לראשונה: התגלתה המודעה שפרסם פרנץ קפקא בעיתון ציוני נודע

התגלית המרעישה של ארכיונאי בספרייה הלאומית שופכת אור חדש על הקשר בין קפקא לתנועה הציונית.

תצלום מפארק השעשועים המפורסם בווינה, ה"פראטר"(Prater), משמאל לימין: פרנץ קפקא, אלברט ארנשטיין, אוטו פיק, ליזה וולטש, צולם ב-1913. התמונה לקוחה מתוך ארכיון אלברט ארנשטיין בספרייה הלאומית

בסתיו 1911 הציע קארל הרמן לגיסו, פרנץ קפקא, להצטרף אליו בהנהלת מפעל לייצור אזבסט שהקים לאחרונה. האפשרות של הכנסה נוספת עבור המשפטן שעבד ב"חברה הממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות" קסמה לו, על אף שראה בחובותיו במפעל מטרד בירוקרטי נוסף בחייו הבירוקרטיים ממילא. על סמך עובדה זו מיהרו ביוגרפים רבים של קפקא לבטל את תרומתו להצלחת המפעל וקבעו שהמשפטן והסופר ניצל כל הזדמנות כדי לחמוק מחובותיו המקצועיות.

מודעה שמצא לאחרונה ד"ר סטפן ליט, ארכיונאי בספרייה הלאומית, שופכת אור חדש על פעילותו של קפקא במפעל ועל הקשר המפתיע שבין פעילות זו ובין התנועה הציונית.

 

ביטוח, אזבסט וציונות בקונגרסים של וינה

שנתיים לאחר שהצטרף אל גיסו בהנהלת מפעל האזבסט, אנו מוצאים את קפקא בתקופת שפל חדשה בחייו. נאבק בנדודי שינה, מוטרד מפחדים שנבעו מהאירוסין הטריים לפליציה באואר וממחסום כתיבה שסירב להניח לו, השאיר קפקא את ארוסתו בברלין ועלה על רכבת. היעד שלו ושל שותפו למסע, הסופר אוטו פיק, היה וינה. התאריך – ספטמבר 1913.

 

פרנץ קפקא ופליציה באואר, תמונה משנת 1917. מקור: Mondadori Portfolio/Getty Images

 

בווינה, ביקש קפקא לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. ראשית, היה עליו להשתתף בקונגרס הבינלאומי השני לשירותי הצלה ומניעת תאונות מטעם עבודתו הממשלתית. שנית, הסתקרן להשתתף בקונגרס הציוני שנפתח כשבוע קודם לכן.

קפקא ופיק הגיעו לווינה מספר ימים לפני פתיחת קונגרס הביטוח. הם ניצלו את יומם הראשון בבירת האימפריה האוסטרו-הונגרית כדי לבקר את חברם, הסופר והמשורר האקספרסיוניסטי החשוב אלברט ארנשטיין. גם אם העדיף להעביר את שעותיו הראשונות בעיר לבדו ובאנונימיות מוחלטת, ידע קפקא כי עליו לבקר את ארנשטיין – מי שהיה המבקר הראשון של יצירתו הספרותית.

 

כתבות נוספות:

חשיפה: המחברת ללימוד עברית של קפקא

הפעם הראשונה בהיסטוריה שנעשה שימוש במילה "ציונות"

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

 

 

לאחר שהעבירו מספר ימים בבילויים שונים בעיר, פנה קפקא להשתתף בדיונים של הקונגרס הציוני ה-11. כמעט עשרת אלפים משתתפים הגיעו מכל קצוות העולם היהודי לקונגרס. אם עד אז ראה קפקא בציונות ביטוי מעורפל וחמקמק של לאומיות יהודית, עתה פגש את התנועה הציונית ככוח מאורגן ואקטיבי, גם אם לא חיובי במיוחד.

עד גילויו של ד"ר סטפן ליט, הסתכם הידע שלנו על פעילותו של קפקא בקונגרס הציוני ברשמים המעטים שסיפק קפקא במכתב לארוסתו ב-13 בספטמבר של אותה שנה. העדות של קפקא מהקונגרס מלמדת על יחס שהוא לכל הפחות לא מחמיא: "צרחות ללא קץ", מריבות קטנוניות ותיאור של עסקן ציוני טיפוסי כאדם בעל "ראש עגול קטן ולחיים קפואות". המשפטן והסופר לא התרשם כלל וכלל ממה שראו עיניו.

אך מסתבר שלא בכך הסתכמה תרומתו של קפקא לקונגרס. במהלך רפרוף אקראי בגיליון המיוחד שהוציא העיתון הציוני "Die Welt" לכבוד הקונגרס הציוני בווינה, גילה ד"ר ליט פרסום שמשך את תשומת ליבו: מודעה למפעל אזבסט "בבעלות הרמן ושותפיו" – אותו מפעל שהקימו וניהלו קפקא וגיסו הרמן משנת 1911. היות שלא היה לאיש ממשפחתו של קפקא קשר ממשי עם התנועה הציונית, ולאור העובדה שקפקא עצמו השתתף בישיבות הקונגרס לו הוקדש הגיליון, סביר שהיה זה הוא עצמו שקנה את המודעה והריצהּ בעיתון הציוני הנודע.

 

המודעה למפעל האזבסט של קפקא וגיסו הרמן, המודעה הופיעה בעיתון הציוני "Die Welt"

 

בעדנו או נגדנו? יחסו של קפקא לתנועה הציונית

במהלך עשרות השנים שעברו מאז מותו ממחלת השחפת ב-3 ביוני 1924, ניסו חוקרות וחוקרים רבים לספק תשובה החלטית לשאלת הציונות של קפקא: מה חשב על התנועה הציונית בתקופות שונות בחייו? האם תמך בה? האם התנגד לה? אנו יודעים שבשנת 1917, אותה שנה בה אובחנה מחלתו, החל ללמוד עברית. לקראת מותו אף ציין את רצונו לבקר ביישוב העברי בארץ ישראל – חלום שנקטע בגלל מחלתו הקשה. ועדיין, לא נתיימר לספק תשובות חד משמעיות, וייתכן שגם אין כאלה בנמצא.

המודעה שהתגלתה בעיתון ציוני כה חשוב, עיתון שהקים בנימין זאב הרצל עצמו, מלמדת אותנו שבדומה לרבים וטובים לפניו ואחריו – גם אחד מגדולי הכותבים המודרניסטיים במאה העשרים לא בחל בשילוב הסקרנות הפרטית שלו בנוגע לתנועה הציונית עם עסקיו הצדדיים.

הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר סטפן ליט, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

 

התנועה הציונית: סיפורים, מנהיגים, תמונות ועוד

בום! ההגדה הקומוניסטית שמפוצצת את הבורגנים

הכירו את הגדת הפסח מרוסיה הסובייטית שאיחלה (ביידיש) למסובים בליל הסדר: "בשנה זו מהפכה כאן. בשנה הבאה – מהפכה עולמית!"

"בשנה הבאה בירושלים" היא הקריאה שליוותה (ועוד מלווה) יהודים מכל רחבי העולם כשהם מסיימים בקריאת ההגדה. בזמן הסדר, הארוחה הלא נגמרת של יהודים בפסח, מספרים ההורים לילדיהם בכל דור על שחרור אבותיהם ואמותיהם מהשעבוד במצרים. בכל דור ובכל מקום, חוץ מברוסיה הסובייטית.

השנה היא 1922 ויהודי סובייטי בשם משה אלטשולער לוקח על עצמו את המשימה הרת הגורל: יצירת הגדה סובייטית שתסייע למפלגה הקומוניסטית בהפצת האידאולוגיה המהפכנית שלה. השפה בה נכתבה ההגדה שחיבר אלטושלער (היא הגדת קומוסומולישה – קאמאסאמאלישע), הייתה יידיש.

 

שער הגדת קומוסומולישה

 

וכיצד מפיצים את אידיאל המהפכה הקומוניסטית באמצעות חג הפסח? אחד השינויים הראשונים שהכניס משה אלטשולער היא קריאה חדשה שתסגור את ההגדה: "בשנה זו מהפכה כאן. בשנה הבאה – מהפכה עולמית!"

רעיון גרוטסקי בהרבה שפיתח אלטשולער הוא בדיקת חמץ מסוג חדש: כפי שהיהודים מצווים לבער את החמץ שנותר בבית, כך ביערה ומבערת ברית המועצות את החמץ הבורגני שנותר ברוסיה. עם פרוץ המהפכה שרפה בריה"מ קולאקים, בעלי אדמות גדולים וכל גורם אנטי-מהפכני שעלול לבגוד במהפכה מבפנים. אך העבודה טרם הסתיימה.

 

ביעור חמץ בורגני

 

בשפה קשה זו ביקש אלטשולער לעודד את בניה ובנותיה הצעירים של המהפכה לזנוח כל זיקה למסורת אבותיהם המעוותת ולהימנע מפיתויים מסוכנים אחרים כמו תמיכה בציונות או בבונד. על ידי תרגומה ועיבודה של ההגדה ליידיש הנגיש אלטשולער את אידיאל המהפכה הסובייטית לא רק עבור יהודי רוסיה עצמה, אלא עבור יהודי אירופה כולה.

ההגדה מלאה בדוגמאות בהן אלטשולר מנכס את המסורות של ליל-הסדר על מנת להעביר את הרעיונות של קומוניסטים של המהפכה הסובייטית. למשל ביחץ הקומוניסטים שוברים את הקשר בין האליטה ובין אמצעי הייצור, בכורך הקומוניסטים אוכלים את הבוסים והבורגנים המדכאים את מעמד הפועלים וכמובן קרבן הפסח שנראה מאד מסורתי לעומת השינויים האחרים של אלטשולר.

 

יחץ, הגדת קומוסומולישה

 

כורך, הגדת קומוסומולישה

 

קרבן הפסח, הגדת קומוסומולישה

 

אבל סלחו לנו אם אנחנו נעדיף להישאר בליל הסדר שלנו עם "בשנה הבאה בירושלים!"

 

תודה לאוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית, ד"ר יואל פינקלמן, על הסיוע בהכנת הכתבה.

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

פסח: הגדות, מאמרים, שירים ועוד

 

כתבות נוספות שאנחנו בטוחים שתיהנו מהם:

תפריט לסדר הפסח: מתכוני האימה של שנות הארבעים בעולם האשה

תעלומה: מדוע נמלטות הארנבות מההגדה של פסח?

הגדת תל אביב משנת 1933 מלמדת כמה מעט השתנה כאן מאז

הגדות בכתב ברייל




היסטוריה בתמונות: הפעם הראשונה שביקר אותנו מיסטר פרזידנט

רגע אחרי שסיפק לישראל רכבת אווירית של נשק במלחמת יום הכיפורים, יצאו ההמונים בישראל לרחובות כדי להגיד לנשיא ניקסון תודה. ובדיעבד גם להיפרד, כי חודשיים אחר כך יהפוך גם הוא להיסטוריה בצל פרשת ווטרגייט. צפו בתמונות מהביקור.

16 ביוני 1974. הביקור של ראשון הנשיאים האמריקנים המכהנים למדינת ישראל החל פחות משנה אחרי שהסתיימה האיומה שבמלחמות ישראל עד אותה התקופה, מלחמת יום הכיפורים.

 

 

מרבית אזרחי המדינה, אלו שהשכול חדר לחייהם ואלו שלא, הרגישו תחושה של יתמות.

 

 

הביקור היה אמור להוות התחלה חדשה, לספק רוח גבית לניסיונותיו של ראש הממשלה הטרי יצחק רבין להניע את שיחות השלום עם האויבות הגדולות של אותה מלחמה ארורה, ובראשן מצרים.

 

 

התמונות מאותו ביקור מתעתעות: הן חושפות היטב את צהלות השמחה וההתרגשות של אזרחי המדינה לנוכח הכבוד שנפל בחלקם, בו בזמן שהן מסתירות את העובדה שהאורח הנשיאותי היה נלהב פחות.

 

 

הביקור ההיסטורי התאפיין כולו באווירת נכאים. טרוד בשפל הפוליטי שאליו נקלע, הרגיש ריצ'רד ניקסון כיצד סקנדל ווטרגייט דוחק אותו אט אט מהמשרה הרמה בעולם.

 

 

טקס קבלת הפנים שהתקיים לכבודו בנמל התעופה בן גוריון הכיל אולי מילים חמות, אך ארך בקושי חמש עשרה דקות. קברניטי המדינה הופתעו מהסירוב הראשוני של הנשיא לבקר ביד ושם, וכשכבר השתכנע שסירוב יהווה עלבון לאזרחי המדינה, רעמו על סירובו לחבוש כיפה בזמן הביקור.

 

 

אך העלבון, אם היה כזה, הושם בצל: אזרחי ישראל זכרו לנשיא את משלוחי הנשק החיוניים שסיפק לצה"ל במהלך המלחמה.

 

 

חודשיים לאחר אותו ביקור, הדהים ניקסון את אזרחי הרפובליקה החזקה בעולם כשהודיע על התפטרותו ממשרת נשיא ארצות הברית, ובכך – יחד עם ביקורו בישראל – קבע שני תקדימים היסטוריים בתוך חודשיים ימים.

כל התמונות לקוחות מביקור הנשיא ניקסון בישראל. 16-17.6.1974. התמונות מאוסף דן הדני, הספרייה הלאומית. 

 

כתבות נוספות:

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

מבצע קוקה קולה: כך הבסנו את החרם הערבי

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

1931: דרייפוס מגיע ארצה ב-100% גרמנית!

"לשם מה ולמה עלינו לשבת ולהביט אל צלב הקרס הענקי? לא די שראינוהו שם?"

סיפורו של הסקנדל שהסעיר את עולם התיאטרון בשנת 1944.

מתוך ההצגה "לא אמות כי אחיה". תמונה: ארכיון תיאטרון הבימה

באמצע העלאת הצגת בכורה בתאטרון הבימה קם אחד המוזמנים, סופר מכובד וידוע, וצעק "הפסיקו את ההצגה הזו!"

הזמן: 6 במאי 1944, ההצגה: "לא אמות כי אחיה" של הסופר והמחזאי דוד ברגלסון (שנרצח שמונה שנים מאוחר יותר על ידי סטלין), הצופה הזועק חמס: גרשון שופמן.

 

גרשון שופמן ורעייתו

 

הפרשה עוררה את אחד הפולמוסים הסוערים שהיו בציבור הישראלי סביב הצגת תאטרון – ולא נערוך השוואות לימינו, אין צורך. גיבורו של המחזה הוא אברהם בר, יהודי המתגורר בברית המועצות, ששכל את בנו הראשון במלחמת העולם הראשונה ואת בנו השני במלחמת העולם השנייה. במערכה השנייה, בשעת שיחה המתנהלת על הבמה בין קצין גרמני לבין חייט יהודי, קם גרשון שופמן וצעק "זהו חוסר טעם, הפסיקו את ההצגה הזו".

 

כמה משחקני ההצגה – מזכירתו של המפקד הנאצי וצלב הקרס על מעילה

 

ברשימה קצרה שפרסם ב"דבר" כתב שופמן: "לשם מה ולמה עלינו לשבת ולהביט אל צלב הקרס הענקי? לא די שראינוהו שם?… האין משום חילול הארץ וה'בימה' בעצם הדקורציה? ולשם מה ולמה שואל אני עליי לראות פרטי התעללות נאצית, פרטים איומים בביצועים שחקנים יהודים, שישימו עצמם נאצים?"

 

הרשימה שפרסם שופמן ב"דבר"

 

שחקני ההצגה רתחו. שלושה ימים אחרי הסקנדל,  טרחו כולם וחתמו על מכתב מחאה לאגודת הסופרים. מכתב זה התגלה השבוע ב"גנזים" – "הפרעה בלתי מרוסנת כזאת למהלך הצגה תיאטרונית במעמד-כבוד של הצגת בכורה, נראה לנו שיש להגדירה כשערורייה שעוד לא הייתה דוגמתה בקורות הבמה העברית".

 

 

שחקני הבימה נגד שופמן. דורשים לקרוא אותו לבירור (ארכיון גנזים)

 

לארכיון הדיגיטלי של  גנזים באתר "אז-רשת ארכיוני ישראל"

 

 

כתבות נוספות:

אורי צבי גרינברג כועס: לא רוצה נדבות

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

1931: דרייפוס מגיע ארצה ב-100% גרמנית!

נומה בני – דרכו האחרונה של שלום עליכם