איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

במלחמת יום כיפור, חוסר הסדר בצבא הוליד אלתור ישראלי. טנקיסטים שהצטרפו לקרב בעמק הבכא לא הכירו את האזור ולא מצאו מפה. גזיר עיתון ששמר אחד מהם סייע בקרב שהסתיים בניצחון. אנחנו עזרנו למצוא אותו.

אמנון כפכפי במלחמת יום הכיפורים

שרה, 3:22pm
תודה על בחירתך לשוחח איתנו. ספרן יתפנה מיד לקבל את שיחתך.
שרה, 3:22pm
הנכם משוחחים כעת עם שרה.
שרה, 3:22pm
שלום, וברוכים הבאים לשרות הצ'ט של הספרייה הלאומית. במה אוכל לעזור?
אמנון, 3:23pm
שלום שרה, אני מבקש לדעת אם אוכל למצוא אצלכם עותק מהעמוד הראשון בעיתון הארץ מתאריך 7.10.1973 ?
(שיחה שהתקיימה בצ'ט בין אמנון כפכפי לשרה יהלומי משירותי הייעוץ של הספרייה)

***

אמנון כפכפי שהה בבית הוריו ברמת השרון בחופשה מהצבא, כשלפניו עוד ארבעה חודשי שירות סדיר לפני השחרור. בסמוך לשעה שתיים בצהריים הפרה אזעקה את השקט של יום כיפור 1973.

כמה חודשים לפני כן עזב כפכפי את תפקידו כמפקד טנק בגדוד 82 חטיבה 7 של השיריון. לכן גם לא הוזעק חזרה לגדוד. למרות זאת, הוא מיהר ללבוש מדים בעודו מנסה להרגיע את אמו ש"יהיה בסדר", ואביו הסיע אותו לכביש גהה. משם התקדם כפכפי בטרמפים לבסיס הקבע של הגדוד, מחנה נתן ליד באר שבע.

כשהגיע לבסיס מצא אותו כמעט ריק. הוא לא ידע אז שחבריו לגדוד עלו כבר בערב יום כיפור בטיסה משדה התעופה שליד באר שבע לשדה התעופה מחניים שבצפון, קיבלו טנקים וציוד ממחסני החירום במחנה פילון שליד ראש פינה, ונשלחו להילחם בחזית רמת הגולן. שליש הגדוד, הסגן שהיה בבסיס, הורה לו ולחיילים הבודדים הנוספים שהגיעו לבסיס להישאר שם ולסייע במטלות שונות.

החיילים היו רחוקים מהחזית הקריטית, היכן שנמצא הגדוד שלהם. כפכפי התקשר למפקדת גייסות השריון. מפקד הגייס, קצין שמונה להחליף את האלוף שהפך למפקד האוגדה בשדה הקרב, שאל אם יש טנקים במחנה. כפכפי השיב שמול לשכת המג"ד יש טנק T-54, שלל ממלחמת ששת הימים. מפקד הגייס אמר: "אני שולח מוביל לקחת את הטנק", וכפכפי נאלץ להודות שהתבדח, וששלד הטנק משמש כאנדרטה ואינו שמיש. לשאלתו ענה לו מפקד הגייס שהם זקוקים לטנקיסטים בחזית אך לא יכולים לשלוח רכב לאסוף אותו ואת האחרים.

כפכפי אמר לשליש בבסיס, נתן, שאחרי יומיים של עבודה קשה, הוא וחבריו מבקשים לצאת להתרעננות ב"גלידה מונטנה", שהייתה במרחק הליכה מהבסיס. הסגן אמר לו: "אין בעיה, ואל תשכחו להביא גלידה גם לי כשתחזרו". החיילים אכן הלכו לאכול גלידה, כפכפי התקשר לאמו מטלפון ציבורי והסביר לה שהוא בבסיס ליד באר שבע ואין מקום לדאגה, ואז חצו שבעת הטנקיסטים את הכביש והחלו במסע טרמפים צפונה, אל החזית.

***

 

טנקים סוריים פגועים ליד תעלת הנ"ט בעמק הבכא (ארכיון צה"ל)

 

אמנון, 3:27pm
ביום זה, היום שלאחר פרוץ מלחמת יום כיפור התפרסמה מפה של איזור הקרבות בגולן. המפה הזו היתה המפה היחידה שהיתה לי בעת שנלחמתי באיזור עמק הבכא. האם אוכל לקבל עותק ממפה זו או מהעמוד הראשון כולו?
שרה, 3:29pm
נוכל לשלוח לך את התמונה, אך אם תגיע לכאן, תוכל לצלם בעלות הרבה יותר נמוכה
אמנון, 3:29pm
אני לא בטוח אם המפה התפרסמה ב-7 או ב-8 באוקטובר, איך אוכל לברר זאת קודם שאזמין את הדף?
שרה, 3:30pm
אני מוכנה לבדוק לך
אמנון, 3:30pm
אהיה אסיר תודה…

(שיחה שהתקיימה בצ'ט בין אמנון כפכפי לשרה יהלומי משירותי הייעוץ של הספרייה)

***

"נתבקשתי על ידי היסטוריון שחוקר את המלחמה לכתוב את כל מה שהיה", מספר כפכפי. "מה שהיה בעצם, ומייחד את הסיפור של הטנק שלי במלחמה, זה שבגלל הברדק שהיה בימים הראשונים של המלחמה בעצם נאלצנו, אני וחבריי לטנק, לפעול בצורה מאוד מאוד לא שגרתית. אף אחד בצבא לא באמת חשב שככה ייצאו אנשים למלחמה. זו הייתה יוזמה של החבר'ה שבאו מחופשות, כבר לא היו שייכים ליחידה ובעצם הפסיקו להיות טנקיסטים כמה חודשים קודם לכן, חבר'ה שבחרו לנסוע לחזית והגיעו לשם בטרמפים. לקחו טנק בלי זיווד – שאי אפשר לירות בו מהתותח ושאין בו מקלעים, רק אפשר לדרוס איתו – והשלימו ציוד בטנק (כשמצאו טנקים נטושים של צה"ל ליד בית המכס העליון). השלמנו הכול חוץ ממפה, כי אסור להשאיר מפות".

***

"טיפסנו במעלה הגבעה והגענו, עם שחר של יום שני, ה-8 באוקטובר למחנה פילון. במשרד המבצעים לא ידעו לעדכן אותנו היכן בדיוק נמצאת היחידה שלנו, אבל באופן כללי נאמר שחטיבה 7 קיבלה אחריות על הגזרה הצפונית ושגדוד 82 כבר לא קיים. 'חדשות' אלו נשמעו לי מופרכות שהרי אנו עוסקים ב'יום קרב' שהתארך לו. כולנו זכרנו את הבטחת המפקדים שצוות שיפגע בטנק אויב יזכה בבקבוק שמפניה.

 

אמנון כפכפי בטנק במהלך במלחמת יום הכיפורים

 

במחנה פילון התאחדנו עם ארבעת החבר'ה שיצאו לדרך איתנו מ'גלידה מונטנה' ויחד החלטנו שכדאי שנלך לאכול ארוחת בוקר. איתרנו את חדר האוכל וביקשנו מהנגד האחראי שיתן לנו אוכל או לפחות כמה ככרות לחם וגבינה. הוא סירב בטענה שאין לנו אישורי הצבה לבסיס ולכן אנחנו לא זכאים למזון. עזבנו את המקום בידיים ריקות. מצאתי עיתון של יום האתמול ובו מפות קטנות של 'זירות הלחימה בדרום ובצפון'. גזרתי מתוך העמוד את מפת רמת הגולן שהיתה בגודל של כ-5X9 ס"מ ובה ציור של הכנרת ומימינה קו קשתי המסמל את הגבול… טמנתיה בכיס הסרבל וזו היתה המפה ששימשה אותנו מעתה ואילך".

(מתוך הספר "אשנב 3 – מלחמת יום הכיפורים שלי, קורותיו של צוות טנק" מאת אמנון כפכפי)

***

שרה, 3:30pm
אתה ראית את העיתון, ולקחת אותו אתך כשיצאת למלחמה?
אמנון, 3:31pm
ראיתי את העיתון וגזרתי את המפה הקטנה ושמרתי אותה בכיסי. כשהגעתי לימ"ח לקבל טנק כבר לא היו מפות לחלוקה וכך ניווטתי על פי הגזיר עיתון…
שרה, 3:32pm
לא יאמן…
אמנון, 3:32pm
אכן.
שרה, 3:32pm
לפני שלכל בן שש היה כלי ניווט בטלפון
אמנון, 3:32pm
אני כעת כותב זכרונות ואשמח לצרף להם את אותה מפה שהייתה מפה סכמטית לחלוטין.
אמנון, 3:33pm
ב-1973 לא היו טלפונים ניידים…

(שיחה שהתקיימה בצ'ט בין אמנון כפכפי לשרה יהלומי משירותי הייעוץ של הספרייה)

 

אמנון כפכפי בעמק הבכא, במקום שבו נפגע הטנק

 

***

"ידעתי שלא אוכל למצוא את המפה במאגר עיתונות יהודית היסטורית ושצריך לחפש מיקרופילם", מספרת יהלומי. "ידעתי שצריך לעזור לו פה. הוא חשב שהמפה התפרסמה בעיתון "הארץ" וחיפשתי ומצאתי במיקרופילם מפה כזאת מה-8 באוקטובר, יומיים אחרי פרוץ המלחמה. הייתי בטוחה שזו המפה שליוותה אותה ושלחתי לו אותה."

***

2017-01-01 18:02 GMT+02:00 Sara Yahalomi:
שלום אמנון,
שוחחנו בצ'ט ביום רביעי בשבוע שעבר, לגבי מפת רמת הגולן שחיפשת בעיתון "הארץ".
אני שמחה לבשר לך שהיא נמצאה, בעמוד השני של העיתון שהודפס ב- 8.10.1973 (בתקווה שזו אכן המפה הנכונה).
היא מצורפת למייל הזה, בשני פורמטים : כ-pdf וגם כ-jpg.
אני חייבת להודות שהסיפור שלך מאד ריגש אותי, והיה לי הכבוד למצוא את המפה ששרתה אותך נאמנה בקרבות.

(רק רציתי להבהיר, על מנת שלא ליצור ציפיות מוטעות בעתיד, שזה אינו שרות סטנדרטי שהספרייה נותנת).

בברכה,
שרה יהלומי | ספרנית
מחלקת יעץ, אגף שרותי קהל

***

שרה שלום,
מאד נעים לפגוש (ולו רק בצ'ט) מישהו (או מישהי) שמבטיח וגם מקיים, מישהו שמוכן לחרוג מדפוסי העבודה הרגילים ומישהו שסיפור פשוט מלפני 43 שנים עדיין מרגש אותו.
המון תודה לך על עזרתך.
[…]
האם בדקת את עיתון הארץ של ה-7.10.73? נדמה לי ששם התפרסמה מפה עוד פחות מפורטת ובלי ההסבר היכן הסורים תקפו. אני לא משוכנע שזו אכן המפה שהייתה לי אז. אולי אני בכלל טועה והמפה המדוברת פורסמה בידיעות או מעריב. בכל מקרה אני חושב שהיא היתה בעמוד הראשון ב 7.10.
[…]
אין לי ספק שרה שמה שעשית עבורי הוא יוצא דופן ולא שרות סטנדרטי שהספרייה נותנת, ועל כך אני מודה לך מאוד.
דרשי בבקשה בשלום אחיינך השריונר ומסרי לו שישמור על עצמו.
בברכה,
אמנון כפכפי.

***

יהלומי המשיכה לחפש את המפה בארכיון הממחושב של ידיעות אחרונות שהספרייה מקושרת אליו, ומצאה שם מפה שמתאימה לתיאור ושאותה שלחה לאמנון כפכפי.

 

המפה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" 7.10.1973

 

2017-01-12 18:15 GMT+02:00 Sara Yahalomi:

שלום אמנון,
מצורף צילום מפה שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות מ-7 לאוקטובר 1973.
בברכה,
שרה יהלומי | ספרנית
מחלקת יעץ, אגף שרותי קהל

***

שרה שלום,
אין כמוך!
זו המפה בדיוק כפי שזכרתי אותה. אמנם היא לא ב"הארץ" ולא בעמוד הראשון אבל אחרי כל כך הרבה שנים הזיכרון מתעתע. מכל מקום זו היא ללא ספק המפה היחידה שהייתה בידי ושבעזרתה ניווטנו את הטנק שלנו בכל הזמן שהיינו בגולן עד שהטנק שלנו נפגע והושמד בקרב הבלימה האחרון בעמק הבכא.
תודה מקרב לב על כל העבודה שהשקעת.
בברכה,
אמנון כפכפי.

***

ושרה יהלומי מוסיפה: "זו הייתה פנייה מרגשת במיוחד. את מדמיינת את המצב? ארבעה בחורים בטנק ואין להם מפה ביד! לכל דבר קטן היום אנחנו משתמשים ב-waze והם נלחמים עם מפה מעיתון! זה נשמע כל כך הזוי ויוצא דופן שהחלטתי להתגייס ולעזור. היה מרגש גם למצוא את המפה וגם לקבל מאמנון את האישור שזו אכן המפה שהוא חיפש.

"יש לי אחיין שהוא טנקיסט אז הסיפור נגע בי בצורה יותר אישית", מספרת יהלומי. "העבודה ביעץ טכנית הרבה פעמים, אבל מה שמרגש בה הוא שמאחורי החיפושים הטכנים יש אדם שיש משמעות גדולה עבורו למידע שנמצא. אמנון יצר קשר בצ'ט אבל כל אחד מאיתנו פה משיב לכ-800 צ'אטים בשנה ולמרות זאת, היה משהו מיוחד בפנייה הזאת."

***

ההיכרות של כפכפי ושאר הטנקיסטים עם הגיאוגרפיה של רמת הגולן הייתה מוגבלת. את האימונים שלהם הם עשו בסיני. לפני גיוסו היו כפכפי והוריו בשליחות בשגרירות ישראל בוושינגטון, ולכן לא הכיר את רמת הגולן, שנכבשה זמן לא רב קודם לכן.
"המפה שגזרתי מהעיתון (והייתם נפלאים בלאתר אותה) הייתה מפה של כמה ס"מ, סכמטית לחלוטין," אומר כפכפי. "היו משורטטים ומצוינים בה הכנרת וקו הגבול. מפה שכמעט אין לה שום ערך, אבל בכל זאת זו הייתה המפה היחידה שהייתה בנמצא. ולכן גזרתי אותה ושמתי בכיס.

"מעבר לקטע הנוסטלגי, 43 שנים אני זוכר את המפה שאיתה הסתובבנו, זו אינדיקציה שמצביעה על עניין חוסר המוכנות וחוסר היכולת שלנו להתארגן בצורה טובה. לצאת עם טנק לא כשיר, לצאת עם אנשים שכבר לא טנקסיטים והיו טנקיסטים רק בעברם, שעל דעת עצמם וביוזמתם האישית החליטו לצאת למלחמה והגיעו לחזית ולקחו חלק בקרבות הכי משמעותיים והכי חשובים שהתחוללו במהלך מלחמת יום כיפור ברמת הגולן. הלחימה על רמת הגולן הייתה על גבולות הארץ ממש. הסורים הגיעו כמעט עד לכנרת".

 

המפה שנתלשה מהעיתון

 

***

כפכפי בראיון ל"ישראל היום", 12.9.2013, על חידוש הקשר עם שמוליק זמל, שהיה איתו בטנק באותו קרב: "עברנו יחד קטע קצר אבל מאוד אינטנסיבי. לא הכרנו לפני המלחמה ובסך הכל היינו יחד יומיים, אבל היינו בקרבות הבלימה הקשים ביותר. בסוף קרב הבלימה האחרון בעמק הבכא הטנק שלנו נפגע, חבר שלנו לטנק נהרג והרביעי בטנק נהרג זמן קצר לאחר מכן, בדרך לאזכרה של אחיו שנהרג במלחמה. זמל ואני נפצענו. נוצר מצב שידעתי ששניים מהצוות שלי נהרגו ואחד אני לא יודע מה מצבו, אם הוא חי או לא ואם כן מה עבר עליו מאז, ולכן היה לי חשוב למצוא אותו ולשחזר זיכרונות".

 

שלום בורשטיין ז"ל, חברו לטנק של אמנון כפכפי. בורשטיין נהרג בקרב בעמק הבכא

 

***

אימייל משמואל זמל לכפכפי:

"היינו 'בורג קטן' מכלל המערכת אך כמו שנאמר בחנוכה – 'כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן…'
וכן, אפשר לתאר את אותו הבוקר בעמק הבכא כשובר שוויון, בו ניצח הצד שלא נשבר כי בסוף בסוף היה לו עוד קצת כח ואנחנו היינו (כמו כל אחד מהלוחמים האחרים) ה'עוד קצת' שהכריע!
מסור ד"ש חמה למיקי ושמור על עצמך.
מאחל לכם בריאות טובה והנאה מהנכדים.
ברעות ובהוקרה רבה
שמוליק"

***

"יצאנו עם חשש לגורל המדינה", מסכם כפכפי, "ורפול באמת אמר על הלוחמים בחזית הצפון: 'אתם אלה שהצלתם את המדינה'. היום קוראים לדברים חתירה למגע / יוזמה / היינו חברה שהבינו את המשמעות ועשינו את מה שצריך כדי לנסות ולסייע בעניין, ובסופו של דבר גם הצלחנו. ועשינו את זה ללא מפה אמיתית".

תודה לאמנון כפכפי על הרשות לפרסם את ההתכתבויות.

האם גם אתם מחפשים ידיעה היסטורית בעלת משמעות מיוחדת עבורכם? בואו לחפש או לדפדף באתר העיתונות היהודית היסטורית JPRESS. אולי תמצאו אותה שם.

מזמינים אתכם לפנות לשרותי הייעוץ שלנו. אפשר דרך הצ'ט, ואפשר גם בוואטסאפ.

הטורים בחרוזים שסייעו לנצח במלחמת ששת הימים

האם היו אלה המקאמות של חיים חפר שבזכותן הושג הניצחון במלחמת ששת הימים? נעמי שמר חשבה שכן.

גם בזמן קרבות ששת הימים המשיך המשורר, הסופר ואיש הפלמ"ח חיים חפר לחבר את טורו הקבוע ב"ידיעות אחרונות". את תור המקאמות (פרוזה מחורזת) הקדיש חפר להעלאת המורל הלאומי לפני ובזמן המלחמה, ולהשתאות מהניצחון הישראלי המרהיב לאחר המלחמה.

 

"היום הגדול", "היום האפור" ו"יום השלום" – שלושת הטורים של חפר ביומה השני של מלחמת ששת הימים

 

ביומה השני של המלחמה, ב-6 ביוני 1967, חיבר חפר טור לכבוד "היום הגדול" ובו שלח מסר חד משמעי לקוראות הטור (אולי מתוך הנחה שקוראיו הקבועים לוחמים עתה בחזיתות השונות):

"לבשנה את השמלות הכי יפות וענודנה צמידים ועגילים / קשטו את בתיכם בשטיחים והניפו דגלים / צאו אל הרחוב עם חיוכים מאירי עיניים / חבקו את כל הנפגש בדרכיכם ונשקוהו על שתי הלחיים".

היות שטרם התבררו תוצאותיה של המלחמה, הועיד חפר תפקיד נוסף לקוראות במידה ותטה הכף נגד צה"ל: "ואם יהיה צורך והכרח / תצאנה למלחמה הנשים עם סכיני המטבח."

גם ביומה השני של המלחמה סירב המשורר הנערץ לסיים את טורו בנימה לוחמנית, ובמקום זאת ייחל ליום בו ניקח אוטובוס אגד ישיר "סתם ככה לטיול בקהיר / אולי נוכל עוד פעם, אם יהיה לנו חשק / לנסוע לקנות בשוקי דמשק".

 

"היינו כחולמים", הטור-שיר שפרסם חיים חפר ב-9 ביוני 1967

 

ביומה החמישי של המלחמה התברר מעבר לכל ספק גודלו של הניצחון. הדבר בא לידי ביטוי בטורו של חפר, אשר זכה לשם "היינו כחולמים". בהשראת כיבושי צה"ל בארץ התנ"ך, העלה חפר בדמיונו מפגש בין רמטכ"ל המלחמה יצחק רבין לבין דוד המלך.

"הר הבית שוחרר", מספר הרמטכ"ל למלך ומבטיח לו שלא רק חיילי צה"ל הם אלו שזכו בניצחון: היה זה מאמץ משותף ובין-דורי בין ישראל המודרנית ללוחמי עברה: חטיבה שלמה של לוחמי מצדה, אנשי בר-כוכבא, "וליד אלה שמענו היטב את הצעדים / של כל הנרצחים הטבוחים והשדודים / של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים".

שלושה שבועות מתום המלחמה שלחה נעמי שמר פתק קצרצר לחברה הוותיק. על גבי תוכניה מודפסת של "ירושלים של זהב" כתבה מחברת השיר מספר מילות שבח לחיים חפר על תרומתו למורל הלאומי:

"לחיים – אני מכירה 4 טורים שניצחו במלחמה:
הטור של טליק, הטור של אריק. הטור של יפה – והטור של חפר.
נעמי שמר"

 

מזמינים אתכם לעונה השנייה של "קוטנר חופר בספרייה", והפעם על המוזיקה של 1967. כל הפרטים כאן:

 

בואו לבקר אותנו בספרייה עם סיורים מיוחדים לכבוד יום ירושלים. כל הפרטים כאן:

 

כתבות נוספות:

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

"משחק הניצחון": הכירו את מונופול ששת הימים

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

ב-27.3.1948 לפני כמעט 70 שנה, יצאה מירושלים שיירת נבי דניאל, אל גוש עציון הנצור. עיכוב בדרך חזרה אל ירושלים הוביל לקרב ארוך וקשה. תמונות היסטוריות מהארכיונים מספרות את סיפור השיירה

 "אורך כזה של שיירה עוד לא ראתה ירושלים"

"שיירת מזון גדולה ובה גם ציוד ותגבורת אנשים גדולה הגיעה בשלום לגוש עציון, בבוקר יום השבת, לאחר כמה התנגשויות קלות עם אנשי כנופיות שנזדמנו לאורך הדרך. השיירה שיצאה מירושלים בבוקר, פירקה את מטענה ויצאה שוב לירושלים אחרי שעה 11."

כך בפשטות מתאר עיתון "דבר" מה-28.3.1948 את תחילת הדרמה הגדולה של שיירת "נבי דניאל" שיצאה יום קודם לכן מירושלים.

נבי דניאל הייתה שיירה ענקית, עמוסה ב-120 טון ציוד ואספקה שהיו מיועדים לגוש עציון הנצור. היו בה כ-45 מכוניות משא, 4 אוטובוסים משוריינים ו-14 משוריינים שאחד מהם פורץ מחסומים וכ-150 איש ואישה שבאו להישאר בגוש עציון הנצור ולעזור בהגנה על המקום. את השיירה ליווה גם מטוס קל שכונה "פרימוס" (בגלל הרעש) שהיה מצויד בפצצות.

"הטור הממוכן – יוצא לדרך. אנשים ברחובות מלווים בעיניים כלות את השיירה החולפת 'שיחזרו בשלום'. ילדים מנופפים בידיהם לשלום. 2000 שנה לא נראה ריכוז כזה של שריון, נשק, קשר ואנשים בידי היהודים כבאותו יום. השיירה חלפה בבטחה ובאיטיות דרך תחנת הרכבת. חלפה על פני בתי מר אליאס והתקדמה לכיוון בית לחם בדרך לגוש עציון. הדרכים עדיין שוממות. בית לחם החלה מתעוררת. נסיעה שגרתית?"

(מיומנו של אהרן (רוניק) גלעד מדגניה א'. מתוך ספרו של יואב רגב 'הגדות נוספות מתש"ח', אחיאסף, 2016)

 

שיירת האספקה מגיעה לירושלים
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

שמחת אנשי הגוש הנצור

שיירת נבי דניאל עשתה את הדרך במהירות והגיעה אל גוש עציון בסביבות השעה תשע וחצי בבוקר.

"אין לתאר במילים את שמחת אנשי הגוש הנצור, היה זה חג ממש," סיפר י' בן-יעקב, אחד הלוחמים בשיירה, על קבלת הפנים שזכו לה עם הגיעם אל הגוש הנצור אחרי חודש שבו לא הגיעה אליו אף שיירה.

את האספקה היה על אנשי השיירה לפרוק בתוך חצי שעה ואז לצאת לדרך מיד, בטרם יספיקו ערביי האזור לגייס כוחות ולהקים מחסומים שיעמדו בדרכה.

אנשי השיירה ואנשי הגוש מיהרו לפרוק מהרכבים את הציוד הרב. העבודה התבצעה על פי לוח הזמנים, אך כשהסתיימה, עוד לא הייתה השיירה מוכנה לצאת לדרך.

 

פריקת שיירת נבי דניאל על יד "האלון הבודד"
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

העיכוב הגורלי

היו כמה גורמים שתרמו ליציאה המאוחרת מהגוש, אך כפי הנראה, האשמים העיקריים בעיכוב הגורלי היו פר ושתי פרדות שלמרבה הצער לא היה במה להאכיל אותם בגוש עציון ועל כן הסכימו אנשי השיירה להביא אותם לירושלים. העמסת הפר והפרדות על המשוריין הייתה מבצע מורכב שגזל זמן רב. עיכוב משמעותי נוסף נגרם בשל הניסיון לחלץ ולהעמיס מטוס קל שהגיע לגוש עציון באותו החודש, נפגע ונשאר תקוע במסלול הנחיתה.

 

פינוי הפרדות במשוריין מכפר עציון לשפלה
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

בזמן המאמצים לחלץ את המטוס ולהעלות את הפרדות לרכב, חיכו אנשי השיירה בשדה פתוח. זמן ההמתנה הלך והתארך והם העבירו אותו במנוחה קלה, בפטפוט עם חברים ואפילו בהנצחת הרגע בתצלומים. אם הם שכחו עד כמה קריטית.

היציאה המהירה לדרך, היה זה רק לרגע, הם ידעו שבזמן הזה מתארגנים הערבים לחסימת הכביש לירושלים ושהעיכוב הגורלי עלול להעמיד את חייהם בסכנה גדולה.

 

אנשי השיירה נחים ומצטלמים בזמן העיכוב
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

לבסוף, אחרי יותר משעת של איחור, יצאה השיירה לדרך.

 

שיירת נבי דניאל עוזבת את הגוש

 

הקרב

"שיירה שיצאה אתמול לכפר עציון הגיעה בשלום. שיירה שחזרה מכפר עציון לירושלים נתקלה בדרכה בשורת מחסומים והותקפה באש חזקה. מגיני השיירה נכנסו בקרב עם המתקיפים. זה 12 שעות נטוש קרב במקום בין מגיני השיירה ובין ריכוזים רבים של ערבים.

שיירת מזון גדולה ובה גם ציוד ותגבורת אנשים גדולה הגיעה בשלום לגוש עציון, בבוקר יום השבת, לאחר כמה התנגשויות קלות עם אנשי כנופיות שנזדמנו לאורך הדרך. השיירה שיצאה מירושלים בבוקר, פירקה את מטענה ויצאה שוב לירושלים אחרי שעה 11.

מיד עם צאתה אל הכביש הראשי בדרכה חזרה לירושלים, נתקלה השיירה במחסום ופרצה אותו. השיירה פרצה גם כמה מחסומים נוספים והיתה נתונה כל הזמן בקרב אש עם ריכוזים גדולים של כנופיות מסביב אשר נסוגו פעם בפעם, לאחר שנגרמו להן אבידות.

אך ליד בריכות שלמה, מצפון לבית-לחם, ליד הכפר הערבי נאבי-דניאל החולש על הסביבה והנמצא 8 ק"מ מדרום לירושלים, נתקלו במחסום כבד ובאש חזקה של כוחות ערביים גדולים. משעה 12 ועד למסירת הידיעה עדיין נמשך הקרב ופרטים ברורים טרם נודעו.

לפי שמועה אחת הצליחו אנשי הליווי של השיירה לרדת מהכביש לפרוץ פנימה ולכבוש את קבוצת הבתים הקיצוניים של הכפר נבי דניאל. 

הם התבצרו בתוכם ועונים באש חזקה ונגרמים אבידות לתוקפים. 

הצבא שנתבקש לצאת  למקום עוד בשעות הצהרים, סירב לעשות זאת.

ממקור אחר נמסר כי כוחות צבא יצאו בערב לאזור הקרב, אולם לא נודע עדיין דבר על כך ממקורות מוסמכים.

קיים קשר מתמיד עם אנשי המגן במקום ותגבורת של יחידות קרב עבריות יצאה למקום.

עד למסירת הידיעה, נודע ממקור מוסמך על 7 פצועים. לא נתאשרה הידיעה על הרוגים וגם הידיעה ששודרה ב"קול-המגן בירושלים" אשר לפי היה הרוג אחד, התבססה על אי הבנה וכוונתה היתה לישעיהו רייזמן, שנהרג אתמול אחר הצהרים ברמת-רחל."

 

 עיתון "דבר" מה-28.3.1948
מתוך "עיתונות יהודית היסטורית"

 

נוכח העיכוב פשטה השמועה על השיירה הצפויה ומאות כפריים חמושים הציבו מחסומים בדרך היוצאת מן הגוש, והמתינו לה. המטוס שליווה את השיירה זיהה את האיום והזהיר מפניו, ובמקביל, מטוס משטרה בריטי העביר אזהרה דומה.
את המחסומים הראשונים הצליח פורץ המחסומים שנסע בראש השיירה לפרוץ, אבל במבואות בית לחם, על יד בריכות שלמה, נתקל פורץ המחסומים במחסום שביעי גדול במיוחד. הוא לא הצליח לפרוץ אותו והותקף באש כבדה. הוא הידרדר אל תעלה בצד הכביש וניתק מהשיירה.
מפקד השיירה, צבי זמיר, פקד על הנהגים לשוב לגוש עציון, אבל רק חלק מהרכבים הצליחו בכך. בשטח נותרו 41 רכבים שנפגעו מהאש העזה. היו בהם 180 לוחמים. בטעות, דיווח המפקד על מקום ההיתקלות כעל נבי דניאל, וזה השם שנחרת בזיכרון ושעל שמו נקראת השיירה מאז.
כמאה מאנשי השיירה ממכוניות המשא, מצאו מסתור בבית בודד בצד הכביש. על גגו הקימו עמדה והציבו מקלעים ובפתחו הציבו לוחמים לשמור. אל תוך הבית היה ירי בלתי פוסק במשך שעות ארוכות. בתוכו נחבאו האנשים רעבים, עייפים וצמאים. הכדורים חדרו פנימה ובחוץ ניטש קרב גדול בין הלוחמים העבריים ללוחמים הערביים.

 

 הבית שבו התבצרה שיירת נבי דניאל
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

באותה עת, ניהלו קרב נפרד 15 הלוחמים בפורץ המחסומים התקוע והמנותק מהשיירה. הם היו במצב ביש: כמה מהם נפצעו ולא היו יכולים לעזוב את המשוריין בגלל מצבם, האחרים חששו לצאת בגלל הערבים שהקיפו את המשוריין וירו עליו ללא הפסק.
כעבור שעות ארוכות שבהן לא הצליחו לחלץ אותם, ציווה מפקד המשוריין על הפצועים קל להימלט מהרכב ולרוץ אל גוש עציון. המפקד שלא נפצע בעצמו, החליט להישאר במשוריין עם הפצועים קשה, וכאשר קרבו אליהם הלוחמים הערבים, הוא פוצץ את המשוריין עליהם ועל היושבים בו. על מעשהו זה זכה המפקד זרובבל הורביץ בעיטור הגבורה.
בבית שבו התבצרו הלוחמים התבוננו באימה בנעשה: "הצליפות לתוך החדר הלכו ורבו, כדורים חדרו ומספר הפצועים הלך וגדל. כדור שחדר פנימה היה גורם לבהלה. כל אחד דימה בנפשו, כי המקום בו יושב רעהו בטוח יותר, ושאף להחליף את מקומו. הפצועים קשה הרגישו רע ולא היה לנו מים לנקות את פצעיהם ולהרטיב את שפתיהם… הצליפות נעשו פראיות יותר ויותר. במעבר בין שני החדרים נפצע אחד הנהגים ברקתו… הוא מת במקום…"
(הדסה אביגדורי-אבידב מתוך ספרו של יואב רגב 'הגדות נוספות מתש"ח', אחיאסף, 2016)
בקרב השתתפו, בפעם הראשונה בקרבות מלחמת השחרור, גם מטוסים. הללו, שיהיו לימים חלק מחיל האוויר הישראלי, הטילו פצצות וניסו להעביר מזון ונשק ללוחמים. הם לא הצליחו להתקרב די ללוחמים ואילו הלוחמים יכולים היו רק בקושי לצאת מהבית המבודד או מהעמדות שלהם, ולהגיע אל הציוד. וכך, גם המטוסים לא הכריעו את הקרב.
הקרב נמשך והסתבך, נעשה יותר ויותר ברוטלי והתארך, ולא הייתה בררה אלא לבקש את עזרת הבריטים. הם הגיעו למקום למחרת היום, ב-28.3 בצהריים, והכריזו על הפסקת אש. על הלוחמים העבריים היה למסור את נשקם. זה היה רגע קשה עבורם, מפני שהם לחמו לשמור על הנשק שלא ייפול בידי הערבים, ונאלצו להתבונן בבריטים מפרקים אותם מנשקם ואז מעבירים אותו לאוייביהם.

 

קצין בריטי בזמן המשא ומתן
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

אנשי השיירה, אנשי הצלב האדום והסהר האדום
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

 

150 מול אלפים

עיתון "הבקר" מה-30.3.1948
מתוך "עיתונות יהודית היסטורית"

 

בקרב הקשה עמדו לוחמי שיירת גוש עציון מול אלפי לוחמים ערבים. 15 לוחמים נפלו בקרב (בטעות ציינו במשך שנים רק 14 הרוגים, הנהג חיים פיבלוביץ נחשב לנעדר עד שנת 1996). מהשיירה הארוכה והעמוסה אבדו 10 משוריינים, 4 אוטובוסים, 25, משאיות משוריינות ו-150 כלי נשק. השיירה שהצליחה להבקיע בקלות את הדרך אל גוש עציון ולהביא אליו אספקה רבה ואנשים שייעזרו להגן עליו, הוכתה מכה קשה ואיומה, אך רוב חבריה הצליחו בסופו של דבר לחזור לירושלים בשלום.

 

אנשי השיירה לפני היציאה לדרך
הארכיון לתולדות גוש עציון – "אז" – רשת ארכיוני ישראל

מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד

 

כתבות נוספות:

יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר – הרעות של חיים גורי

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה

הטקס הקבלי העתיק שאיפשר את זיהוים של חללי מחלקת הל"ה

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

 

בקרו ב"אז" רשת ארכיוני ישראל:

הפעם הראשונה בהיסטוריה בה נעשה שימוש במילה "ציונות"

המילה 'ציונות', שמסמלת את רצון העם העברי לשוב לארצו, נכתבה לראשונה דווקא בשפה הגרמנית. את המונח אימץ הרצל מהאדם שבעתיד יהפוך לאחד מגדולי מתנגדיו

הקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה בשנת 1939

ציונות – מונח מלא משמעות לעצם הווייתנו. מילה שקישרה ועדיין מקשרת את העם היהודי לארץ ישראל, עליה רבים כל כך חלמו, גם כאשר עוד נראתה רחוקה מאוד. אך המדהים מכל הוא שאת המונח הזה המציא הוגה דעות מרתק, שבשלב מסוים הפך את עורו ונהיה לאחד ממנהיגי העדה החרדית.

את המונח "ציונות" המציא מי שהיה עתיד להיות מזכיר "אגודת ישראל" החרדית-אורתודוקסית, ובהתאם לכך גם מתנגד גדול לתנועה הציונית.

לחצו לתמונות נוספות של נתן בירנבוים מאוסף שבדרון
נתן בירנבוים, אוסף אברהם שבדרון

המונח הופיע בפעם הראשונה ב-1 באפריל, אבל ממש לא מדובר במתיחה. מילה זו, שמסמלת את רצון העם העברי לשוב לארצו, נכתבה לראשונה דווקא בשפה הגרמנית. את המונח "ציונות" אימץ הרצל מהאדם שבעתיד יהפוך לאחד מגדולי מתנגדיו.

 

זהו תיעוד של הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש במילה "ציוני".

"ההכרה כי הרעיון הציוני נכון הוא ובר-ביצוע, תכבוש חוגים רחבים יותר ויותר ותסלק משפטים קדושים שנתהוו בתקופת ההתבוללות". את המשפט הזה כתב נתן בירנבוים בכתב-העת שלו "זלבסט-אמאנציפאציון" ("שחרור עצמי", בתרגום לעברית), במאמר תחת הכותרת "למען כבודו ושלומו של עמנו", שהתפרסם ב-1 באפריל 1890. את השימוש במילה "ציוני" – ובגרמנית "ציוניסטיש" (Zionistisch) – לא מציג בירנבוים כחידוש או כהמצאה חדשה, אלא כפתרון לאנטישמיות, לעומת התבוללות.

משם, המונח "ציונות" על נטיותיו השונות החל להופיע בדרך קבע במאמריו של בירנבוים.

והנה כך, ארבעה חודשים לאחר מכן, שוב משתמש בירנבוים במונח "ציונות" – כערך וכתפיסה שתשיג את מה שלא הצליחה להשיג ההתבוללות:

"המטרה שלמענה נאבקו לשווא הלוחמים למען ההתבוללות, תתגשם על ידי הרעיון הציוני. הוא אשר יזקוף את עמידתם הכפופה של היהודים".

(התרגום מגרמנית מופיע בספר "הגותו הציונית של נתן בירנבאום" מאת יהויקים דורון)

וככה זה נראה שנתיים אחר כך:

 

"ציוניסמוס" (Zionismus)

כאן ניתן לראות את המילה "ציונות", "ציוניסמוס" (Zionismus), מופיעה בכותרת ב"זלבסט-אמאנציפאציון" במאמרו של בירנבוים "עקרונות הציונות", בגיליון שיצא בחודש פברואר 1892.

 

קראו עוד:

הרצל: ספרים, מאמרים, תמונות, ועוד

התנועה הציונית: סיפורים, מנהיגים, תמונות ועוד