האמת על פיצוץ מלון "המלך דוד"

ב-22.7.46 בצהריים, קרס האגף הדרומי של מלון המלך דוד המפואר וקבר תחתיו עשרות אנשים. תמונות נדירות וכרוזים מאוסף המחתרות בספרייה הלאומית חושפים את הזעם והתדהמה שעוררה הפעולה.

חיילים בריטים מפנים פצוע מההריסות. צילום: Imperial War Museums

ב-22.7.46 בצהריים החריד קול פיצוץ איום את ירושלים. האגף הדרומי של מלון המלך דוד המפואר קרס וקבר תחתיו עשרות. בפיצוץ נהרגו 91 אנשים.

מלון המלך דוד המפואר נחנך בינואר 1931 אחרי 13 חודשי בנייה וחודש "הרצה". משפחת מוסרי, משפחת בנקאים יהודית מאיטליה, שהתיישבה במצרים בראשית המאה ה-19, בנתה את מלון הפאר בירושלים על שטח ברחוב יוליאן, עם נוף עוצר נשימה לעיר העתיקה.

מראשית ימיו עמד מלון המלך דוד במרכז של מחלוקות: בנו אותו פועלים יהודים וערבים ועבדו בו בני לאומים שונים. הערבים ראו בו "מפעל ציוני" שבא לפגוע בענף התיירות הערבי, וביקשו להחרימו.

בתחילת ימי המלון הביאו את המזון ברכבת מקהיר. ב-1934 נפתחו בו בר ומסעדת יוקרה, "לה ריג'נס". המסעדה נעשתה במהרה למקום הבילוי המרכזי בעיר והגישו בה צדפות ממרסי לאצילי ירושלים, אך גם למלכים נסיכים ורוזנים מאירופה, מהמזרח התיכון ומהמזרח הרחוק – לתפארת האימפריה הבריטית.

תצלום בניין מלון המלך דוד בעת בנייתו – חודש יוני 1930: סוכנות הידיעות האמריקנית Wide World  מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית, ירושלים

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפקיעו שלטונות הצבא הבריטי עשרות חדרים בקומה העליונה של מלון לשימוש המטה הצבאי של הבריטים בארץ. בהמשך, הפקיעו גם השלטונות האזרחיים של המנדט עשרות חדרים, בשביל מזכירות השלטון הצבאי הבריטי. במרתף נבנה מרכז קשר צבאי.

בזמן המלחמה, המחתרות העבריות והבריטים הגיעו להסכמה על הפסקת הלחימה. תקופת המלחמה הייתה תקופת פריחה כלכלית בארץ שרבים מאנשיה התפרנסו מאספקת תוצרת לצבא הבריטי. אחרי המלחמה באה תקופה קצרה של נצחון ושלווה, אך היא לא האריכה ימים.

בקיץ 1946 המחתרות העבריות חידשו את המאבק ב"ספר הלבן" של הבריטים ובהגבלות שהוטלו על עליית יהודים, פליטים וניצולי שואה. שורה של אירועים ומבצעים של המחתרות ופעולות נגד של הבריטים התחוללו באותה תקופה. שיאם היה ב"שבת השחורה" כאשר הבריטים עצרו את רוב מנהיגי היישוב ויחד איתם מאות אנשי מחתרות או חשודים כחברי מחתרות.

ב-22.7.46 פוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד. לוחמיו, מחופשים לעובדים ערבים, חדרו למלון והגניבו כדי חלב מלאים ב-350 ק"ג חומר נפץ. הם שמו אותם באגף הדרומי, היכן שעמדה מזכירות הממשל הבריטי בארץ. אנשי האצ"ל הפעילו את פתיל ההשהייה של הפצצה ואז התקשרו למרכזיית המלון, למערכות עיתונים ולעוד מקומות והזהירו שיש לפנות מיד את המלון. בה בעת פוצצו שתי פצצות מחוץ למלון בתור פעולת הסחה. האזהרות נחשבו לאזהרות סרק והמלון לא פונה.

רגע הפיצוץ. צילום: Imperial War Museums

 

רצים לתפוס מחסה. צילום: Imperial War Museums

 


מלון המלך דוד לאחר הפיצוץ: הצילום נעשה כנראה אחרי אחד מצלמי העיתונות היהודים בארץ ישראל. מתוך אוסף התצלומים, מחלקת הארכיונים, הספרייה הלאומית, ירושלים

 

מהנדסי הצבא הבריטי עבדו מסביב לשעון בהצלת האנשים מההריסות. יותר ממאה נפצעו ו-91 נקברו למוות בין ההריסות. בין ההרוגים היו 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים ו-5 מאורחי המלון.

 

 

היישוב העברי הזדעזע מן הפיצוץ שזכה לגינויים בעולם, גרם לקרעים בין המחתרות שתכננו אותו ביחד ובין היישוב לשלטונות המנדט. אנשי הצבא נקטו אמצעי ביטחון חריפים, נעו בשיירות מאובטחות ומיעטו לבוא במגע עם אנשי היישוב. הגנרל הבריטי ברקר פרסם הודעה חריפה ובעלת גוון אנטישמי שמכריזה על עונשים קולקטיביים ליישוב ומזהירה את החיילים הבריטים מלהתרועע עם אנשי היישוב, לשבת במסעדותיהם ולקנות מהם. הוא כתב שחור על גבי לבן שהפגיעה בכיס היא זו שתפגע ביהודים הכי הרבה. הכרוז הזה זכה לגינויים רבים ועלה לגנרל ברקר במשרתו.

 

 

עד עצם היום הזה לא ברור מדוע לא שעו הבריטים לאזהרות. עד עצם היום הזה נתלית האשמה באנשי האצ"ל שהסבירו שוב ושוב שלא הייתה להם כוונה לפגוע בחפים מפשע ושהם נתנו אזהרות מראש, כדי למנוע את הפגיעה.

הם עשו זאת למשל בכרוז הזה, שיצא כעבור זמן קצר מהפיצוץ:

 

 

וגם בכרוז הזה שהתפרסם במלאות שנה לפיצוץ:

 

 

בעקבות הפיצוץ נעשה מלון המלך דוד למבצר מבודד ומאובטח ששירת רק את הבריטים. במשך שנים לא שוקם האגף ההרוס של המלון. כאשר עזבו הבריטים את הארץ, הוסר הדגל הבריטי מגג המלון.

רק אחרי מלחמת העצמאות חזר המבנה לתפקד כמלון.

 

הכרוזים בכתבה לקוחים מתוך אוסף פרסומי המחתרות: סדרה 1: האצ"ל – תיק 8, תש"ו

 

 

כתבות נוספות:

פרשת ה'אלטלנה', כשהמדינה הצעירה עמדה על סיפה של מלחמת אזרחים

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים

 

 

 




סיפור חדש של תמר מרין: אוכל, אהבה וחטאים בשבעה של אמא של מ'

"'איך שטיפלת בה. איזו מסירות, איזו אהבה, היא הייתה ברת מזל שהיה לה אותך בחודשים האחרונים שלה." "בת מזל, לא ברת מזל," צקצקה אישה שישבה בצדו השני של השולחן."

Two Women, Paul Gauguin, 1901 or 1902, The Walter H. and Leonore Annenberg Collection, Gift of Walter H. and Leonore Annenberg, 1997, Bequest of Walter H. Annenberg, 2002

שבעה.

מאת: תמר מרין

אחר הצהריים התקבלה מר' ההודעה: אמא של מ' מתה.
אחר כך, בזו אחר זו, הגיעו הודעות נוספות:
הלוויה מחר בצהריים
השבעה תתחיל ביום שאחר כך
כל יום מעשר בבוקר עד עשר בלילה
בנאות אפקה
נשמח אם תבואו.

עניתי לר' ללא שיהוי. כתבתי שאני מצטערת, כל כך מצטערת לשמוע. ר' אינה מ', ולא כלפיה יש להפנות את הבעת הצער ובכל זאת כתבתי לה. בנסיבות האלה, אמרתי לעצמי, אי אפשר לפלוש באופן לא קרוא אל פרטיותה של מ', וגם הודעת טקסט עשויה להצטייר כפלישה. אחר כך הוספתי: נבוא מחר. ואל תשכחי למסור למ' כמה אני מצטערת.
היא ענתה: אל תדאגי, אני לא אשכח.

ביום למחרת ר' שלחה הוראות הגעה באוטובוס וגם הוסיפה תזכורת: ותעשי לי טובה, תנסי לא לפלוט בטעות משהו על כל העניין עם אבא של מ'. הם מאוד רגישים לזה שם עכשיו. העניין עם אבא של מ', שדרן טלוויזיה מוכר, היה קשור בחיים הכפולים שניהל במשך חמש-עשרה שנה עם אישה אחרת, שעבדה איתו ברשות השידור, ושממנה היה לו גם ילד שהוסתר ממ' ומאחיה במשך שנים עד שיום בהיר אחד, כשמ' היתה תלמידת תיכון, הופיע על מפתן ביתם. הסיפור שעבר במשפחתה של מ' הוא שאמא של מ' פתחה לילד, שהיה אז בן עשר, את הדלת, הושיבה אותו במטבח וכיבדה אותו בבורקסים תוצרת בית כפי שהייתה מכבדת את כל חבריהם הרבים. אחר כך האזינה בשקט לסיפורו, בלי לנסות להתחמק ממנו או להדוף אותו מעליה כפי שהיו עושות אולי נשים אחרות. מ' ואחיה לא ידעו מה בדיוק סיפרה לבעלה על הפגישה, האם כל זה הוביל למשבר בנישואיהם ומה הוסכם ביניהם לאחר מכן, אבל הרומן שניהל אביה של מ' עם אמו של הילד נמשך גם בשנים הבאות. רק כשאמא של מ' חלתה, שנים רבות מאוחר יותר, אביה של מ' חתך בבת אחת את הקשרים עם האישה האחרת והתמסר לטיפול באשתו הגוססת כאילו היה אחות רחמנייה.

כשהגענו לווילה בנאות אפקה בשעות הצהריים החום כבר היה כבד מנשוא. דלת הכניסה הייתה סגורה ולמשך כמה שניות עמדנו מולה ולא ידענו מה לעשות עכשיו. "אולי אנחנו צריכים לחכות שמישהו יצא ויפתח לנו," אמר יובל ואני אמרתי, "מה פתאום, בוא נצלצל בפעמון." יובל נרתע מעט לאחור ואמר, "לא נראה לי שזה מנומס," ובאותו רגע נפתחה הדלת ומ' עמדה בפתח. מאחוריה התגלתה המולה רבה, אורחים עמדו ושוחחו זה עם זה, נושאים צלחות מלאות פירות ועוגות, וילדים התרוצצו ברחבי הסלון והמטבח. "תודה שבאתם, יקרים." אמרה מ' והושיטה אלינו את זרועותיה. אוויר המזגן הקריר אפף אותה, ומיהרתי אל זרועותיה המושטות, שידבק גם בי. יובל שאל: "את מחזיקה מעמד?" והיא ענתה: "כן, זה היה צפוי." רציתי לשאול כמה זמן זה היה צפוי ואם אפשר בכלל לצפות משהו כזה, אבל אחת האורחות, שידה הייתה נתונה בידה של ילדה קטנה שמשכה אותה בכוח, פנתה אל מ' בקול בוכים: "רק תגידי לי איפה השירותים, מתוקה, הילדה משגעת אותי." "זה בקומה העליונה, בואו, אני אלווה אתכן, ממילא שכחתי שם כמה דברים," ענתה לה מ' וסימנה לנו בתנועת יד להתקדם בלעדיה אל תוך הבית.

בסלון זיהיתי מייד את אביה, השדרן המפורסם, שישב על ספת עור כשהוא שרוי בעיצומו של מונולוג על אשתו המנוחה. "היא הייתה מלאך. פשוט מלאך," סיפר בעיניים אדומות מדמעות. אישה בת גילו ישבה בסמוך אליו והניחה יד מנחמת על גבו, "גם אתה היית מלאך, איצ'ה. איך שטיפלת בה. איזו מסירות, איזו אהבה, היא היתה ברת מזל שהיה לה אותך בחודשים האחרונים שלה." "בת מזל, לא ברת מזל," צקצקה אישה אחרת, שישבה בצדו השני של השולחן, אבל אביה של מ' מיהר להסות את שתיהן. פניו הדומעים התבהרו בבת אחת. הבטתי בפנים המוכרים לי כל כך ממסך הטלוויזיה, עדיין נאים ומרשימים להפתיע. "אני נולדתי מחדש בחודשים האלה שטיפלתי בה," הכריז וקולו התרומם והדהד בכל רחבי החדר. "בזכותה פתאום הבנתי כל כך הרבה, כל כך הרבה דברים, שלא ראיתי קודם. הבנתי כמה הכול מורכב כל כך. כמה שאין שחור ולבן בחיים האלה, וכל דבר, כל דבר שאנחנו עושים הוא חלק מהשיעור שאנחנו צרכים ללמוד, ואיזה שיעור שאני למדתי בזכותה, איזה שיעור. שיעור על נתינה, ועל סליחה, ועל אהבה. פשוט אהבה." האורחים שסבבו אותו הנידו בראשיהם בהסכמה. "כמה אהבה הייתה באישה הזאת," חזר מישהו, "כמה אהבה." אישה בעלת שיער מאפיר, שעמדה בסמוך אלינו, נתנה בידי את תמונתה של המנוחה, שעברה בין הנוכחים. הבטתי בפניה המאורכים, העגמומיים, של האישה שבתמונה, דומים כל כך לפניה של מ'. אחר כך העברתי אותה הלאה.

מ', שחזרה לסלון בינתיים, התקרבה אלינו. "בואו לחצר," אמרה. "ר' כבר שם, עם כמה חברים שלנו." התקדמנו לעבר דלת הזזה מזכוכית. מ' פתחה אותה באבחה אחת והחום הלם בפנינו. נכנסנו לחצר מדושאת, שבחלקה המרוחק, הקרוב לגדר, עמדה בריכה גדולה שבתוכה השתכשכו ילדים והשפריצו מים זה על זה. באזור הקרוב יותר לדלת הזכוכית ניצב שולחן פלסטיק גדול שעליו הונחו מיחם, עוגות ודברי מאפה ומצדו ישבה ר' בחברת כמה מחבריהן של מ' ור'. כשמ' ואנחנו נכנסנו לחצר ר' התרוממה לקראתנו בחיוך רחב. "תכירו, אלה עדן ויובל, חברים שלנו", הודיעה. שיערה האדמוני, הפזור בדרך כלל ומשווה לה מראה פראי, היה אסוף פתאום וגרם לה להיראות מעט נוקשה וצפודה.

"שמענו הרבה עליכם. נעים להכיר סוף סוף," אמרה בחורה בעלת שיער שחור ושפתיים משוחות בשפתון אדום, שישבה לצד בחור גבוה לבוש שחור. בצלחת שלפניה עמדו שיירי עוגת שוקולד ופיה האדום היה מלא עדיין בגושי השוקולד הכהים כשפתחה אותו כדי לפנות לר'. "מה יהיה?" גיחכה, "היית חייבת להכין את העוגה שאני הכי אוהבת בעולם?" גם הילדים שהתרוצצו בחצר וצרחו היו מרוחים בכתמי שוקולד. "רותי מתלוננת שהם לא מפסיקים לאכול מהעוגה, אולי תעבירי אותה למטבח או משהו? אני לא מסוגלת להתמודד עם זה עכשיו, מותק," אמרה מ' לר' ור' אמרה, "אל תדאגי, ממי, אני אטפל בזה. את יכולה לחזור לאורחים של אבא שלך בסלון." לאחר שמ' חזרה שוב לסלון ר' שאלה אותנו: "הסתדרתם עם האוטובוס?" "כן," אמר יובל. "לא הייתה שום בעיה."

"אנחנו אוהבים לנסוע באוטובוסים," אמרה הבחורה שלעסה קודם את העוגה. "זה מרגיע אותנו."
"כן, ," אישר הבחור הגבוה בשחור. "זה נותן זמן להיות קצת ביחד, בתוך ההמולה של היומיום."
ר' צחקה, "להיות יחד בתוך ההמולה של היומיום, זה יפה." אמרה. "אתם לא יודעים כמה אני מחכה שגם אנחנו נחזור לזה, פשוט להיות קצת ביחד בשקט, כשייגמר כל הבלגן של השבעה והיא תירגע קצת." פניה נפנו לרגע אל הסלון כדי להורות על מ' שהתרוצצה שם, בין המבקרים. אחר כך חזרה אלינו.
"מישהו רוצה קפה?" שאלה.

"לא תודה, אני מסודרת," אמרתי, "חם מדיי לקפה."
הבחורה בעלת השפתיים האדומות אמרה, "בשבילי אף פעם לא חם מדיי לקפה," וכולם צחקו. היא פרסה לעצמה פרוסה נוספת מעוגת השוקולד. "תוכלי לפרוס אחת גם לי?" יובל שאל אותה, "אבל ממש קטנה." "איזו שאלה!" אמרה בצחוק, "אני תמיד שמחה למצוא חוטאים נוספים חוץ ממני." "העוגה הזאת לא כזאת מושחתת כמו שהיא נראית, תאמינו לי," אמרה ר' וצחקה. "עשיתי אותה עם סוכר חום ועם חמאת קוקוס." "איך את תמיד חושבת על הבריאות של כולם, את אלופה, זה מה שאת!" הכריזה הבחורה אדומת השפתיים ושלחה לר' נשיקה באוויר. ר' הרימה את זרועה וקימצה את כף ידה לאגרוף כדי לתפוש את הנשיקה. אחר כך הצמידה את האגרוף ללבה, "אין כמוך, אלופה את בעצמך," אמרה והמשיכה למזוג את הקפה לספלים. "אולי תנוחי קצת כבר?" שאלה את ר' אישה שהגיעה מכיוון הבריכה בעקבותיו של תינוק נוטף מים שהתרוצץ סביב. "עבדת מספיק קשה. כולנו יודעים שאת זו שהכינה את כל האוכל ודאגה להכול, אל תנסי אפילו להצטנע." "שטויות, גם האחים של מ' הכינו המון דברים," אמרה ר'.

הסלון, שנראה דרך דלתות הזכוכית, המשיך והתמלא מבקרים. מ' הלכה וסבה ביניהם, לוחצת ידיים, חלק מהאנשים חיבקו אותה. זיהיתי ביניהם פרצופים מוכרים יותר ומוכרים פחות, ממסך הטלוויזיה, אולי ממערכות עיתונים שעבדתי בהם בעבר. גם אביה של מ', שדרן הטלוויזיה, התרומם בינתיים מהספה ועכשיו עמד לצדה, לוחץ ידיים ונענה לחיבוקים. קומתו הגבוהה התבלטה ליד קומתה השחה פתאום. פניה הנפולים הוסבו לרגע אל דלתות הזכוכית ונתלו בהן, כאילו לא ראו אותנו בעָדן. עיניה הבוהות הזכירו לי שוב את עיניה של האישה שתמונתה עברה קודם בין האורחים. אחר כך הסבתי את פניי מהן.
"כדאי שנלך," אמרתי ליובל.

"כל כך מוקדם?" שאלה ר' וקמה במהירות כדי ללוות אותנו לדלת.
"כן," אמרתי. "אנחנו צריכים להוציא את הילדים מהגן."

בדרך חזרה, הבטתי דרך חלון האוטובוס בשורת הווילות המפוארות שניצבו זו לצד זו ביציאה מהשכונה. חלקן כבר החלו להתיישן והצבע שעל קירותיהן החיצוניים התקלף לגמרי או שהאבנים המסותתות שריצפו את החזית שלהן החלו להישחק, ובכל זאת עמדו זו לצד זו באיזו שלווה נינוחה כאומרות, שום דבר לא יזיז אותנו מכאן. אחר כך החריד אותי צליל ההודעה שהתקבלה בטלפון הסלולארי.

כן, כתבתי לר'. אני אגיע יותר מאוחר.

_ _ _ _ _ _

 

בחסות החשיכה נראתה ר' שונָה לגמרי. שערה האדמוני היה שוב ארוך ופרוע. עיניה זהרו. ובכל זאת, היא הייתה מודאגת. מ' נשארה לישון אצל אביה בווילה בנאות אפקה כך שהשטח נקי, אבל עם מ' אי אפשר לדעת, היא יכולה לריב עם אבא שלה פתאום ולחזור הביתה באמצע הלילה בלי הודעה מוקדמת. "לא נראה לי שהיא תריב עם אבא שלה בזמן השבעה," אמרתי והמלים שעזבו את פי נשמעו בבת אחת שקריות ולא משכנעות. גם ר' נראתה כמי שאינה משתכנעת. למשך כמה דקות מבטה נתלה באימה בדלת דירתן כאילו שבכל רגע הייתה עלולה להיפתח.

"אולי פשוט תנעלי אותה ותשאירי את המפתח בפנים," אמרתי ור' נענתה מייד והלכה אל הדלת כדי לסובב את המפתח ולהשאיר אותו בתוך המנעול. "זה לפחות ייתן לנו קצת זמן להתארגן במקרה שהיא תגיע," אמרה. אחר כך משכה אותי אליה. "בואי הנה," אמרה. "התגעגעתי אלייך." זרועותיה הקיפו את צווארי כשהתרוממה, קלות, על קצות אצבעותיה, כדי שתוכל להצמיד את שפתיה אל פניי, אבל לאחר כמה שניות הרפתה ממני בבת אחת ונרתעה לאחור. "איך יכולת לשבת שם בלי להגיד כלום?!" התפרצה פתאום. "את רוצה שכולם יחשדו?"

"אני מצטערת," אמרתי.
"כן, תמיד את מצטערת," אמרה והדפה אותי אל הספה. "אני לא יכולה לעשות את זה במיטה שלנו. את מבינה את זה נכון?"
"כן," אמרתי. "אני מבינה."

על הספה, ר' העבירה את ידה באיטיות על פניי ובמורד הסנטר, עד שהשאירה אותה, להרף עין, על הצוואר. חשבתי, היא יכולה לחנוק אותי, אם רק תרצה. "את לא אוהבת אותי בכלל," אמרה. אחר כך נשכבה מעליי וכבשה את ראשה בכתפי. "את זונה." אמרה. "את פשוט זונה."
"כן." אמרתי לה.
"אני לא אוכל לעזוב אותך לעולם." אמרה. "רק את תוכלי לעזוב אותי. ואם זה יקרה אני אמות." היא השתתקה בבת אחת ואז הוסיפה. "אני לא אומרת את זה סתם, שתדעי לך. אני באמת אמות."
"את לא תמותי כל כך מהר." אמרתי.

אחר כך ישבנו במרפסת של מ' ור' ועישנו סיגריות. "הסיגריות האלה יגמרו אותי," אמרה ר', "ידעתי שזה מה שיקרה לי אם אסתבך איתך," הוסיפה בלי להביט בי. עיניה השקיפו דרך המרפסת הפתוחה על הרחוב. בשעה הזאת גם הרחובות בשכונת מגורינו ריקים מאדם ובכל זאת כאן אין דממה מוחלטת. זאת תל-אביב, לא שכונת וילות יוקרתית, ובכמה מהמרפסות עדיין דולק האור, וקולות צחוק וצעקות מתערבבים זה בזה, וריח של סמים קלים נישא באוויר, חריף ורקבובי. הבטתי בעיניה הזוהרות, הפראיות, של ר', בטבעות העשן המתפוגגות להן דרך פיה אל הרחוב. בחור שיצא לטיול לילי עם כלבו הביט בסקרנות אל תוך המרפסת. נסוגותי לאחור בבהלה אבל ר' לא השגיחה בו. עיניה התערפלו אל מול טבעות העשן שהפריחה אל הרחוב.

"עכשיו את כבר לא מפחדת שמ' תחזור?" שאלתי.
"לא, בשעה הזו היא בטח כבר הלכה לישון."

חשבתי על ראשה השח של מ' העומדת לצד אביה, שדרן הטלוויזיה יפה התואר. על כתפיה השמוטות לעומתו ועל עיניה הבוהות דרך דלתות הזכוכית בלי לראות אותנו. "את יודעת," אמרתי לר', "אולי האישה ההיא, זה מה שבאמת הרג את אמא של מ'."

ר' נפנתה אליי בבת אחת, עיניה הירוקות נפערו, פניה רשפו אש. "מה אמרת?" שאלה.
"אמרתי שאני חושבת שאולי, בדיעבד, הסיפור הזה של אבא שלה עם האישה האחרת, זה מה שבאמת הרג את אמא של מ'."

ר' הוסיפה להביט בי, עיניה הצטמצמו לעומתי. "זה מאוד שטחי, מאוד פשטני מצדך להגיד דבר כזה, את יודעת, עדן? מה את יודעת בכלל על חיים של אנשים אחרים שאת מרשה לעצמך לקבוע דברים כאלה? לפעמים החיים מורכבים, לא הכול זה אשמים ונאשמים, פושעים וקורבנות כמו בסיפורים שלך."

"את צודקת, אני מצטערת, לא התכוונתי להעביר ביקורת." אמרתי. "רוצָה לחזור לספה?"

במרפסות שבדירות מולנו כבר כבו כל האורות. חשבתי על הנסיעה באוטובוס בדרך בחזרה מנאות אפקה לתל-אביב, על הווילות שראינו בדרך ועל יובל, על עיניו האדומות כשאמר לי, "אני לא יכול להמשיך יותר ככה, עדן." "אני יודעת," אמרתי לו, ובכל זאת, לא תמיד הידיעה מתרחשת ברגע הנכון. תהיתי אם עכשיו הגיע הרגע הנכון. יש אנשים שאף פעם לא יודעים מהו הרגע הנכון ולפעמים מגיע הרגע הנכון ובכל זאת אינך רוצה לדעת. תהיתי אם כשאחזור הביתה גם במרפסת שלנו עדיין ידלק האור או שיובל כבר כיבה אותו, ואם עיניו יהיו אדומות כמו שהיו בבוקר, או שאולי גם הרגע ההוא חלף לו.

"אי אפשר להמשיך לחיות ככה יותר," אמרתי.

.

תמר מרין היא סופרת וחוקרת ספרות. ספרה "ילדים" (ידיעות ספרים) זכה בפרס שרת התרבות ובפרס קוגל. הסיפור "שבעה" עתיד להופיע בתוך קובץ סיפורים ונובלות שיראה אור ב-2018.

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

תוכן עניינים – גיליון מס' 8


      
      
      

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

המשורר מחמד בַּכְּרִיָּה על העיר הסורית חָ'אן שִׁיח'וֹן, שספגה התקפה כימית

"הַמְתֵּן מְעַט / כְּדֵי שֶׁאֶפָּרֵד מֵחֲתוּלָתִי וְאֶאֱסֹף אֶת שְׁאֵרִיּוֹת צַעֲצוּעַי מֵחֲצַר הַבַּיִת." מערבית: ד"ר נַבִּיל טַנּוס.

משפחה סורית במנוסה. תצלום: Save the children

מחמד בַּכְּרִיָּה

הַסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה בְּ"חָ'אן שִׁיח'וֹן" (1)

 

מערבית: ד"ר נַבִּיל טַנּוּס

הָאֵט מְעַט, הַמָּוֶת, וְעַכֵּב אוֹתִי,
הַב לִי מִמְּךָ שָׁעוֹת מִסְפָּר,
אַל תַּחְשֹׁשׁ מִן הָאוֹר אֲשֶׁר בְּמִצְחִי, אַף לֹא מִשִּׂמְחַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּעֵינַי, אֶחְדֹּר לְתוֹךְ מַלְכוּתְךָ בִּדְמָמָה, בִּדְמָמָה,
אֵין נָבִיא אֲשֶׁר יִהְיֶה מֵלִיץ יֹשֶׁר עָלַי, אַף לֹא פִּילָאטוּס(2) יַרְחִיקְךָ מִמֶּנִּי
רַק הַמְתֵּן וּמְעַט זְמַן תְּנֵנִי
לִינֹק אֶת סְעוּדָתִי הָאַחֲרוֹנָה מִשְּׁדֵי אִמִּי,
וְעַד שֶׁתְּיַבֵּש סָבָתִי אֶת אֲשֶׁר הִשְׁתַּנְתִּי בִּבְגָדַי בְּשֶׁל פַּחַד מֵחֹשֶׁךְ,
מְעַט זְמַן, לוּ תִּשְׁמַע אוֹתִי, הַמָּוֶת,
לוּ, לוּ תִּשְׁמַע.
הִנֵּהוּ הַצְּלָב שֶׁלִּי, אָבִי יְרִימֵנוּ מֵעַל גּוּפִי הַקָּלוּשׁ
אֵלֵך אַחֲרָיו בְּרָצוֹן כְּמוֹ יֵשׁוּעַ אֶל הַגֹּלְגֹּלְתָּא כִּרְצוֹנְךָ.
הַמְתֵּן מְעַט
כְּדֵי שֶׁאֶפָּרֵד מֵחֲתוּלָתִי וְאֶאֱסֹף אֶת שְׁאֵרִיּוֹת צַעֲצוּעַי מֵחֲצַר הַבַּיִת.
לֹא טָעַנְתִּי אֱלֹהוּת וְלֹא דָּרַשְׁתִּי מַלְכוּת וְכֵס,
בְּאִישׁ לֹא מָרַדְתִּי, וְאֶת הַקָּהָל לֹא הִסַּתִּי,
אֶת אֶלְעָזָר(3) מִמּוֹתוֹ לֹא הֶחֱיִיתִי, וְעַל הָאֲגַם לֹא הִלַּכְתִּי
וּלְהָקִים מַמְלַכְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם לֹא חָפַצְתִּי,
קָטֹן אֲנִי וּבְרִית אֵין לִי לֹא עִם הַצַּדִּיק וְאַף לֹא עִם הָרָשָׁע,
וּמַדּוּעַ אַתָּה סוֹחֵט אֶת דָּמִי מִגּוּפִי אֲשֶׁר בַּעֲלוּמָיו?
אִישׁ קְרָיוֹת הִלְשִׁין עָלַי
הוּא טָעַן שֶׁאֲנִי אֵל אֲשֶׁר נִכְנַס לְצִיּוֹן רָכוּב עַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת,
כָּךְ הוּא לִבָּה בְּךָ, הַמָּוֶת, אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַוּוּלְקָן.
כַּאֲשֶׁר שָׁמַע אֶת שְׁאִיפָתִי וְאֶת נְשִׁיפָתִי חָשַׁד שֶׁאֲנִי מְגַיֵּס אֶת צִבְאוֹתַי
אַךְ אֵלֶּה הֵן נְשִׁיפוֹת נְשִׁימוֹתַי, מָה אֶעֱשֶׂה? וְלָהֶן חִרְחוּר בִּשְׁנָתִי,
עַכֵּב אוֹתִי מְעַט, הַמָּוֶת
כְּדֵי שֶׁאֶפָּרֵד מֵאַחַי וַאֲבַקְּשֵׁם לִשְׁמֹר עַל קִנֵּי הַצִּפֳּרִים אֲשֶׁר עַל עֵץ הַזַּיִת שֶׁלִּי
וּתְחִיָּתִי אוֹר וְחַיִּים בְּשַׁבַּת הָאוֹר,
לוּ תְּעַכְּבֵנִי, כְּדֵי לְהַשְׁלִים צַוָּאָתִי, לוּ, לוּ תְּעַכְּבֵנִי.

 

הערות המתרגם:

(1) חָ'אן שִׁיח'וֹן היא עיר בסוריה, בנפת מערת א-נועמאן שבדרום מחוז אדלב. היא שוכנת על הכביש הראשי המקשר בין חאלב לחמה, חומס ודמשק. בשנת 2011 התגוררו בה כ-53,000 תושבים. ב-4 באפריל 2017 ספגה העיר מתקפה כימית במהלך מלחמת האזרחים הסורית.
(2) פונטיוס פילאטוסPontius Pilatus) ) היה נציב יהודה, לפחות בין השנים 26 ל- 36 לספירה. על פי הברית החדשה הוא שמסר את ישוע לצליבה.
(3) אֶלְעָזָר: על פי הברית החדשה, (יוחנן 11, 44-45) ישוע הקים את אלעזר המנוח לתחייה.

מוחמד בַּכְּרִיָּה, משורר ועיתונאי, נולד בעראבה שבגליל ומתגורר בירושלים. בעל תואר ראשון בשפה ובספרות ערבית ובתולדות התיאטרון מן האוניברסיטה העברית בירושלים. עסק בהוראת דרמה חינוכית בבתי ספר ערביים ובמרכזים תרבותיים, ובמשחק בתיאטרון ובקולנוע. זה שמונה-עשרה שנה הוא מגיש תוכניות אקטואליה וחדשות בקול ישראל בערבית. קובץ שיריו הראשון ״על הספסל השחוק״ ראה אור ב- 2015.

ד"ר נַבִּיל טַנּוּס, מרצה, מבקר ספרות ומתרגם בעל שם בשתי השפות, עברית וערבית, נולד ומתגורר במגאר שבגליל. בעל תואר ראשון בלשון עברית ובהיסטוריה ותואר שני במינהל החינוך מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר שלישי בחינוך. עבד כמורה לעברית בבתי ספר ערביים  וכיום מרצה לחינוך במכללה האקדמית הערבית לחינוך בחיפה. עד היום פירסם 14 ספרי לימוד עברית לבתי ספר על-יסודיים עם עאסם ח'ורי ומרואן פאעור וכ-50 מאמרים של ביקורת ספרות.

 

محمد بكرية

العشاءُ الأخير في "خان شيخون" (1) 

نقلها إلى العبرية: د. نبيل طنوس

تَمهّلْ قليلًا وأخِّرْنِي أيُّها الموت،
هَبْني مِنْ لٌدنْكَ سُويعاتٍ منَ الوقت،
لا تَخفْ من الضوءِ في جبيني، ولا من فرحِ الحقلِ في عيوني، سأدخلُ في ملكوتِكَ بصمتٍ
بصمت،
لا نبيَّ سيشفعُ لي، ولا "بيلاطسُ" (2) سيدفعُكَ عنّي
فقط أمهِلْني قليًلا من الوقت،
لأرضعَ عشائي الأخيَر من ثدي أمّي الجاف،
حتى تُجفِّفَ جَدتي ما تبوَلْتُ في ملابسي من خوفِ الليل،
قليلا منَ الوقتِ , يا ليتك تسمعُني أيّها الموتُ،
يا ليت، يا ليت.
هذا صليبي سيرفعُه أبي عنْ جِسمٍي الضعيف
سأتبَعُه راضيًا كما المسيحِ إلى الجُلْجلةِ كما شِئْتَ.
انتظرْ قليلَا
لأودّعَ قطّتي، وألَمْلِمَ بقايا لُعبي من ساحةِ البيت.
لمْ ادّعّ أُلوهًة، ولم أطلبْ مُلْكًا وعرشًا،
لمْ أتمرّدْ على أحد، ولمْ أحرّضَ البلد،
لمْ أوقظْ "إلعازَر" من موتِه، لمْ أمشِ على البحيرةِ
لم أشأ بأورشليم مملكتي،
صغيرٌ أنا لا عهدَ لي بالتقيّ أو اللّعين،
لمَ إذا تعصرُ دمي من جسدي الفَتين؟
وشَى بيَ الإسخريوطي (3)
أدّعى أنّي إله قدْ دخلَ صهيونَ على جحشٍ إبن أتان،
فهيّجَ في نفسِك أيُّها الموتُ النارَ والبركان.
حين سمعَ شهيقي وزفيري، ظنَّ أنّي أحشدُ نفيري
لكنها زفرات أنفاسي، ماذا أفعلُ؟ ولها في النوم صوت،
أخِّرْني قليلًا أيُّها الموت
لأودّعَ إخوتي وأوصيهم بأعشاشِ العصافيرِ على زيتونتي
وانبعاثي نورًا وحياة في يومَ السبت،
ليتَكَ تؤخّرُني، لأتمّمَ وصيّتي، يا ليتَ، يا ليت.

 

إضاءات.

1. خان شيخون: منطقة سورية في ريف إدلب , استخدم بحق سكانها السلاح الكيماوي خلال المعارك في سوريا بين النظام والمعارضة عام 2017.
2. بيلاطس: بيلاطس البنطي, الحاكم الروماني لمقاطعة أيوديا أو اليهودية بين عامَي 26-36 ميلادي, وهو الذي أصدر الحكم بصلب المسيح.
3. الإسخريوطي: هو يهوذا سمعان الإسخريوطي, أحد تلاميذ المسيح الإثني عشر, هو الذي خان المسيح ووشى به للكهنة اليهود مقابل قطع الفضة, بعد ذلك ندم على فعلته وانتحر.

 

محمد بكريّة,  من مواليد في مدينة عرّابة البطّوف في الجليل ويعيش في القدس. يحمل اللقب الأول في اللغة العربية وأدب المسرح من الجامعة العبريّة في القدس. عمل في تدريس الدراما التربويّة في عدد من المدارس العربيّة والمراكز الثقافيّة. عمل في المسرح كممثل وفي مجال السينما. يعمل منذ ثمانية عشر عامًا في صوت اسرائيل بالعربيّة كمقدّم للبرامج الإخباريّة والفكريّة والحواريّة. أصدر ديوانَه الأول بعنوان "على المقعد المُهتَرِئ", 2015.

د. نبيل طنوس محاضر، ناقد أدبي ومترجم.  من مواليد قرية المغار في الجليل  ويعيش فيها. يحمل اللقب الأول باللغة العبرية والتاريخ واللقب الثاني بالإدارة التربوية من الجامعة العبرية في القدس واللقب الثالث  بالتربية. عمل بتدريس اللغة العبرية لسنوات عديدة في المدارس الثانوية العربية ويعمل اليوم محاضرا للتربية في الكلية الأكاديمية العربية للتربية في حيفا. له مع زملائه الأُستاذ عاصم خوري والأُستاذ مروان فاعور 14 كتابا لتدريس اللغة العبرية ونشر حوالي 50 بحثا في النقد الأدبي والتربية. هو مترجم معروف باللغتين العربية والعبرية.

 

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 8


      
      
      

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

ריקוד עם האופל. קריאה ב"פרקי מכונות" מאת סלין אסייג.

"כמו אלת ספרות פגנית, מגדירה הגיבורה בעצם היותה את מלאכת הכתיבה. נדמה כאילו היא עומדת במרכז, ללא תנועה, ובלאות מתמשכת וכבדות אברים היא מחוללת ספר היוצר יופי יותר מאשר מגולל נרטיב שבמרכזו גיבורה." מאת דורית שילה

Women's Factory War work at Slough Training Centre, England, UK, 1941

מאת דורית שילה

"פרקי מכונות" מאת סלין אסייג הוא ספר שצריך לדרוש את מקומו, להיחלץ מגורל שאולי נקבע בשבילו מראש. כבר בגב הספר משתלטת נוכחותו המרשימה של ספר הביכורים "צעקה הפוכה" שכתבה ופירסמה אסייג לפני שנים אחדות, אשר דיבר אל לבם של רבים וצד את עינה של הביקורת. מתוך ארבע הפסקאות שעל גב העטיפה, שלוש מתייחסות אל הספר הראשון; כאח גדול שחוסה על אחיו הקטן, ומציע לקורא, באקט נפוטיסטי כמעט – להתייחס בזכותו גם אל השני.

אבל לספר "פרקי מכונות" מגיע המקום שלו, בייחוד לאור העובדה כי מדובר במקום כל כך מובהק שאין לטעות בו. ומדוע מובהק? מפני שבמרכזו לא עומדת עלילה עשירה או ציר זמן ברור, ודמותה של הגיבורה אינה נטוות על ידי מילים ומשפטים שחוברו זה לזה כמעשה כתיבה רגיל, אלא כמו אלת ספרות פגנית מגדירה הגיבורה בעצם היותה את מלאכת הכתיבה. נדמה כאילו היא עומדת במרכז, ללא תנועה, ובלאות מתמשכת וכבדות אברים היא מחוללת ספר המייצר יופי יותר מאשר שהוא מגולל נרטיב שבמרכזו גיבורה.

אפשר להשתדל ולשטוח כאן את קווי העלילה המרכזיים, על אף שחלקם בספר הוא די מינורי. למשל – אפשר לספר שבמרכז הספר "פרקי מכונות" ניצבת גיבורה נטולת שם שעובדת במפעל לייצור חלקי מתכת, ואין ספק שהיא מקצועית מאוד בעבודתה; היא יודעת להעביר דוגמאות חיתוך מהמחשב למכונה והיא יודעת איך לטפל בחומר. היא יודעת גם מה זאת עייפות החומר ועושה בידע הזה שימוש להתמקצעות בעבודתה ואף משליכה את חוקי עייפות החומר על אנשים, ובכלולתם היא עצמה.

אנחנו יודעים שיש לה איש וילדה ומערכות יחסים פשוטות מאוד, מינימאליות מאוד, עם עמיתים לעבודה, והאינטראקציה המשפחתית שלה היא בחזקת בלתי קיימת. בן הזוג מכונה "הוא", ובתה – "הילדה". התמזל מזלה של הקטנה שיש בכינוי שלה משהו מן המתוק והנעים הטמונים במילה "ילדה": "בשש השעון מצלצל, היא קמה להכין קפה. הוא מתעורר. היא מושיבה את הילדה מול הטלוויזיה. הם יוצאים לחדר המדרגות לעשן." בעמיתיה היא בעיקר מתבוננת, לעיתים מקשיבה, אך מתקשרת איתם רק מעט מאוד: "היא לא יודעת על מה היא יכולה לדבר איתם והיא לא מצליחה לנהל איתם שיחות ארוכות.
יאנה, איפה את גרה, היא שואלת.
באשדוד, יאנה עונה.
ואיך את מגיעה
סאשה באוטו.
היא רושמת בפנקס יאנה, סאשה, קלש."

כתיבת הסטקאטו הזאת, המשפטים הקצרים, המזכירים מאוד תפקוד של מכונה, נעלמים כלא היו בחלקים בהם הספר זונח את האינטראקציות עם בני האדם, עם העולם החיצון, לטובת הפְּנים. אסייג אינה מציבה גבולות כאשר היא כותבת את אשר מתחולל בראשה של הגיבורה. המידע היבש והנימה המרוחקת לפרקים מתחלפים בכתיבה מפוארת שקשה למצוא דומה לה בין הכותבות והכותבים בישראל היום. פסקה רודפת פסקה כמו בתחרות יופי, ואין זה משנה שאין תכלית סיפורית כי התוצאה מעוררת השתאות. לא אחת עצרתי את הקריאה ושאלתי את עצמי 'מה קראתי עכשיו?', ורק לאחר קריאה חוזרת של הפרק הבנתי שקראתי יצירת אמנות מדויקת. מבחינה זאת זה ספר מודרני מאוד כי יש לו אידיאולוגיה, יש לו אג'נדה שעיקרה יצירת יופי. הוא לא מחפש להתחכם, לפרוץ גבולות, לערבב ז'אנרים. זה טקסט שמחפש את השקט שלו כדי לצמוח ולהתפתח, לשלב את האָמנות באוּמנות. כתיבה היא מלאכה המצריכה מיומנות, נסיון וריכוז, כמו לתפעל מכונה שכבר הורידה לשלושה פועלים אצבעות, אבל שהתוצר שלה אינו רק לוח מתכת שימושי אלא משהו שמצליח להלך קסם על המתבונן בו.

לקראת אמצע הספר, המשיכה של הגיבורה אל המילים ואל הכתיבה באה לידי ביטוי קונקרטי והיא מצטרפת לסדנת כתיבה. נדמה כאילו אסייג החליטה לתת לכתיבה מימד מוחשי, להוציא אותה מסְפֶרות אמורפיות ולהלביש אותה בתלבושת של סדנת כתיבה. זה קצת מוזר לעקוב אחרי "הכתיבה" הולכת לסדנת כתיבה. על אף שהגיבורה אינה מתמידה, סיפוריה הנכתבים שם משתלבים בסיפור המסגרת ומתמזגים בו. מעתה קשה להפריד ביניהם. מעניין לראות שכשמתחילה סדנת הכתיבה גם העלילה מתחילה לנוע, הגיבורה עלומת השם נשלפת זמנית מהפסיביות החיצונית העוטפת אותה ונראה שעומד לקרות לה משהו החורג מן הרוטינה הרגילה של יקיצה בבוקר, הליכה לעבודה, טיפול בילדה ותשוקה להעביר לכתב כל רגע ורגע נתון בחיים. אך בסופו של דבר הציפיה הזו מתבדה, והקורא מבין שאין באמת ציר זמן ממשי בספר הזה. על אף הישנותם של רגעי היזכרות פרוסטיאניים של הגיבורה ("היא נזכרת בנסורת עץ מתפזרת מהחריץ שעושה המכונה שהאבא שלה מחזיק"), על אף קפיצות קטנות לעתיד ("היא תדבר איתו יותר מאשר עם האחרים ותרגיש שיש לו רגשות טובים אליה"), וחרף העובדה שאנחנו יודעים שהגיבורה עובדת במפעל לחיתוך מתכות כבר חמש שנים – בסוף הספר מגלה הקורא שהוא והגיבורה נמצאים בדיוק באותה הנקודה שבה התחיל הספר; במקום שבו הכתיבה היא המרכז, הציר שסביבו נע הטקסט אינו ציר זמן לינארי. הספר מתגלה כעל זמני, והציר המרכזי שבו אינו ציר הזמן, אלא התודעה הדינמית של הגיבורה היוצאת לטיולי כוכב – קדימה, אחורה ולצדדים, רק כדי  לשוב תמיד אל אותו המקום –  שהוא היא עצמה ולאו דווקא ההווה.

"הרעיונות רצים בראשה כמו מכוניות באיילון", מתארת אסייג את גיבורת סיפורה, " היא לא תצליח לזכור את כולם". ואכן נראה שהצורך לזכור ולכתוב את כל הרגעים שבעולם אוחז בגיבורה ולא מרפה. היא מביטה ומסמנת את כל המחשבות הקטנות שחולפות בדרך כלל בראשינו ושאיננו טורחים להתעכב עליהן. היא רוצה לתת להן מעמד קבע. היא רוצה שהכתיבה העתידית שלה לא תפספס אף שבריר של מחשבה, אירעית ככל שתהיה, ותקבע את מעמדתה כמחשבה ראויה.

העמדה הזאת של הגיבורה של אסייג ביחס למילים ומחשבות מעלה הרהורים לא מעטים על מהותה של הכתיבה. האם כל רגע נתון ראוי לתיאור ספרותי? היכן נמתח הגבול בין מלל משתפך לתיאור נחוץ? במקרה של הספר הזה השאלות אכן נשאלות אך תשובה להן אחת. זה לגיטימי כאשר יודעים כיצד לעשות זאת, כאשר מצליחים להחזיק פסקה שיש בה קצב, סדר, נשימה סדורה ומשנה אסתטית. אין לטעות: להבדיל מספרים אחרים שאינם ידועים בעלילתם המסועפת, "פרקי מכונות" אינו בשום אופן ספר אווירה ריקני. הוא אינו מסתפק ביופי נבוב או בתיאורים מניפולטיביים שיודעים כיצד ללחוץ לקורא על בלוטת הרגש. "פרקי מכונות" הוא בבחינת יצירת עומק שעושה שימוש בשפה צלולה ומזוככת על מנת לספר את סיפורן של הדמויות הסובבות את המתחולל בראשה של הגיבורה. לכולן סיפור אפל, כולן מפלרטטות עם הקושי, עם ההישרדות, עם המוות, עם יצר הרצח, עם המונוטוניות. כולן נכנעות למכונה הגדולה שהיא החיים. שריפות מתלקחות, מחלות מכלות, העבודה מכרסמת, ילדים מתים, הורים מתנכרים לצאציהם, הכל נוכח והכל מתואר באותו דיוק ויופי שבו מתוארות סצינות ילדות נוסטלגיות. אסייג אינה חוששת לערבב את הריקבון באסתטיקה, ולא זאת בלבד: היא אף מבקשת למצוא את האסתטיקה שבריקבון. לא מדובר כאן במלנכוליה ניו-אייג'ית חלולה. זהו ספר שהוא ריקוד אמיתי, ריקוד אמנותי, גם עם האופל.

הספר ראה אור בהוצאת "אחוזת-בית"

   "פרקי מכונות" ראה אור בהוצאת "אחוזת בית"

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 8


      
      
      

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 7

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1