נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

מתלבטים איזו מחברת לקנות? ומה העפרון המתאים לפתירת תרגילי חשבון? הספרייה הלאומית מביאה לכם את מיטב התוצרת העברית של המחברות ומכשירי הכתיבה!

כדי לעזור לכם להצטייד לקראת שנת הלימודים החדשה, יצאנו ל"מסע בזמן" והבאנו משם את מיטב התוצרת העברית של המחברות ומכשירי הכתיבה. אתם מוזמנים לעיין בקטלוג ולבחור את המוצרים הטובים בעיניכם: יש לנו מחברת לכתיבה תמה, מחברת הרמב"ם ומחברת ביאליק (עם שפם), לוחות כפל שאפשר להעתיק מהם, עפרונות ועטים נובעים (כולל הוראות שימוש למניעת כתמים ונזילות) ואפילו נעלי התעמלות כנדרש, כדי שתוכלו להשתתף בשיעור.

כמו כן, נשמח אם תוכלו לעזור לנו לאתר את התלמידים ששכחו את המחברות שלהם…

 

מחברות

עם שורות ובלי שורות. חלק מהכריכות מעוטרות באיורים של גדולי האומה: הרמב"ם, הרצל וביאליק.

התלמידים המצטיינים, מבתי הספר המובחרים ומהגימנסיות המעולות, התעייפו מרוב רכינה על המחברות ושכחו אותן בדרך הביתה. האם תוכלו לעזור לנו לאתר את בעלי המחברות? מי יודע, אולי הן שייכות לקרובי וקרובות משפחה שלכם.

 

מחברת כתיבה תמה

בימים עברו בבית הספר העממי, תלמידי הכיתות הראשונות היו משתתפים בשיעור לכתיבה תמה, פעם או פעמיים בשבוע. לשיעורי כתיבה תמה נדרשו מחברות מיוחדות בעלות ארבע שורות, כדי שיהיה ברור איפה כל אות מתחילה ואיפה היא נגמרת. גם הדור הצעיר של היום, זה שמקליד כבר הכול במחשב, יוכל ליהנות מהשיעורים האלה. ולמי שלא מספיקים שיעורים בבית הספר, יש גם שיעורים פרטיים!

 

 

לוח הכפל

האם למדתם אותו בעל פה, או שאתם צריכים מחברת עם לוח הכפל כדי שתוכלו להציץ בו בזמן פתירת תרגילים בשיעור או בזמן מבחן חשבון?

 

 

"בעט כתב כתובו – כי טוב הוא"

מי צריך עט פיילוט כשאפשר להתחמש בעפרונות ירושלים ואפילו בעט "כתב", עט נובע מתוצרת הארץ?

 

 

אל תשכחו נעלי התעמלות!

כי אם לא תבואו בנעלי התעמלות שטוחות לגמרי, איך תוכלו לרוץ בשיעור חינוך גופני?

 

 

 

כתבות נוספות:

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

פרויקט חדש – האוסף הלאומי הדיגיטלי: אדריכלות, מחול, עיצוב ותאטרון

תיעוד והנגשה של חומרי ארכיון בתחומי האדריכלות, המחול, העיצוב והתיאטרון

פרויקט תרבות חזותית ואומנויות הבמה הוא פרויקט לאומי שמטרותיו שימור, תיעוד והנגשה של חומרי ארכיון בתחומי האדריכלות, המחול, העיצוב והתיאטרון. הפרויקט הוא חלק מתוכנית 'ציוני דרך' של אגף מורשת – משרד ירושלים ומורשת, ומהווה הכרה לאומית בחשיבותם של חומרי הארכיון בתחומים אלו לתרבות בישראל. איגוד חומרי התיעוד והנגשתם באתר הספרייה יאפשרו בחינה והבנה מחודשת של תהליכי היצירה, התפתחות השדה המקצועי בכל אחד מתחומי התוכן, והשפעתם על התרבות והחברה בישראל.

מטרת הפרויקט להציג מאות אלפי תצלומים, פריטים ומסמכים המהווים תיעוד היסטורי בארץ של אוספים פרטיים וציבוריים מכמה מאוספים פרטיים ומכמה ממוסדות התרבות החשובים ביותר בישראל. מדובר בפרויקט נוסף של משרד ירושלים ומורשת במסגרת תכנית "ציוני דרך" והספרייה הלאומית, הפועלים להנגשת אוצרות הרוח והתרבות של ישראל.

במיזם שותפים ארבעה מוסדות שכל אחד מהם מהווה גורם מקצועי ומנחה בפרויקט: האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל מובילה את תחום האדריכלות, להקת מחול בת-שבע מובילה את תחום המחול, ספריית יונס וסוראיה נזריאן והחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה מובילה את תחום התיאטרון ושנקר – המכללה להנדסה, עיצוב ואמנות –  מובילה את תחום העיצוב.

בשלב הראשון של הפרויקט נערך מיפוי של האוספים הקיימים בארץ מכל אחד מתחומי התוכן ובשלב השני שלו – דנות ועדות מקצועיות   בממצאי המיפוי ומחליטות אילו אוספים יכללו במיזם הסופי ויעברו תהליך דיגיטציה והנגשה. באוספים אפשר למצוא מסמכים, תצלומים, סרטוני וידאו וחומרים גרפיים נוספים המתעדים והמתארים היבטים חשובים וייחודיים של ההיסטוריה התרבותית בארץ ישראל ומדינת ישראל, וכן את הגופים והאנשים שפעלו בה. האוספים שונים בגודלם, בארגונם ובמצבם הפיזי וחלקם אף זקוקים לטיפול שימורי. כיום מרבית האוספים והארכיונים אינם נגישים כלל לציבור הרחב לא ברשת האינטרנט ובמקרים רבים לא ניתן אפילו לגשת לחומרים בצורה פיזית.

מנהל הספרייה הלאומית, אורן ויינברג, אומר כי "לראשונה ניתנת הכרה לאומית בחשיבות החומרים ההיסטוריים של תחומים אלו כחלק בלתי נפרד מהבנת הסביבה התרבותית, החברתית והפוליטית של ישראל. הפלטפורמה הדיגיטאלית המקוונת, שתהיה מקושרת ברשת אחת, תאפשר לשתף פעולה עם מיזמים דומים בארץ ובעולם". לדבריו, הנגשת האוספים גם תאפשר חשיפה של חומרים יקרי ערך וכך ניתן יהיה לקדם ולמנף את המחקר האקדמאי והמקצועי בתחומי האדריכלות, המחול, העיצוב והתיאטרון בישראל. בתוך כך, יאפשר האוסף הדיגיטלי למפות יוצרים, מורים, עסקים ומוסדות שפועלם היווה אבן דרך בהתפתחות התרבות והתעשייה בישראל.

אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית ד"ר חזי עמיאור אומר כי אוספי העיצוב, האדריכלות, התיאטרון והמחול הישראליים מצטרפים אל מפעלי הספרייה הלאומית בתחומי התרבות הכתובה, המוזיקה, הצילום ועוד, ובכך מעשירים את תמונת התרבות הישראלית המוצגת בפני הציבור, ומעצימים את אפשרויות ההתמצאות והחיפוש בין תחומיה המגוונים.

הילה זקסנברג, מנהלת הפרויקט מטעם הספרייה הלאומית מוסיפה "הפרויקט הינו בשורה מרגשת לציבור הרחב, לקהילת הסטודנטים, החוקרים והיוצרים המתעניינים בתחומי האדריכלות, המחול, העיצוב והתיאטרון. מטרותיו העיקריות של הפרויקט הן לבנות מאגר דיגיטלי של אוספים ציבוריים ופרטיים. המאגר יזמין ויעודד את הציבור הרחב, אנשי מקצוע, תלמידים, חברים בקהילת העיצוב וחוקרים להכיר את האוספים, להשתמש בפריטים ולחקור אותם".

חוגגים 50 לאתגר קרת – מאמר ואיור לכבוד האירוע

חוגגים יובל לאתגר קרת: רבקה רוזנר במאמר-ברכה על השאלה מהי גבריות טובה ביצירתו, ואסף חנוכה עם איור מיוחד לכבוד האירוע

איור מיוחד למוסך: אסף חנוכה

בקטע קצר שפרסם אתגר קרת באתר "אלכסון", כתב כך:

"הבן שלי, לב, מתלונן על זה שאף פעם לא ראה אותי בוכה. את אמא שלו הוא כבר ראה בוכה כמה פעמים, במיוחד כשהיא מקריאה לו סיפורים עם סוף עצוב. גם את סבתא שלו הוא ראה בוכה פעם, ביום הולדת חמש שלו, כשאמר לה שביקש שהיא תבריא. אפילו את הגננת שלו לב ראה בוכה, כשהודיעו לה בטלפון שאבא שלה מת, ורק אותי לא. וכל העניין הזה גורם לי להרגיש לא נעים".

במבט ראשון נדמה כי הטקסט משמר את החלוקה המגדרית הקלאסית: שלוש נשים בוכיות וגבר אחד – קרת עצמו – חזק. אולם משפט הסיום של הפסקה מגלה כי לא כך היא. בניגוד למקובל בתפישת הגבריות בכלל והגבריות הישראלית בפרט, היעדר הבכי של קרת אינו נתפש בעיניו, ובעיני בנו, כנקודת עוצמה, כי אם להפך – כחולשה הגורמת חוסר נעימות. בכך מבצע קרת היפוך בנוגע לשאלה מהי גבריות 'טובה'. ערעור על תפישות חברתיות מקובלות – ובכללן 'גבריוּת' ו'נשיוּת' – הוא אחד המוטיבים המובילים ביצירתו של קרת. בדבריי הבאים אבקש להדגים כיצד הוא  מערער על החלוקה המגדרית באחד מסיפוריו הידועים, "גילוח צחצוח" (געגועי לקיסינג'ר, הוצאת זמורה ביתן, עמ' 62–63):

היא אמרה שהרבה יותר יפה לו מגולח, אז הוא התגלח, במיוחד בשבילה. העור של הפנים שלו בהק ממש בחלקותו כשבא לאסוף אותה בערב וגם הריח מהאפטר שייב היה טוב. והם ראו סרט ושתו קפה באיזשהו מקום, ואחר כך הוא הסיע אותה הביתה. זאת הייתה בסך הכול פגישה שנייה אז הוא לא ניסה כלום, אפילו לא ביקש לעלות אליה לדירה. והיא, לפני שיצאה מהאוטו, נישקה אותו נשיקה קטנה ועדינה על הלחי האדמומית שלו. והוא חייך חיוך מבויש, ולא נישק בחזרה. 

פתיחת הסיפור שלעיל מגלה כי הסיפור, ששמו לקוח מז'רגון צבאי, עוסק, לכאורה לפחות, באהבה. מה משמעות הכתרת השדה הרומנטי בכותרת מז'רגון צבאי? אצביע על שתי אפשרויות. משמעות ראשונה היא היותה של החברה הישראלית חברה הנגועה במיליטריזם, ובעקבות זאת אף יחסים בין-אישיים קרובים מקבלים ממד מלחמתי. משמעות שנייה היא ההבנה כי מערכת יחסים זוגית הטרוסקסואלית שלכאורה מכוננת יחסי אהבה היא למעשה זירת קרב בין כוחות לא שווים, שמתקיימים בה יחסי כובש-נכבש, או מדויק יותר לומר – יחסי כובש ונכבשת. שתי האפשרויות יכולות לעלות בקנה אחד, אך להלן אבקש להתמקד במשמעות השנייה, האוניברסלית, וזאת מכיוון שקרת מעצב את הסיפור כסיפור כל-אנושי, בכמה אמצעים: ראשית, לכל אורך הסיפור גיבור וגיבורת הסיפור הם חסרי שם, "היא" ו"הוא", ארכיטיפים של המצב האנושי. שנית, לא רק הגיבורים הם כל-אדם, אלא גם המקום הוא כל מקום. כשגיבור הסיפור בא לאסוף את הגיבורה – איננו יודעים מאין, כשהם הולכים לסרט – איננו יודעים לאן, ובסופו של דבר הם שותים קפה "באיזשהו מקום". וכמו האדם והמקום, כך גם הזמן:

היא הייתה בחורה ששווה לחכות בשבילה בסבלנות.

יעבור יום, יעבור עוד יום, בסוף זה יבוא. סרט, קפה, ועוד סרט. שקיעה אחת, פעמיים  באולינג, בסוף היא תהיה שלו.

אם כן, הסיפור מספר לנו על כל-זוג, בכל-מקום ובכל-זמן. הדמויות אינן דמויות חד-פעמיות ייחודיות כי אם ייצוגים. ואם כך, מה הן מייצגות? "בסוף היא תהיה שלו", קובע הסיפור. עמדת הבעלות ברורה. האישה שייכת לגבר, ובסיום הרכישה, המסתווה כחיזור, יהיה זה חתום.

בנקודה זו מתחילה תפנית:

היא אמרה שיותר נעים שהוא מגולח, הזיפים פשוט דוקרים לה בגוף. ועכשיו, כשהם ביחד, איפה ישים את פניו אם לא על גופה? הוא לא הצליח לחשוב אפילו על מקום אחד יותר טוב. הוא התגלח יום יום, פעמיים ביום אפילו. חתך את הזיפים עוד לפני שהספיקו לצמוח, נתן לעור המגורה לקדוח במין אדמומיות חמימה. 

שינוי שקט ואגבי חל במערך הכוחות בסיפור. האישה עוברת לעמדת המפקד הדורש מחייליו גילוח. אמנם גם בראשית הסיפור היא העדיפה שיתגלח, אבל היה זה על דרך ההמלצה, כי "יפה לו מגולח". עתה העניין עובר אליה ולמה שנעים לה. זהו היפוך אירוני: את דרישות החברה לגילוח נשי הופך קרת לדרישה לגילוח גברי, דרישה שמתקבלת. העור המגורה, אומר המספר, "קודח במין אדמומיות חמימה". המילים אינן מתיישבות זו עם זו: מה חמים באדמומיות קודחת של עור מגורה? הסבל הנשי הנגרם כתוצאה מהבניות חברתיות פטריארכליות התובעות מנשים אידיאל יופי הכרוך בכאב עובר כאן מטמורפוזה לכאב גברי. הפער בין המילים – קדיחה לעומת חמימות – משקף את הפער בין הכאב שעוברות הנשים בעת הגילוח ובין השמחה שבה מצופה מהן לעשות זאת כדי לממש (לכאורה) את נשיותן (לכאורה). התמיהה העולה מעצמה על מוכנות הגבר בסיפור להכאיב לעצמו, כמו גם התמיהה על החמימות שהוא חש, מעוררות בקורא סימני שאלה על אותו כאב גילוח שמתקבל כמובן מאליו כשנעשה במציאות אצל נשים.

גם את השיניים צחצח כל הזמן: שלוש פעמים, ארבע, חמש. מעלה ומוריד את המברשת וגם יורק לכיור, ושוטף אחר כך במים, שלא יישאר קצף לבן של משחה. אחרי זה הרגיש הרבה יותר נעים, יותר אסתטי, ופעם בשבוע אפילו העביר בשיניים חוט. לא היה אכפת לה לנשק אותו גם בלי זה, כי היא אוהבת, אבל אי אפשר לצפות ממנה שתשים את הלשון שלה במקום שמריח רע או מלוכלך. 

דרישות האסתטיזציה של האישה מהגבר הולכות ומתגבהות, בדיוק כפי שקורה בחברה הקפיטליסטית בכיוון ההפוך. בכל פעם מוצב רף חדש, ועימו, כמובן, הוצאות כספיות – מרכישת תכשירים ועד הדרכות לדיאטה מועילה. וכך גם בסיפור:

היא אמרה שגם הגבות מפריעות; קשה להחליק ככה עם השפתיים במורד המצח ולנשק את עיניו. הלהב הוא הרי אותו להב ואם הוא כבר ממילא מתגלח, אז מה זה משנה לו? פעם ביום, פעמיים, לפעמים אפילו שלוש. וגם את החוט הדנטאלי העביר קצת יותר, קנה גליל שלם, לא יותר גדול מקופסת סיגריות אבל באורך שבעה עשר מטר, גלגלו אותו דק-דק, כמו שקי שינה שמקטינים אותם עד לגודל של באגט, ובאותה ההזדמנות קנה גם בקבוק אפטר-שייב, בבקבוק של ליטר, כי הישן כבר נגמר.

הבחור עובר לצרוך במנות גדולות, בחפיסות ענק שקונים בחנויות ענק. קרת נוקט כאן הגזמה מעוררת צחוק – חוט דנטלי באורך שבעה-עשר מטר, שקי שינה בגודל באגט – אך מבעד לצחוק מסתתרת טענה רצינית: בקפיטליזם המאוחר כל הצריכה מוגזמת, בדיוק כפי שאידיאל היופי מוגזם ומועצם, וזאת מאינטרס כלכלי, במסווה של אהבה. מנגנון הדיכוי/מסחור-במסווה-של-אהבה, שבמציאות מופנה כלפי נשים, עובר היפוך ומופנה כלפי הגבר. ומה שהתחיל כאקט של אהבה שיכול איכשהו להתקבל על הדעת – גילוח שיער הפנים – הופך לאקט קיצוני ובלתי סביר של אהבה, במירכאות, כהסרת מלוא הגבות, ואינו נעצר שם:

הרבה זמן עבר, גרו כבר חודשיים ביחד; הוא רק מקפיד על היגיינה אישית, והיא על כל היתר. אפילו כוס לא ביקשה שישטוף. על החזה ומטה לא הייתה צריכה לומר אפילו, הוא קלט במבט. ואם ממילא הוא מתגלח עם כל ארוחה, אפילו יותר, אז אפשר כבר הכול. אפילו ריסים שדוקרים בלשון של מישהי שאוהבת, אוהבת אותו חלק, בלי פינות ובלי שפיצים. 

לפתע אנו מגלים כי בכל זאת השניים מנהלים מערכת הטרוסקסואלית מן הדור הישן – היא האחראית הבלעדית על הבית. בקשתה היחידה ממנו היא שיתגלח. וכך מתברר כי היפוך התפקידים שנדמה לנו שהתרחש, האישה נוהגת כגבר – מצווה שיהיה יפֶה וישתוק,  ואילו הגבר נוהג כאישה – צייתן, יפה ושותק, שוב מתהפך. עתה מתחוור שהאישה כן נוהגת כמצופה מאישה, ואינה מבקשת מהגבר דבר החורג מ'תפקידו', לבד מהסרת השיער. אך בהיפוך על ההיפוך מוסיף המספר ואומר שהאישה אוהבת את הגבר שלה "בלי פינות ובלי שפיצים", שניהם סמלים פאליים מובהקים. גבר ללא פינות וללא שפיצים, איזה מין גבר הוא? האם האישה בסיפור רוצה לשמור על תפקידיה כאישה – אחראית על הבית – אך לחיות עם גבר שלמעשה אינו גבר? האם בעצם היא רוצה לחיות עם אישה? האם עובדת היותה מצווה ואקטיבית והיותו כנוע ומבצע מסירה מהם את הקטגוריות נשיוּת וגבריוּת, ולכן הוא יכול להיות חסר שפיצים ועדיין גבר, או לא גבר, כי זה כבר לא רלוונטי? כל אלה תשובות אפשריות, ומדבריי לא תעלה תשובה חד-משמעית, שכן העיקר הוא עצם השאלה, כפי שאמר אתגר קרת בריאיון: "בשבילי, אם לא יודעים מה השורה התחתונה, זה דבר טוב. אם יש משהו שאני רוצה להעביר בכתיבה שלי, זה שהחיים יותר מורכבים ממסר". בתשובה לשאלת המראיין אם אין זו התחמקות מקבלת אחריות, השיב קרת: "גם מדינת רווחה מתחילה מאמפתיה, מזה שאנשים ישימו לב שיש בעיה. מה שאני יכול לעשות, בתור כותב, זה לעצור לרגע את האינרציה, לנער בן אדם, להוציא אותו משיווי משקל ככה שהוא יצטרך לדווח לעצמו מה למעלה ומה למטה". קרת מבקש לערער לקורא את המוכר והידוע ולגרום לו להרהר מחדש בדברים שנראו לו מוחלטים או טבעיים. למה לגיטימי לדרוש במציאות מאישה לגלח את שיער הערווה, אך כשקוראים בסיפור שהאישה מבקשת מהגבר לגלח את הגבות הדבר נראה מופרך? מדוע היא לא מבקשת ממנו לשטוף אפילו כוס אך מרשה לעצמה התערבות בוטה בגופו? איך ייתכן שזוגיות תכלול בתוכה כניעות כזאת? ולמה אנו מופתעים כשהאישה בסיפור אסרטיבית והגבר כנוע – מי קבע שאמור להיות אחרת? ככל שהסיפור נהיה מופרך יותר ומעוות יותר, כך הוא משקף כבמראה את המציאות המעֻוותת, המעַוותת את חייהם של נשים ושל גברים בצייתם למוסכמות ותכתיבים המוכתבים להם מלמעלה ואינם משקפים את רצונותיהם ואופיים.

סופו של הסיפור מראה עד כמה מקיף וקיצוני עיוות זה:

[…] בלי פינות ובלי שפיצים. כמו כל האחרים שפגש על הרצפה בסלון, נורא נחמדים ונוחים. בהתחלה חשב שהם כורסאות פוף ורודות, הרי הרבה פעמים ראה אותה יושבת עליהם מאושרת, גם הוא ישב. זה היה כל-כך נעים וחלק. איך הם עושים את זה, שאל, והם גילו לו הכול. השפיצים זה מהעצמות. ויש אחד בראש-פינה, מוציא אותם בקלי-קלות, כולל עמוד שדרה וגולגולת. זה אפילו לא כואב, ולה יהיה הרבה יותר נעים, והרי זה מה שחשוב בעצם. רק החיוך שלה כשהיא מתיישבת עליו שווה את הכול. 

אם כן, מתברר כי הגבר בסיפור אינו הגבר הראשון או היחיד שהאישה החליקה. הסלון מלא בחורים-פופים שעברו את אותו תהליך החלקה, תהליך המסתיים בהחפצה מושלמת – הבחורה יושבת עליהם מאושרת. ההיררכיה ברורה, מי למעלה ומי למטה, מי הסובייקט ומי האובייקט.

עם סיום הסיפור דומה שניתן לקרוא אותו כקריאת תיגר נגד התביעה לגבריות חדשה, גבריות נטולת שפיצים, שבמרכזה ריצוי האישה. מקריאה כזאת עולה כי האישה בסיפור, ככל אישה בעולם החדש, מורטת את הגבר עד שלא נותר מגבריותו דבר, ובלי גבריותו לא נותרת בו עצמיות אלא כאובייקט לנשים. אך הקריאה ההפוכה תטען כי קרת עיצב בסיפור מראה כפולה ואף משולשת למצב שבו מצויות דווקא נשים בחברה. הרחמים, או שמא האימה, או שמא הגיחוך, שאנו חשים כלפי הגבר בסיפור, יופנו בחיי היומיום כלפי נשים, שהן אלה העוברות את תהליך המריטה, הפיזי כמו גם הנפשי, והן אלה ההופכות באופן סדרתי ושיטתי לחפץ ורוד ונוח, שגברים יכולים להתיישב עליו. מראה זאת היא למעשה קריאה לשינוי ולתיקון. מתוך הגיחוך העולה מהסיפור עולה כמו מאליה התובנה כי איש – או אישה – אינו צריך להימרט, איש – או אישה – אינו צריך להפוך לחפץ לשימושו של האחר. כמו בדבריו על עצמו, שהובאו בראשית הדברים, כך גם בסיפור זה – קרת מבקש להוציא לחופשי נשים ואנשים מתבניות שהוכנסו אליהן, ולייצר להם חופש להיות מי שהם כמו שהם, עם או בלי שיער, עם או בלי דמעות. במלאות לו יובל, דומתני שזהו איחול מצוין לכולנו.

 

רבקה רוזנר היא חברת סגל בהיברו יוניון קולג' ודוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. מחקרה "שאלות חברתיות ומוסריות ביצירתו של אתגר קרת" ממומן על ידי משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל ואוניברסיטת בן גוריון.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10


      
      
      

הצצה לכתב היד שממנו צמח "פיגומים", הזוכה הגדול של פסטיבל הקולנוע ירושלים

הבמאי והסופר מתן יאיר עדיין עובד על הספר, אבל שתיים מן הדמויות שלו כבר התפתחו לסרט עטור פרסים. הנה קטעים מתוך הרומן שיראה אור במהלך השנה, וטעימה מהסרט

צילום מתוך הסרט "פיגומים"

פיגומים / מתן יאיר

מתוך הפרק "המורה":

אני קורא מילים שכתבתי על הלוח: התפסן בשדה השיפון, הולדן, פיבי, מומיות, אגם, נפילה, סחרחרה. אחד בטלפון הנייד, ואחר עוצם עיניים, מעבירים בקבוקי שתייה, מעיפים פקקים, קמים לפח, חוזרים לשולחן, עוברים בדרך ונותנים למישהו כאפה. צעקות, רעש בחוץ, רעש בפנים. לא יודע איך אצליח ללמד אותם ככה. עוד מעט הבגרות ואין לי זמן. אני צועד בין שולחנות הכיתה, מנסה להעיר, להעניש, אף אחד לא שומע בקולי, אני מתיישב בכיסא של תלמיד, שיצא לשירותים ולא חזר, פניי ללוח. אם מישהו ייכנס עכשיו לכיתה זה יהיה הסוף שלי. אני חייב עזרה. אני זקוק לעזרה. אני אצלצל לאבא שלי ואבקש ממנו שיבוא לשיעור בכיתה, שיבוא לספר להם על מלחמת העצמאות, על הילדות שלו, על החיים שלו בירושלים, במצור, בעוני, במחסור. שיספר להם חוויות מזמן אחר, שידבר אליהם בקול שלו, שיראו את הפנים שלו, שירגישו בגודל שלו, בנוכחות שלו. הוא יחליף אותי. זה יתחיל בשיעור אחד ויהיה הצלחה וימשיך ככה משבוע לשבוע. הוא ירתק אותם כמו שריתק אותי. הם יחשבו עליו ויחכו לשיעור שלהם איתו. הוא יספר להם סיפורים שחלקם לא קרו אף פעם והוא יהיה איתם אישי וסמכותי ויחזיק סיגריה לא דלוקה בפה שלו, ואני אשב לי בפינה על כיסא, אקשיב ואסתכל ואראה איך עיני התלמידים מופנות אליו. הם יוציאו ציונים טובים, מעולים, הוא ייזכר אצלם, ישפיע עליהם, ישמש להם מודל לחיקוי. הם יחזרו לבתיהם ויספרו מה למדו בשיעור ומי לימד אותם ואיך לימד אותם ושכל יום הם לומדים דברים חדשים ושיש שיעור אחד ביום חמישי מאחת עד שלוש שפותח להם את הראש, שלוקח אותם בזמן למקומות שלא היו בהם אף פעם.

*

היום מתקיים מועד חורף בגרות בהיסטוריה ומבקשים ממני לבחון בעל פה. יקי מתקרב אליי לבוש מכנסי בוקסר, כפכפים, טי-שרט לבנה ובידו צרור מפתחות וטופס הבחינה. אנחנו נכנסים לחדר קטן עם מחשב, ממש ליד חדר המורים. הוא מסתכל בטופס, קורא אותו ומזיז את השפתיים באותו זמן. מדפדף, שואל אותי על כמה שאלות צריך לענות, אם המבחן קשה בעיניי, ובסוף אומר 'מה זה השאלות האלה?'. התשובות שלו דלות. אני שואל אותו אם הוא למד והוא אומר לי בחזרה 'למה, לא טוב עד עכשיו?'. הוא מכווץ את עיניו מנסה לקרוא מה שכתבתי על המחשב. אני שואל אותו אם הוא רואה טוב והוא אומר שכן. אני מצביע על מפה של ישראל ושואל אותו מה כתוב שם והוא אומר שבא לעשות בחינה ולא בדיקת ראייה. אני רואה שהוא לחוץ, שהוא מבין שהוא מתרחק מהחמישים וחמש. בשאלה על גזירות אנטיוכוס הוא עונה שהגזירות פגעו בכבוד של העם היהודי ולא מוסיף. אני שואל אותו מה זה לפגוע בכבוד של היהודים והוא מתחיל לנחש ולזרוק על איסור ברית מילה, אכילת חזיר, שמירת שבת. אני משכתב אותו, משלים לו משפטים, מוסיף, מדייק. יקי מביט באצבעות שלי מקלידות את התשובות שלו. הוא מהנהן ואומר לי 'יופי, כן, נכון, תמשיך'. הוא מציע לי לשתות משהו, ומתנדב להכין לנו קפה בחדר מורים. בלי לחכות לתשובה הוא יוצא, צועק מרחוק כמה סוכר אני רוצה. אני מפחד שמישהו יעבור, אולי אחד הבוחנים או אפילו מפקח. הוא נכנס עם קפה שהכין במכונה של המורים מביא לי גם פרוסת עוגה ומפית שמצא שם. 'אני יעבור את זה רמי?' שואל וכבר יודע לאן נושבת הרוח. 'כוס אמא של הבית ספר הזה,' מביט בכפכפים שלו, 'הרכזת הבת זונה הזאת רוצה שנכשל, שונאת ילדים זאת, חבל שאתה לא לימדת אותנו'. אני מבקש שיעבור על הבחינה לפני שאנחנו מגישים. הוא מתחיל להקריא מצג המחשב את הדברים שכתבתי והמילים יוצאות לו מהפה כאילו ישבו אצלו מוכנות ומאורגנות. הוא מקריא בהנאה, מתקרב אליי כדי לקרוא טוב יותר מהמסך, כמעט נוגע בי עם הרגל שלו. מסעיף לסעיף הוא מקבל ביטחון, משתחרר, אומר לי להוסיף עוד משפט, מציע סיום לתשובה, אומר 'לסיכום' ואפילו מוצא שגיאת כתיב אבל אומר שנשאיר אותה 'שילכו להזדיין'. הוא לוקח את הטופס ואת הדפים שיוצאים מהדפסה ומאחד אותם במחברת הבחינה, מנשק אותה ואומר לי, 'יאללה, עכשיו נשאר ספרות. שלא יהיו פדיחות, אה רמי'.

*

התלמידים מרותקים אל יקי בזמן שהוא נכנס לו לכיתה או כשהוא זורק איזו הערה או סתם משחק לו בנייד. כל דבר שהוא עושה מעניין אותם יותר מאשר השיעור. אף פעם לא מגיע עם תיק וקלמר לבית הספר. הולך לכל מקום עם שקית ניילון כחולה ובתוכה מפתחות, סיגריות ומחברת שהוא לא כותב בה. יושב בפישוק רגליים, משחק בפלאפון. אין דלת בבית ספר שלא פתח. אם הייתי בגיל שלו בטח הייתי מפחד ממנו, ממשהו שיעשה לי או ממשהו שיגיד. כמו עכשיו בעצם. כשיקי מושעה אני מרגיש הקלה אצלי ואצל שאר התלמידים. לפעמים כשהוא מגיע באמצע היום ומצטרף לכיתה מתגנב לתוכי איזה מתח, הרגשה שהכול יכול לקרות ואני לא יודע איך השיעור הזה יסתיים. בימי חמישי הוא לובש את אותם בגדים, מכנס בוקסר קצר וחולצה כחולה עם כפכפים. אף פעם לא ראיתי אותו עם סמל של בית ספר על החולצה. תלמידים אחרים ננזפים ונשלחים הביתה על דבר כזה, אבל לא יקי. הוא משתהה שם בכניסה, מחליף מילה עם השומר, נהנה לראות את הפרצוף החמוץ של סגנית המנהל, שמעלימה עין, שמעניקה לו את הכבוד המגיע לו.

 

מתוך הפרק "יקי":

אחרי שאנחנו מסיימים קומה אני מסתכל למטה ומדמיין אם הייתי יכול ליפול על הרגליים שלי. יש גובה שזה כבר לא נגמר בשבר או נקע. אתה נוחת והגוף כבר לא יוצא מזה. לאבא נפלו כבר כמה פועלים, חלק ערבים, פעם תורכים, רומנים, היום סינים. הסינים אבל לא נופלים. כל מי שנפל מת. לפעמים משרד העבודה שולחים חוקר. אם זה מישהו שעבד קבוע אז אבא עושה הפסקה של יום בעבודה. בגובה אבא לא נותן לי לעבוד, רק קומה ראשונה או שנייה. יש פועלים בני שש-עשרה שבע-עשרה שלהם אין לו בעיה לתת. אני רב איתו על זה, שאם הוא רוצה לתת לי את העסק יום אחד אז אני חייב לעלות ולעבוד שם. אם אני מתחיל לריב איתו הוא זורק לי חול בפנים ואומר 'יאללה תעלה יאללה!' וכולם צוחקים. חוץ מהשנה שישב בכלא, הוא תמיד עבד בבנייה. השלט שיש לנו אומר 'הס פיגומים – עשרים שנה של אמינות מקצועיות ואיכות' אבל זה היה צריך להיות תשע-עשרה שנה. כשאתה אומר שאבא שלך גנב חושבים שפילח טלוויזיה, כסף, תכשיטים. אני לא מספר שגנב חול ושקיבל רק שנה. אני אומר שגנב וישב בכלא ושאנשים יחשבו מה שהם רוצים. הוא תמיד אומר שאלה שאנחנו בונים בשבילם היו צריכים לשבת בכלא. כי איפה שיש ג'יפ של חצי מיליון שקל חייב להיות גם משהו מסריח. הוא ישב בכלא קל עם ביקורים וחופשות. פעם אחת הם עשו שם מרד ואז נכנסו השב"ס ופירקו אותם במכות. שברו לו את האף, את היד, את הברך. ביקרנו אותו בבית חולים וזאת הפעם הראשונה שהבנתי מה זה אומר שפוצצו מישהו במכות. אחד מרתק אותך לרצפה והשניים האחרים דופקים בך וקורעים אותך עם אלות ואגרופנים, בועטים בך בצלעות, בכליות ואתה אין לך מה לעשות. הוא היה גמור בבית החולים. אפילו שרף לו כשעשה פיפי. ביקרנו אותו וראינו אותו ככה שבור, בקושי מרים אלינו את העיניים. הברך סידרו לו עם ברגים ואת האף, אין מה לעשות, והיד שנשברה לו, לא יודע איך, הפכה להיות יותר מכאיבה, יותר גמישה, מרים אותה כמו שוט ומוציא ממנה יותר. אי אפשר להאמין שהוא שכב במיטה בבית חולים עם השוקולדים שהבאנו לו, עומדים ליד המיטה שלו בערב שישי, עושים קידוש והוא נרדם באמצע, מתעורר ושוב נרדם. לא מזכירים את השנה הזאת של הכלא. בשנה הזאת אמא התחילה לעבוד בפיצוציה ואחרי בית ספר הייתי מקבל עזרה בלימודים וארוחת צהריים במתנ"ס ועשו לנו גם חוג בים, מהעירייה. כשהשתחרר אמא הכריחה אותי לקנות לו כרטיס ברכה ולכתוב לו בפנים משהו. ישבתי שעה ובסוף כל מה שיצא לי זה 'שתמשיך לבנות לגובה'. הוא שמח להשתחרר ולחזור לעסק. ארבעה חודשים אחר כך הוא ואמא התגרשו. הוא לא רצה שתעבוד יותר והיא לא וויתרה. הוא יצא מהבית בלי הרבה עניינים.

*

בזמן שחיברתי פיגום בקומה השנייה של הבית, אבא סידר וספר פלטות מעץ, לראות כמה להזמין. הסתכלתי עליו איך הוא בתוך המסגרת של הקירות שאין עליהם צבע ומאחוריו הכול חשוף, הכול פתוח. השמיים כבר היו לקראת לילה והייתי קרוב לפתוח בריצה אליו, לתפוס אותו ולהגיע יחד איתו אל הקצה. כמו בבלתי משוחדים שהוא זורק אותו מהגג. אם הייתי עושה דבר כזה לא היה לי את האומץ אבל לשחרר את אבא ולשלוח אותו למטה לבד. אם הייתי עושה דבר כזה הייתי ממשיך יחד איתו למטה. בלי לעזוב. ברגע הזה שאני אחזיק אותו והוא אותי אולי היה אומר לי משהו, אולי היה מבקש סליחה, מתחרט. אני רוצה להסתכל עליו מקרוב כשזה קורה. מה שבטוח שאחר כך כבר לא יהיה פיגומים. כל העבודה הקשה שלו, של שנינו, 'עשרים שנה של אחריות אמינות מקצועיות'. לא יהיה יותר את השם שלנו על בניינים חצי הרוסים, חצי משופצים בעיר. זה הכי יכאב לו. שנינו באוויר והוא מביט בי, יודע שזה נגמר.

 

הרומאן "פיגומים" עתיד לראות אור בהוצאת ״ידיעות ספרים״ בעריכת נוית בראל

מתן יאיר הוא במאי, תסריטאי, סופר וגם מורה בתיכון. לסרטו "פיגומים" קדמו הסרטים "רשום לך בת.ז שאני אבא שלך" (סרט תיעודי על היוצר ואביו) ו"חדר משלו" (דרמת 50 דקות). ספרו "חדר משלו" ראה אור בהוצאת טובי. יצירותיו שלובות בהיבטים אוטוביוגרפיים.

טריילר הסרט "פיגומים":

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10