קישון מספר: "זה מה שהפך אותי להומוריסטן"

"כל עוד אתה יכול לצחוק מעצמך, אין כל סכנה לשפיות-דעתך." קישון, הסופר, המחזאי, הבמאי, חתן פרס ישראל במילותיו ובתמונות נדירות.

אפרים קישון. צילום: יעל רוזן

אפרים קישון, שהיגר לשפה העברית והמציא אותה מחדש, היה מאבחן חד-עין לא רק של הישראליות, אלא של המצב האנושי בכלל. קישון, הסופר, המחזאי, הבמאי, חתן פרס ישראל הוא גם האיש שלימד אותנו להסתכל על המציאות הרגילה ולצחוק ממנה, ולא פחות מכך, לצחוק מעצמנו.

זה התחיל בזמן המלחמה כאשר אפרים קישון היה בעצם פרנץ הופמן שהתחבא מפני הגרמנים.

ירון לונדון: "איך היכולת שלך להעמיד פנים השפיעה על סיכוייך להינצל?

אפרים קישון: למעשה, זה מה שעזר לי להיחלץ מן התופת, וזה מה שהפך אותי להומוריסטן. חוץ מזה, חיה נרדפת מפתחת תכונת שלא נולדה איתן.

פעם, במקלט של רחוב רוז'ה, התחילו השכנים, ככה, לרמוז, לדגדג, למה איש צעיר כמוני איננו בצבא. אולי הוא יהודי? פתחתי את הפה שלי והתחלתי לצרוח ככרוכיה: 'אתם יכולים לנשק לי! בעוד כמה ימים יהיו פה הרוסים, ואז טיפוסים כמוכם ישלמו ביוקר. היהודים יחזרו לבודאפשט ויתלו אתכם על העץ הראשון!' ההתנהגות שלי במקרה זה הייתה כפופה לעיקרון שהשקר המושלם הוא השקר הבלתי-מושלם. אילו ניסיתי 'לשקר' לפי הספר, הייתי ממהר  לנופף בתעודות המזויפות שלי ולהשמיע הצהרות פטריוטיות ואנטישמיות. אבל תגובה שקופה כזאת אינה תגובתו של אדם הבטוח בצדקות, ואף לא של סופר. שכן הסופרים, כזכור, הם השקרנים הטובים ביותר בעולם.

ירון: אתה שקרן גדול?

אפרים: מוכשר.

"כל החיים שלי אני יושב בחדר סגור וחשוך ומקשקש על בלוק נייר בעיפרון, תמיד בעיפרון, ואין לי מושג, בעצם, למי אני כותב."

"אחד מן התענוגות הסאדיסטיים שלי הוא לארח את ידידי ומבקרי בחדר-עבודתי, שבו נערכת תצוגה מתמדת של מאות ספרים שונים משלי, ולראות את המבט הזגוגי של אורחי. (…)

 

קישון מספר על השוטר אזולאי

קישון: אי אפשר לדבר על השוטר אזולאי בלי שייקה אופיר, גאון התנועה והמשחק שעזב אותנו כה מוקדם.

ירון לונדון: עבדתם הרבה יחד?

אפרים קישון: שחינו יחד בגלי ההומור בשותפות של זוג מן השמים. דרכו של שייקה בארבעה סרטים משלי הייתה מיוחדת במינה. ב'ארבינקא' הוא שיחק תפקיד קטן של שוטר-תנועה, ב'תעלת בלאומילך' עלה השוטר אל שורות התפקידים הראשיים, ואז כתבתי תסריט שלם ל'שוטר אזולאי'. אינני יכול להיזכר בדמות הזאת בלי התרגשות, עד היום הזה.

ירון: נדמה לי שגם הוא, השוטר, בוכה בסוף הסרט.

אפרים: כן, לאחר שפיטרו אותו. בשעה שצילמנו את הסצינה הזאת בחצר המשטרה ביפו, ושייקה עמד על המדרגות והצדיע תוך בכי תמרורים, הרגשתי שהמבט שלי מיטשטש בגלל הדמעות המכסות את עיני. ואז אני שומע לידי את הצלם הנהדר דוד גורפינקל לוחש לי: 'אפרים, אני לא רואה שום דבר, אני בוכה.' וכפי שאתה רואה אני בוכה גם עכשיו…"

בתמונה מ-1971: שייקה אופיר בתפקיד השוטר אזולאי בסצינה האייקונית של הסרט שגרמה לקישון, לגורפינקל ולכולנו להזיל דמעות.

 

הציטוטים מופיעים בספר "קישון: דו-שיח ביוגרפי" מאת ירון לונדון. ספריית מעריב, 1993.

התמונות הנפלאות של קישון בביתו הן של הצלמת יעל רוזן וכל הזכויות שמורות לה.

"אומרים ישנה ארץ": טשרניחובסקי כותב על הארץ המובטחת בתקווה ובייאוש

את השיר "אומרים ישנה ארץ" כתב טשרניחובסקי פעמיים: פעם מלא ייאוש ופעם מלא תקווה. כך נכתב השיר האהוב וכך נכנס רבי עקיבא לתמונה.

שאול טשרניחובסקי. אוסף אברהם שבדרון

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ רְוַת שֶׁמֶשׁ…
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ?
אֵיפֹה אוֹתוֹ שֶׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ – בָּהּ יְקֻיַּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה,
נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס –
פָּגַע בּוֹ עֲקִיבָא
.
שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא!
שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי!
אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,
אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?"

עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא,
אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי:
"כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,
אַתָּה הַמַּכַּבִּי!"

את השיר "אומרים: ישנה ארץ" כתב המשורר והרופא שאול טשרניחובסקי בברלין, בתקופה שבה קיווה וחיכה לעלות ארצה. הוא כתב את השיר פעמיים: בפעם הראשונה בברלין ב-1923, יש אומרים שבזמן נסיעה בחשמלית, בעת שבה התעכבה עלייתו ארצה כי לא הצליח למצוא בארץ עבודה. הגרסה הראשונה מלאה ספק, "אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ? / אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?", מלאת אכזבה, "כֵּיצַד זֶה תָעִינוּ? /טֶרֶם הוּנַח לָנוּ? / אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ, / אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ" ומגיעה לכדי ייאוש: "אוּלַי… כְּבָר אֵינֶנָּהּ? / וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ! / דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ / אֲדֹנָי לֹא צִוָּה…"

בתמונה: שאול טשרניחובסקי, בעיר אודסה, בערך בשנת 1910. מתוך ארכיון יוסף קלוזנר.

 

הנה הגרסה הראשונה שנכתבה בברלין:

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ…
אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,
אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
שִׁבְעָה כוֹכְבֵי-לֶכֶת
צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ – בָּהּ יִתְקַיֵּם
כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה –
אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ?
אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?

נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס,
פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,
פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם –
וְאוֹר לָאִישׁ וְחָם לוֹ.

אַיָּם: אוֹתָהּ אֶרֶץ,
כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה?
מִי יַנְחֵנוּ דֶרֶךְ
יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?

כְּבָר עָבַרְנוּ כַמָּה
מִדְבָּרִיוֹת וְיַמִּים,
כְּבָר הָלַכְנוּ כַמָּה,
כֹּחוֹתֵינוּ תַמִּים.

כֵּיצַד זֶה תָעִינוּ?
טֶרֶם הוּנַח לָנוּ?
אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ,
אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ.

אוּלַי… כְּבָר אֵינֶנָּהּ?
וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ!
דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ
אֲדֹנָי לֹא צִוָּה…

 

 

תווים לשיר "אומרים ישנה ארץ" ללחן של י.אנגל. מתוך הספרון:
שלש מנגינות לשירים מאת ש' טשרניחובסקי : לקול ולפסנתר

הגרסה השנייה, שאותה חיבר טשרניחוסקי בשנת 1923 לקראת ועידה עולמית של תנועת "החלוץ" הייתה מלאה רוחות של תקווה וגבורה ואליה נכנסו גם המכבים וגם רבי עקיבא. בימי עליית הציונות היו המכבים שנלחמו ביוונים סמל לגיבורים אמיצים, יהודים מסוג חדש שאינם מחכים בידיים שלובות ומוכנים להסתכן ולהילחם כדי לשחרר את הארץ ולהביא את הגאולה. רבי עקיבא המוזכר בשיר, נחשב למנהיג הרוחני של מרד בר כוכבא ברומאים, ולכן נחשב גם הוא סמל של גבורה ועמידה מתוך אמונה. אפשר שבתוספות האלה לשיר ביקש המשורר למלא את לב הבאים לוועידת החלוץ תקווה, לעודד אותם לעלות ארצה על אף המכשולים, ולקחת חלק בבניית הארץ. אותה ארץ.

"אומרים ישנה ארץ" ראה אור בספרים פעמיים: בפעם הראשונה בשנת 1924 בספר "שירים חדשים" ובפעם השנייה, בלא מעט שינויים, בכרך השלישי של "כתבי ש. טשרניחובסקי", שראה אור ב-1929.

מיואל אנגל לשלמה ארצי – על שלושה לחנים לשיר

את הלחן הראשון לשיר כתב יואל אנגל בשנת 1926. הוא בחר בנוסח השני של השיר והגדיל לעשות והכפיל את הבית האחרון: "כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים, אַתָּה הַמַּכַּבִּי! אַתָּה הַמַּכַּבִּי!".  הוא הדגיש את המילים האופטימיות האלה על רקע מנגינה פשוטה ונאיבית שחיבר, שהיא כמו שיר לילדים על ארץ מהאגדות,

נעמי שמר הלחינה טקסט שמשלב בין שתי הגרסאות של טשרניחובסקי. היא ויתרה לגמרי על הבית האחרון והפסימי, הלחינה את השיר כמעט כמו שיר ערש או שיר אגדה שהמאזין לו נשאר עם תחושה נאיבית, נוסטלגית, קסומה, אבל גם מתעתעת – ארץ שהייאוש והתקווה דרים בה בכפיפה אחת.

שלמה ארצי הלחין את הגרסה הראשונה של השיר. הוא השמיט מהשיר את הבית השלישי (אֶרֶץ – בָּהּ יִתְקַיֵּם כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה – / אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ? / אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?) והפך את הבית האחרון והפסימי לפזמון חוזר (אוּלַי… כְּבָר אֵינֶנָּהּ? / וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ! / דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ / אֲדֹנָי לֹא צִוָּה…).

ירדן בר כוכבא ובנות בראון (בלחן של שמר)

מאמציו של טשרניחובסקי לעלות ארצה נמשכו שנים הרבה. הפעם הראשונה שבה ביקש לעלות ארצה ולקבל משרת רופא הייתה ב-1921. בקשתו נדחתה. טשרניחובסקי עבר מקושטא לברלין והמשיך משם בניסיונותיו לקבל סרטיפיקט לעלות. בקשותיו שוב נדחו. ב-1925 הצליח להגיע לביקור ראשון בארץ ישראל. אחרי כן המשיך לנדוד ואפילו גר באמריקה שנה. רק במאי 1931 הצליח סוף סוף להגשים את חלומו ולעלות ארצה.

עוד על השיר ועל ביצועיו תוכלו לגלות באתר "בית לזמר העברי".

עוד על הגרסאות והלחנים השונים ל"אומרים ישנה ארץ" במאמרה של  ד"ר אביבה סטניסלבסקי


כתבות נוספות:

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

המסמכים הנדירים המספרים את סיפורו של השיר "ירושלים של זהב"

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"

 

 

פרויקט חדש – האוסף הלאומי הדיגיטלי: אדריכלות, מחול, עיצוב ותאטרון

תיעוד והנגשה של חומרי ארכיון בתחומי האדריכלות, המחול, העיצוב והתיאטרון

פרויקט תרבות חזותית ואומנויות הבמה הוא פרויקט לאומי שמטרותיו שימור, תיעוד והנגשה של חומרי ארכיון בתחומי האדריכלות, המחול, העיצוב והתיאטרון. הפרויקט הוא חלק מתוכנית 'ציוני דרך' של אגף מורשת – משרד ירושלים ומורשת, ומהווה הכרה לאומית בחשיבותם של חומרי הארכיון בתחומים אלו לתרבות בישראל. איגוד חומרי התיעוד והנגשתם באתר הספרייה יאפשרו בחינה והבנה מחודשת של תהליכי היצירה, התפתחות השדה המקצועי בכל אחד מתחומי התוכן, והשפעתם על התרבות והחברה בישראל.

מטרת הפרויקט להציג מאות אלפי תצלומים, פריטים ומסמכים המהווים תיעוד היסטורי בארץ של אוספים פרטיים וציבוריים מכמה מאוספים פרטיים ומכמה ממוסדות התרבות החשובים ביותר בישראל. מדובר בפרויקט נוסף של משרד ירושלים ומורשת במסגרת תכנית "ציוני דרך" והספרייה הלאומית, הפועלים להנגשת אוצרות הרוח והתרבות של ישראל.

במיזם שותפים ארבעה מוסדות שכל אחד מהם מהווה גורם מקצועי ומנחה בפרויקט: האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל מובילה את תחום האדריכלות, להקת מחול בת-שבע מובילה את תחום המחול, ספריית יונס וסוראיה נזריאן והחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה מובילה את תחום התיאטרון ושנקר – המכללה להנדסה, עיצוב ואמנות –  מובילה את תחום העיצוב.

בשלב הראשון של הפרויקט נערך מיפוי של האוספים הקיימים בארץ מכל אחד מתחומי התוכן ובשלב השני שלו – דנות ועדות מקצועיות   בממצאי המיפוי ומחליטות אילו אוספים יכללו במיזם הסופי ויעברו תהליך דיגיטציה והנגשה. באוספים אפשר למצוא מסמכים, תצלומים, סרטוני וידאו וחומרים גרפיים נוספים המתעדים והמתארים היבטים חשובים וייחודיים של ההיסטוריה התרבותית בארץ ישראל ומדינת ישראל, וכן את הגופים והאנשים שפעלו בה. האוספים שונים בגודלם, בארגונם ובמצבם הפיזי וחלקם אף זקוקים לטיפול שימורי. כיום מרבית האוספים והארכיונים אינם נגישים כלל לציבור הרחב לא ברשת האינטרנט ובמקרים רבים לא ניתן אפילו לגשת לחומרים בצורה פיזית.

מנהל הספרייה הלאומית, אורן ויינברג, אומר כי "לראשונה ניתנת הכרה לאומית בחשיבות החומרים ההיסטוריים של תחומים אלו כחלק בלתי נפרד מהבנת הסביבה התרבותית, החברתית והפוליטית של ישראל. הפלטפורמה הדיגיטאלית המקוונת, שתהיה מקושרת ברשת אחת, תאפשר לשתף פעולה עם מיזמים דומים בארץ ובעולם". לדבריו, הנגשת האוספים גם תאפשר חשיפה של חומרים יקרי ערך וכך ניתן יהיה לקדם ולמנף את המחקר האקדמאי והמקצועי בתחומי האדריכלות, המחול, העיצוב והתיאטרון בישראל. בתוך כך, יאפשר האוסף הדיגיטלי למפות יוצרים, מורים, עסקים ומוסדות שפועלם היווה אבן דרך בהתפתחות התרבות והתעשייה בישראל.

אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית ד"ר חזי עמיאור אומר כי אוספי העיצוב, האדריכלות, התיאטרון והמחול הישראליים מצטרפים אל מפעלי הספרייה הלאומית בתחומי התרבות הכתובה, המוזיקה, הצילום ועוד, ובכך מעשירים את תמונת התרבות הישראלית המוצגת בפני הציבור, ומעצימים את אפשרויות ההתמצאות והחיפוש בין תחומיה המגוונים.

הילה זקסנברג, מנהלת הפרויקט מטעם הספרייה הלאומית מוסיפה "הפרויקט הינו בשורה מרגשת לציבור הרחב, לקהילת הסטודנטים, החוקרים והיוצרים המתעניינים בתחומי האדריכלות, המחול, העיצוב והתיאטרון. מטרותיו העיקריות של הפרויקט הן לבנות מאגר דיגיטלי של אוספים ציבוריים ופרטיים. המאגר יזמין ויעודד את הציבור הרחב, אנשי מקצוע, תלמידים, חברים בקהילת העיצוב וחוקרים להכיר את האוספים, להשתמש בפריטים ולחקור אותם".

חוגגים 50 לאתגר קרת – מאמר ואיור לכבוד האירוע

חוגגים יובל לאתגר קרת: רבקה רוזנר במאמר-ברכה על השאלה מהי גבריות טובה ביצירתו, ואסף חנוכה עם איור מיוחד לכבוד האירוע

איור מיוחד למוסך: אסף חנוכה

בקטע קצר שפרסם אתגר קרת באתר "אלכסון", כתב כך:

"הבן שלי, לב, מתלונן על זה שאף פעם לא ראה אותי בוכה. את אמא שלו הוא כבר ראה בוכה כמה פעמים, במיוחד כשהיא מקריאה לו סיפורים עם סוף עצוב. גם את סבתא שלו הוא ראה בוכה פעם, ביום הולדת חמש שלו, כשאמר לה שביקש שהיא תבריא. אפילו את הגננת שלו לב ראה בוכה, כשהודיעו לה בטלפון שאבא שלה מת, ורק אותי לא. וכל העניין הזה גורם לי להרגיש לא נעים".

במבט ראשון נדמה כי הטקסט משמר את החלוקה המגדרית הקלאסית: שלוש נשים בוכיות וגבר אחד – קרת עצמו – חזק. אולם משפט הסיום של הפסקה מגלה כי לא כך היא. בניגוד למקובל בתפישת הגבריות בכלל והגבריות הישראלית בפרט, היעדר הבכי של קרת אינו נתפש בעיניו, ובעיני בנו, כנקודת עוצמה, כי אם להפך – כחולשה הגורמת חוסר נעימות. בכך מבצע קרת היפוך בנוגע לשאלה מהי גבריות 'טובה'. ערעור על תפישות חברתיות מקובלות – ובכללן 'גבריוּת' ו'נשיוּת' – הוא אחד המוטיבים המובילים ביצירתו של קרת. בדבריי הבאים אבקש להדגים כיצד הוא  מערער על החלוקה המגדרית באחד מסיפוריו הידועים, "גילוח צחצוח" (געגועי לקיסינג'ר, הוצאת זמורה ביתן, עמ' 62–63):

היא אמרה שהרבה יותר יפה לו מגולח, אז הוא התגלח, במיוחד בשבילה. העור של הפנים שלו בהק ממש בחלקותו כשבא לאסוף אותה בערב וגם הריח מהאפטר שייב היה טוב. והם ראו סרט ושתו קפה באיזשהו מקום, ואחר כך הוא הסיע אותה הביתה. זאת הייתה בסך הכול פגישה שנייה אז הוא לא ניסה כלום, אפילו לא ביקש לעלות אליה לדירה. והיא, לפני שיצאה מהאוטו, נישקה אותו נשיקה קטנה ועדינה על הלחי האדמומית שלו. והוא חייך חיוך מבויש, ולא נישק בחזרה. 

פתיחת הסיפור שלעיל מגלה כי הסיפור, ששמו לקוח מז'רגון צבאי, עוסק, לכאורה לפחות, באהבה. מה משמעות הכתרת השדה הרומנטי בכותרת מז'רגון צבאי? אצביע על שתי אפשרויות. משמעות ראשונה היא היותה של החברה הישראלית חברה הנגועה במיליטריזם, ובעקבות זאת אף יחסים בין-אישיים קרובים מקבלים ממד מלחמתי. משמעות שנייה היא ההבנה כי מערכת יחסים זוגית הטרוסקסואלית שלכאורה מכוננת יחסי אהבה היא למעשה זירת קרב בין כוחות לא שווים, שמתקיימים בה יחסי כובש-נכבש, או מדויק יותר לומר – יחסי כובש ונכבשת. שתי האפשרויות יכולות לעלות בקנה אחד, אך להלן אבקש להתמקד במשמעות השנייה, האוניברסלית, וזאת מכיוון שקרת מעצב את הסיפור כסיפור כל-אנושי, בכמה אמצעים: ראשית, לכל אורך הסיפור גיבור וגיבורת הסיפור הם חסרי שם, "היא" ו"הוא", ארכיטיפים של המצב האנושי. שנית, לא רק הגיבורים הם כל-אדם, אלא גם המקום הוא כל מקום. כשגיבור הסיפור בא לאסוף את הגיבורה – איננו יודעים מאין, כשהם הולכים לסרט – איננו יודעים לאן, ובסופו של דבר הם שותים קפה "באיזשהו מקום". וכמו האדם והמקום, כך גם הזמן:

היא הייתה בחורה ששווה לחכות בשבילה בסבלנות.

יעבור יום, יעבור עוד יום, בסוף זה יבוא. סרט, קפה, ועוד סרט. שקיעה אחת, פעמיים  באולינג, בסוף היא תהיה שלו.

אם כן, הסיפור מספר לנו על כל-זוג, בכל-מקום ובכל-זמן. הדמויות אינן דמויות חד-פעמיות ייחודיות כי אם ייצוגים. ואם כך, מה הן מייצגות? "בסוף היא תהיה שלו", קובע הסיפור. עמדת הבעלות ברורה. האישה שייכת לגבר, ובסיום הרכישה, המסתווה כחיזור, יהיה זה חתום.

בנקודה זו מתחילה תפנית:

היא אמרה שיותר נעים שהוא מגולח, הזיפים פשוט דוקרים לה בגוף. ועכשיו, כשהם ביחד, איפה ישים את פניו אם לא על גופה? הוא לא הצליח לחשוב אפילו על מקום אחד יותר טוב. הוא התגלח יום יום, פעמיים ביום אפילו. חתך את הזיפים עוד לפני שהספיקו לצמוח, נתן לעור המגורה לקדוח במין אדמומיות חמימה. 

שינוי שקט ואגבי חל במערך הכוחות בסיפור. האישה עוברת לעמדת המפקד הדורש מחייליו גילוח. אמנם גם בראשית הסיפור היא העדיפה שיתגלח, אבל היה זה על דרך ההמלצה, כי "יפה לו מגולח". עתה העניין עובר אליה ולמה שנעים לה. זהו היפוך אירוני: את דרישות החברה לגילוח נשי הופך קרת לדרישה לגילוח גברי, דרישה שמתקבלת. העור המגורה, אומר המספר, "קודח במין אדמומיות חמימה". המילים אינן מתיישבות זו עם זו: מה חמים באדמומיות קודחת של עור מגורה? הסבל הנשי הנגרם כתוצאה מהבניות חברתיות פטריארכליות התובעות מנשים אידיאל יופי הכרוך בכאב עובר כאן מטמורפוזה לכאב גברי. הפער בין המילים – קדיחה לעומת חמימות – משקף את הפער בין הכאב שעוברות הנשים בעת הגילוח ובין השמחה שבה מצופה מהן לעשות זאת כדי לממש (לכאורה) את נשיותן (לכאורה). התמיהה העולה מעצמה על מוכנות הגבר בסיפור להכאיב לעצמו, כמו גם התמיהה על החמימות שהוא חש, מעוררות בקורא סימני שאלה על אותו כאב גילוח שמתקבל כמובן מאליו כשנעשה במציאות אצל נשים.

גם את השיניים צחצח כל הזמן: שלוש פעמים, ארבע, חמש. מעלה ומוריד את המברשת וגם יורק לכיור, ושוטף אחר כך במים, שלא יישאר קצף לבן של משחה. אחרי זה הרגיש הרבה יותר נעים, יותר אסתטי, ופעם בשבוע אפילו העביר בשיניים חוט. לא היה אכפת לה לנשק אותו גם בלי זה, כי היא אוהבת, אבל אי אפשר לצפות ממנה שתשים את הלשון שלה במקום שמריח רע או מלוכלך. 

דרישות האסתטיזציה של האישה מהגבר הולכות ומתגבהות, בדיוק כפי שקורה בחברה הקפיטליסטית בכיוון ההפוך. בכל פעם מוצב רף חדש, ועימו, כמובן, הוצאות כספיות – מרכישת תכשירים ועד הדרכות לדיאטה מועילה. וכך גם בסיפור:

היא אמרה שגם הגבות מפריעות; קשה להחליק ככה עם השפתיים במורד המצח ולנשק את עיניו. הלהב הוא הרי אותו להב ואם הוא כבר ממילא מתגלח, אז מה זה משנה לו? פעם ביום, פעמיים, לפעמים אפילו שלוש. וגם את החוט הדנטאלי העביר קצת יותר, קנה גליל שלם, לא יותר גדול מקופסת סיגריות אבל באורך שבעה עשר מטר, גלגלו אותו דק-דק, כמו שקי שינה שמקטינים אותם עד לגודל של באגט, ובאותה ההזדמנות קנה גם בקבוק אפטר-שייב, בבקבוק של ליטר, כי הישן כבר נגמר.

הבחור עובר לצרוך במנות גדולות, בחפיסות ענק שקונים בחנויות ענק. קרת נוקט כאן הגזמה מעוררת צחוק – חוט דנטלי באורך שבעה-עשר מטר, שקי שינה בגודל באגט – אך מבעד לצחוק מסתתרת טענה רצינית: בקפיטליזם המאוחר כל הצריכה מוגזמת, בדיוק כפי שאידיאל היופי מוגזם ומועצם, וזאת מאינטרס כלכלי, במסווה של אהבה. מנגנון הדיכוי/מסחור-במסווה-של-אהבה, שבמציאות מופנה כלפי נשים, עובר היפוך ומופנה כלפי הגבר. ומה שהתחיל כאקט של אהבה שיכול איכשהו להתקבל על הדעת – גילוח שיער הפנים – הופך לאקט קיצוני ובלתי סביר של אהבה, במירכאות, כהסרת מלוא הגבות, ואינו נעצר שם:

הרבה זמן עבר, גרו כבר חודשיים ביחד; הוא רק מקפיד על היגיינה אישית, והיא על כל היתר. אפילו כוס לא ביקשה שישטוף. על החזה ומטה לא הייתה צריכה לומר אפילו, הוא קלט במבט. ואם ממילא הוא מתגלח עם כל ארוחה, אפילו יותר, אז אפשר כבר הכול. אפילו ריסים שדוקרים בלשון של מישהי שאוהבת, אוהבת אותו חלק, בלי פינות ובלי שפיצים. 

לפתע אנו מגלים כי בכל זאת השניים מנהלים מערכת הטרוסקסואלית מן הדור הישן – היא האחראית הבלעדית על הבית. בקשתה היחידה ממנו היא שיתגלח. וכך מתברר כי היפוך התפקידים שנדמה לנו שהתרחש, האישה נוהגת כגבר – מצווה שיהיה יפֶה וישתוק,  ואילו הגבר נוהג כאישה – צייתן, יפה ושותק, שוב מתהפך. עתה מתחוור שהאישה כן נוהגת כמצופה מאישה, ואינה מבקשת מהגבר דבר החורג מ'תפקידו', לבד מהסרת השיער. אך בהיפוך על ההיפוך מוסיף המספר ואומר שהאישה אוהבת את הגבר שלה "בלי פינות ובלי שפיצים", שניהם סמלים פאליים מובהקים. גבר ללא פינות וללא שפיצים, איזה מין גבר הוא? האם האישה בסיפור רוצה לשמור על תפקידיה כאישה – אחראית על הבית – אך לחיות עם גבר שלמעשה אינו גבר? האם בעצם היא רוצה לחיות עם אישה? האם עובדת היותה מצווה ואקטיבית והיותו כנוע ומבצע מסירה מהם את הקטגוריות נשיוּת וגבריוּת, ולכן הוא יכול להיות חסר שפיצים ועדיין גבר, או לא גבר, כי זה כבר לא רלוונטי? כל אלה תשובות אפשריות, ומדבריי לא תעלה תשובה חד-משמעית, שכן העיקר הוא עצם השאלה, כפי שאמר אתגר קרת בריאיון: "בשבילי, אם לא יודעים מה השורה התחתונה, זה דבר טוב. אם יש משהו שאני רוצה להעביר בכתיבה שלי, זה שהחיים יותר מורכבים ממסר". בתשובה לשאלת המראיין אם אין זו התחמקות מקבלת אחריות, השיב קרת: "גם מדינת רווחה מתחילה מאמפתיה, מזה שאנשים ישימו לב שיש בעיה. מה שאני יכול לעשות, בתור כותב, זה לעצור לרגע את האינרציה, לנער בן אדם, להוציא אותו משיווי משקל ככה שהוא יצטרך לדווח לעצמו מה למעלה ומה למטה". קרת מבקש לערער לקורא את המוכר והידוע ולגרום לו להרהר מחדש בדברים שנראו לו מוחלטים או טבעיים. למה לגיטימי לדרוש במציאות מאישה לגלח את שיער הערווה, אך כשקוראים בסיפור שהאישה מבקשת מהגבר לגלח את הגבות הדבר נראה מופרך? מדוע היא לא מבקשת ממנו לשטוף אפילו כוס אך מרשה לעצמה התערבות בוטה בגופו? איך ייתכן שזוגיות תכלול בתוכה כניעות כזאת? ולמה אנו מופתעים כשהאישה בסיפור אסרטיבית והגבר כנוע – מי קבע שאמור להיות אחרת? ככל שהסיפור נהיה מופרך יותר ומעוות יותר, כך הוא משקף כבמראה את המציאות המעֻוותת, המעַוותת את חייהם של נשים ושל גברים בצייתם למוסכמות ותכתיבים המוכתבים להם מלמעלה ואינם משקפים את רצונותיהם ואופיים.

סופו של הסיפור מראה עד כמה מקיף וקיצוני עיוות זה:

[…] בלי פינות ובלי שפיצים. כמו כל האחרים שפגש על הרצפה בסלון, נורא נחמדים ונוחים. בהתחלה חשב שהם כורסאות פוף ורודות, הרי הרבה פעמים ראה אותה יושבת עליהם מאושרת, גם הוא ישב. זה היה כל-כך נעים וחלק. איך הם עושים את זה, שאל, והם גילו לו הכול. השפיצים זה מהעצמות. ויש אחד בראש-פינה, מוציא אותם בקלי-קלות, כולל עמוד שדרה וגולגולת. זה אפילו לא כואב, ולה יהיה הרבה יותר נעים, והרי זה מה שחשוב בעצם. רק החיוך שלה כשהיא מתיישבת עליו שווה את הכול. 

אם כן, מתברר כי הגבר בסיפור אינו הגבר הראשון או היחיד שהאישה החליקה. הסלון מלא בחורים-פופים שעברו את אותו תהליך החלקה, תהליך המסתיים בהחפצה מושלמת – הבחורה יושבת עליהם מאושרת. ההיררכיה ברורה, מי למעלה ומי למטה, מי הסובייקט ומי האובייקט.

עם סיום הסיפור דומה שניתן לקרוא אותו כקריאת תיגר נגד התביעה לגבריות חדשה, גבריות נטולת שפיצים, שבמרכזה ריצוי האישה. מקריאה כזאת עולה כי האישה בסיפור, ככל אישה בעולם החדש, מורטת את הגבר עד שלא נותר מגבריותו דבר, ובלי גבריותו לא נותרת בו עצמיות אלא כאובייקט לנשים. אך הקריאה ההפוכה תטען כי קרת עיצב בסיפור מראה כפולה ואף משולשת למצב שבו מצויות דווקא נשים בחברה. הרחמים, או שמא האימה, או שמא הגיחוך, שאנו חשים כלפי הגבר בסיפור, יופנו בחיי היומיום כלפי נשים, שהן אלה העוברות את תהליך המריטה, הפיזי כמו גם הנפשי, והן אלה ההופכות באופן סדרתי ושיטתי לחפץ ורוד ונוח, שגברים יכולים להתיישב עליו. מראה זאת היא למעשה קריאה לשינוי ולתיקון. מתוך הגיחוך העולה מהסיפור עולה כמו מאליה התובנה כי איש – או אישה – אינו צריך להימרט, איש – או אישה – אינו צריך להפוך לחפץ לשימושו של האחר. כמו בדבריו על עצמו, שהובאו בראשית הדברים, כך גם בסיפור זה – קרת מבקש להוציא לחופשי נשים ואנשים מתבניות שהוכנסו אליהן, ולייצר להם חופש להיות מי שהם כמו שהם, עם או בלי שיער, עם או בלי דמעות. במלאות לו יובל, דומתני שזהו איחול מצוין לכולנו.

 

רבקה רוזנר היא חברת סגל בהיברו יוניון קולג' ודוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. מחקרה "שאלות חברתיות ומוסריות ביצירתו של אתגר קרת" ממומן על ידי משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל ואוניברסיטת בן גוריון.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 10