני של "מקרא לפי הטף", פרסם יצחק אפשטיין את ספרו המצופה כל כך. גישתו ללימוד השפה ולהוראה הייתה שונה בתכלית. אפשטיין לא ראה בשיעורים שסיפק בספרו (מאה במספר) "כתורה שלמה שאסור להוסיף עליה או לגרע ממנה, כי אם יֻצגו כמשל, והמורה ירבה וימעיט, יְקָרֵב וידחה לפי שנות תלמידיו וכשרונותיהם, לפי תנאי הזמן והמקום."

 

יצחק אפשטיין. צולמה על ידי פוטו קמנצקי בשנת 1939, מתוך אוסף שבדרון. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

הגישה המתירנית והניסיונות החינוכיים של אפשטיין התאימה לשיטת "העברית בעברית" שפיתח. הוא הדגיש את הצורך בהכרת העברית באופן הטבעי ביותר. לדוגמא, כאשר המורים המסורים עוסקים ב"ראשית כתיבת הארץ" עליהם להוציא:

"… את תלמידינו החוצה, נַראה אותם את רוחות השמים, נעלה אותם על ראש תל וראו את היער, את הסלעים, את המורד; נורידם אל הבקעה, נעבירם את הנחל, נוליכם העינה; ונשאו את עיניהם וראו את השפלה, את המישור, את הרמה, והרגישו את הרוח, והתבוננו אל העננים, העבים והקלים, ונגעו בצמחים, והרטיבו את אצבעותיהם ברסיסי הטל, ופקחו את עיניהם והביטו אל התבל ומלואה והבינו אז לאמרי פינו."

(עברית בעברית – ראשית למוד שפת עבר על פי השטה הטבעית מאת יצחק אפשטיין)

 

עברית בעברית – ראשית למוד שפת עבר על פי השטה הטבעית מאת יצחק אפשטיין. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

שלושה חלוצים, שתי שיטות ועברית מתחדשת אחת

כשהחלו שלושת המורים המסורים להפיץ את תורתם ברבים, תורת ה"עברית בעברית", עוררה פעילותם בהלה בקרב רבים אנשי היישוב. גם מי שלא התנגדו ללימוד העברית כשפת אם ממניעים דתיים האמינו שבגלל שמדובר ב"שפה מתה", ללמד אותה לעוללים רכים כשפת אם תפגע קשות בהתפתחותם השכלית והנפשית.

הדור החלוצי הראשון של מורי ה"עברית בעברית" ותלמידיה הוכיחו מה מרה הייתה הטעות. תוך שנים ספורות חוברו ופורסמו עשרות חוברות וספרים ללימוד עברית (לא מעט מהם אימצו את מותג ה"עברית בעברית") בארץ ישראל ומחוצה לה, ונפתחו שלל בתי ספר ומכללות על טהרת העברית שהתעוררה משנתה: עברית חיה, שמישה ונמרצת.

 

התצלום הראשון של תלמידי "גימנסיה הרצליה" הראשונים, מתוך אוספי ביתמונה. תמונה משנת 1906. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו

 

עוד כתבות שאנחנו בטוחים שתאהבו:

"הילד העברי הראשון" מכריז מלחמת חורמה על עיתון "הארץ"

כשהילד העברי הראשון פגש את אבי הטורקים

הגדת תל אביב משנת 1933 מלמדת כמה מעט השתנה כאן מאז

מחברת העברית של קפקא

פּני צפּוֹר בּפני אדם: למשמעות ראשי הצפורים בהגדה

יהודים עם ראש ציפור? מדוע מאוירים היהודים בהגדה מהמאה ה-13 לא כבני אדם? ולמה בחרו דווקא בראשי ציפורים כדי לתאר אותם?

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות ומיוחדות, שירים לפסח ועוד​

הגדת ראשי הצפורים הינה הגדה מאוירת שנוצרה על ידי יהודים מדרום גרמניה בשנת 1300 לערך, ובה מאוירים היהודים כבעלי ראשי ציפורים. הצעות רבות הועלו בנוגע לכוונה שעמדה מאחורי האופן החריג בו הוצגו דמויות היהודים בהגדה. אחת ההצעות המבוססות עמדה על כך, כי אליבא דמדרש שיר השירים רבה ו- מדרש איכה רבתי ישראל הם כעין יונים, המובלות פעם אחר פעם לשחיטה על קידוש השם בידי האומות.. זוהי אפשרות סבירה מאוד לנוכח הפרעות חסרות התקדים שהיו מנת חלקם של יהודי גרמניה ברבע האחרון של המאה השלוש עשרה, אשר יצרו גל הגירה/בריחה של גדולי תלמידי החכמים האשכנזיים לספרד, כגון רבנוּ אשר (הרא"ש) ורבנוּ דן, שהפך לראש ישיבת טולדו שבקסטיליה. הדברים מתיישבים גם עם התודעה המרטירולוגית העניפה, ומושג 'קידוש השם' שהיו רווחים בקרב הקהילות היהודיות שעל הריין למן פרעות תתנ"ו (1096), ערב מסע הצלב הראשון.

אני רוצה להציע אפשרות נוספת, אשר טרם הועלתה, למיטב ידיעתי. רצוני להציע כי ההגדה הזו והאיורים בה הושתתו על הוראתו של טקסט מכונן אחד. כוונתי לחבור התיאולוגי שערי הסוד היחוד והאמונה לר' אלעזר בן יהודה מוורמס (1230-1165), התיאולוג-הכותב המרכזי בחוגם של חסידי אשכנז מבית קָאלונִימוּס (ככל הנראה: קאלוֹס נוֹמוֹס, כלומר: שם-טוב), אליו השתייכו בדורו גם מורו, ר' יהודה בן שמואל החסיד מרגנסבורג (נפטר 1217)– לו מיוחס ספר חסידים, ותלמיד-שניהם, ר' אברהם בן עזריאל מביהם (ישב בעיר פראג, הגדולה בערי בוהמיה באותה תקופה), בעל הפירוש המעמיק לפיוטים, ערוגת הבשם (נתחבר 1240-1238).

שערי הסוד היחוד והאמונה נדפס על ידי פרופ' יוסף דן בכתב העת טמירין בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הטקסט שב והודפס לאחרונה מכתב יד קדום שהתגלגל לאוסף פרטי באוסטרליה. כתב היד הזה הכיל נוסח קדום של חיבור הסוד העיקרי של ר' אלעזר מוורמס סודי רזיא בלוויית חיבורים אחרים פרי עטו. מהדורה המתבססת על כתב היד בשלימותו ראתה אור בירושלים בשנת 2006 על ידי אהרן אייזנבך. החיבור עצמו מתמקד בהצגת האלהות כבלתי מושגת להכרת הנבראים (נבדלת וטרנסצנדנטית), נטולת גוף וחומר, ממצאת בכל וסובבת בכל, כאשר הנביאים עצמם גם כן אינם מגיעים עדיה, אלא חוזים במראה כבוד ה' כפי שהוא מתדמה להם בהבנת לבבם (אובנתא דליבא). יש להניח כי החיבור הדק הזה (בן דפים אחדים בלבד) היה נפוץ ומקובל בהרבה מאשר סודי רזיא של ר' אלעזר, שהוא קורפוס עב כרס והוגדר מראש כמיועד לבעלי סוד בלבד, הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1270-1198), מנהיגהּ של קהילת ברצלונה, ציטט מפורשות מתוך שערי הסוד היחוד והאמונה במסגרת אגרת הגנה (אגרת טרם אענה אני שוגג) על תפישת האלהות של הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1204-1138) שנכתבה לרבני צפון צרפת (בשנת 1234 לערך) שביקשו להחרים את כתבי הרמב"ם. הרמב"ן קשר מפורשות בין תפישת האלהות המיימונית ובין זו של ר' אלעזר מוורמס, משמע יש להניח כי חכמי צפון צרפת בקיאים היו בחיבור האמור לר' אלעזר מוורמס. מציאותו החיבור ונפוצותיו עשויות לרמז כי יהודי אשכנז אמנם קראו בו וראוהו חיבור חשוב בהבנת עיקרי האמונה, ואפשר כי היה חלק מתפישת עולמם התיאולוגית של מאירי הגדת ראשי הצפורים, מה גם שמנהיגהּ המובהק של יהדות אשכנז באותו דור, ר' מאיר בן ברוך מרוטנבורג (המהר"ם, 1293-1215), ראה בעצמו תלמיד מובהק של מסורות הסוד והאמונה מדבי ר' אלעזר מוורמס.

 

דיינו – הגדת ראשי הצפורים. תמונה מויקימדיה

 

ועתה לעניינינו. הבא לעיין בהגדת ראשי הצפורים, סביר כי יתעוררו בו שתי שאלות יסוד: [א]. מדוע מצוירים היהודים בלא פני אדם? [ב]. מדוע הם אוירו דווקא כאשר ראשיהם ראשי ציפור?

שערי הסוד היחוד והאמונה משיב להערכתי על שתי השאלות. בפתיחת החיבור, בהתבססו על תוספתא עבודה זרה, לפיה בירושלים היו נוהגים להציב את כל סוגי הפסלים, זולת פסלים בעלי פני-אדם, כתב ר' אלעזר מוורמס: "ולכן הזהיר משה איש האלהים 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה' (דברים ד', 15): תמונ"ה בגימטריא פרצו"ף אד"ם וכתיב 'ותמונה אינכם רואים זולתי קול' (דברים ד', 12)". כלומר, אליבא דר' אלעזר מוורמס האיסור מהתורה בראיית תמונה קשור בראיית פני אדם או ביצירת מה שנראה כפני אדם, שמא יחליטו הרואים כי האדם הוא אלהות (ודאי יש כאן גם משום פולמוס עם תפיסת האינקורנציה הנוצרית). עולה מכאן מענה לשאלה הראשונה. כלומר, מדוע נמנעו המאיירים לאייר פני אדם ליהודים המופיעים בהגדה.

מענה לשאלה השנייה מופיע בקטע החתימה של החיבור כולו: "הצדיקים רואים פני שכינה כנגדם, כי יראו איך ממלא הכל וימשך רוחם אליו, וכשהם עולים נצרפים באש שלפני הכסא, ואחר כך מונחים בצרור החיים ושם נהנים מזיו השכינה… ולעתיד כשהשמים והארץ יִבלו, זה העולם יהיה מים במים, יעשו להם כמו כנפיים ויפרחו סביב השכינה". כלומר, לדעת המחבר, הצדיקים עוד בעולם הזה חווים בראיית לב (ראיה פנימית-הכרתית) כאילו פני השכינה כנגדם, וחשים בנוכחות האל, הממלא את הכל ומשגיח על הכל. זאת ועוד, בשוך חייהם, עולה נשמתם אליו, נצרפת באש שלפני כסא הכבוד ומשם ממקום משכנהּ, תחת כסא הכבוד (השוו תלמוד בבלי ברכות דף י"ז) היא נהנית עם נשמות הצדיקים האחרים מזיו השכינה, בקירוב יתיר ממנו לא נהנו בזה העולם. זאת כמובן, כל זמן שהעולם עומד וקיים. עם זאת, לעתיד לבוא, כאשר השמים והארץ יחרבו אזי ייעשו כנפיים לצדיקים והם יעופפו בהם סחור-סחור כצפורים נוכח אור-הכבוד האלהי, קרי: השכינה. מדוע צפורים דווקא? ב- ספר חסידים למשל, הובא כי החסידים נקראו על שם צניעותה ופרישותה של החסידה.בשמות י"ט, 44 נכתב: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'. בני ישראל גם נמשלו ליונים במדרשי אגדה, כפי שהראיתי לעיל. תימה נוספת, שאינה קשורה דווקא למקורות היהדוּת, היא זו הרואה בצפור סמל לנשמת האדם, כך סימלה הכנסיה הנוצרית-נסטוריאנית בסוריה את ישוע ביונה. ולמשל, הפילוסוף הבוכארי-פרסי (נולד קרוב לאוזבקיסטן של ימינוּ), אבו עלי אבן סינא (1137-1080) כתב אגרת אלגורית – בהּ נמשלת נפש האדם לציפור ההומה לעוף מכלובה, קרי להיפדות מן הגוף החומרי הנדמה כבית כלא.

עתה, לדעת רבים מבני-התקופה, היוותה 1240 הייתה שנת מפתח המסמלת כניסה לעידן חדש (תחילת האלף החמישי לבריאת העולם על פי המניין הרבני מבריאת העולם). ואכן, כמה וכמה מקורות בני הזמן הזכירו כי סביבות אותן שנים עתידה לשוב רוח הנבואה. למשל: הרמב"ם באגרת תימן הביא מסורת זו משום אבותיו ואבות אבותיו, אלא שהשנה המדוברת אצלו היא 1217); אליבא דיואכים מפיורה (1202-1135), הנזיר האיטלקי מקלבריה, ששיטתו, הקובעת חלוקה משולשת [אלפיים שנה תורה, אלפיים שנה כנסייה (ברית חדשה), ואלפיים שנה רוח הקודש], עשתה לה מהלכים במדינות אירופה הנוצרית, היוותה שנת 1260 שנה בה תעבור האנושות כולו לעידן רוח הקודש .שיטה אחרת ומצויה הנמצאת בכמה כתובים באותה תקופה, במרחב היהודי נוצרי, דיברה על כך כי בשוך 4,000 שנה, יעמוד העולם חרב 1,000 שנה- ואז יחל עידן רוח הקודש המדובר. אפשר אפוא כי המאיירים היהודיים שחיו בגרמניה בסביבות שנת 1300 חיו את השניות הזאת שבין אפוקליפסה עולמית קריבה ובין מתח משיחי של טרום גאולה שלימה, וציפו להתגשמות דבריו של ר' אלעזר מוורמס, עת הצדיקים יצמחו כנפיים, ויעופו מתוך העולם החרב והולך אל גאולתם באור האלהי, שיזרח לצדיקים ממעל.

דבריו אלו של ר' אלעזר מוורמס נכתבו לכל המאוחר בשנות העשרים של המאה השלוש-עשרה. בסמיכות-שנים פעל בנישאפור שבחבל ח'ורסאן בפרס, המשורר והמיסטיקון הסֿוּפי-מוסלמי, פריד א-דﱢין עטאר (נהרג בשנת 1221 בפלישה המונגולית). בספרו החשוב منطق الطیر‎‎, המתובל באגדות סֿופיות רבות. הוא מגולל בחלקים נכבדים מספרו את מסען של שלושים בנות כנף (המסמלות את נפשות הסֿוּפים המעוּלים), המונהגות על ידי הדוכיפת (במסורת המוסלמית,היתה הדוכיפת העוף של שלמה המלך ועל כן סמל החכמה) מעבר לשבעת העמקים, אל הר אלבּרז השוכן בסין,מקום משכנהּ של הצפור האגדית הסימוּרְג, המסמלת את האור האלהי [היא הוזכרה עוד כמאתיים שנים לפני כן כמי שהצילה את חייו וגדלה את המלך הפרסי הגדול זאל בן סאם (דסתן),כך מובא ב- שאה נאמה (ספר המלכים) לקאסם א-דﱢין אלפירדוסי (נפטר 1025)]. הצפורים — סופן שמתאחדות באור הסימורג וכלות בו, עד שלא נותר מהן זכר.עם זאת, ברור הוא שכיליונן באור האלהי, הוא אשרן הסופי המוחלט. קשה שלא לשים לב לדמיון בין עטאר ובין ר' אלעזר מוורמס. אלא שאלעזר מוורמס נוטה באופן פחות אל הפיוט (על אף שכתב כמה פיוטים משלו), ולשיטתו, גם לעתיד לבוא לא יתאחדו הצדיקים עם האור האלהי (וייבלעו בו), אלא רק ירחפו כנפיהם סחור-סחור נכחו.

 

בתמונה למעלה: דימוי מוגדל מתוך הגדת ראשי הצפורים.