העיתון שעדכן את יהודי מרוקו ב"חדשות על אחינו בארץ ובגולה"

בכל יום שבת, לפני הקריאה בתורה בתפילת שחרית או לאחר תפילת מנחה, קרא שליח הציבור את הידיעות לקהל המתפללים. סרקנו את העיתונים ועכשיו תוכלו לקרוא מהם גם אתם.

הכנסת ספרי תורה חדשים בחנוכת בית כנסת, פז, מרוקו, 1960 בקירוב. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

בשנות העשרים של המאה העשרים היגר לקזבלנקה חיים נחמני, יליד העיירה סטאת, כדי לעסוק במסחר. כשהתרחבה הפעילות הציונית והעברית בקזבלנקה, לקח בה נחמני חלק מרכזי. בתחילה השתתף בוועד המארגן של "מגן דוד", האגודה הוותיקה להפצת השפה העברית בקזבלנקה שהוקמה בשנת 1919. בתקופת מלחמת העולם השנייה הקים אגודה נוספת להפצת העברית בשם "חובבי השפה". בשנת 1946 נמנה על מייסדיה של "תנועת המזרחי" במרוקו, ובאוגוסט 1949 השתתף בוועידה העולמית הראשונה של "המזרחי" שהתקיימה בירושלים.

בזמן שהותו בישראל נוצר שיתוף פעולה בינו לבין קק"ל, והוחלט על הוצאת "כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה" (בעברית: "חדשות על אחינו בארץ ובגולה") באופן סדיר אחת לשבוע. עד להוצאת העיתון בחסות קק"ל פירסם נחמני את העיתון באופן לא סדיר ובתפוצה מצומצמת.

 

המייסד והעורך הראשון חיים נחמני

 

לאחר עלייתו של נחמני לישראל באוקטובר 1954 החליפו בעריכת העיתון הרב מרדכי אלמליח, לימים רבה הספרדי של קריית גת. לאחר עלייתו של הרב אלמליח החליפו יחיאל בוסקילה, מחנך ומשורר עברי, ששימש מנהל המועדון לעברית של אגודת "מגן דוד" בקזבלנקה. במרץ 1956 עם קבלת עצמאותה של מרוקו מצרפת וסיום שלטון הפרוטקטורט עלה בוסקילה לישראל והעיתון נסגר.

 

העורך השני הרב מרדכי אלמליח
העורך השלישי והאחרון יחיאל בוסקילה

 

לשבועון "כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה" קדמו שני עיתונים בערבית-יהודית שיצאו לאור במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים: "אלחוררייא", "החירות", שיצא לאור בטנג'יר בין השנים 1922-1915 על ידי העורך והמדפיס שלמה בניון והעיתון "אור המערב" שיצא לאור בקזבלנקה בין השנים 1924-1922 על ידי האחים חדידא, בעלי דפוס וחנות ספרים.

העיתון החדש הודפס בפורמט של דף אחד באורך 40 ס"מ. בראש הגיליון הופיעה כותרת העיתון, כתובת המערכת, תאריך בעברית ובלועזית, שנת ההוצאה, מספר הגיליון, ופרשת השבוע. בתקופה בה ערך נחמני את העיתון הוא הוסיף לכותרת פסוק מתוך ההפטרה של שבת.

העיתון כלל אוסף ידיעות חדשותיות קצרות על קורות היהודים במדינת ישראל, במרוקו ובקהילות באירופה ובארצות הברית. כל ידיעה נפתחה בכותרת שכללה את שם העיר בה התרחש האירוע שדווח. הידיעות כללו מידע על פעילותם של ארגונים יהודיים בישראל ובעולם, ההתיישבות במדינת ישראל (בערים, בקיבוצים ובמושבים), התפתחות המשק הכלכלי בישראל, יהדות העולם ויחסי מדינת ישראל עם מדינות אחרות. העיתון דיווח על תרומות של יהודי מרוקו לקק"ל ועל פעילות תרבותית לאומית שהתקיימה בערים השונות במרוקו. העורכים ליקטו את הידיעות מעיתונות ישראלית, עיתונות צרפתית וידיעות שקיבלו מגורמים רשמיים בישראל.

 

גיליון 119, שנה שלישית לקיומו, 27 בדצמבר 1952

 

העיתון לא הוצע למכירה. עותק אחד נשלח לבתי הכנסת בערים ובכפרים במרוקו. ביום שבת, לפני הקריאה בתורה בתפילת שחרית או לאחר תפילת מנחה, קרא שליח הציבור את הידיעות לקהל המתפללים. נחמני שזר בידיעות ציטוטים מהספרות המקראית ומהספרות התלמודית והעניק לעיתון גוון של דרשה. כך הפכה פרקטיקה של קריאת חדשות על היהודים במדינת ישראל ובתפוצות – לכאורה פרקטיקה חילונית – לחוויה דתית. הקראת העיתון בבית הכנסת הבליטה את מקומו המרכזי של בית הכנסת במרוקו כמרחב בו התקיימה פעילות ציונית שהכינה את הקהילה לעלייה לישראל. בבתי הכנסת התקיימו שיעורי עברית, פעילות ציונית של תנועות נוער ופעילויות עונג שבת, כל אלה במעטה של פעילות דתית.

העיתון פנה למרבית יהודי מרוקו שגרו בערים הגדולות, הבינוניות ובכפרים שלא נחשפו להשכלה הצרפתית. הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת. חינוך הנשים התקיים בחיק המשפחה בלבד. הערבית-היהודית שימשה שפת התרבות של הקבוצה, ומרביתם השתמשו בה כשפה מדוברת ולא ידעו קרוא וכתוב. על כן בחר נחמני בפרקטיקה של הקראת העיתון. בבית הכנסת נחשפו לידיעות בעיקר גברים, אך ישנן עדויות לכך שנשים עמדו בפתח בתי הכנסת והאזינו לשליח ציבור, ושגברים סיפרו לבנות המשפחה את הידיעות בסעודת השבת.

העיתון נכתב בערבית-יהודית מדוברת של יהודי מרוקו, ולשם דיוק בניב של יהודי צפון מרוקו והמערב הפנימי. העורכים כמעט שלא השתמשו ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקדומה או הערבית הספרותית. בערבית-היהודית נשזר מרכיב עברי שהובלט באמצעות אותיות מודגשות. המרכיב העברי שימש השלמה לאוצר מילים יהודי ייחודי שלא היה קיים בערבית ושמקורו בתרבות היהודית. נוסף על המרכיב העברי המסורתי שילבו העורכים אוצר מילים עברי חדש שהיה נפוץ בקרב החברה בישראל אליה נחשפה הקהילה היהודית במרוקו לראשונה בעיתון, כמו לדוגמה המלים קיבוץ, בריאות הציבור, חבר, חג העצמאות, חלוץ ועוד. לעתים ציינו העורכים בסוגריים או במרכאות את התרגום בערבית-יהודית למילה העברית החדשה.

"כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה", "חדשות על אחינו בארץ ובגולה", נוסד בקזבלנקה באוגוסט 1950 ויצא לאור עד אפריל 1956. גיליונות העיתון נסרקו והועלו לאתר עיתונות יהודית היסטורית. תוכלו לעיין בהם בקישור הבא. 

 

 

בשנים האחרונות התקיימו בספרייה הלאומית שישה מחזורי לימוד של קורס מרוקאית-יהודית, אחד מהם אף התקיים בכנסת.

בסרטון תוכלו לצפות בדוגמא לחומר הנלמד בקורסים – טקסט מהעיתון "כבאראת עלא כואנא בארץ ובגולה" , באמצעותו ניתן ללמוד הן על השפה והן על התרבות וההיסטוריה המקופלת בה.

 

תרגום של ידיעה מתוך העיתון "כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה", שמופיעה בסרטון, ושהתפרסמה בדצמבר 1952 (תרגם ד"ר משה כהן):

"קבוצת נוער בחורים ממרוקו, עלו בימים אלו לישראל והקימו קיבוץ משלהם באמצע הנגב וקראו לו צאלים, על שם עץ שגדל במדבר ועושה צל רחב, למרות שהצמח סובל בטבע. הבחורים האלה בחרו להקים את הקיבוץ שלהם במקום קשה ועליו השתלטו ובו יִיצרו פרנסה ודברים טובים. דוגמא זו, מראה כמה רב וחזק רצון הבחורים האלה, אשר עלו ממרוקו ורצונם לעבוד ללא לאות, כדי לְהיטיב את ארץ ישראל ושתשוב למקורה. והם גורמים לתועלת נוספת, בזה שהם מרימים את קרנם של יהודי מרוקו."

יש ביניכן או ביניכם שזוכרים את העיתון? ספרו לנו בתגובות.

 

 

בן גוריון: התפילה היא הונאה עצמית

ראש הממשלה הראשון חושף: לא מקנא בחיילים המתפללים. הצצה בלעדית אל עולמו הרוחני של בן גוריון

דבר במסע שלקחה אליו התנועה הציונית את חבריה וחברותיה לא היה מובן אליו, ישר, ברור, או מתבקש. כדי להגשים את המציאות העולה על כל דמיון, הייתה צריכה הציונות אנשי דמיונות. את מבוקשה מצאה התנועה הצעירה באישים משיעור קומתם של פינסקר, הרצל ואחד-העם. גם לאחר מותם של אותם אישים המשיכו חברות וחברי התנועה ליצוק תוכן בחזון המדינה היהודית של הרצל, זו שתשמש מרכז רוחני שיהיה אור לגויים לפי אחד-העם.

כשכבר הוקמה המדינה, והחזון שנולד ממילים וממעשה הפך למציאות ומאז לשגרה, המשיכו מנהיגי התנועה שהייתה למדינה לאתגר את אנשי הרוח והמחשבה, הפעם את האינטלקטואלים שהתקבצו באוניברסיטאות החדשות שהוקמו. הם הציגו לפניהם שאלות וקושיות שעוררו החיים היהודיים הריבוניים שחודשו.

דוד בן-גוריון, מדינאי שלא נתקשה להדביק גם לו את תווית איש המחשבה וההגות, דאג להימצא בדיאלוג מתמיד עם מומחים מתחומים שונים. הוא ניהל התכתבות ענפה עם יוצרים, חוקרים ומדענים, הקשיב לדעותיהם על מיני נושאים וליבן את דעותיו שלו על אותם הנושאים. בספרייה הלאומית בירושלים שמורים מכתבים רבים ששלח וקיבל בן-גוריון, ובהם המכתב ששלח לפרופ' שמואל הוגו ברגמן, בנוסף על המכתב שהחזיר לו הפרופסור.

 

העמוד הראשון במכתבו של בן-גוריון. לחצו על התמונה להגדלה

 

בשנת 1960 פנה ראש הממשלה הראשון לפילוסוף ולאיש האקדמיה הישראלית, שמואל הוגו ברגמן, כדי לתהות עימו על חוויה שהתנסה בה לאחרונה. את המכתב לברגמן פותח בן-גוריון בדיון תיאולוגי-פילוסופי בפסוק המקראי "בצלם אלהים ברא אותו". האם אכן נברא האדם בצלם אלוה? בן-גוריון סבר אחרת. הוא אומנם התנגד ל"אתיאיסם" (אתאיזם) וסירב לקבל את ההנחה "שהעולם מורכב מחומרים עיוורים, ואטומים, ואין הגיון ודעת ומשטר בקוסמוס", אך ראה בכל האנשה של האל משום "עבודת אלילים – בגלגולים שונים".

חוסר היכולת שלנו להבין את הקוסמוס ופועלו, גורמת לאדם "לדמות את האין סוף המסתורי (ביטוי זה של הקבלה אולי הכי מתאים להביע את הבלתי נודע העליון והמקיף) לאדם – אין זה אלא גאוותנות נאיבית והתיימרות שחצנית של יצור קטן כלפי 'יוצרו'". את המילה "יוצרו" הכניס בן-גוריון בין מירכאות – דרך להדגיש את חוסר יכולתו של האדם ללכוד את האין-סוף במחשבה או בשפה.

את סוף המכתב מקדיש בן-גוריון לתיאור החוויה שהולידה את הרהורים ששיתף בהם את ברגמן: "וזה אולי משונה שאני כותב דברים אלה במוצאי יום כפור, לאחר שישבתי עם פלוגת צנחנים שערכה תפילת יום הכפורים באחד הצריפים פה (שדה בוקר). כל הערב אתמול וכמעט כל היום עד מעריב היום. הקשבתי לתפילה, הרהרתי בה רבות, הרגשתי הדבקות של המעטים שהאמינו במה שהם אומרים, רחשתי להם כבוד וחיבה – אבל לא נתקנאתי בהם". לדעת בן-גוריון, תפילה אינה דו-שיח בין אדם לבוראו. "יתכן שזה נעים – אבל אין מציאות זו אלא אונאה עצמית".

חודש לאחר מכן, ב-11 בנובמבר, שלח ברגמן את תשובתו והתנצל על האיחור. הוא פנה לראש הממשלה בשמו ("מר בן גוריון") ללא התואר שלו, אך לא שכח להוסיף "הנכבד מאד". ברגמן הגיב בביטול לרעיון שמשה קיבל את התורה בסיני: "ובכל זאת עלי לומר, שבתפיסתי את התורה הנני קרוב יותר לאלה, שיש להם אמונה תמימה זו, מאשר לאלה הרואים את התורה כספר חילוני גרידא ואינם רואים את ההבדל העקרוני, התהומי, בין התורה ובין ספרים חילוניים".

 

המכתב המלא ששלח ברגמן. לחצו על התמונה להגדלה

 

ברגמן טען: "קיימת העובדה היסודית, שישנם כתבים קדושים, היינו כתבים אשר נכתבו תחת השראה מלמעלה, במובן המדויק של המילה (אינספירציה)". בכתבים קדושים אלה כלל ברגמן גם את הברית החדשה, הקוראן והוודות ההודיות. עובדת היות כתבים אלה כתבי קודש אינה מונעת את החובה "לבדוק את הספרים האלה באמצעי הביקורת ההיסטורית-מדעית". עם זאת, ברגמן הכיר בקיומם של עולמות עליונים, "והכתבים הקדושים האלה הם הצנורות החשובים ביותר, אשר דרכם משפיעים העולמות העליונים על התפתחות האדם".

בריאת העולם, כמו העובדה שהאדם נברא בצלם, שייכת לסוג העובדות הנכונות "במובן עילאי-מטאפיסי, אם תרצה לומר: סימבולי". את האל, הסכים ברגמן עם בן שיחו, לא ניתן להבין באמצעים שכליים. ומכאן עלינו "לעמוד בפניו דום ביראת הכבוד".

בחלק האחרון של מכתבו פונה ברגמן להשיב לשאלה שהטרידה את דעתו של "הזקן" – שאלת מהות התפילה. וכך כותב ברגמן: "השאלה, אם התפילה היא דו-שיח או לא, אינה, לפי עניות דעתי, שאלה, שאפשר להכריע אותה על ידי ויכוחים עיוניים. מבחינה עיונית, זאת אומרת מן האספקט החיצוני הנך צודק בודאי באומרך שהמתפלל מדבר עם עצמו. אולם אם זו העובדה בשלמותה, על זה אין המסתכל מן החוץ יכול לאמר מאומה. זוהי שאלה של הנסיון. הנני כאן אמפיריסט ומפני כך הנני מאמין על מה שמעידים המתפללים הגדולים של כל הדתות ושל כל העמים. מי שאומר שאין זו אלא 'אונאה עצמית' דומה לאדם המסתכל בזוג נאהבים ואומר, שהאהבה אינה אלא אונאה עצמית. הוא צודק מבחינה 'אובייקטיבית', חיצונית, ובכל זאת 'עזה כמוות אהבה'".

המאמר מתפרסם לרגל כינוס "ימי התנ"ך" ופתיחת המרכז להעצמת מדעי הרוח בספרייה הלאומית בימים רביעי-חמישי, 4-5/7. הכינוס יעסוק במשמעות ובחשיבות התנ"ך לציבור הישראלי מימי ראשית המדינה ועד ימינו, כפי שהוא בא לידי ביטוי בין השאר בהתכתבות המרתקת שקיימו בן-גוריון וברגמן.

 

תעתיק המכתב המלא של בן-גוריון, הכין ש.ה. ברגמן. לחצו על התמונה להגדלה

 

כתבות נוספות

בן גוריון חושף: אבא שלח לי כסף כדי שאעזוב את ישראל

נגד הזרם: איש הלח"י שהפך לאיש שלום

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים

הצצה לספר המודפס הראשון, הוא תנ"ך גוטנברג

בספרייה הלאומית אין עותק שלם, אך שני עמודים מתוך תנ"ך גוטנברג המקורי שמורים בה. הם יוצגו בכינוס "ימי התנ"ך" ופתיחת המרכז להעצמת מדעי הרוח בספרייה הלאומית בימים רביעי-חמישי, 4-5/7.

על אף שהסינים חתומים על גרסה מוקדמת ומסורבלת יותר, מכבש הדפוס שהמציא יוהאן גוטנברג כבש את אירופה בסערה בשנים ספורות. תחילה הדפיס גוטנברג ניירות יחידים המכילים שירים, משחקים ויצירות קצרצרות. לאחר ששכנע משקיעים לממן את המשך הפיתוח, הוציא בשנת 1455 את המהדורה הראשונה של הספר המודפס הראשון: 180 עותקים של "ספר הספרים" – תנ"ך גוטנברג הידוע.

 

העתק של מכבש הדפוס המקורי של גוטנברג הנמצא באיי ברמודה. מקור: ויקיפדיה

 

המחקר ההיסטורי על אודות המצאת הדפוס מצא עדויות לניסיונות אחרים ומוקדמים יותר להעתקת טקסטים במהירות וביעילות באירופה, אך המצאתו של גוטנברג היא זו שנפוצה ברחבי היבשת, ובסיסה הוא המשמש אותנו גם כיום, בעידן האלקטרוני. בשנת 1500, פחות מחמישים שנים מהדפסת הספר הראשון בהיסטוריה, כבר הודפסו באירופה מיליוני ספרים – חלקם הדפסות של התנ"ך או יצירות שקדמו לדפוס, אחרים חדשים לחלוטין.

את "הביבלייה של גוטנברג", הספר המודפס השלם הראשון, ראוי להכתיר בעוד תואר: יצירת המופת הראשונה בדפוס. מדובר בספר בן 1,286 עמודים הכתוב בלטינית ובאותיות גותיות המועצבות ביד אמן. נלוו לו איורים ואותיות רישיות שגולפו ונצבעו ביד. מתוך 180 העותקים שהדפיס גוטנברג על נייר וקלף, שרדו 49 עותקים. בספרייה הלאומית אין עותק שלם, אך שני עמודים מתוך תנ"ך גוטנברג המקורי שמורים בה.

 

דף בודד מתוך ספר מלכים במהדורת גוטנברג. הספרייה הלאומית

 

המצאת הדפוס שינתה את העולם מן היסוד: היא אפשרה הפצה המונית וחסרת תקדים של ידע מכל הסוגים, סקרנה והפחידה משטרים אוטוריטריים רבים, הייתה אחד הכוחות המניעים מאחורי הרפורמציה, הביאה לקיבוע הנוסח המקובל של התלמוד, תרמה תרומה אדירה להפצת האוריינות והייתה (לדעת חוקרים רבים) הגורם המרכזי לעליית הלאומיות בעידן המודרני.

אתם אומנם קוראים את הכתבה הזאת במסך דיגיטלי, אבל גם היום, כמעט שש מאות שנים אחרי צאת הספר המודפס הראשון – הדפוס רחוק מלהגיד את המילה האחרונה. אותו הדבר ניתן לומר על היצירה הראשונה השלמה שבחר גוטנברג להדפיס: התנ"ך.

 

הכתבה מתפרסמת לרגל כינוס "ימי התנ"ך" ופתיחת המרכז להעצמת מדעי הרוח בספרייה הלאומית בימים רביעי-חמישי, 4-5/7. הכינוס יעסוק במשמעות ובחשיבות התנ"ך לציבור הישראלי מימי ראשית המדינה ועד ימינו. במסגרת האירוע יוצג דף מתנ"ך גוטנברג, הדף הראשון של תרגום התנ"ך מאת מרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג, טיוטת עיצובה של עלי גרוס לתנ״ך קאסוטו, וולגטה צרפתית כתובה ומאוירת על קלף פקועה מהמאה ה-13.

 

כתבות נוספות

תגלית: הסיפור מאחורי מהדורת התלמוד שכבשה את העולם היהודי בסערה

האם כוחות הכישוף של שלמה המלך חבויים בספר הזה?

"פרק שירה": כשברואי האל בוחרים להללו בשירה

"לא חמאה, לא חלב, רק לחם – לחם צר"

הצצה לגלויה מטבריה של שנת 1893 השופכת אור על הסתמכות אנשי היישוב הישן על כספי החלוקה

טבריה בתחילת המאה העשרים, מתוך אוספי ביתמונה

גלו עוד על היישוב הישן: סיפורים, תמונות של אישים נבחרים, מסמכים נדירים ועוד

 

הגלויה המצורפת נקנתה במכירה פומבית בבלגיה. לפני כמה שנים תרגמתי אותה עבור הרוכש. שימו לב לכתיבה התמה, לעימוד המדויק ולמשיכות הקולמוס המעודנות.

הגלויה ששלח הרב שיפמאן

במילים מרגשות ונואשות כותב בשנת 1893 הרב דוד שיפמאן מטבריה אל הרב שוורץ שישלח לו כסף למחייה. טבריה, העיר שבה ישב הרב שיפמאן, היא אחת מארבע ערי הקודש שבהן ישבו יהודים זמן רב לפני הציונות. על פי מפקדי אוכלוסין עות’מאניים, בטבריה של סוף המאה התשע-עשרה חיו כ-2500 יהודים. הרב אדולף אריה שווארץ היה הרב של קרלסרועה ולאחר מכן עבר לנהל את בית המדרש לרבנים בווינה. עקב מעבר זה תוהה הרב שיפמאן האם כבוד הרב שווארץ זוכר אותו.

בין השורות אפשר למצוא אזכור לברון רוטשילד שתמך באנשי היישוב בימי העלייה הראשונה, לרב מוריץ גידמאן שהיה מראשי התנועה החרדית בווינה והיה איש הקשר בין הרצל ליהדות וינה האולטרה אורתודוקסית שהתנגדה לציונות, ועל הנוהג שרווח כאן בעיקר באנשי היישוב הישן האשכנזים – לשלוח מכתבי שנור עם בקשות לסיוע.

מן הגלויה ניתן להתרשם שהרב שיפמאן הכיר הנוסח המקובל לבקשת סיוע: פנייה לרחמיו של הנמען, המסתיימת בפירוט הדרכים הטובות ביותר שבאמצעותן יוכל לסייע למבקש ולמשפחתו ה"מתים מפני זלעפות הרעב וחוסר כל במלא מובן המילות!".

גלויה לרב שווארץ, צד הכתובת

וזוהי לשון הגלויה:

ב”ה ר”ח מנחם אב תרנ”ג טברי’ תו”ב. לכבוד הרב הגאון הגדול, החכם הכולל, גדול המחברים מ”ו אר”י ד”ר שווארץ שליט”, כתבתי לאדוני שלשים, ועל שלושה לא השיבני. על מכתבי בט”ו בשבט בבקשת עזרה לחג המצות, ועל מכתבי בזר זהב ברכה ליום הכסא בווערן ועל אגרת פתוחה אגרת מזכרת, ודן אנוכי לכף זכות, כי הוא בצדקו, ובחכמת אלוקים אשר בקרבו, לא יאטם אזנו מזעקת דל, ולא ימנע טוב ויש לאל ידו לעשות, ולא יעלים עין מן הצדקה, ולא יחזיר העני השואל ריקם, ולא תהי גזילת העני בביתו, וישיב מפני הכבוד אשר התירו חז”ל גם באמצע ק”ש, ואוהביו יאהב ומכבדיו יכבד, אין זה כי אם שיכחה לפני כסא כבודו, שם בקרלסרוהע מפני טרדת הכנה למסעו, ופה בווערן מפני טרם התיישב נכון במקומו החדש, וטרם התייסד אל נכון סדר בית-מדרש-הרבנים והלימודים וכל הדרושים לכל חפציהם, על כן עתה באתי עוד הפעם, אחרי עבור מועד מועדים וחצי, להעירו ולעוררו ולהזכירו את דוד עבדו, המייחל לחסדו, אוי, בביתי נאנחים מבקשים לחם. לא חמאה, לא חלב, רק לחם, לחם צר. ואין, אין בית אשר אין שם חובות עלי, אין חנות שלא לקחנו בהקפה, עד בלי מקום, ולא נשאר מה לעבוט ולמכור! אל יחסדני לכוזב, או למצות אנשים מלומדה, אף לא למגזם ומפליג ומגדיל המדורה, רק יאמין אמונה אומן, כי אני וביתי מתים מפני זלעפות הרעב וחוסר כל במלא מובן המילות! עם כל כבוד תורתי אשר הכיר הדר”ג שי, אפס קצהו, מן “עלי הגיון” אשר לכבודו בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ונא באהבתו ובחמלתו, כל אשר בכחו הגדול יעשה נא להושיעני מכל חברות הצדקה מווערן, אשר אם אדוני ישלח להם “קארטע” (גלויה) על אודותי, ישלחו לידו או אליי למען כבודו, עזר וישע. כמו: קולטוס געמיינדע, מן ארעמען אנשטאלט (מוסד צדקה לעניים), מה, פאלטאק מהחברא קדישא מפהילנטראפישען פעראיין (אגודת הפילנטרופים) מן פרויען פעראיין (אגודת הנשים) וכאלה רבות שם, ואת בקשתו יקבלו ברצון להיות לי לישועה, ואם יכתוב להשר ראטהשילד שם קארטע בגללי וכן אם יכתוב קארטע להרב גידעמאן ולהד”ר ועללינך בעבורי, יהי לי לטובה גדולה מאוד ועזרה בצרות אמצא מאוד. אנא יכמרו רחמיו על עבדו ומכבדו וצופה לחסדו, יפנה נא לכל אלה הנזכרים וזולתם עוד, לבקש מאיתם לשלוח ישועתה לי, לידו, או ישר אלי, אך יותר טוב שישלחו ליד קדשו, כי אז ימהרו לשלוח, וישלחו כראוי וגם יהי נקל להם לשלוח תוך העיר, והדר”ג שי, ישלח לי גולדענס אוסטריא בתוך מכתב רעקמנדירט, מבלי לכתוב עליו שתוכו רצוף כסף, או לשלוח לי טשעק מבאנק ראטהשילד שם לשלם לשמי בלונדון; והנני חותם בברכה מוקדמת לראש צדיק.

 

הרב ד"ר אדולף אריה שוורץ, ראש בית המדרש לרבנים בווינה. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

כתבות נוספות

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי

כשהמלך העתידי של בריטניה חגג את ליל הסדר עם הרב הראשי

מוסיפים קצת צבע לירושלים בין שתי המלחמות