החוברת המיסטית שמלמדת איך נחדש את הנבואה

החוברת המחתרתית של הרב קלונימוס קלמיש שפירא שנרצח לפני 75 שנים בשואה

הקונטרס "הרשמי", בצירוף כיתוב מאת חוקר הקבלה גרשם שלום ("חינוך לקבלה חסידית בתוך חבורה"), אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית

מאחורי מנעול, שמור בארון זכוכית, שעליו מופיע השלט "ספריית רבקה ש"ץ…" נחה חוברת ירוקה, מעט דהויה, שנראה שהודפסה – אם לא ממש בחופזה – אז לפחות שלא בהידור רב.

שער החוברת הפשוטה למראה מבהיר את תוכנה: "קונטרס בני מחשבה טובה, מאת כבוד קדושה אדוננו מורנו ורבינו… קלונימוס קלמיש". בתחתית עמוד השער מצוינת השנה והעיר שבה ראתה החוברת אור: שנת תש"ל בירושלים, היא ירושלים של שנת 1970.

שער הקונטרס 'בני מחשבה טובה', אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית

אנו לא נוטים לחלק ציונים לספרים, אך אם היינו, היינו קובעים בבטחה שמדובר באחד הספרים הנדירים ביותר השמורים לא רק באוסף שלום (על עשרות אלפי הספרים המרכיבים אותו), אלא בספרייה הלאומית כולה, שבה הוא העותק היחיד. כדי להבין את ייחודה של החוברת נצטרך להציג מעט פרטים על מחברה, האדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש שפירא, ועל יצירותיו שהתגלו לאחר השואה.

רבי קלונימוס קלמיש שפירא נולד בשנת 1889 בפולין לאביו האדמו"ר מברודזיסק (רבי אלימלך שפירא) ולאימו (חנה ברכה), בת האדמו"ר מחנצין. אביו, שהיה בן 65 בעת הולדת בנו קלונימוס, נפטר כשהגיע הבן לגיל 3. למרות עובדה מצערת זו, חוסו של קלונימוס הצעיר ויכולותיו האינטלקטואליות יוצאות הדופן הבטיחו לו השכלה תורנית ענפה. בשנת 1909 כשהיה רק בן 20 הוא החל לכהן כאדמו"ר בעיירה פיאסצנה הסמוכה לוורשה, ובשנת 1913, והוא בן 24 בלבד, מונה לרבה של העיירה. בסיום מלחמת העולם הראשונה העתיק את מגוריו לוורשה, ובה הקים את ישיבת 'דעת משה' על שם חתנו (אבי אשתו) הרב ירחמיאל משה הפשטיין מקוזינץ.

רבי קלונימוס קלמיש שפירא

את הדאגה לתלמידיו, שאותה הפגין ביתר שאת ובצורה הירואית בזמן מלחמת העולם השנייה כשסירב להתפנות מוורשה עם כניסת הנאצים, הפגין הרב קלונימוס שפירא גם בימים שבין שתי המלחמות. הרב שפירא נודע כרבי לא שגרתי, בעל נטיות דמוקרטיות מובהקות, תומך נלהב בהתיישבות הציונית בארץ ישראל שרכש ברבות השנים לא רק שליטה מופלגת בספרות היהודית, אלא גם ידע רפואי עשיר. את רגעי הפנאי שלו הקדיש לעיתים להלחנת 'ניגונים' בכינור, שבאמצעותם היה מנעים את מוצאי השבת שלו ושל יושבי ביתו – מנהג שהפסיק לאחר מות אשתו בשנת 1937.

את החוברת 'בני מחשבה טובה' חיבר האדמו"ר בשנות העשרים של המאה הקודמת. החוברת, שאותה לא רצה הרב להפיץ ברבים, שואבת השראה רבה מספרות הקבלה שאליה נמשך ואותה עמל להפיץ ברבים. מדוע אם כך נמנע האדמו"ר מלהפיץ חוברת זו? והרי אחרי פרסום החוברת דחף הדפסתם של חיבורים אחרים שלו? התשובות לשאלות אלה נעוצות בתוכן החוברת, וגם – בקהל היעד שלה.

החוברת 'בני מחשבה טובה' תוכננה לשמש מסגרת לקבוצות סודיות שיוקמו בוורשה. מטרת הקבוצות? בין השאר, לחדש בימינו אנו – תחילת המאה העשרים – את מעיין הנבואה האלוהית שיבש לפני אלפי שנים. לשם כך מילא האדמו"ר את החוברת בתרגילי התכווננות המזכירים תרגילי מדיטציה שונים, ובשאר הוראות על סוגי תפילות שונות ומהותן. אפשר שהוא נמנע מהפצת החוברת ברבים בגלל שהבין היטב עד כמה נחשבו רעיונותיו לנועזים. דוגמה בולטת היא המלצתו (אות ז, עמ' 18) לאברך צעיר בתחילת דרכו הרוחנית לדמיין את האל בזמן התפילה על מנת להגיע להתכוונות יתר, דבר שלכאורה סותר את פסיקתו המפורשת של הרמב"ם נגד ה"הגשמה" בהלכות תשובה, כמו שהאדמו"ר מציין שם בעצמו.

המלצת האדמו"ר לאברך, מתוך הקונטרס "הרשמי" השמור גם הוא באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית

אנו יודעים מעט מאוד על פעילות החוברות הסודיות שהקים האדמו"ר, וגם גורל כתב היד של החוברת לוט בערפל. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הציעו חסידי הרבי להוציאו מוורשה, אך כל ניסיונותיהם לא צלחו. הרב סירב לעזוב את הגטו בטענה שדווחה בעיתון הניו יורקי פארווערטס במרץ 1940, כי "לא אפקיר את חסידי בזמן כה קשה." הוא נרצח ככל הנראה ב-ד' בחשוון תש"ד (2 בנובמבר 1943).

כמה מיצירות הרב התגלו לאחר המלחמה. הן הוחבאו עם אלפי מסמכים המתעדים את חיי הגטו כחלק מפעילותיו של הארכיון היהודי המחתרתי הידוע בשם 'עונג שבת'. המחתרת עמלה לתעד בשיטתיות את החיים היהודיים תחת הכיבוש הנאצי בפולין ופעלה בראשותו של ההיסטוריון ופעיל הציבור ד"ר עמנואל רינגלבלום. אולם, החוברת 'בני מחשבה טובה' לא נמצאה במסמכים שהתגלו.

עותק החוברת 'בני מחשבה טובה' שנמצא בספריית גרשם שלום נדפס כאמור בשנת 1970. הוא הגיע לידיה של החוקרת רבקה ש"ץ-אופנהיימר, תלמידתו של גרשם שלום, והיא שהעבירה אותו לספריית שלום. מדפיסיה האנונימיים של החוברת טענו בשער החוברת כי החוברת מבוססת על כתב יד שנמצא ברשותם. היות שבחרו המדפיסים לשמור את זהותם בעילום שם אין לחוקרים יכולת לאשר טענה זו. אך היות שההדפסה רווחת שגיאות שיערו החוקרים כי היא מבוססת על פענוח (שגוי לעיתים) של כתב ידו המקורי של המחבר, שכתב ידו קשה מאד לקריאה, ושמקום הימצאו לא ידוע.

שלוש שנים מהוצאת החוברת "המחתרתית" יצאה לאור חוברת נוספת, פרסום רשמי מאת צאצאי אחיו של האדמו"ר שנרצח בשואה. אחיו של הרב קלונימוס שפירא הוא הרב ישעיהו שפירא הידוע בכינויו האדמו"ר חלוץ (כיוון שבחר לעלות ארצה ולסייע בהקמת היישוב העברי החדש בארץ ישראל תוך שהוא וחסידיו שומרים על זיקתם האדוקה לדת ישראל).

הקונטרס "הרשמי", בצירוף כיתוב מאת חוקר הקבלה גרשם שלום ("חינוך לקבלה חסידית בתוך חבורה"), אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית

פרסום החוברת "הרשמית" נועד לסלק את השגיאות הרבות שנפלו בחוברת הקודמת. בפתיחת החוברת כתבו המוציאים לאור: "הסננו בדבר […] עד שרבו המעתיקים לעצמם את הקונטרס בלי רשות ובלי השגחה ובשיבושים רבים ויש דברים ששונו בגלל חוסר ידיעה מצד המעתיקים, ואחד מאנשי ירושלים פרץ גדר ועשה העתקות רבות בלי רשות והפיצם בעולם על מנת לקבל פרס, וגם בצורה משובשת, למרות שידע שיש דין ירושה בזה וכו', לכן החלטנו להוציא את הקונטרס באופן רשמי וללא שיבושים." החוברת השנייה מבוססת על כתב יד השמור בספריית חב"ד שבניו יורק, או כתב יד אחר הדומה לו. בכתב יד חב"ד (שנמצא גם בעותק מיקרופילם בספרייה הלאומית)  26 עמודים כש-23 מתוכם הודפסו במכונת כתיבה, ורק שער הקונטרס ושני עמודים נוספים נכתבו בכתב יד שאיננו כתב ידו של האדמו"ר.

בחוברת הרשמית ציינו המדפיסים כי כתב היד המקורי נשלח לארץ ישראל לפני השואה בבקשה שיודפס במספר עותקים ויוחזר לפולין לרשות מחברו, שהתעתד להעביר מספר עותקים לתלמידיו, "כי רצונו של מרן המחבר היה שהקונטרסים יודפסו בעיר הקודש ירושלים."

הקדמת המוציאים לאור של הגרסה "הרשמית", אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית

*ליותר מדע על קונטרס בני מחשבה טובה והדפסתו ראו דניאל רייזר, "דרשות משנות הזעם", ירושלים תשע"ז, עמ' 38-41.

הכתבה הוכנה בעזרת ד"ר צבי לשם, ראש צוות אוסף גרשם שלום

 

כתבות נוספות

הפוסט בפייסבוק שפתר את תעלומת ההקדשה מימי השואה

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

סיפורו של אוסף הקמעות המסתורי שהגיע ממוסקבה לספרייה

יום הכיפורים בשבי הנאצים

"קומץ יהודים לאומיים החלטנו לערוך את התפילות המסורתיות בימים הנוראים, על אף הכל: אף על פי שהימים הם "נוראים" באמת, למרות התנאים המחרידים, שבהם אנו נתונים, על אף העובדה שהננו כטרף בציפורני החיה ההיטלראית."

יום חמישי, 20 בספטמבר 1945. י"ג בתשרי תש"ו – שלושה ימים אחרי יום הכיפור הראשון שאחרי מלחמת העולם השנייה. בעמודו השני של העיתון "המשקיף" מתפרסם טור אישי תחת הכותרת "יום-הכיפורים של חיילים יהודיים בשבי הנאצים". כותב הטור מעדיף להישאר בעילום שם וחותם את טורו באותיות "א. אס".

בכותרת המשנה של הטור נכתב: "קצין יהודי מצבא פולין, שהיה בימי המלחמה בשבי הנאצים וזכה להגיע ארצה-ישראל, מביא בזה פרק נרגש על יום הכיפורים במחנה השבויים".

הטור כל כך מרגש, וכל כך מיוחד, שהחלטנו להביאו במלואו:

היום נטה לערוב ושמי-התכלת של תל-אביב הפכו אט אט לפרוכת-כחול כהה, כאשר יצאתי מביתי להתפלל את תפילת "כל נדרי" הראשונה שלי על אדמת ארץ-ישראל.

לא בדמיון, לא מעבר לימים ומעבר הרי-החושך של אירופה, הריני חוזה את הערב הזה – עליו חולמים עתה שרידי היהדות האירופית המושמדת; לא. בעיני-הבשר שלי רואה אני המוני אחי, הנוהרים בנעוריהם ובזקניהם לבית-הכנסת הגדול.

עולם חדש נתגלה לפני. הריני מתערב בקרב המון אנשים, שמבטם, מבט אנשים גאים וחופשיים; הלב מלא על גדותיו אושר, בראותך את בני הנעורים שלנו, את הצעירים והצעירות, באין בעיניהם הפחד, שמא יגורשו מכאן ע"י הכנופיות ההיטלריסטיות-האנדקיות; את האמהות הצעירות, הנאות ומלאות-חן ליד עגלות תינוקיהן הבריאים והעליזים…

וברגע זה, כאשר אני עובר את המשמרת ליד פתח-הכניסה לבית-הכנסת ואלומת-אור, הבוקעת מבפנים מסנוורת את עיני – הריני נזכר לפתע בערב כל-נדרי אחד, ערב עצוב ומזעזע במחנה-שבויים גרמני לפני שנים מספר.

הריני חוזר בדמיוני לאותו צריף יהודי דל, גדוש על גדותיו אנשים. ענני-עופרת כבדים העיבו את השמים, גשם-זלעפות יורד בחוץ ובפנים האוויר ספוג טחב. קר מאוד בגוף וקר ועצוב בנשמה…

יד האויב הארור על העליונה בכל חזיתות המלחמה. צלב-הקרס מתנוסס ברמה על פסגת ההר אלברוס הקווקזי, דרך גרוזיה נמצאת כבר במטחי אש-התותחים הגרמניים ומדי פעם בפעם מביא הרדיו בשורות רהב חדשות בלוויית תופים וחצוצרות: סטאלינגראד נכבשה…

ואולם רוחו של ישראל – נצח היא. אף בתוך גוב-האריות לא פגה האמונה. קומץ יהודים לאומיים החלטנו לערוך את התפילות המסורתיות בימים הנוראים, על אף הכל: אף על פי שהימים הם "נוראים" באמת, למרות התנאים המחרידים, שבהם אנו נתונים, על אף העובדה שהננו כטרף בציפורני החיה ההיטלראית.

הקצין מירמלשטיין מלבוב רושם מתוך הזיכרון את נוסח התפילות העיקריות, כי אין לנו מחזור, ואנוכי ביחד עם העו"ד צרנקה מוורשה, בתור בעלי-התפילה, מתאמנים בכיכר המחנה בפרקי-חזנות מתאימים. קבוצה אחרת מסדרת את בית התפילה… בתוך המקלחת של הצריף, מקום שם הוקם ארון-קודש: שמיכה כהה, על הקיר, עליה סרט כחול-לבן ומגן-דוד, טבלה מקרטון עם עשרות הדברות ושני נרות בצדדים.

השומרים הנאציים כבר נועלים את הצריף. התריסים מוגפים והאור המהבהב של הנרות הדועכים משרה עצבון עד כדי אימה…

לאט לאט מתמלא האולם. נכנסים אנשי-הצבא היהודיים, כולם לבושים בגדי-חג וכובעיהם לראשיהם.

על פני כולם נסוכה ארשת רצינות וחגיגיות…

הנה נכנס המבורגר הקיטע מקאליש, אשר בהגנו על פולין בפני היטלר, איבד את רגלו הימנית למען "המולדת"… הנה ד"ר שטיין אשר למען אותה "מולדת" הקריב את שוקו הימנית… ודאי לא חלמו אפילו, כי אותה "מולדת", שיהודים כה רבים הקריבו למענה את חייהם, תגמול להם אחרי שחרורה בפוגרומים בחוצות קראקוב, לודז' ולובלין…

כחמישים איש נתכנסו באולם-התפילה. שני החברים הקשישים ביותר, הקפטן הרבנד והלויטננט לרהפט מקראקוב ניצבים משני צדי הקצין-החזן.

והנה פותח החזן חרישית בנעימה של עצבות ודיכאון באותו ניגון ישן של כל-נדרי – הניגון, אשר בנסיבות אלה מרעיד את כל מיתרי-הנשמה.

רבים מן החברים פורצים בבכי ובמחשבות חוזרים לביתם, לחירות, למשפחתם ולרבים, רבים מאוד משלהם שאינם עוד בחיים: הורים, נשים, ילדים, אחים…

והחזן, העו"ד צרנקה, קולו מגביר והולך, כאילו שאף שה"כל-נדרי" שלו יבקיע שחקים ויזעזע את כסא-הכבוד… כאילו רצה שתפילתו תגיע גם אליכם, אתם המאושרים בני-החורין…

והנה היום רואה אני אתכם, בני ארץ-ישראל, בעיני הדומעות מאושר, כי לפחות מכם נחסך אותו הגורל המר אשר התאכזר למיליוני אחינו באירופה, – למען תהיו משענת נאמנה לאלה ששרדו.

ובתור אחד מאלה, אשר ההשגחה העליונה שמרה עליו, בתור מי שהצליח להציל את חייו ולעבור בשלום את גיהנום אירופה המורעלת ואשר זכה לנשום עתה באווירת-החירות, הריני קורא לכם אחי: אל דמי לכם, עד שאחרון היהודים יצא מן היבשת המתאכזרת הזאת ויובא לכאן.

 

כתבות נוספות

חיילים יהודים בשרות הקייזר

הימים הנוראים של חיילי מלחמת העולם הראשונה

 




מחזור וורמס: סיפורו של המחזור העתיק שניצל בליל הבדולח ושרד את הגסטאפו

הסיפור הלא ייאמן על מחזור התפילות משנת 1272 שנעלם בליל הבדולח והוגנב ממרתפי הגסטפו

10 בנובמבר 1938, למחרת ליל הבדולח.

זכוכית מנופצת נצצה ברחובות, ושרידים מעלים עשן של בתי-עסק יהודיים ובתי-כנסת היו עדים אילמים לאלימות המשתוללת של האספסוף הנאצי בערב הקודם ולחורבן שנותר אחריה. דממה משונה נפלה על רחובות גרמניה באותו בוקר, אחרי מעצרם וגירושם של 30,000 יהודים מבתיהם למחנות הריכוז, שם ימתינו לגזרה. חרדה אחזה בלבה של הקהילה היהודית בעוד חבריה אומדים את הנזק, חרדים לגורלם ולמה שצופן העתיד.

ד"ר פרידריך מ' אילרט, מנהל המוסדות התרבותיים המקומיים והארכיונאי של העיר וורמס (וורמייזא), הבין מייד ששיעור הנזק עצום, רב וכבד עד שקשה לתפוס אותו. לא רק מקומות העסקים ובתי התפילה היהודיים עצמם אבדו בשריפות; קרוב לוודאי שגם המסמכים ההיסטוריים והארכיונים של הקהילה היהודית נפלו גם הם קורבן. בית הכנסת הגדול של וורמס עלה בלהבות, ואילרט חשש שיחד עם המבנה אבד גם ארכיון הקהילה, שהכיל מסמכים היסטוריים וספרים שאין להם תחליף.

דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

הארכיון כלל בין השאר את מחזור וורמס (וורמיזא) סדרת כתבי יד המורכבת משני כרכים, אחד שנכתב ב-1272 והשני ב-1280. במשך מאות שנים שימשו שני כרכי המחזור את חזני קהילת בית הכנסת הגדול של וורמיזא בזמן תפילות החגים.

שני הכרכים נכתבו על ידי מעתיקים שונים, ולא לגמרי ברור היכן. לפי הקולופון – הערת המחבר בסוף הספר – הכרך הראשון נכתב בידי ר' שמחה בר' יהודה הסופר. נראה כי המחזור נכתב בעיר וירצבורג בגרמניה לפי הערת שוליים שמופיעה בתפילת שביעי של פסח: "… כך מנהגו של וירצבורק." במקום אחר צויר סופר האוחז ספר, ובו כתוב: "יהודה הסופר מנורנברק [Nürnberg].  שמחה הסופר. שמעיה הצרפ[תי]" –  כך מתגלה משתתף שלישי בעשיית המחזור, כנראה הצייר.  נירנברג, עירו של אבי הסופר, אינה רחוקה מווירצבורג. בהתבסס על הערות אלה, ועל הציורים הכלולים בכתב היד, שיש להם דמיון לציורים בכתבי-יד לטיניים מווירצבורג, מקובל לחשוב שמקורו של הכרך באיזור זה.

נראה שפליטי קהילת וירצבורג הביאו את המחזור לוורמיזא לאחר חורבן קהילתם בשנת 1298.

המחזור, שכתוב על קלף בכתיבה מפוארת בכתב אשכנזי מרובע, כולל איורים ועיטורים שצוירו בדיו ובצבעים. עם השנים, חזנים שונים, שהמאוחרים בהם פעלו בסוף המאה ה-14, הוסיפו הערות שוליים משלהם לכרך הראשון, מה שמראה שהמחזור שימש לתפילה במשך מאות שנים.

דף ממחזור וורמיזא, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

כתב היד מהמאה ה-13 מכיל גם את הטקסט הנודע הקדום ביותר ביידיש: סופר המחזור כתב ברכה למי שנושא את המחזור הכבד לבית הכנסת. בתוך האותיות המרכיבות את מילת הפתיחה לתפילת טל, שנאמרת באופן מסורתי בפסח, מצויה הברכה המחורזת ביידיש:

גוּט טַק
אִים בְּטַגְֿא
שְ וַיר
דִּיש מַחֲזֹור
אִין בֵּיתֿ הַכְּנֶסֶתֿ
טְרַגְֿא

פירוש הברכה שתרגם חנא שמרוק: "הוא יום טוב יזומן (או יואר) למי שיישא מחזור זה לבית הכנסת" והיא מיועדת למי שעשה את דרכו אל בית הכנסת ונשא איתו את המחזור הכבד מאוד בדרכי העפר הלא סלולות של וורמס בימי הביניים.

 

ברכה לנושא המחזור החבויה בתוך האותיות "בדעתו". מתוך אוסף הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

במהלך חיפושו הנואש אחר מידע גילה ד"ר אילרט כי ארכיון הקהילה ניצל מהתופת שהחריבה את בית הכנסת הגדול, אך מקום הימצאו של הארכיון וסיפור הישרדותו נותרו בגדר תעלומה. הוא ביקש את עזרתן של עיריית וורמס וממשלת מדינת הסן לבלוש אחר מקור הארכיון, אך למרות מאמציו הכבירים, החיפוש לא הניב פרי.

כעבור שנים, בקיץ 1943, הוזמן ד"ר אלרט על ידי פקידי הגסטאפו המקומי לארמון בדרמשטאדט, כדי לסייע בפענוח כתבי-יד זרים. הוא הובל במורד מדרגות הארמון למרתף כדי לראות את הספרים. אחרי מבט חטוף על מה שהיה מונח לפניו, ד"ר אילרט הבין שהוא מביט בארכיונים של הקהילה היהודית של וורמס. לאחר חיפוש מהיר, הוא גילה שעמוק בתוך ערימת הספרים והמסמכים קבורים שני הכרכים של מחזור וורמס יקר הערך.

 

דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

ד"ר אילרט היה נחוש בדעתו להציל את הארכיון ואת המסמכים ההיסטוריים מפני ההשמדה המתבקשת בידי הנאצים. תוך סיכון אישי עצום, הוא החל להעלים באיטיות ובשיטתיות פריטים מהמרתף, והעביר את הארכיון למגדלי אחת הקתדרלות של העיר למשמרת, החלטה שהצילה את המסמכים מחורבן גם כאשר בעלות הברית הפציצו את העיר.

 

דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

הארכיון, יחד עם המחזור, שרדו את זוועות המלחמה, וב-1956 נפתח משא ומתן משפטי בנסיון להעביר את ארכיון וורמס לישראל. ביוני 1957, המחזור בן שני הכרכים הגיע לספרייה הלאומית של ישראל, לשימור ולשמירה, ושאר הארכיון של הקהילה היהודית של וורמס הועבר לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

 

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

כתבות נוספות

מי העז לטנף את תפילות ראש השנה בכתב היד העתיק?

האם השופר הוא קולו של האל?

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

חשיפה: סידור התפילה שנכתב על ידי ר' שָלֵם שבזי

הביצה שהתחפשה: סיפורו של הילד דן פגיס בשואה

מסע ייסורים של נטישה, יתמות, עקירה, טרנספורט, רעב ושהייה במחנות כפייה לבד - "הביצה שהתחפשה" הייתה דרכו של דן פגיס לספר את הסודות שנצר איתו מילדותו בימי השואה

"הביצה שהתחפשה", סיפור וצייר דן פגיס, עם עובד 1973

"הביצה שהתחפשה" היא יצירה קאנונית מהמוכרות והאהובות ביותר בספרות הילדים העברית לגיל הרך. בקריאה לילדים נתפס הסיפור כפשוט ומהנה, עם זאת קיים בו רובד נסתר ועמוק, שנקשר לביוגרפיה של המחבר ולתהליכים חברתיים פוליטיים בחברה הישראלית.

היה הייתה ביצה שלא רצתה להיות ביצה 

הסיפור נפתח ב"היה היה", בדומה לפתיחה במעשיות הגרמניות: היה הייתה ביצה, שלא רצתה להיות ביצה, והיא מתגלגלת לבד בעולם. ברוב המסע משפחתה כאילו אינה קיימת, ויש הרגשה שהיא באה משום-מקום כדמות במרחב ללא שורשים. פעמיים היא מחפשת חברים, אך הם מתעלמים ממנה ולכן היא מחליטה להתחפש למשהו אחר. היא מתנסה בשמונה תחפושות, בחלקן אבסורדיות, וכל מי שהיא פוגשת לועג לה ומשפיל אותה. לאחר שמונה ניסיונות כושלים מוצאת אותה אימא-תרנגולת, דוגרת עליה והמטמורפוזה מתרחשת: היא נעשית מביצה לאפרוח.

דן פגיס, שסיפר את הסיפור וצייר אותו, הקדיש את הספר באהבה לילדיו מרב ויונתן. האם ביצירה זו הוא מספר להם ולנו את סיפור חייו?

וכל הזמן הייתה רק מתגלגלת ומתהפכת 

כמו הביצה גם פגיס התגלגל לבדו בעולם. כשהיה בן ארבע עלה אביו לארץ בגפו ונטש את המשפחה, אימו מתה במפתיע והוא נשאר לגדול אצל משפחת אימו ברומניה. בגיל אחת עשרה הוא נעקר יחד עם יהודי עירו, מגורש ונשלח בטרנספורט אל מחנות הכפייה והריכוז שם הוא שוהה עד גיל ארבע עשרה. הוא שורד את השואה ובגיל שש עשרה הוא עולה לארץ במסגרת עליית-הנוער, אך אינו מתאחד עם אביו (שהקים משפחה חדשה ושאיתו היה לו קשר סבוך), אלא עובר להתחנך בחברת הנוער בקיבוץ מרחביה. לאחר עלייתו לארץ הוא משנה את שמו מסוורין לדן, וכל חייו הוא שומר זאת בסוד, ואינו מוכן לגלותו אף לאשתו עדה.

דן פגיס עם אביו, שנות ה-30. מתוך הספר "דן פגיס מחקרים ותעודות" בעריכת חנן חבר, מוסד ביאליק 2016


איזו צורה מוזרה יש לי, ממש צרה צרורה!

הסיפור הזה הוא סיפור חייו ומסע השפלותיו; בתחילה הוא התגלגל לבד בעולם. האם בתקופה זו הוא מנסה למצוא חן ולא מצליח? או להתקבל על-ידי אחרים? מוכן לאבד את זהותו, אך אף אחד אינו מקבל אותו? אולי הוא אינו רוצה להיות יהודי ורואה ביהדותו צרה צרורה? או אולי סודותיו אודות הישרדותו היו קשים מנשוא?

ואכן, במקביל למסע הייסורים של הביצה עובר גם הילד והנער דן (סוורין) מסע ייסורים של נטישה, יתמות, עקירה, טרנספורט, רעב ושהייה במחנות כפייה לבד, וכל חייו הוא נוצר את סודותיו ומסרב לדבר על קורותיו בשואה.

בפתח שירו "המזכרת" הוא כותב: "העיר שנולדתי בה, רדאוץ במחוז בוקובינה, פלטה אותי כשהייתי בן עשר. בו ביום שכחה אותי, כמו את המת, וגם אני שכחתי אותה. כך היה נוח לשנינו." השכחה לא הייתה דבר נוח אלא דבר הכרחי מפני שהזיכרון היה כואב מדי, הקהילה שממנה בא, קהילת יהודי רדאוץ, נמחתה מעל פני האדמה.

 פתאום היה לה רעיון נפלא: היא תתחפש למשהו אחר!

היצירה הזאת דנה באיבוד זהות, בניסיונות הנואשים להידמות לאחרים, ובניסיונות הכושלים להתחפש למישהו אחר. את מירב האנרגיה משקיעה הביצה בבריחה מעצמה ומיעודה. כל הדמויות שבהן נתקלת הביצה אינן מוכנות לקבל אותה, ומוצגות כמנוכרות וחסרות אמפתיה. הביצה מוצגת ביצירה כדמות מוזרה וכחסרת תועלת, למרות שבמציאות יש לביצה ערך רב, יותר מאשר לרוב הדמויות שאליהן היא רוצה לחבור או שאליהן היא מבקשת להתחפש.

ההתייחסות לביצה באופן זה משותפת הן לדמויות, שהיא פוגשת במסע הייסורים שלה, והן לביצה עצמה. חוסר הקבלה מוצג כטוטאלי, כזה שאין בו שום פן חיובי: אין לה מיומנות שיש לאחרים: לעמוד, לקפוץ, ללכת. יש לה צורה מוזרה ממש צרה צרורה, היא חסרת תועלת והיא מתגלגלת ומתהפכת – במשמעות הסמלית מדובר באדם הפכפך ומתגלגל גם ממקום למקום וגם מדמות לדמות. הכישלון מביא אותה לדיכאון.

"הביצה שהתחפשה" מתחפשת לפטרייה ומבקשת להיות כאחת הפטריות. ציור של דן פגיס מתוך הספר "הביצה שהתחפשה", עם עובד, 1973


סוף-סוף אתה אתה

רק המפגש עם אימא-תרנגולת מחזיר את הביצה לשורשים וגואל אותה. כתוצאה מהמפגש האינטימי עם האם, חלה בביצה המתגלגלת לבדה בעולם מטמורפוזה ומשהו בקע בה, נפתח בה ופרח בה, והיא השיבה אותה למצב של תנועה וקבלה מוחלטת. הביצה הופכת לאפרוח, שכולל שינוי מגדרי מנקבה לזכר.

מיהי האימא המיוחלת, שלא הייתה למשורר, שמביאה עימה את השינוי ואת הגאולה?

האם זו לאה גולדברג, מורתו שהכירה בו, ובאמצעותה הוא עובר מטמורפוזה; משהו בוקע בו, נפתח, ומכניס בו חיים חדשים? או אולי זו האישה שאיתו ומשפחתו החדשה? או אולי זו השירה – הן שירתו והן שירת ימי הביניים שכה אהב ולימד וחקר – שמחזירה אותו לשורשים?

פגיס נעשה למשורר ומתרגם עברי, מרצה בכיר וחבר סגל האוניברסיטה, חוקר שירת ימי הביניים ובשנת 1973 זוכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.

דן פגיס בימיו כסטודנט בסמינר הקיבוצים. מתוך הספר "דן פגיס מחקרים ותעודות" בעריכת חנן חבר, מוסד ביאליק 2016


תני לי להתגלגל בעולם

במקביל לביצה מתחיל בחברה הישראלית, החל מאמצע שנות השישים, תהליך של אובדן זהות. הישראלים רוצים להיות כמו כל הגויים, תוך תהליך של חיקוי והתבוללות. אך גלי האנטישמיות לא פסו מן העולם. חזרה שלנו לשורשים תביא עימה מטמורפוזה, תגבש את זהותנו, ותאפשר את מימוש היסודות היצירתיים המצויים בתוכנו הן בתחום האישי והן בתחום החברה בישראל והתהליכים המתרחשים בה.

רבדים שונים בחברה מזדהים עם היצירה, מפרשים אותה והיא רלוונטית ומרגשת עד היום:

בקורס להנחלת הלשון לנשים מבוגרות בחרו המשתתפות ביצירה זו כחומר שהותיר בהן את החוויה העזה ביותר. לטענתן היצירה שימשה משל לגורלן בארץ. במעברה ביקשו להפכן לישראליות, בחייהן בשכונה ניסו לחנך אותן לתרבות שאינה שלהן. הן מוצאות עצמן, לטענתן, רק במוצאן העדתי המקורי. הן גם אמרו שרק כאשר הביצה מקבלת את עצמה כפי שהיא, היא מסוגלת להיות פורייה.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

למאמר המלא של ד"ר שמעונה פוגל – הגלוי והסמוי בספרות הילדים העברית לגיל הרך כביטוי לבעיות יסוד בחברה הישראלית – הביצה שהתחפשה דן פגיס

 

כתבות נוספות

דן פגיס חוזר אל הקרון החתום

אדון המשוררים אבות ישורון

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג