נדיר: שירים וסיפורים בעברית שחיברו הילדים היהודים מחרקיב שבאוקראינה

החוברת "חיי-הילדים" שחיברו תלמידות ותלמידי גימנסיה תרבות באוקראינה לפני מאה שנה

עמוד השער של חוברת "חיי-הילדים" שחיברו תלמידי הגמנסיה תרבות בחרקוב

באוסף הנדירים של הספרייה הלאומית נמצא ספר שירים וסיפורים מיוחד שכתבו נערים ונערות לקראת הפסח בעיר חרקיב שבאוקראינה בשנת 1920.

זה ודאי לא יפתיע איש, אבל שפה שמתעוררת משנתה צריכה דוברים, ומעל הכל דוברים מסוג מסוים: דוברים צעירים, ילדים וטף, שיגדלו לתוכה וידברו בה באופן טבעי וחופשי. מלבד דוברים צריכה השפה הזאת כלים ללמידה, והכלי העיקרי והראשון במעלה שפיתחה התנועה הציונית כדי ללמד את חסידיה הצעירים עברית היא המקראה. בשנת 1887 מפרסמים אליעזר בן יהודה ודוד ילין את החוברת הראשונה בשם זה, המקראה לילדי ישראל.

בעשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה פורסמו מאות מקראיות עבריות שנכתבו בידי מורים, מחנכים וסופרים שנתרמו ליצור, יש מאין, טקסטים עבריים לשימושם של תלמידים בבתי הספר העבריים הרבים שקמו באירופה. היה זה פרויקט איתנים עצום בהיקפו ובחשיבותו, ועדיין – כל מי שלמד אי פעם שפה זרה שנייה יודע שאין זה מספיק.

שלב ראשון בלימוד שפה הוא הקליטה הפסיבית, השלב השני הוא כבר התרגול. חוברת חַיֵּי-הַיְּלָדִים היא דוגמה חיה לשלב הזה: המעבר מהקריאה אל הכתיבה, מהקליטה הפסיבית אל היצירה הספונטנית. האמת היא שתלמידי בית ספר תרבות בעיר חרקיב (חרקוב) שבאוקראינה לא יכלו לבחור נושא מתאים יותר: התחדשות האביב וזכר שחרור העם מעבדות לחירות בחג הפסח.

ארגון תרבות הוקם בסך-הכל שלוש שנים קודם לפרסום החוברת, באפריל 1917, דווקא במוסקבה. הייתה זאת שנת נפילתו של הצאר, שנה הרת גורל שבסופה יוקם השלטון הבולשביקי העוין את הציונות ואת השפה העברית. בעקבות מלחמת האזרחים הרוסית ובייחוד בשל המדיניות האנטי-ציונית של הבולשביקים אולץ ארגון תרבות לעקור את מרכזו שבמוסקבה ולהתחיל מחדש בקייב, באודסה ובקרקוב באמצע 1918. תחילה זכה הסניף האוקראיני של תרבות לתמיכה ממשלתית מהשלטון האוקראיני העצמאי קצר הימים. עם ההשתלטות הקומוניסטית על המדינה גם זה נגמר. הפריחה העברית באוקראינה הייתה גם היא קצרת ימים והתרחשה בדיוק בזמן פרסום החוברת של ארגון תרבות בחרקיב.

חוברת חַיֵּי-הַיְּלָדִים מאפשרת לנו הצצה ישירה אל חיי הילדים היהודים בחרקיב במילותיהם, מילים בעברית צחה ויפה. לכל קטע פרוזה או שירה צורף שם התלמידה או התלמיד שחיברו את הקטע, וכולם כאמור עוסקים באביב ובחג הפסח. זוהי למעשה אסופה של תלמידי מחלקה א' ו-ב' בגימנסיה תרבות המכילה "שִׁירִים סִפּוּרִים זִכְרוֹנוֹת רְשָׁמִים וְדִמְיוֹנוֹת". לא מדובר בכיתות א' או ב' שאנחנו מכירים. ברור מהטקסטים שאלו תלמידים בוגרים יותר, וסביר להניח שמדובר בתלמידים בני 14 או 15, בני ובנות השנים הראשונות בגימנסיה.

אחרי תוכן העניינים צורף ציור שלו עם הכיתוב "על חוף דניפר" – הוא נהר הדְניֶיפְּר, הזורם מרוסיה דרך בלארוס ואוקראינה אל הים השחור.

 

הטקסט הראשון הוא שירו של התלמיד דניאל פרחאבמק בשם עבר חורף. לשיר צורף אפילו תאריך כתיבה, ה' ניסן תר"פ:

עבר חורף, חלף קור,

גיל התבל מלאה.

אט מנשב רוח נגב,

משיב נפש נכאה.

 

שמש צעיר, שמש אביב,

מזהיר בשמים,

שופך ארצה שפעת-אורים

מעוורי העיניים.

 

העצים העירומים,

מתעוררים שנית לתחיה,

לבשה פנים חדשות,

גם הקריה ההומיה.

 

הכל עלז, חי, ומזהיר

על כל שפוך רוח אביב

צהלים הבתים הגבהים,

הרמים יעטרונו סביב.

 

אמנם עוד יקרום קרום קרח,

על הביצות, על הנחלים,

עוד חשופים האלנות

לא התפתחו עוד העלים.

 

עוד לא שבו הציפורים,

פוצחי שיר ורינה,

אולם כבר מורגש האביב,

בכל זוית ופינה.

 

שונו פני הרקיע

לאחרת היתה האדוה,

וכבר חדר האביב,

אל עמק הנשמה.

 

לא זהו העולם,

לא זוהי כעלי הבריאה,

הכל חי, רענן, עלז,

הכל שב לתחיה!

 

 

התלמידה שרה אספל כותבת על העצים בבוא האביב:

מה רע החורף עם קורו הגדול

מה יפה האביב ברוחות הנעימים,

העצים, אם ראיתם, מה יפים הם באביב,

בחרף כך עמדו אבלים נרדמים,

ואך בא האביב הקיצו, התעוררו,

התחילו מביטים סביב, סביב,

תודה לאל שעבר החורף

התחילו העצים מתלחשים ביניהם

אך עתה נצמחה בבוא האביב!

 

 

בתום תשעה שירים על סיום החורף, בוא האביב וחגיגות הפסח, מופיעים הסיפורים. בסיפור הראשון מספר התלמיד אליעזר אהרנוב על ההכנות לפסח:

בביתנו העבודה בכל תקופה. כל בני ביתנו מתכוננים, לחג הגדול חג גאולת ישראל, הוא חג הפסח. אבי לוקח מהארון את ההגדות, אמי ודודתי מסיבות את החדרים, מנקות את השולחנות, הכיסאות והמיטות: אני חפצתי לעזור להם אבל אמא גערה בי שאלך לטייל. יצאתי החוצה, האויר זך, השמים טהורים וכאילו כל העולם טיהר את עצמו, לפגוש את החג הגדול. והנה אחותי קוראת אותי לאכול את ארוחת הצהרים. קה היה לי לעזוב את החוף וללכת הביתה אבל ניחמתי את לבי בזה: אפשר שאמי תתן לי ללכת החוצה אחרי ארוחת הצהרים. שבתי הביתה, אכלתי ויצאתי עוד פעם החוצה. קשה לתאר איזה עונג הרגשתי ברגע ההוא!!!

 

בכל הסיפורים (מלבד אחד) כותב הסיפור הוא גם הדמות הראשית בו, וברבים מהם נזכרים גם אבא ובעיקר אמא. אימו של אליעזר שלחה אותו לטיול בחוץ כדי שלא יפריע בניקיונות, בעוד שהסיפור של חיים שיינגאלד נפתח בשאלה ששואל התלמיד את אימו: מדוע זה היום אור ואין עננים כמו אתמול?

בניגוד למיתוס הציוני על התלישות של היהודי בגולה, ברור שהתלמידים בחרקיב מרגישים קשר הדוק לטבע שסובב אותם. תקופת האביב נחווית כתקופה חיה וזוהרת על ידם, תקופה של שינויים אדירים של פריחה. הקור נוטש, השמש חוזרת, השמיים מתפזרים מענני גשם וסערה. עם זאת, ברור למשוררים ולסופרים הצעירים שיש קשר הדוק בין הטבע המתעורר לבין חג הפסח הקרב.

 

כמה נפלא לקרוא תמונות מחיי הילדים העבריים באוקראינה ולהרהר – לא במרחק הזמן (עברו יותר ממאה שנה בכל זאת), אלא דווקא בקירבה שבין התלמידים שחיו וכתבו עברית לפני מאה שנה לילדים שהיינו אנחנו. גם הם, בדיוק כמונו, ועם כל האהבה לעברית וללימודים, השתוקקו כבר שהשיעור בגימנסיה יסתיים כדי שיוכלו לחזור ולטייל בחוץ בטבע, והם וחבריהם יצאו מהכיתה הסגורה. או כמו שכותב דוד לומזוב בסיפורו בא האביב:

שוכב אני במיטתי. כבר הקיצתי ואינני מבין מדוע האור כל כך אדמדם? פקחתי את עיני והנה השמש מלהטת אותי בשכבי על מיטתי! אנוכי בשמחה קפצתי מעל המטה וראיתי: מעט השלג שהיה נמס במהירות. האביב בא! עברה מחשבה בלבי מה נפלאה המלה אביב! כמה מחשבות בוראה היא בלבי! אלך אל הגנים, אפשר שנסע אל הקיטנה, אאסף פטריות אקטף אגוזים ועוד ועוד…

"לקחתי את ספרי והלכתי אל הגימנסיה בפנים צוהלים גם שם פגשונו חברי בפנים עליזים. – "אפשר שנלך היום אל אקסקורסיה [טיול קצר בטבע?]" – אמר לי ילד אחד. פתאום נשמע הצלצול ואני רצים אל המחלקה. שמה מבארים לנו דברים יפים ואנחנו כלל איננו מתעניינים בדברים שמבארים לנו ועושים את עצמנו כשומעים, אבל ליבנו שם בחוץ.

 

שלוש זירות מרכזיות שמשותפות בין מרבית הקטעים: הבית – בו נערכות ההכנות לפסח ובו נחגג ליל הסדר. הטבע המתעורר מתרדמת החורף, ובית-הכנסת שבו נפגשת הקהילה עם הרב ועם עצמה. הזירה הרביעית, הנזכרת פה ושם כפי שראינו, היא הגימנסיה.

אז איך מבלים ילדי חרקיב את חג הפסח? התיעוד מלמד בהחלט שלא הרבה השתנה, וזה מה שכל כך יפה ומרגש. מרדכי הלוי איזגור כותב:

"ימים אחדים לפני חג הפסח נשאנו, אני ואמא, את כלי הפסח שלנו אל דודנו, כי בביתו יחד עמו ערכנו את החג. שם התחילו להכין ולהכשיר את הכלים ולנקות את החדרים. בערב פסח בתשע שעות בבקר מהרנו לאכול את החמץ ולהוציא את הנשאר מן הבית. במלה אחת: השתדלנו שבכל החדרים יהי 'פסח'".

 

מרבית הקטעים בחוברת הם של תלמידים ולא תלמידות, אבל הסיפור של חנה בריק מתייחדת מכל הקטעים בכך שהוא נכלל במה שמכנה החוברת בשם "דמיונות". זהו הטקסט היחיד שלא נכתב בגוף ראשון. הגיבורה שלו היא שרה הקטנה:

 

בכתבה קצרה שכזאת לא נוכל לעשות צדק עם כל התלמידות והתלמידים בגימנסיה "תרבות" בחרקיב ולפרסם את כל יצירותיהם. אך אנחנו שמחים לספר שחוברת זאת נסרקה בשלמותה והועלתה לאתר הספרייה הלאומית במסגרת פרויקט "450 שנה לספר העברי". תוכלו לעיין בחוברת המלאה כאן. כדאי לכם, היא כתובה בעברית. זוהי אגב חוברת מספר 12, כך שהיו לפחות 11 חוברות קודמות. ויש לשער שאף יותר.

נסיים בתפילה לסיום המלחמה הנוכחית באוקראינה ולחזרת השקט והשלום לאזור במהרה.

 

לקריאה נוספת

ורד טוהר, "של מי הסיפור הזה? הבניית אתוס לאומי באמצעות סיפור עממי במקראות ללימוד עברית", הד האולפן החדש 103 (תשע"ה), עמ' 120 – 129.

Kenneth B. Moss, Bringing culture to the nation: Hebraism, Yiddishism, and the dilemmas of Jewish cultural formation in Russia and Ukraine, 1917-1919, Jewish History 22,3 (2008) 263-294

"אעלה בתמר": העלייה שלפני העלייה הראשונה

כמה חודשים בלבד לפני מה שבספרי ההיסטוריה קוראים לו "העלייה הראשונה", הגיעה לארץ ישראל קבוצת יהודים מתימן. היו אלה כמה עשרות משפחות תימניות שפתחו במסע מפרך וארוך כדי להתיישב בירושלים - ושם נתקלו ביחס עוין מצד האוכלוסייה היהודית, במחסור ובהתנשאות. לאן פנו ומי בא לעזרם? זהו סיפורם של אלה שהגיעו ארצה עוד לפני הביל"ויים

1

בתי כפר השילוח. אוסף חיים ברגר, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

מתי התחילה העלייה הראשונה? אם תתחילו לספר על "סופות בנגב" והביל"ויים – ייתכן שטעות בידכם. היו סיבות שונות ומשונות שהובילו היסטוריונים לקרוא לעלייה הזאת בשם העלייה הראשונה, כשלמעשה קבוצות של יהודים עלו לארץ ישראל טיפין טיפין עוד קודם, ממזרח וממערב. למעשה, כמה חודשים בלבד לפני שיהודים ממזרח אירופה נחתו בנמל יפו והחליטו להרחיב את היישוב היהודי המתחדש, הגיעה לכאן קבוצת יהודים אחרת, מדוברת פחות. יהודים מתימן, רובם מהעיר צנעא, פצחו במסע מפרך לארץ ישראל מעט אחרי חג השבועות תרמ"א, בחודש מאי 1881.

מה הביא אותם לעשות את הצעד הזה? הסיבות אינן ברורות עד הסוף. ככל הנראה היה זה רישיון עלייה שנתן המושל העות'מאני של תימן באותה תקופה שתרם להחלטה. באוגוסט 1881, אב תרמ"א, הגיעו לכאן ראשוני העולים. בחודשים שלאחר מכן, בשנת תרמ"ב, ולאורך שנת 1882, הגיעו עולים נוספים מתימן. בסך הכל הגיעו לכאן כ-200 נפשות באותם חודשים. לצורך העניין, קבוצת הביל"ויים שהגיעה כמה חודשים לאחר מכן מנתה רק כמה עשרות חברים. שנת העלייה, תרמ"ב, היא זו שנתנה לעלייה זו את שמה: עליית "אעלה בתמר". השם הוא אנגרמה של שנת תרמ"ב וגם ציטוט ישיר מתוך הפסוק "אמרתי אעלה בתמר" מתוך ספר שיר השירים.

1
גבר מבוגר וזאטוט מעולי תימן בכפר השילוח. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

תמונת מצב של היישוב היהודי באותה תקופה: פתח תקווה כבר הוקמה, ראש פינה ננטשה ותוקם בשנה שלאחר מכן מחדש, במקווה ישראל כבר החלו ללמוד, ורוב היהודים בארץ יושבים בארבע ערים קדושות: ירושלים, חברון, טבריה וצפת, מה שידוע בשם "היישוב הישן".

אבל פניהם של העולים החדשים מתימן היו מכוונות בעיקר אל היעד האולטימטיבי – ציון, עיר הקודש. מסעם של יהודי תימן היה ארוך ומלא תלאות. הנוסעים בדרכם לא נתקלו במארחים מסבירי פנים או בתחנות רענון וחנויות נוחות. הם נאלצו לעבור דרך חתחתים דרך מצרים ודרך הודו, עד שבסופו של דבר הגיעו אל ארץ הקודש שאליה נשאו עיניהם. גם אלו שיצאו עם רכוש מתימן, הגיעו לארץ ישראל כשכבר כלה ממונם.

1
שני גברים מעולי תימן בכפר השילוח. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כשהגיעו סוף סוף לארץ ישראל שמו פעמיהם אל ירושלים. אך כשהגיעו אל העיר היהודים שהגיעו מארץ רחוקה, לבושים בבגדיהם המיוחדים – או מה שנותר מהם – הם נתקלו ביחס עוין. יהודי תימן נראו שונים כל כך מהיהודים הספרדים והאשכנזים שכבר שכנו בעיר, ואחזו במסורות שונות, שהקשו על שילובם המהיר באוכלוסייה היהודית. יהודי העיר ירושלים אפילו הטילו ספק ביהדותם של העולים החדשים. ראוי אולי להזכיר כאן את האירוניה שבדבר, שהרי יהודים חיו בתימן עוד לפני התגבשות הקהילות הספרדיות והאשכנזיות של אירופה. לחשד ולספקנות היו גם השלכות פרקטיות. היישוב הישן בירושלים היה מאורגן ב"כוללים", שארגנו את התמיכה בתושבי העיר היהודים. אי התאמתם של יהודי תימן לתבניות העדתיות המוכרות גרמה לפרנסי היישוב לסרב לקבלם לכוללים הקיימים והם לא קיבלו את חלקם בכספי החלוקה שמימנו את יהודי העיר. בפועל נאסר על היהודים שאך הגיעו מתימן להתיישב בין חומות העיר העתיקה.

זרים וחסרי כל חיפשו יהודי תימן העולים פתרון מגורים אחר. הם לא ויתרו על ירושלים, עליה חלמו שנים ארוכות. בשלב ראשון, מחוסר ברירה, הם הקימו לעצמם סוכות סביב חומות העיר העתיקה ושם ישנו, תחת כיפת השמיים. חלק מעולי תימן נאלצו אפילו ללון במערות טבעיות, ברפתות ובמחסות מאולתרים אחרים באזור החומות.

1
בתי מגורים בכפר השילוח בסוף המאה ה-19. נדב מן, ביתמונה. מאוסף דגני. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
כפר השילוח בסוף המאה ה-19. נדב מן, ביתמונה. מאוסף דגני. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

העולים לא טמנו את ידם בצלחת ולא חיכו לגאולה. הצעירים שבהם פנו מיד לחפש עבודה בקרב הקבלנים הערבים של העיר, ולא בחלו בעבודות כפיים כמו ייצור טיט, סבלות ונשיאת אבני בניין או סלילת דרכים. העולים המבוגרים יותר עסקו במלאכות יד כמו רצענות או תיקון חרסים. אך משרות אלו לא הספיקו כדי לפרנס את הקהילה כולה, וממילא נושא המגורים לא בא על מקומו בשלום.

עולי תימן המשיכו גם לנסות ולהצטרף לאחד הכוללים שבעיר כדי לקבל בכל זאת את כספי החלוקה שהגיעו להם. באופן מפתיע אולי, היו תקופות בהן היו העולים חלק מהכולל האשכנזי. אולם בסופו של דבר הצטרפו אל הכולל הספרדי, שחברי קהילתו דיברו עברית וערבית בהגייה שהקלה על התקשורת עם יהודי תימן, בניגוד לאשכנזים שההגייה שבפיהם הייתה זרה ושונה משמעותית. שנים מאוחר יותר הקימו עולי תימן קהילה עצמאית, בין היתר משום שגם בקרב הספרדים סבלו מהתנשאות ומחלוקת כספים לא הוגנת.

1
ילדים ונערים מעולי תימן משחקים ברחוב בכפר השילוח. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כאשר לא התאפשר לעולי תימן לגור בתוך העיר ממש, הם העדיפו להתיישב במקום הכי קרוב. הישועה הגיעה ממקום בלתי צפוי. עורך העיתון "חבצלת", ישראל דב פרומקין היה זה שהשתדל עבור עולי תימן, הקפיד לכתוב על מצבם העגום בעיתונו, ויצר קשר עם נדבן בשם בועז בן יונתן מזרחי. אותו בועז תרם מחצית מהשטח שהחזיק בכפר סילואן, על מורדות הר הזיתים, בסמוך לנחל קידרון, עבור העולים מתימן. בעברית קראו הדיירים החדשים למקום כפר השילוח.

הקרבה לעיר העתיקה ולהר הבית – מהלך רבע שעה בלבד – יחד עם מקורות המים הסמוכים והשטחים החקלאיים הפתוחים שהיו באזור תרמו להחלטת יהודי תימן להתיישב במקום. הם לא היו לבד שם. כידוע, עד היום שוכן במקום כפר שרוב תושביו ערבים מקומיים. גם אז התגוררו עולי תימן בשכנות לתושבים הפלסטינים של המקום. תושבי המקום העידו שלמן ההתחלה יחסי השכנות היו טובים מאוד, והתושבים היהודים והערבים היו מבקרים זה אצל זה ומשתתפים בשמחות מכאן ומכאן. על פי העדויות התושבים הערבים אפילו למדו לשיר שירי חתונות תימניים.

1
ילד מעולי תימן בכפר השילוח וטלה. באדיבות יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לאט לאט גדל והתפתח היישוב במקום, עד שבשיאו מנה כפר השילוח היהודי 150 משפחות. ההתפתחות הזו נעצרה בשלב מסוים. הסכסוך היהודי-ערבי המתעצם בארץ ישראל החל לעורר תסיסה גם בין שכנים טובים כמו תושבי כפר השילוח וסילואן. כבר במאורעות תרפ"ט (1929) חוו תושבי כפר השילוח התנכלויות והתנועה בדרכים הפכה מסוכנת. אולם משהתגברו האיומים על יהודי הכפר התייצב מוכתר הכפר הערבי, חאג' מוחמד רוזלאן מול המסיתים וביקש להגן על התושבים עולי תימן. היהודים תושבי הכפר אף סירבו להצעת "ההגנה" לשלוח למקום לוחמים שיגנו עליהם כדי שלא להסלים את המצב. בסופו של דבר גילה מוכתר הכפר סילואן כי אין ביכולתו לעמוד נגד הצעירים המוסתים שהגיעו לאזור. יהודי כפר השילוח הותירו את חפציהם אצל שכניהם הערבים ועזבו זמנית אל העיר העתיקה, שם חיו כפליטים. בשוך הסערה חזרו היהודים לכפר, וסיפור עזרתו של מוכתר הכפר הערבי נחרט בליבם.

אף על פי כן, בסופו של דבר לא יכולים היו יחסי השכנות הטובה לעמוד בפניו של הסכסוך. המרד הערבי הגדול, הידוע גם בתור מאורעות 1936-1939 היה זה שהביא לסוף ההתיישבות היהודית בכפר השילוח. הפעם לא רק סכנה ביטחונית עמדה מעל ראשיהם של התושבים היהודים. החרם הערבי על תוצרת יהודית וסגירת שער האשפתות על ידי השלטונות גרמו לניתוקו של כפר השילוח מהעיר ולנזק כלכלי עצום למתיישבים. הם עצמם סבלו מהתנכלויות של כנופיות שהגיעו מחברון ומשכם, רכושם נבזז והדברים הגיעו אף לידי מקרי רצח. לאט לאט עזבו עוד ועוד משפחות את הכפר עד שתושביו היהודים האחרונים בהחלט פונו בחודש אב תרצ"ח – אוגוסט 1938. בדיוק 57 שנים אחרי שהגיעו לירושלים ראשוני העולים מצנעא, תימן, בעלייה שנקראה "אעלה בתמר".

בכתבה משולבות תמונות מתוך אוסף הצלם זאב אלכסנדרוביץ'. באתר הספרייה הלאומית תוכלו למצוא עוד תמונות רבות שצילם אלכסנדרוביץ' בכפר השילוח, יחד עם תמונות אחרות משם, והכל בקישור כאן.

האם משפחותיכן ומשפחותיכם הגיעו באותה עלייה? האם ידוע לכם ולכן על סיפורים משפחתיים מאותה עלייה ראשונה? האם זיהיתן או זיהיתם את מי מהמצולמים? האם תוכלו להוסיף מידע על האמור בכתבה, לתקן, להעיר או להאיר? נשמח לשמוע עוד ועוד סיפורים משפחתיים, ותוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה לד"ר רחל ידיד, מנהלת עמותת "אעלה בתמר" על הסיוע בהכנת כתבה זו.

המכתבים נחשפים: הקשר הציוני של שטפן צווייג

פרק מיוחד של הסכת הספרנים במלאת 80 שנה להתאבדותו של הסופר שטפן צווייג: במכתביו הנשכחים מתגלה מידע מפתיע על יחסו לתנועה הציונית ועל המהפך בהשקפתו בעשור האחרון לחייו

Listen on SpotifyListen on Apple Podcasts

לכל הפרקים

זוכרים את ההלם שעטף את העולם כשנודע שהנסיכה דיאנה נהרגה בתאונת דרכים בפריז באוגוסט 1997? אם הייתם מספיק בוגרים בדצמבר 1980 אתם בוודאי יכולים לשחזר איפה שמעתם את הידיעה שג'ון לנון נרצח ואיך הגבתם. ואם אתם מעל גיל 70 סביר להניח שאתם זוכרים בבהירות את התדהמה שעוררה התאבדותה של מרילין מונרו באוגוסט 1962.

כך בדיוק חוו והרגישו עשרות מיליוני אנשים כשנודע דבר התאבדותו של הסופר שטפן צווייג ב־22 בפברואר 1942. הוא היה סופר נערץ שספריו נמכרו עוד בחייו בכ־60 מיליון עותקים ונחשב לאחד האינטלקטואלים החשובים בדורו. אפשר לומר שהיה הרוקסטאר של עולם הספרות. לא היה אדם משכיל בתחילת המאה העשרים שלא קרא כמה מספריו, ולהרצאות שנשא בכל בירות העולם היה קשה מאוד להשיג כרטיסים.

צווייג נולד בשנת 1881 למשפחה יהודית אמידה בווינה. מגיל צעיר בלטו כישוריו בתרגום וכתיבה, ועם השנים היה ליוצר בעל שם עולמי שנסע רבות ברחבי העולם. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב־1933, החלו להטיל הגבלות על פעילותו וספריו. על רקע דחיקתו ההדרגתית מעולם הספרות הדובר גרמנית, נדד צווייג בין מדינות באירופה ואמריקה עד שבשנת 1941 השתקע בברזיל עם רעייתו שרלוטה אליזבת (לוטה). שם, לפני 80 שנה בדיוק, בעיירה פטרופוליס הסמוכה לריו דה ז'נרו, נמצאו בני הזוג חבוקים במיטתם ללא רוח חיים.

כיאה למעמדו, ועל אף שההתאבדות הכפולה של צווייג ואשתו לוטה התרחשה הרחק בברזיל ובעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הידיעה על מותם פתחה את מהדורות החדשות ברדיו וזכתה לסיקור תקשורתי חסר תקדים בעיתונות העולמית.

בזכות כמה מכתבים שלא היו ידועים עד כה, אנחנו חושפים פן לא מוכר בחייו ובהשקפתו של הסופר הדגול: יחסו לציונות וכנגזרת מכך, השינוי שחווה בעקבות המאורעות ההיסטוריים והדאגה המחודשת שגילה לגורל עמו.

צווייג נודע כיוצר פציפיסט ואישיות א־פוליטית במיוחד. אומנם בהחלט היה מודע להיותו יהודי, מה גם שמרבית חבריו ומקורביו היו יהודים, אך צווייג חזר וטען שיהדותו היא תולדה של שייכות גנטית בלבד. הוא ראה עצמו איש העולם הגדול, וינאי גאה ואירופאי מושבע. לאורך מרבית חייו תיעב צווייג רעיונות לאומיים וחלם על עולם נטול דת ולאום.

אולם לאחר מלחמת העולם הראשונה החל להיסדק הלך הרוח הזה. אט אט חלחלה בצווייג ההבנה כי אותה ירייה שנורתה בסרייבו ב־28 ביוני 1914 – זו שהובילה לפרוץ המלחמה – ניפצה גם את חלום אירופה האוניברסאלית ואת רעיון האחווה העולמית.

הסכת הספרנים של הספרייה הלאומית מקדיש פרק מיוחד לציון 80 שנים למותו של צווייג ב־22 בפברואר 1942. בשיחה עם ד"ר סטפן ליט, האחראי על אוסף צווייג בספרייה, הוא מספר על מכתבים לא ידועים משנות השלושים של המאה הקודמת המעידים על התהליך והשינוי שעבר צווייג בעשור האחרון לחייו.

בין המכתבים נמצאה התכתבות לא מוכרת שלו עם חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל. הזמן והמיקום: לונדון של שנות השלושים, שבה חיו שניהם. צווייג התגורר אז בעיר במשך שש שנים שבהן גלה מאוסטריה לאנגליה. באחד המכתבים, השמורים בארכיון יד חיים ויצמן שברחובות, כותב צווייג לוויצמן שאם בעבר צעירים יהודים התנגדו לרעיון הציוני או היו אדישים אליו (כמוהו), הרי שכעת (בצל עליית הנאצים והתגברות האנטישמיות) ייתכן שיש מקום לשינוי ולגילוי יחס אוהד יותר לרעיון הציוני.

מכתב שכתב צווייג לחיים ויצמן. באדיבות ארכיון יד חיים ויצמן

ד"ר ליט חושף גם כי בשונה מהדימוי של צווייג כאיש מאוד לא פוליטי, הרי שבסוף שנות השלושים הוא ניסה ליזום עצומה בינלאומית שאותה אמורים היו להוביל אישים יהודים ידועים ומשפיעים – במטרה להתריע על מצב היהודים בגרמניה ובמדינות החסות. ליוזמה זו חברו הרבנים הראשיים של וינה וורשה; חיים ויצמן; מקס ברוד (חברו הטוב של פרנץ קפקא) ועוד. צווייג לא הצליח לממש את היוזמה בשל חילוקי דעות בתוך הקבוצה, אולם מעתה ואילך הלכה והתחזקה גישתו לפתרון "הבעיה היהודית" בדרך ציונית מעשית.

עדות נוספות לשינוי שחל בצווייג היא מכתב שכתב בשנת 1930, הפעם לבן דודו איגן צווייג, פעיל ציוני שהתגורר בחיפה. במכתבו הסופר כותב שהוא מצטער שלא הגיע לביקור בארץ ישראל. צווייג התכוון לביקור שתוכנן להיערך במהלך 1929 לרגל עליית מחזהו "ירמיהו" על הבימות, אולם הביקור התבטל בשל קריסת הבורסות בעולם. צווייג מוסיף במכתב שהיה רוצה לשהות שנה תמימה בארץ לצורך כתיבת רומן היסטורי על החיים בארץ ישראל. "אך לצערי אין לי זמן לכך", הוא מתנצל.

מכתב שכתב צווייג לבן דודו איגן צווייג. באדיבות ארכיון יד חיים ויצמן

תוכלו לשמוע עוד בפרק המלא של הסכת "הספרנים", פודקאסט הספרייה הלאומית. תוכלו להירשם לעדכונים שוטפים על פרקים חדשים ביישומוני ההסכתים של אפלגוגלוספוטיפיי. ואם אהבתם את הפרק, אל תשכחו לדרג בחמישה כוכבים!

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורח: ד"ר סטפן ליט, אוצר למדעי הרוח הכלליים בספרייה הלאומית

מפיק: דניאל גל

עורך: חן מלול

ביום שלישי, 22 בפברואר (22.2.22 – תאריך שתתקשו לשכוח) יתקיים בספרייה הלאומית אירוע מקוון לרגל 80 שנה למותו של הסופר שטפן צווייג. האירוע יתמקד בספרו האוטוביוגרפי והמוכר ביותר, "העולם של אתמול", שפורסם שנה לאחר מותו. לפרטים ולהרשמה ללא עלות לחצו על הקישור.

ילדי היישוב תורמים את דמי הכיס שלהם למען עצורי קפריסין

ב-1947 למדו ילדי ישראל שקר שם בחוץ. כלומר בקפריסין. עשרות אלפי מעפילים, ביניהם ניצולי שואה, נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו למחנות מעצר באי השכן. ילדי ישראל התגייסו למאמץ ותרמו מכספם ומבגדיהם כדי שלילדים העקורים לא יהיה קר

1

ילדים תורמים בגדים במבצע "כסות חורף" תש"ח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אוניות עמוסות פליטים עשו את דרכן אל חופי ארץ ישראל. השלטונות לא ראו זאת בעין יפה, והשקיעו מאמצים רבים באיתור הספינות ולכידתן לפני שעגנו בארץ. שירותי המודיעין אספו ידיעות על תנועת המעפילים, משחתות של משמר החופים נשלחו לחסום את דרכן של האוניות הרעועות והעמוסות. וכשנלכדו האוניות נשלחו הנוסעים שעליהן למחנות מעצר.

בוודאי כבר ברור לכל שאנחנו מדברים על תקופת ההעפלה היהודית לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה. הבריטים הפנו משאבים רבים למאבק בהעפלה הבלתי ליגלית, מפעל שהיישוב היהודי מצידו פעל במרץ כדי לחדש אחרי מלחמת העולם ולהגביר את קצב העלאת שארית הפליטה מאירופה לארץ. משנתפסו האוניות נשלחו הנוסעים שעליהן למחנות המעצר שהקימו הבריטים בקפריסין. המחנות האלו פעלו במשך מספר שנים, החל משנת 1946 ועד תחילת שנת 1949 – כלומר המשיכו לפעול גם אחרי הקמת מדינת ישראל

כך מצאו את עצמם בין העצורים בקפריסין גם ניצולי שואה רבים – גברים, נשים וטף – חלקם ודאי אחרי שהות ארוכה במחנות ריכוז ובמחנות עקורים באירופה. וגם במחנות בקפריסין התנאים לא היו פשוטים. פליטים חסרי בית ששרדו את מחנות הריכוז והמוות, שניסו בדרכים לא דרכים להגיע לארץ שהבטיחה להיות להם למולדת, הגיעו במקום זאת שוב למחנה מעצר מוקף גדרות תיל. הבריטים אמנם דאגו לספק מזון ומצרכים בסיסיים, אך גם אלו היו בכמות נמוכה ולא מספקת.

1
עקורי קפריסין משתחררים מהמחנה. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בינתיים בארץ ישראל לא שכחו את בני ובנות עמם העקורים. לאחר שהוקמה המדינה הוחרף המאבק למען שחרור העצירים, אבל עוד לפני כן פעלו הסוכנות היהודית ושאר מוסדות המדינה שבדרך למענם. כל המחתרות שלחו נציגים שגייסו ואימנו את תושבי המחנות, שיעורי עברית התקיימו שם, ובאפריל 1948 גם משלחת תרבותית מפוארת עם נתן אלתרמן ושושנה דמארי ביקרה במחנות.

הגוף המרכזי שעסק בסיוע לעצורי המחנות בקפריסין היה "הוועד למען גולי קפריסין". הוועד הוקם על ידי הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי וארגון הג'וינט, ובעיקר אסף תרומות – כסף, חבילות מזון וחפצים – לטובת העצורים במחנות. חבילות עם חפצים שונים ומשונים נשלחו באופן תדיר דרך הוועד, שארגן גם משלוחי צעצועים, ספרים, עיתונים וכלי עבודה. בחגים שלחו מאכלים מתאימים ואת כל הדרוש לקיום המצוות. הוועד דאג להסדיר פעילויות תרבות במחנות ולספק תעסוקה ליושביהם, ועוד פעולות רבות נוספות שנועדו להקל על חייהם של הפליטים.

1
כרזה מטעם הוועד למען גולי קפריסין לקראת מבצע "כסות חורף" תש"ח. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

שיאה של פעילות ההתרמה והתרומות הגיע ככל הנראה במבצעי ההתרמה המיוחדים שערך הוועד. בסתיו 1947, מיד לאחר איסוף התרומות לחגי תשרי, נפתח מבצע "כסות חורף". כמו שאפשר להבין משמו עסק מבצע האיסוף הזה בעיקר בגיוס תרומות בתחום הלבוש וההנעלה לקראת החורף המתקרב. זו הייתה הפעם השלישית שהוועד ערך מבצע גיוס כזה לקראת החורף. בכל העיתונים דיווחו על המבצע המתקרב, שנועד לספק כסות ומלבוש לכ-50 אלף פליטים במחנות. המעצר בקפריסין, במחנות העקורים באירופה וגם לפליטי פרעות עדן בתימן. ארגוני הנשים ותנועות הנוער נרתמו למאמץ שנמשך שבועיים תמימים.

בערים הגדולות נפרשו מאות נקודות איסוף אליהן יכולים היו האזרחים להגיע ולמסור בגדים, שמיכות, מזון או שאר תרומות. ההודעות בעיתונים קראו לתושבים שלא להמתין עד שאוספי התרומות יגיעו לבתים אלא להתייצב באותן נקודות ולתרום. היישוב העברי הקטן בארץ ישראל – לא בעל משאבים בלתי מוגבלים – נרתם בהמוניו לסייע לאחיו ואחיותיו הכלואים בנכר.

1
אולם מיון התרומות בזמן מבצע "כסות חורף" תש"ח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כשתם המפעל, לא שקט הוועד על שמריו, והחל מיד במבצע גיוס מצות וחפצים לקראת פורים ופסח.

ומדוע דווקא על כסות חורף תש"ח בחרנו לספר? ראשית כל, משום שבמקרה מאותה שנה יש ברשותנו תמונות, שאת חלקן אפשר לראות בכתבה זו, ואת כולן תוכלו למצוא בקישור כאן. את התמונות צילם צלם העיתונות בנו רותנברג, והן חלק מאוסף מיתר בספרייה הלאומית. שנית, נראה שמבצע כסות חורף תש"ח היה בין הגדולים מסוגו באותה תקופה, והיה מוצלח מאוד. לא רק מבוגרים נתנו יד, אלא גם הילדים. בתמונות אפשר לראות ילדים שמגיעים לנקודות האיסוף וחולקים מבגדיהם. גם עיתוני הילדים של אותה תקופה עסקו בנושא. טור עורך אחד קרא לילדים להרהר בשאלה: "אנחנו פה בארץ ישראל, כשאנו מכינים לנו את בגדי החורף שלנו, שואלים את עצמנו: ואחינו, שם בקפריסין, היש להם מה ללבוש?". גם לפני מבצע האיסוף, גם במהלכו וגם לאחר מכן, אותם עיתוני ילדים מדווחים על ילדים שהחליטו לתרום כסף שקיבלו לכבוד יום הולדתם עבור ילדי קפריסין: זה תורם לירה אחת, זאת תורמת שלוש. אחרת תרמה 300 מיל. במקרה אחד התגייסה גם כיתה שלמה ואספה כסף לטובת הילדים העקורים. כל היישוב נתן כתף.

1
ילדים תורמים בגדים במהלך מבצע "כסות חורף תש"ח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
עיתוני הילדים מלאו בהודעות על תרומות של ילדים למען ילדי קפריסין. מתוך "דבר לילדים", 9 באוקטובר 1947
1
עוד תרומה. מתוך "דבר לילדים", 13 בנובמבר 1947, בעצם ימי המבצע

מבצעי התרומות נמשכו כאמור, גם לאורך שנת 1948. רק תשעה חודשים לאחר הקמת המדינה פונו כל העצורים היהודים מקפריסין והגיעו לארץ, לא בלי מאבק שניהלה מדינת ישראל הצעירה נגד בריטניה שהתעקשה קצת יותר מדי להמשיך ולהחזיק בעצורים. רק בתחילת 1949 שוחררו כולם והגיע לסיומו הסופי פרק ההעפלה הבלתי ליגלית בדברי ימי מדינת ישראל.

אם תרצו להוסיף מידע על האמור בכתבה, לתקן, לפרט, לשאול או סתם להגיב, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.