הטקס הקבלי העתיק שאיפשר את זיהוים של חללי מחלקת הל"ה

כאשר הובאו חללי הל"ה לקבורה בהר הרצל הוקדשו מאמצים רבים לזיהוים אך רק 23 מגופות הלוחמים זוהו בוודאות. הרב אריה לוין גייס לפתרון הבעיה את השיטה הקבלית "גורל הגר"א"

הלווית הל"ה ד' בשבט התש"ח 1948. צילום: ארכיון תולדות גוש עציון

"פעמיים ירדה ההלוויה מהכפר לשיפולי הגבעה מעל הוואדי, מקום שנכרה קבר-אחים גדול בתוך חורשת האורנים הצעירים. נושאי המיטות, חיילים, אנשי המשק והקרובים צעדו דומם בשביל היורד. מחזה נוגע עד הלב היה דמותה של אֵם אצילה ושקטה שצעדה מאחרי האלונקה, בידה תמכה את ראש בנה יחידה המת, שבלט במקצת מתחת לכיסוי שעל גבי האלונקה – כאילו חי בנה ולטיפת האם תקל עליו" (מתוך יומן כפר-עציון, 18 בינואר, 1948).

35 אנשי מחלקת הל"ה, שעליהם פיקד דני מס, יצאו בדרכם לתגבר את גוש עציון הנצור בלילה שבין 15 ל-16 בינואר 1948. לפנות בוקר התגלתה המחלקה, כותרה על ידי אלפי ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נהרגו בקרב שנמשך כל היום.

 

12 מצבות נותרו ללא שם

יומיים אחר כך גילה את הגופות מפקד המשטרה הבריטית בחברון, הימיש דוגן. הוא התכוון להביאן לקבורה בכפר עציון, אבל עד שעשה זאת, הספיקו ערביי הכפר צוריף להתעלל בגופות ולהשחית אותן. הדבר הוביל, מאוחר יותר, לבעיה בזיהוי החללים.

הלווית הל"ה. ד' בשבט התש"ח 1948. צילום: ארכיון תולדות גוש עציון

 

הלווית הל"ה ד' בשבט התש"ח 1948. צילום: ארכיון תולדות גוש עציון

מספר חודשים לאחר סיום מלחמת העצמאות, בסוף 1949, החל מבצע שיזם הרב הראשי בצה"ל, הרב שלמה גורן, להבאת הנופלים בחזיתות השונות לקבר ישראל. כך הובאו למנוחות גופותיהם של נופלי גוש עציון, בהן לוחמי מחלקת הל"ה, בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

חלקת הל"ה בהר הרצל

 

בעת הקבורה הזמנית בכפר עציון הגופות זוהו במאמץ רב, אך לאחר נפילת הגוש אבדו פרטי הקבורה ולא היה ידוע מי קבור והיכן. בשל כך, כשהובאו הגופות לקבורה קבועה בהר הרצל היה צורך בזיהוי מחודש שלהן, ורק עשרים ושלוש מתוכן זוהו. על שתים עשרה מצבות לא צוין שם. המשפחות שבניהן לא זוהו פנו אל רבה של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק, וזה הציע להם לפנות אל הרב אריה לוין ולבקש ממנו שיערוך טקס קבלי הנקרא "גורל הגר"א" אשר באמצעותו יזוהו הגופות.

 

הפסוקים שנתנו תשובה בדרך פלא

הרב אריה לוין נודע כאיש חסד וכונה "רב האסירים" מפני שהיה נוהג במשך שנים, עוד בתקופת המנדט הבריטי, ללכת רגלית בכל שבת ולבקר את האסירים בבתי הכלא, לעודד את רוחם ולכתוב להם מכתבים. בפרט נודעו ביקוריו אצל אסירי המחתרות ואצל עולי הגרדום. הוא ביקר בקביעות גם בבית החולים "הנסן" למצורעים שבטלביה כדי לעודד את יושביו. הוא עצמו השתתף בסידורי הלוויה והזיהוי שנערכו לפני קבורת החללים בכפר עציון ב-48.

"גורל הגר"א" היא שיטה המיוחסת לגר"א מווילנה, אשר נערכת באמצעות פתיחת ספר תנ"ך באופן אקראי וקישור הפסוקים המופיעים בעמוד לשאלה העומדת על הפרק. מטרתו של הטקס היא לקבל תשובה לשאלות בעלות חשיבות רבה. אם אין רמז בפסוק, מדלגים לפסוק הבא המתחיל באות בה מסתיים הפסוק.

הרב אריה לוין. צילום: אוסף אדי הירשביין

הרב לוין סירב בתחילה לעשות זאת, אך לאחר ששוכנע שהדבר יעזור ל"סגירת מעגל" אצל המשפחות – נעתר לבסוף. במקרה זה, הרב קיבל לידיו מצד אחד את רשימת החללים שמקומם לא היה ידוע, ומהצד השני – קיבל תרשים של מקומות הקברים ללא שם (חלילה לא היה צורך לחפור קברים או לחלל את כבוד המתים). אז עבר על התרשים, קבר אחר קבר, וניסה לשייך פסוק לכל קבר.

ספר התנ"ף שנדפס באמסטרדם תס"א ששימש את הרב אריה לוין לטקס. צילום: מתוך הספר "איש צדיק היה"

על פי ספרו של שמחה רז "איש צדיק היה", בדרך פלא מלאכתו של הרב היתה קלה. בתחילה הופיעו מספר פסוקים כלליים שרמזו על השם "הל"ה", ולאחריהם – ללא הפסקה – הופיעו אחד עשר פסוקים הרומזים על שמות החללים לפי סדר קבורתם שבתרשים. בחלק מהפסוקים הופיע שמו המפורש של החלל. באחרים – רמז ברור. לחלל ה-12, יעקב קוטיק ז"ל, לא נמצא פסוק, אך לא היה בכך צורך: לפי זיהויים של שאר החללים היה ברור היכן הוא קבור.

פרוטוקול "הפלת גורל של הגר"א לגבי שנים עשר הקברים בקבר הל"ה בהר הרצל". מתוך הספר "איש צדיק היה"

 

12 נרות האירו את קיר המזרח

וכך מתאר העתונאי יצחק דיש את המעמד:

"היה זה יום חמישי, שעת לילה. עלו לישיבה, אשר בעליית הבית הקטן והצנוע של רבי אריה, בשכונת "משכנות" (שכונה קטנה בקרבת שוק מחנה-יהודה). בהיכל, השרוי בחשיכה, הודלקו י"ב נרות, אשר האירו את קיר המזרח, שארון הקודש ניצב לידו. הנוכחים היו: רבי אריה ועמו חתנו ובנו. מבין ההורים השכולים נמצאו שנים: מר ראובן מס ומר יצחק דב הכהן פרסיץ. הם פתחו באמירת "תהילים".

"דממת קדש שררה בהיכל. הנרות הדולקים הוסיפו למעמד נורא זה. פתחו את התנ"ך מבלי לדעת או לכוון דף ועמוד. לאחר כל פתיחה עלעלו שוב דרך עלמא, שבע פעמים, וכך חזרו על המעשה שבע פעמים, וקבעו שלפי אשר יימצא, יקבע של מי הוא קבר פלוני לפני שיסמנו בו את המצבה. וזה הכלל הנקוט: הפסוק האחרון בעמוד צריך לכלול את שמו, או רמז לשמו של אחד מאלה שמחפשים את זיהויו".

הכתבה שפורסמה ב"חרות", 21 במאי, 1965. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

לעיתים מוטב להניח להולכים

לאורך הדורות נשמעו בקרב רבנים שונים הסתייגויות ממנהג זה הנעזר, כביכול, באמצעים מאגיים. אך למרות התקדמות המדע, עד היום לא פנו בני המשפחות בבקשה לנסות ולזהות את 12 החללים בשיטות מתקדמות יותר כגון בדיקת סמני DNA, והם נותרו קבורים על פי הזיהוי של "גורל הגר"א".

הרב לוין התגורר במשך שנים רבות ברחוב הר גריזים שבשכונת משכנות ישראל שבירושלים. לאחר מותו נקרא הרחוב על שמו, וכך גם רחובות בערים אחרות. ביולי 2005 הנפיקה החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות מדליה לזכרו – ואף הוצא לאור בול הנושא את דיוקנו.


הנה הסבר נוסף על השיטה הקבלית, מפי אבשלום קור:

 

 

לקריאה נוספת בנושא

"איש צדיק היה: מסכת חייו של רבי אריה לוין". מאת שמחה רז. הוצאת ש. ז'ק, ירושלים

"הגורל" ב"אתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון

הארכיון לתולדות גוש עציון באתר רשת ארכיוני ישראל

 

 

מה בירכו יהודי הגניזה לכבוד חג החנוכה?

אספנו כמה ברכות ואיחולים לחג שנמצאו בגניזת קהיר

מכתב בערבית-יהודית, בו איחל הכותב לנמענו "בהדה אלאיאם אלשריפה (בימים אלו הנכבדים), אלמכצוצה אלמעהודה באלנסים (המפורסמים ומוכרים ב'הנסים') מי שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה יעשה עם הדרתך הקדושה ועם שאר הצאן הנבזה [מילה מטושטשת] כל נביא וחוזה"

חג החנוכה זכה למעמד חשוב אצל יהודי הגניזה, אף שאיננו באופן רשמי 'חג'.

אנשים שלחו זה לזה במכתבים ברכות ואיחולים כמו "מי שעשה נסים לאבותינו בימים האלו ובחודש הזה יעשה עמנו ועמכם נסים ונפלאות". אספנו כמה ברכות ואיחולים כאלו שנמצאו בגניזת קהיר.

 

קטע ממכתב בערבית-יהודית. הכותב שולח ברכות לנמען ולקרובים רבים המבורכים "באפצ'ל אלסלאם" (בשלום רב-חסד, נגיד), ומבקש לשלוח את שלומו ("סלאמי") גם "ללמולי (לאדוני) אלשיך יעקוב ש'צ' (ראשי תיבות 'שמרו צור'), ואלשיך ט'אהר, וסאיר אלאצחאב (ושאר החברים)"

 

אדם אחר באמצע המאה ה-11 שלח לידיד נכבד הזמנה "שנתוועד למחר בבית הכנסת", והוסיף איחול: "אלוהים ישים ימי החנוכה עליו ועל כל אשר לו סימן טוב וסימן ברכה".

 

"אלוהים ישים ימי החנוכה עליו ועל כל אשר לו סימן טוב וסימן ברכה"

 

אדם נוסף, שכתב מכתב בערבית-יהודית, איחל לנמענו "בהדה אלאיאם אלשריפה (בימים אלו הנכבדים), אלמכצוצה אלמעהודה באלנסים (המפורסמים ומוכרים ב'הנסים') מי שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה יעשה עם הדרתך הקדושה ועם שאר הצאן הנבזה [מילה מטושטשת] כל נביא וחוזה".

 

"בהדה אלאיאם אלשריפה אלמכצוצה אלמעהודה באלנסים"

אף התכנסויות משפחתיות לא נעדרו – במכתב ששלח יוסף לקרוב משפחתו הוא כותב: "ואנא אקול אנני אצל אליכם עלי אלחנוכה (ואני אומר כי אגיע אליכם לכבוד החנוכה)".

 

"ואנא אקול אנני אצל אליכם עלי אלחנוכה"

 

חג חנוכה שמח!

 

(שני המכתבים הראשונים נמצאים בספרית אוניברסיטת קיימברידג', וסימנם TS10J 14.9, TS8J22.7. המכתב השלישי, בערבית-יהודית, נמצא בספרית ה-JTS וסימנו ENANS2.5. הביקור המשפחתי בחנוכה נזכר במכתב באוסף לואיס-גיבסון, LIT2.140)

 

הכתבה פורסמה במקור בדף הפייסבוק "גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום"

 

 

בואו לקרוא ולשתף סיפורים, תמונות ומוזיקה מהעולם והמורשת היהודית. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "יהודים ונהנים"

 

כתבות נוספות

אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

כך הפך מעוז צור מפיוט אשכנזי לשיר ישראלי

שני העיוורים שהפיצו אור קסום




כך הפך מעוז צור מפיוט אשכנזי לשיר ישראלי

הקלטה ישנה של ג'ו עמר בבית הנשיא שלחה אותנו למסע בעקבות ה-שיר של חנוכה

מסיבת חנוכה של צה"ל, אוסף אדי הירשביין

מאת: ד"ר עמליה קדם

 

באוסף הקלטות השידור של קול ישראל בספרייה מצאנו "הדלקת נרות ומעוז צור" שהוקלטו בבית הנשיא בשנת 1957. ההעתקה על התקליט נעשתה בינואר 1958:

 

 

המבצעים הם הזמר ג'ו עמר ומקהלת "שיר מזמור" בניצוח יוסף בן ישראל. את הזמרים מלווים אקורדיון, תוף וכלי פריטה שנשמע כמנדולינה. כלי זה פותח את ההקלטה באלתור חופשי בסגנון נגינת העוּד ואז נכנס קולו הבהיר והמוכר של ג'ו עמר ושר ומסלסל את שתי הברכות "להדליק נר חנוכה" ו"שעשה נסים לאבותינו". בתום שתי הברכות עונה המקהלה יחדיו "אמן" ופוצחת בשירת "הנרות הללו". את ההקלטה מסיימת שירת "מעוז צור" בלחנו הידוע ביותר בארץ.

על התקליט מצוין באופן כללי "נעימה מזרחית – עבוד, בן ישראל" אך אין מידע נוסף על מקור המנגינות. עם זאת, מן המידע הרשום על המדבקה העגולה שעל התקליט ומן ההקלטה עצמה אפשר ללמוד לא מעט. ראשית, סגנון שירתו של ג'ו עמר, שעלה ממרוקו רק שנה או שנתיים קודם לכן, הוא טיפוסי לשירה האנדלוסית. עשיר, מסולסל, מלודי ורך. אפשר שליוסף בן ישראל הייתה יד בעיבוד. אחרי הכל, רק שנים אחדות קודם לכן הוא הקים בקול ישראל את המדור לפולקלור ומוסיקה מזרחית ופעל נמרצות לקידום מוזיקאים מזרחיים צעירים – ביניהם הזמר הצעיר ג'ו עמר – אך נוסח הברכות בבסיסו מתאים למסורת השירה המרוקאית וכנראה היה הנוסח המוכר לעמר מהבית.

את מנגינת השיר "הנרות הללו" לא מצאנו עד כה במקורות מוקדמים יותר, אבל הוא מופיע בהקלטות מאוחרות יותר של ג'ו עמר בקול ישראל, וכן בתקליט שהוציא ב-1960 בשם "פרקי חזנות מזרחיים". כלומר, כנראה שזהו לחן שעמר הביא איתו ממרוקו או הלחין בעצמו.

הטקסט של "הנרות הללו" הוא מימי הגאונים ואמירתו אחרי הדלקת נרות חנוכה התקבלה בכל קהילות ישראל. מדובר בטכסט פרוזאי, כלומר אין בו כל חריזה או משקל או מבנה פואטי. ובכל זאת, בלחן הזה יש שני משפטים מוסיקליים (א' וב') שנשמעים כבית ופזמון ומושרים לסירוגין בפי המקהלה והסולן:

מקהלה
א – הנרות הללו אנו מדליקין
א – הנרות הללו אנו מדליקין
ב – על הנסים ועל הפורקן
ב – ועל הגבורות ועל התשועות
א – ועל הנפלאות ועל הנחמות

סולן
ב – שעשית לאבותינו
ב – בימים ההם בזמן הזה

מקהלה
א – הנרות הללו אנו מדליקין
א – הנרות הללו אנו מדליקין

סולן
ב – על ידי כהניך הקדושים
ב – וכל שמונת ימי החנוכה

מקהלה
א – הנרות הללו קודש הם
א – ואין לנו רשות להשתמש בהם

סולן
ב – אלא לראותם בלבד
ב – כדי להודות לשמך על ניסך

מקהלה
א – הנרות הללו אנו מדליקין
א – הנרות הללו אנו מדליקין

סולן ומקהלה יחד
ב – על נפלאותיך ועל ישועותיך

מיד אחרי סיום השיר הזה, שרה המקהלה את הפיוט המקובל "מעוז צור" בלחנו המפורסם והמוכר ביותר בארץ, ובהאזנה זהירה ניתן לשמוע גם את ג'ו עמר משתתף, אם כי בשירה בקול נמוך ולא בולט.

לכאורה, אין שום דבר משונה. מה מוכר ומקובל וצפוי יותר מלסיים הדלקת נרות בשירת מעוז צור בלחן הידוע? זאת ועוד, שיטוט קל בין הקלטות קול ישראל שבספרייה מעלה שקיימות לא מעט הקלטות כאלה, באותה תקופה ומאוחר יותר, עם חזנים וזמרים אחרים כמו יגאל בן חיים או אורי שבח, שבהן שרים הדלקת נרות בסגנון ספרדי או מזרחי עם מקהלה ואף תזמורת ומסיימים ב"מעוז צור".

אלא שהפיוט "מעוז צור", הוא פיוט אשכנזי. מקורו באשכנז, כלומר גרמניה וסביבתה. מילותיו, המתוארכות לתקופת מסעי הצלב (המחצית השנייה של המאה ה-12, ככל הנראה) מתארות פרקים בתולדות העם היהודי, מיציאת מצרים, עבור בגלות בבל ועד ימי החשמונאים ומביעות תפילה ותקווה לגאולה ולהשבת בית המקדש על כנו. צורת הפיוט – הבתים, השורות והחריזה – מעידה על שילוב של יסודות פייטניים אשכנזיים וספרדיים, כתוצאה מן ההשפעה של שירת ספרד באותה תקופה על הפיוט האשכנזי. על אופן כתיבת הפיוט ותארוכו אפשר לקרוא במאמרו של אברהם פרנקל "הזמר על הצלת וורמייזא וזמן חיבורו של מעוז צור" (המעיין, טבת תשע"ד, עמ' 9 – 21).

פיוטים רבים נכתבו בימי הביניים אך ברוב המקרים איננו יודעים באיזה לחן שרו אותם. לעתים ניתן לשחזר לחן שיש לו גרסאות רבות, על סמך תפוצתו בקהילות שונות שיצאו מאותה מסורת והמשיכו אותה. במקרה של "מעוז צור" נעשו מחקרים משווים שאיתרו את מקור הלחן במנגינות עממיות או דתיות מגרמניה ובוהמיה של המאה ה-16, אולי אפילו ה-15. יש טוענים שתחילת הלחן לקוחה ממזמור מהכנסייה הלותרנית, והמשכו משני שירים עממיים. ניתן לקרוא על כך ביתר פירוט במאמרו של חנוך אבנארי "נעימת "מעוז צור" – חידושים בתולדותיה" (כתב העת תצליל מס' 7, תשכ"ז) וגם בבלוג של דוד אסף גלגולו של ניגון: מה למרטין לותר ול'מעוז צור' ("עונג שבת" 29 בנובמבר 2013).

זאת ועוד. בכתביהם של חזנים אשכנזים מן המאה ה-19 אנו מוצאים עדויות מובהקות לכך שהיה מקובל לשלב את מנגינת מעוז צור בתוך התפילה בימי החנוכה: במלים "הודו לה' כי טוב" או "אנא ה' הושיעה נא" בתוך תפילת ההלל הנאמרת בכל יום מימי החג, בברכת כהנים, בפיוט לכה דודי בשבת חנוכה, ועוד ועוד.

דוגמה 1 – מתוך הספר "שירי בית ה'" של החזן הירש ויינטראוב מלייפציג, 1859:

 

 

דוגמה 2: מתוך הספר החשוב והפופולרי "בעל תפלה" של החזן אברהם בר מברלין, 1877:

 

 

הליטורגיה האשכנזית משופעת במנגינות שהן ייחודיות לתאריכים, לתקופות ולאירועים בלוח השנה העברי. מנגינות ייחודיות אלה מתפקדות כמסמנים מובהקים, וכך ברגע שמצטטים אותן, משתמשים בהן בתוך תפילות שונות, מסמנים לקהילה שהחודש או החג או האירוע המסוימים קרבים ובאים, או כבר הגיעו. כך, למשל, מקובל לשיר את ברכת החודש, בשבת שלפני ראש חודש, במנגינה המתאימה לאותו חודש: בלחן של הקינה "אלי ציון" לפני חודש אב, בלחן של הפיוט לפסח "אדיר הוא" לפני חודש ניסן ובלחן של "מעוז צור" לפני חודש כסלו.

החזן וחוקר המוזיקה היהודית אברהם צבי אידלסון מציג את המנגינות התקופתיות האלה בספרו "Jewish Music – Its Historical Development" מ-1929 כחלק חשוב במבנה הליטורגיה האשכנזית:

 

 

קוראי התווים שביניכם יוכלו להבחין שהסיום של נעימת "מעוז צור" בדוגמה של אידלסון, שונה מעט מן הסיום המוכר לרובנו היום בארץ. אפשר לשמוע את הגרסה הזאת, שהיא כנראה הגרסה שהייתה מקובלת אצל יהודי דרום גרמניה, מפיו של ההיסטוריון והמומחה ליהדות פרנקפורט, מרדכי ברויאר, בהקלטה מראיון שנערך איתו בארכיון הצליל בשנת 2003:

 

בשירון Songs of My People מ-1937 מציג הרי קופרסמית גרסה נוספת להדלקת נרות ושירת מעוז צור, שגם היא שונה אך במעט בסיום הפיוט:

 

 

יש בידינו הקלטות מאותה תקופה בארה"ב שבה שרים ילדים את הגרסה הזאת בדיוק, לאחר שכנראה למדו בגן או בבית הספר בהשראת השירון הזה.

 

כעת, משביססנו את מקורו וזהותו האשכנזיים של הפיוט מעוז צור, עלינו לחזור אל ג'ו עמר והמקהלה המזרחית "מזמור שיר" ולשאול – מה עושה פיוט אשכנזי כל כך בביצוע של זמר ומקהלה מזרחיים? האם העובדה שמדובר בהדלקת נרות בבית הנשיא (שהיה אז יצחק בן צבי) השפיעה על הבחירה לשלב מסורות ספרדיות ואשכנזיות?

המשך השיטוטים באוסף ההקלטות של ארכיון הצליל מראה שלא מעט משפחות ספרדיות, ממוצאים שונים, שרות גם הן, בבית, את "מעוז צור" האשכנזי הזה.

הנה לדוגמה משפחת רקנטי, מסלוניקי, יוון, בהקלטה ביתית בירושלים ב-1968:

 

או משפחת מיוסט, ממרוקו, בהקלטה ביתית בירושלים ב-1978:

איך הגיע מעוז צור האשכנזי למשפחות מצפון אפריקה? האם הם הכירו אותו כבר שם, אולי בהשפעת בתי הספר של אליאנס, שמוריהם באו מאירופה? אולי שליחים לבתי כנסת או לתנועות נוער? זהו נושא מרתק שראוי למאמר נפרד.

מה שבוודאי ידוע לנו הוא, שבמהלך תקופת היישוב וגם לאחר קום המדינה, הייתה מגמה להפיץ ניגונים, ישנים וחדשים, שיוכלו לשמש במוסדות החינוך ובתנועות הנוער ולהנחיל אותם באופן פעיל לציבור. יש מקום לשער ששירת "מעוז צור" בניגון האשכנזי המוכר, בהדלקת נרות ייצוגית בבית הנשיא בירושלים, המשודרת לציבור בישראל ברשת הרדיו היחידה – קול ישראל – השפיעה על תפוצתו של הלחן הזה בקרב תושבי המדינה הקטנה והמתפתחת והפכה אותו במידה רבה מ"אשכנזי" ל"כלל יהודי" או אפילו ל"ישראלי".

ואפשר גם שהלחן הזה הוא בפשטות מוצלח מאוד, פשוט וקליט ועובדה היא שעל אף שקיימים לו לחנים אחרים (אפילו לג'ו עמר בתקליטו המסחרי יש לחן אחר, שהלחין יוסף בן ישראל) לא קמו לו עד היום מתחרים שאיימו על בכורתו ובלעדיותו.

במאמרו על כתיבת הפיוט "מעוז צור" כותב אברהם פרנקל:

"[שהפיוט נקרא] גם 'זמר' (ולא סתם 'פיוט'), כלומר הם נועדו מעת חיבורם להיות מושרים במסגרת משפחתית, בדומה לשירי השבת, הנקראים גם הם 'זמירות של שבת'. מתקבל על הדעת שלכל שירי ה'זמר' היו גם מנגינות ידועות. שלא כפיוטי בית הכנסת, ששירתם מיועדת לחזנים ו'בעלי תפילה' מקצועיים, מיועדים פיוטים אלה לקהל הרחב. זאת הסיבה שכל פיוטי הזמירות שהזכרנו אינם מופיעים בדרך כלל בכתבי יד של סידורים ומחזורים המיועדים לחזני בית הכנסת, אלא הועתקו בדרך כלל בקונטרסים קטנים המיועדים לשימוש ביתי בשעת הסעודה או אחריה, וכן לאחר ההבדלה.

[הפיוט משקף] את השלבים הראשונים של אימוץ נורמות הפייטנות הספרדית אל תוך המרחב האשכנזי. תהליך אימוץ זה, שעיקרו חל במחצית השנייה של המאה השתים עשרה, נעשה בתחילתו בכבדות, תוך שמירה חלקית על סגנון, שפה, תבניות פיוט ולחנים אשכנזיים."

באימוצו של הלחן האשכנזי ל"מעוז צור" על ידי בני הקהילות הספרדיות השונות, מפרס ועירק ועד מרוקו, אפשר לראות מעין סגירת מעגל שתחילתו באימוץ נורמות הפייטנות הספרדית על ידי האשכנזים, אי אז במאה ה-12, וסופו בספיגתו המוחלטת של הלחן האשכנזי אל המרחב הרב-עדתי הישראלי.

 

* ד"ר עמליה קדם היא מוזיקולוגית העוסקת בהתפתחות המוזיקה של בית הכנסת האשכנזי ושל קהילות אשכנזיות בישראל. היא עובדת מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל, שם היא אחראית על הנגשת אוספי ההקלטות הדיגיטליים.

 

בואו לקרוא ולשתף סיפורים, תמונות ומוזיקה מהעולם והמורשת היהודית. הצטרפו לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו "יהודים ונהנים"

 

כתבות נוספות

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

לביבה, סופגנין וראשו של הלופרנס




ספר הניגונים

על הסוד שמאחורי ספר הניגונים של חסידות חב"ד ועל החסיד שמואל זלמנוב שנבחר למשימת הצלת הניגונים מתהום השכחה

ספר הניגונים

"מי שיש לו חוש בנגינה
יש לו חוש יותר טוב בחסידות"
(החסיד ר' הלל מפאריטש)
 

שנות השישים, ארצות הברית, אולפן הקלטות טיפוסי. בצידה האחד של הזגוגית טכנאי מקצועי מתארגן להקלטה ובצידה השני מבצעים; זמר ונגן פסנתר מלווה. לא, לא מדובר בזמר פופ מוכר או ב"כוכב" עולה חדש, אלא ביהודי חסידי, עב זקן שגוון קולו המעניין מהווה תרכובת ייחודית של מבטא רוסי ויידישאי המשתלבים זה בזה. "אוֹן וּאַן, נוֹ נֵיים", מכריז הטכנאי, "ואתה….אַה?" תוהה החסיד. "טֵייק וּאַן, טֵייק וּאַן". אנחה קלה נשמעת, הפסנתר פותח בנגינה, החסיד מצטרף "אוי אוי אוי איי ייאי ייאי ייאי". הפסקה. "אוֹן טוּ" מכריז הטכנאי, צלילי הפסנתר נשמעים שוב, כחכוך קל מצד החסיד, מקליטים.

הסצנה שתוארה, אחת מני רבות, לקוחה מתוך העתקי סרטים מגנטיים המשתייכים לאוסף זלמנוב המצוי בארכיון הצליל הלאומי בספרייה הלאומית. הסרטים הללו כוללים הקלטות שונות שערך החסיד שמואל זלמנוב, מי שהופקד על עריכת הפרויקט המתקרא "ספר הניגונים" של חסידות חב"ד ולפרויקט זה תוקדש הרשימה הבאה.

 

 

מהו בעצם "ספר הניגונים" החב"די? ספר הניגונים הוא למעשה אנתולוגיה בשלושה כרכים של מאות ניגוני חב"ד שרוכזו ונערכו במצוותו של האדמו"ר השישי בשושלת חסידות חב"ד רבי יוסף יצחק שניאורסון (הריי"ץ). הספר מרכז בתוכו טרנסקריפציות (תעתיקים) בתווים של ניגוני חב"ד שונים לצד מבוא ודברי הסבר על אודות הניגונים השונים. במאמר "בשליחות אדמו"ר הריי"ץ: איסוף ושימור ניגוני חב"ד" סוקר המוזיקאי לב לייבמן את הרקע להיווצרותו של ספר הניגונים. הוא מספר שבשנת תרצ"ו (1935) כתב חסיד חב"ד שאול דב זיסלין אל רבי יוסף יצחק שניאורסון ששימש אז כמנהיג החסידות כי אפשר שהגיעה העת להעלות בכתב תווים של ניגוני חב"ד השונים:

"צר לי בראותי אנ"ש [אנשי שלומינו, כלומר קהילת החסידים] יחיו במסיבתם מתחילים [ניגון] ואין מי יגמור, או שגם להתחיל לא ידעו ורק מן האמצע הם מנגנים, וחס ושלום אם לא יוצלו כעת ממנו, חס ושלום, אין להם מי שידע אותם. ואמר לי ר' יחיאל גלפרין נ"י [נרו יאיר] כי אם היה לו רשות מרבינו היה מקיים בקשתי לרושמם כולם [ולא ההתחלות בלבד] ואם לא לפרסמם על כל פנים אם היו תחת ידי ניצולים מאבדון חס ושלום".

ואכן בתגובה למכתב זה נשלחו אל רבי יוסף יצחק שניאורסון תווים שכתב החסיד ר' יחיאל גלפרין. בתגובה כתב שניאורסון כי "יודעי נגן פה לא יכלו לקרוא אותם" והוא מבקש מגלפרין "לקנות נייר טוב ולעשות שרטוט מסודר, ואפשר אשר במחנהו יש מי שהוא יכול לכתוב נאטין [תווים] אז הייתי מבקשו אשר הוא יכתוב תחת השגחתו". תשע שנים יחלפו ובשנת תש"ד (1944) ימנה רבי יוסף יצחק שניאורסון את החסיד ר' שמואל זלמנוב "לסדר חברת ניגוני יהודי חסידי חב"ד (ניח"ח) במטרה לאסוף את ניגוני חב"ד הישנים, לנקותם מהשגיאות בעזרת תלמידי התמימים הקשישים שלמדו בליובאוויטש ולכותבם בתווי נגינה על ידי מומחה לדבר על פי ועד מבקר ולסדרם בדפוס".

 

מכתב מאת הרבי יוסף יצחק שניאורסון אל החסיד ר' שמואל זלמנוב, תמונה מאוסף המשפחה

 

הבחירה בר' שמואל זלמנוב לא הייתה מקרית. זלמנוב שהיה איש אשכולות, חסיד, משכיל ותלמיד חכם, מנהל ישיבת חב"ד בוורשה ובווילנה, "חוזר" ["חוזר" בעגה החב"דית הוא חסיד בעל זיכרון טוב והבנה עמוקה בחסידות שחוזר ומשנן את דבריו של הרבי הנאמרים בשבתות ובימים טובים בהם לא ניתן לתעד את הדברים בכתב], בעל חוש מוזיקלי מפותח, דקדקן וקפדן ומקורב מאוד לרבי יוסף יצחק שניאורסון, נבחר לביצוע המשימה. דרך העבודה כללה איסוף של החומר מפי זקני החסידים שהיו בקיאים בניגונים והעתקה שלהם בתווים.

הכרך הראשון של ספר הניגונים יצא לאור בשנת 1948 בניו-יורק בהוצאת ניח"ח (ניגוני חסידי חב"ד). בכרך זה נכללו 175 מניגוני חב"ד. בעקבות הוצאתו לאור של הכרך הראשון והתקבלותו עודד רבי יוסף יצחק שניאורסון את זלמנוב להוציא כרך נוסף. זמן קצר לאחר מכן הלך לעולמו רבי יוסף יצחק שניאורסון. חתנו וממלא מקומו, רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד, פנה גם הוא לזלמנוב להמשיך בעבודתו "והמתחיל במצוה אומרים לו גמור". לאחר מאמצים רבים יצא לאור הכרך השני של ספר הניגונים עם מספר מצומצם יחסית של ניגונים, 35 במספר, כשהכוונה הייתה להוציא קבצים מצומצמים מסוג זה פעם בפעם. בשנות חייו האחרונות עמל זלמנוב על הוצאת כרך שלישי של ספר הניגונים, עבודה שנקטעה באיבה עת הלך לעולמו בירושלים בשנת 1975. בנו של זלמנוב, הרב ישראל יוסף זלמנוב, שהכיר בחשיבות הפרויקט השלים את המלאכה וכך בשנת 1980 יצא לאור הכרך השלישי של ספר הניגונים החב"די ובו 137 ניגונים נוספים.

 

ר' שמואל זלמנוב, עורך ספר הניגונים, צילום מאוסף המשפחה

 

רישום הניגונים בכתב נערך מאז הוצאתו לאור של כרך התווים הראשון בידי מוזיקאים מקצועיים. את תווי הנגינה של הכרך הראשון כתב החזן ר' יהושע ווייסער ואת תווי הכרך השלישי כתבו המוזיקאים איתן אביצור ויעקב מזור. יעקב מזור, חוקר המוזיקה החסידית, שעבד שנים רבות בארכיון הצליל הלאומי (אז הפונותיקה) ובמרכז לחקר המוזיקה היהודית מספר על המפגש עם זלמנוב, על אישיותו ועל הדיוק שדקדק בביצוע הניגונים:

"יום אחד ביקשו ממני לנגן כינור באחת ההפקות של ניח"ח. פנה אלי חיים צור שהכרתי אותו עוד מימי באקדמיה למוזיקה. מנצח המקהלה היה יוסף מרטון. באחת החזרות נכח גם זלמנוב. במהלך שירת אחד הניגונים הוא התפרץ, פנה אל מרטון וקרא: 'ככה לא שרים!'. מרטון בתגובה טען 'אבל כך כתוב בתווים', אך זלמנוב דחה את טענתו ואמר 'תשיר איך שאני אומר לך' ושר את הקטע השגוי".

על רישום התווים לכרך השלישי של ספר הניגונים מספר מזור: "שישים אחוז מהתווים של הכרך השלישי של ספר הניגונים כתב איתן אביצור ואת החלק הנותר כתבתי אני. זלמנוב שמע עלי מאנדרה היידו. כאשר נפגשנו שאל אותי זלמנוב 'אתה יודע לרשום תווים?' עניתי בחיוב. כאשר ביקש שאפרט – הוא ידע על חלקי ברישום ניגוני הריקוד החסידיים במאמר עם אנדרה היידו – סיפרתי לו שרשמתי תווים של מוזיקה ערבית ושירים תימניים. הוא התרשם ואמר: 'יש לי הקלטות. אני רוצה שתרשום לניסיון כמה ניגונים. את ההקלטות אתה מחזיר לי ומתחייב לא להעתיק אותם'. ואחר שאל: כמה זמן אתה חושב שייקח לך לכתוב את התווים?', עניתי שזה תלוי בסוג הניגון; ניגון ריקוד אוכל לכתוב בכמה דקות ואם הוא ארוך ברבע שעה, אבל אם מדובר בניגון התוועדות או ניגון דבקות, שהוא ארוך ומורכב, זה עשוי לקחת זמן רב.

"הדגשתי שזה תלוי בפירוט שהוא מעוניין בו. 'ובמיוחד', אמרתי, 'צריך להחליט על 'הקנייטשן', לאמור: על הקישוטים. שאלתי אותו באיזה דרגת פירוט הוא מעוניין ואם כל ה'קנייטשים' ירשמו, כי זה ישפיע על זמן הרישום ואפשר שרישום של ניגון אחד יארך גם שש שעות. מתשובתו הבנתי שאין צורך בפירוט מקסימלי אבל כשה'קיינטש' הוא חלק מהמלודיה והוא משמעותי מבחינת הסגנון – חשוב שירשם. סיכמנו על מספר ניגונים וקבענו להיפגש לאחר שבועיים. בפגישה הצגתי לפניו את התווים. הוא עבר עליהם ברפרוף (לא ידעתי באיזו מידה הוא קורא תווים) ואמר: 'עכשיו תשיר אותם, אבל תשיר כמו שכתוב ולא כמו שזכור לך מההקלטה'. הערתי שאף פעם לא הייתי זמר וקולי אינו צלול, והוא אמר 'תשיר בכל זאת. אני רוצה להבין מה רשמת'. שרתי לפי הנחיותיו כמה קטעים מהרישומים. ואז הוא אמר 'טוב זה מספיק. זה בסדר', וקיבלתי את העבודה".

 

ניגון "הנשמה יורדת לתוך הגוף" בביצוע ר' שמואל זלמנוב

 

במקביל לרישום הניגונים בכתב ביקש רבי מנחם מנדל שניאורסון מזלמנוב לתעד את רפרטואר ניגוני חב"ד גם בשמע. הכוונה הייתה להקליט את הניגונים השונים ולהוציאם לאור על גבי תקליטים. באופן זה תתועד המסורת המוזיקלית בעל-פה ובכתב. "בספר הניגונים מתועדת מסורת שמלכתחילה הועברה בעל פה. זו דיאלקטיקה שקיימת מאז שחר ימי כתיבת התורה שבעל-פה. האם אני כותב משהו או שאני מוסר אותו בעל-פה?" אומר מתן ויגודה, חוקר הניגון החסידי ועובד מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית. "חשוב להבין את ההקשר שבתוכו נוצר ספר הניגונים", מסביר ויגודה, "אני חושב שאי אפשר לנתק את המפעל והפרויקט הזה מהקשר והיחס למלחמה, לשואה. השבר היה כל כך עמוק והחשש שמסורות שלמות ירדו לתהום השכחה או ישתבשו או יושרו בצורה משובשת הם שהובילוּ לכתיבת הספר. בהוצאה לאור של ספר הניגונים הייתה תחושה חדה וברורה מאוד של משימת הצלה.

"בנוסף לכך חשוב להבין את ההקשר החב"די הייחודי. חסידות חב"ד הייתה תמיד מעודכנת בזמן – החידוש הוא שגם בעבר, לא היססו בחסידות להשתמש בכלים מודרניים כדי לעשות תעמולה – וראו בזה צורך והכרח. חשוב להבין שהמפעל הזה של ספר הניגונים הוא לא רק מפעל של הצלה ושימור כפי שהדגישו רבי יוסף יצחק שניאורסון ושמואל זלמנוב, אלא יותר מכך, מדובר בעבודה יסודית, כמעט מדעית, שמבקשת לאסוף ולאגד את הניגונים בצורה מסודרת לפי קריטריונים כאלה ואחרים. כלומר ליצור תוצר שלם ומקיף של רפרטואר הניגונים החב"דיים. הסדר, התפיסה שהיא שילוב כמעט בלתי אפשרי בין פרגמטיות רבה וסידור רוחני מוקפד אופיינית לחסידות חב"ד".

 

דיוקן של רבי יוסף יצחק שניאורסון יוזם פרויקט ספר הניגונים, מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית

 

מה היא אפוא החשיבות הגדולה כל כך שבאיגוד רפרטואר הניגונים? והאם קיימת תופעה דומה בחצרות חסידיות אחרות?
"אין ספק שזה אומר משהו מהותי מאוד על המקום של הנגינה בחסידות חב"ד" אומר ויגודה, "משחר ימי הבעל שם טוב – אבי התנועה החסידית, ועוד קודם לכן, יהודים וחסידים שרו. ולמרות זאת קיימים הבדלים בחשיבות של עולם הנגינה בקרב החסידויות השונות. הדוגמה המובהקת ביותר לעניין הזה היא חסידות בעלז. אם נשאל חסיד בעלז מהדור הקודם, או מן הדור שלפני המלחמה על החשיבות של עולם הנגינה בחסידות בעלז נבין שלעולם הנגינה לא היה שם מקום משמעותי. האתוס היה שחסידות בעלז היא חסידות של לימוד תורה ולא של נגינה.

"חשוב להדגיש, גם בבעלז שרו וגם בבעלז ישנם ניגונים שהושרו ומושרים עד היום, אבל המעמד של הנגינה הוא לא מעמד עליון, אלא משני. מנגד ישנן חסידויות, כמו למשל חסידות מודזיץ' שבהן הנגינה היא נקודת החיות. העובדה שכל אדמו"רי מודז'יץ הלחינו ניגונים בעצמם, מלמדת שעולם הנגינה הוא מרכזי ומשמעותי במיוחד. אדמו"ר חסידי הוא לא אדם שיש לו תרבות פנאי מפותחת. ההנחה החסידית היא שהרבי עסוק בקדושה. זה עניינו. זה לא בהכרח אומר שהוא כל היום יושב ומתפלל או לומד, אלא שכל הדברים שהוא עושה עניינם קדושה, זו התפיסה החסידית. לנגינה יש תפקיד בקודש, זו 'עבודה'. בתורות המודז'יציות משולבים דימויים שנלקחים מעולם הנגינה. ולמרות החשיבות הגדולה הזו, החסידות לא ראתה צורך לקבץ ולאסוף את כלל הניגונים בצורה מסודרת ולהוציאם לאור".

 

רשימות בכתב ידו של ר' שמואל זלמנוב, מתוך אוסף זלמנוב ארכיון הצליל בספרייה הלאומית

 

ויגודה מתייחס אל הניגון החסידי כסוג של תורה חסידית. "ניגון", הוא אומר, "צריך ללמוד כפי שלומדים ומעיינים בתורה חסידית". לדבריו המפעל של ספר הניגונים משקף למעשה את השיטה החב"דית בתוך הגישה החסידית הכללית: "אני לא מתפלא שאף חסידות אחרת לא ראתה לנכון להקים מפעל כזה. אומנם בשנים האחרונות מוקמים מכונים שונים של חסידויות ומוצאים לאור קבצי נגינה, אולם לא מדובר במפעל שדומה בהיקפו לספר הניגונים החב"די המתיימר להכיל את המסורת המוזיקלית המלאה של החסידות. בחינה מדוקדקת של ספר הניגונים מגלה כי לא מדובר באנתולוגיה של ניגוני חב"ד גרידא, אלא הוא פרויקט המלמד על עולם הנגינה בחב"ד".

לא בכדי נבחר החסיד ר' שמואל זלמנוב לערוך את ספר הניגונים החב"די. למרות שהיה בעל חוש מוזיקלי מפותח נראה שלא ידע לקרוא תווים בצורה מקצועית. גם בני משפחתו מאשרים שלדעתם סבם לא הצטיין בקריאת תווים. כיצד יתכן איפוא שאדם הממונה על עריכת אנתולוגיה מוזיקלית מסוג זה לא יהיה בקי בצורה מקצועית בשפת רישום התווים?

"זו בחירה מעניינת מאוד של רבי יוסף יצחק שניאורסון", אומר ויגודה, "הבחירה בזלמנוב איננה מקרית כלל ועיקר. הרבי ידע והכיר היטב את יכולותיו של זלמנוב כאשר הטיל עליו את המשימה ובוודאי ידע שלא שלט בקריאת תווים. לבחור באדם שהמסורת בעל-פה מונחת אצלו היטב בראש היא בחירה מודעת, בכוונה תחילה, רק אדם כזה יכול להגיע לתוצאה המדויקת ביותר. כתיבה של טרנסקריפציה (תעתיק) של תווים אף פעם לא יכולה להיות מדויקת לחלוטין ולשקף את הניגון המושר. בדומה לשפה כתובה שמוגבלת ביחס לדיבור גם כתיבה של תווים תהיה מוגבלת מיסודה. לעומת זאת, אדם שעובד בעיקר עם האוזניים, ששומע את הניגון כל העת, יגיע לתוצאה המדויקת ביותר".

 

תודה לר' ירמיהו זלמנוב על הסיוע בהכנת הרשימה

 

כתבות נוספות:

תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"ד

ניגון געגועים לאמא

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

גלגולו של ניגון