הסיפור מאחורי השיר "הבלדה על יואל משה סלומון"

כך נולדה המושבה פתח תקווה

גלויה צבועה של פתח תקווה מראשית המאה העשרים. מתוך אוסף הגלויות

גלויה צבועה של פתח תקווה מראשית המאה העשרים. מתוך אוסף הגלויות

בְּבֹקֶר לַח בִּשְׁנַת תַּרְלָ"ח
עֵת בְּצִיר הָעֲנָבִים
יָצְאוּ מִיָּפוֹ עַל סוּסִים
חֲמֵשֶׁת הָרוֹכְבִים.

(את הכתבה מלווה השיר "הבלדה על יואל משה סלומון". מילים: יורם טהרלב. לחן: שלום חנוך)

 

2
רפרודוקציה מתצלום דיוקנו של יואל משה סלומון: הדפס כסף, שחור לבן, 8.5X13.5 ס"מ. בגב התצלום, ציין ד"ר אברהם שבדרון כי הוא נתרם לאוסף בשנת 1934 על ידי בנו של המצולם, מר חיים סלומון. יש לשער, כי רפרודוקציה זו הופקה סמוך לאותו זמן. התמונה לקוחה מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית

 

לא קל היות האדם חלוץ: שמש קופחת, ידיים כואבות, גב שפוף וחזון יוקד הם כליו העיקריים במלאכת הפרחת השממה. הרב ואיש הציבור הירושלמי יואל משה סלומון ידע זאב היטב, ועשה ככל שביכולתו כדי לסייע לחלוצי הארץ לפתחה. סלומון אולי לא היה איש של עבודת כפיים, אך תרומתו לא תסולא בפז – בייחוד בתחום איתור ורכישת האדמות ליישוב העברי.

שְׁטַמְפְּפֵר בָּא וְגוּטְמָן בָּא
וְזֶרַח בַּרְנֵט
וְיוֹאֵל מֹשֶׁה סָלוֹמוֹן
עִם חֶרֶב בָּאַבְנֵט.

אִתָּם רָכַב מָזָרָקִי
הַדּוֹקְטוֹר הַכָּסוּף
לְאֹרֶךְ הַיַּרְקוֹן הָרוּחַ
שָׁר בִּקְנֵי הַסּוּף.

לְיַד אוּמַלְבֶּס הֵם חָנוּ
בְּלֶב בִּצּוֹת וּסְבַךְ
וְעַל גִּבְעָה קְטַנָּה טִפְּסוּ
לִרְאוֹת אֶת הַסְּבִיבָה.

השיר על יואל משה סלומון מנציח את רגעי הקמת העיר פתח-תקווה. השיר מבוסס על זיכרונותיו של טוביה סלומון (המופיעות בספר "זכרונות ארץ ישראל" בעריכתו של אברהם יערי), בנו של הרב, המתחילות כך:

"בבוקר קיץ אחד בשנת תרל"ח יצאו מירושלים: ר' דוד גוטמן, ר' יואל משה סלומון, ר' יהושע שטמפר, ר' זרח ברנט ועמם עוד אנשים מספר לראות את אדמת אֻמְלָבָּשׂ שבסביבת יפו."

אָמַר לָהֶם מָזָרָקִי
אַחֲרֵי שָׁעָה קְצָרָה:
אֵינִי שׁוֹמֵעַ צִפֳּרִים
וְזֶה סִימָן נוֹרָא.

אִם צִפֳּרִים אֵינָן נִרְאוֹת
הַמָּוֶת פֹּה מוֹלֵךְ
כְּדַאי לָצֵאת מִפֹּה מַהֵר
הִנֵּה אֲנִי הוֹלֵךְ.

וכך ממשיך הסיפור:

"הסיורים באזור אדמת אֻמְלָבָּשׂ שבסביבת יפו" לא הספיקו ליואל משה סלומון, שביקש להכיר היטב את השטח ויושביו לפני שירכוש אותו עבור החלוצים. שלושה ימים העביר סלומון בין התושבים הערביים, כשהוא מסתייע בשליטתו המלאה בשפתם. בתום שלושת ימי הביקור הגיע ד"ר מזוריקה (מָזָרָקִי מהשיר) לסקור את השטח לבקשת סלומון וחבריו. ביקורו הסתיים בבשורה רעה: שום חיים לא ייתכנו כאן.

דממה מעיקה השתררה.

קָפַץ הַדּוֹקְטוֹר עַל סוּסוֹ
כִּי חַס עַל בְּרִיאוּתוֹ
וְהָרֵעִים שְׁלָשְׁתָּם יָצְאוּ
לָשׁוּב לָעִיר אִתּוֹ.

אָמַר אָז יוֹאֵל סָלוֹמוֹן
וּשְׁתֵּי עֵינָיו הוֹזוֹת:
"אֲנִי נִשְׁאָר הַלַּיְלָה פֹּה
עַל הַגִּבְעָה הַזֹּאת".

ואז, "פתאום הפליט סלומון חרש: "ובכל זאת!…" – "ננסה!" – קרא שטמפר בקול. המילים הללו אך נפלטו מפיהם, וגוטמן, נרגש עד עומק נפשו ממה ששמע, התנפל על צווארי שני חבריו ופרץ בבכי – אז לא יכלו להתאפק גם שני חבריו, ויחלו לבכות אף הם…"

זו איננה הגרסה היחידה לאירועים, ועם השנים נפתחה מעין מלחמת גרסאות בין משפחות המייסדים, אלו שהוזכרו בשיר ואלו שלא. חלק מבני המשפחות הרגישו שנעשה להם עוול בעקבות השיר והמקום המרכזי והכמעט יחידי שהוקדש בו ליואל משה סלומון. ואולי אפשר להתנחם בכך שהצלחת השיר קיבעה את הסיפור האייקוני, לא השלם ולא הסופי (וכי איזה סיפור הוא שלם וסופי?), של הקמת פתח תקווה.

וְהוּא נִשְׁאַר עַל הַגִּבְעָה
וּבֵין חֲצוֹת לְאוֹר
פִּתְאֹם צָמְחוּ לְסָלוֹמוֹן
כְּנָפַיִם שֶׁל צִפּוֹר.

לְאָן הוּא עָף, לְאָן פָּרַח
אֵין אִישׁ אֲשֶׁר יֵדַע
אוּלַי הָיָה זֶה רַק חֲלוֹם
אוּלַי רַק אַגָּדָה.

 

אַךְ כְּשֶׁהַבֹּקֶר שׁוּב עָלָה
מֵעֵבֶר לֶהָרִים
הָעֵמֶק הָאָרוּר נִמְלָא
צִיּוּץ שֶׁל צִפֳּרִים.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּי עַד הַיּוֹם
לְאֹרֶךְ הַיַּרְקוֹן
הַצִּפֳּרִים שָׁרוֹת עַל יוֹאֵל
מֹשֶׁה סָלוֹמוֹן.

 

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

העלייה הראשונה: ספרים, תמונות, סיפורים ועוד

 

כתבות נוספות

הסיפור מאחורי "עָטוּר מִצְחֵךְ"

על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה

ספר הילדים שכתבה רחל המשוררת על ערש דווי

שירה | שירים חדשים מאת יודית שחר, דביר שרעבי, יוני יחיאלי וראג'אא נאטור

וַיְהִי רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ וָאֶפֹּל לְשֵׁנָה / בְּאַשְׁמֹרֶת גָּלוּת הַלַּיְלָה הִתְנַבְּאוּ עָלַי פֻּרְעָנוּת קָשָׁה

shira_40_715-537

שי עבאדי, אוגוסטה ויקטוריה lll, צריבה חשמלית ושמן על OSB, מידות: 120X110 ס"מ, 2010

.

יודית שחר

עולמי ומלואו

שָׁם אִישׁ לֹא שָׁאַל לִשְׁמִי וְתִקֵּן
בְּלָשׁוֹן צְפוּדָה: יְ – הוּ – דִית
וְהִטְרִיחַ וְהִסְבִּיר שֶׁהֲרֵי לֹא הֵבַנְתִּי
שֶׁהָאֵל שׁוֹכֵן בִּשְׁמִי
וְחָלִילָה לִי מִלְּהַשְׁמִיטוֹ

שָׁם אַף לֹא אַחַת
דָּחֲפָה לִי נֵרוֹת לְשַׁבָּת
בְּיָשְׁבִי בְּעָמְדִּי בְּבוֹאִי וּבְצֵאתִי
כִּי סָבְרָה שֶׁיֵּשׁ בִּי פְּגָם לְתַקֵּן
וּלְהָאִיר בִּי חֹשֶׁךְ

שָׁם הִשְׁכַּמְתִּי וְהָיִיתִי אֲנִי
אֲנִי עוֹלָמִי וּמְלוֹאוֹ הָיִיתִי
בַּחֲדָרָיו צְמֵאָה שׁוֹטַטְתִּי
שָׂמַחְתִּי בְּחַצְרוֹתָיו וּפְלָאָיו

שָׁם הָיִיתִי אֲנִי
כְּפִי שֶׁאֱלֹהִים בָּרָא

 

סופים טובים

נַפְשִׁי יוֹצֵאת לְסוֹפִים טוֹבִים
מְזַפְּזֶפֶּת בִּלְתִּי נִלְאֵית בַּעֲרוּצֵי הַסְּרָטִים
לֹא פּוֹסַחַת עַל סְפָרִים
צוֹפָה בּוֹרֶרֶת בְּקַנָּאוּת מֵהַסּוֹף לַהַתְחָלָה,
יַם פְּלַסְטִיק מִצַּלָּם ה־BBC
חֶלְקִיקֵי חֶלְקִיקָיו מִתְפּוֹרְרִים לְפֵרוּרִים
שֶׁאוֹתָם בּוֹלְעִים הַיְּצוּרִים הַזְּעִירִים
הַנִּבְלָעִים עַל יְדֵי הַגְּדוֹלִים שֶׁאוֹתָם בּוֹלְעִים אֲנַחְנוּ.
וּבְהֹדּוּ גּוֹאִים נַהֲרוֹת צֶבַע שׁוֹצְפִים
מַרְעִילִים אֶת הָאֲדָמָה, הַצְּמָחִים, הַחַיִּים
בִּשְׁיָרֵי תַּעֲשִׂיַּת הַבַּדִּים

בְּפֶתַח תִּקְוָה הֵקַמְתִּי לִי בַּיִת
אֶת קִירוֹתָיו צָבַעְתִּי אוֹר,
עַל כְּתָלָיו תָּלִיתִי עֵץ צִבְעוֹנִי
וְאַקְוֶדוּקְט בִּתְכוֹל וְאָדֹם,
אַךְ סוּס טְרוֹיָאנִי הַסַּרְטָן
חָדַר לְבִטְנִי וּלְתוֹכוֹ
וְלֹא כֹּתֶל וְלֹא קִיר
יוּכְלוּ לְהַפְרִיד בֵּינִי לְבֵין
הַכַּדּוּר הֶעָגֹל הַתָּכֹל.

וּבְכָל זֹאת אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת
עַל סוֹפִים טוֹבִים

 

יודית שחר, משוררת חברתית, מורה ומחנכת נוער בסיכון, מתגוררת בפתח תקווה. פרסמה את הספרים "זו אני מדברת" (בבל, 2009) ו"לכל רחוב משוגעת משלו" (קשב, 2013). זכתה בפרס טבע לשירה, בפרס דוד לוויתן ובפרס ראש הממשלה.

 

דביר שרעבי

זמן שמש־אב

עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח
עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי
(תהילים יג, ב)

בְּסוֹף הַקַּיִץ שֶׁל שְׁנַת תשע"ד
זְמַן שֶׁמֶשׁ־אָב
הָלַכְתִּי יָחֵף לַיָּם:
סוֹחֵר מוֹכֵר כַּרְטִיס לָאֳנִיָּה
רֵיחַ מָוֶת דָּגִים
וּמֶלַח אֲבָנִים נֶאֱסָף בָּאַף
קֵץ נִטְמָן
פָּחַדְתִּי לַיְלָה
הָיִיתִי לְבַד מְאֹד בָּרוּחַ הַגְּדוֹלָה
לֹא הָיְתָה חֶמְלָה בְּכוֹכָב נוֹפֵל
אוֹ בְּטַעַם לֶחֶם
אֶל־בְּרִית, אֲנִי לְשִׁמְךָ אֲהַלֵּל
אָנָּא, הֱיֵה לִי לְצוּר
מְבַשֵּׂר לְבֶן אַבְרָהָם
גּוֹאֵל נִבְרָא
חָנֵּנִי בִּמְהֵרָה
פְּדֵה יְהוּדִי נִקְרָע

 

סימן ראשון לאי־שפיות: חלום

וַיְהִי רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ וָאֶפֹּל לְשֵׁנָה
בְּאַשְׁמֹרֶת גָּלוּת הַלַּיְלָה הִתְנַבְּאוּ עָלַי פֻּרְעָנוּת קָשָׁה:
"דְּבִיר בֶּן שְׁלֹמֹה, מֶלֶךְ אֱלֹהִים בִּירוּשָׁלַיִם,
עַל־אַף שֶׁאֵינְךָ מִזֶּרַע בֵּית דָּוִד וּמִדַּם הַכֹּהֲנִים"

קַמְתִּי נִבְהָל בַּשָּׁרָב הַכָּבֵד בּוֹר הַלֵּב מֶרֶד
וְלֹא יָדַעְתִּי אִם נִשְׂרְפָה יְרוּשָׁלַיִם כְּמוֹ בִּסְדוֹם וַעֲמֹרָה
אוֹ שֶׁאֲנִי בּוֹעֵר מִמַּחֲלָה

רָצִיתִי מַיִם
וּמֶלַח לְהַמְתִּיק אֶת הַכְּאֵב

 

וידויים

עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִשְׁמָתִי נֶהֱפֶכֶת לְפֶחָם אֵשׁ
כֹּל מָה שֶׁיֵּשׁ בִּי זֶה בּוֹר חָלָל
חַיַּי כִּסּוּ אוֹתִי בְּמָבוֹי פַּחַד
אַפְשֵׁר לִי לְהִתְיָאֵשׁ
לְהַדְהֵד וִדּוּיִים אַחֲרוֹנִים
עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִשְׁמָתִי נֶהֱפֶכֶת לְפֶחָם אֵשׁ

 

דביר שרעבי, פועל בניין, מתגורר בירושלים. שיריו התפרסמו לראשונה בגיליון 8 של המוסך.

 

יוני יחיאלי

בין יבשות

בֵּין יוֹרְדִים וְעוֹלִים,
שְׁעָרִים וְשַׁרְווּלִים, בִּסְקְווִיטִים
עֲבֵשִׁים מִתּוֹךְ
קֻפְסְאוֹת קַרְטוֹן פַּסְטוֹרָלִיּוֹת
בְּפִינוּ
וַאֲנַחְנוּ בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם,
לֹא נוֹפְלִים.
נָשִׁים בַּחֲצָאִיּוֹת וְכוֹבָעִים
מַרְאוֹת לָנוּ אֵיךְ לִנְשֹׁם מִמַּסֵּכוֹת צְהֻבּוֹת
בְּמִדָּה וְכֹל הַקֶּסֶם הַזֶּה יִתְפּוֹגֵג
וְיַהֲפֹךְ בִּן רֶגַע לִטְרָגֶדְיָה נוֹרָאִית.

אִם זֶה יִקְרֶה, דְעוּ שֶׁשָּׂנֵאתִי אֶת הַשִּׁירָה
וְאָהַבְתִּי אֶתְכֶם
וּבִמְיֻחָד אוֹתְךָ,
הַיָּחִיד שֶׁאִתּוֹ אֲנִי רוֹצָה לִשְׁכַּב
לִישֹׁן כֹּל לַיְלָה,
עַד סוֹף הַלֵּילוֹת.

 

יוני יחיאלי, בת 29 מתגוררת בחיפה. עוסקת בחינוך חברתי וסטודנטית למדעי הרוח ולהיסטוריה של עם ישראל. שיריה פורסמו בכתבי העת הליקון, מגפון ועלטה.

 

ראג'אא נאטור

לעזאזל

תרגום־עיבוד: רחל פרץ

לַעֲזָאזֵל אֲבַק הָאַהֲבָה הַזּוֹ שֶׁבָּהּ אֵינְךָ שׁוֹכֵחַ אוֹתִי, רוֹעֵד בְּמִלּוֹתַי,
וְקָמָה בְּךָ הִיא, הָאַחֶרֶת, קְרוֹבָה מִמֶּנִּי לְשִׁכְחָתִי אוֹתְךָ,
מַשְׁקִיפָה עַל מִטָּתְךָ מִמֶּרְחָק שְׁנֵי קְרוֹנוֹת
מַבִּיטָה בַּקָּצֶה הַמְּעַוֵּר, הַקּוֹטֵל, שֶׁמִּמֶּנּוּ גָּמַעְתָּ אוֹתִי בְּחִפָּזוֹן כְּעָנָן.
לֹא הָיָה בְּךָ דַּי כְּדֵי לְהַאֲכִיל אֶת בִּעוּתַי,
לְהַיְשִׁיר מַבָּט אֶל הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁשָּׁחַטְתִּי בְּשִׁבְרֵי זְכוּכִית,
לָרֶדֶת אֶל הַבְּאֵר הַסְּדוּקָה שֶׁלִּי.

אָבָק הָיְתָה אַהֲבָתֵךְ, אָבָק הָיִיתָ
גַּם כְּשֶׁצָּבַעְתָּ אֶת שְׂפָתֶיךָ בִּכְחֻלּוֹ שֶׁל טַבַּק הַוִּירְגִ'ינְיָה שֶׁלִּי,
גַּם כְּשֶׁהִשְׁתַּעַלְתָּ רַחֲשֵׁי סָטֶן וְרָקַקְתָּ אֶת תְּעוּזַת הַלַּיְלָה עַל שְׁנֵינוּ,
גַּם כְּשֶׁלִּקַּקְתָּ שׁוּרָה אַחֲרוֹנָה מֵעַל פִּטְמַת פַּחֲדֵנוּ.
אֵיךְ לֹא שִׁלַּחְתִּי בִּשְׂדוֹתֶיךָ חָתוּל בּוֹעֵר.
אֵיךְ לֹא מָעַכְתִּי עַל גּוּפְךָ אֶת הַבְּדָלִים שֶׁצָּרְדוּ אֶת כְּסִיסַת נְחָשַׁי.
אֵיךְ לֹא אָרַבְתִּי בְּמַרְתְּפֵי הַשְּׁקָרִים,
מוֹתִירָה לָעוֹרְבִים אֶת קְרָעֶיךָ, אֶת פְּצָעַי.
וַעֲדַיִן סוּסֶיךָ בּוֹטְשִׁים, עֲיֵפִים וּמְפֻחָדִים, עַל סַף תְּהוֹמִי.
קַח אֶקְדָּח וּמְחַק מֵהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ אֵלַי.
סוּסִי שֶׁלִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ שָׂבְעָה. הוּא מִתְמַתֵּחַ
וּבִבְשַׂר הַלַּיְלָה חוֹתֵר, מִתְנַשֵּׁם, מֵעַצְמוֹ נוֹלָד.

 

فتافيت

فتافيت هذا الحب الذي لا تنساني فيه وتجلس ساعات في رسائلي ترتعش
وتقوم فيكَ امرأة غيري أقرب مني الى نسيتكُ وسريرك بقطارين.. .وعلى حافة فيكَ
فتافيت هو , فتافيت أنتَ
لأنك غيرتَ شفتيكَ للأزرق فقط لتدخنَ تبغي "فرجينيا" أزرق
لتسعلَ الساتان
جرأة الليلة اثنينا
وتلعقَ السطر الأخير عن حلمةِ , خِفنا, انكسرنا وبقيتُ فيكَ أكثر مني
فتافيت هذا الحب الذي فيه تلهثُ فيه كل خيولك
لتصل هناك لبحَةِ عطري
عنقي الذي مليونَ مرة غيرتُ بَحةَ النبيذ فيه
بطرفِ عُنقي أراها خُيولك تَعود
خائفةُ هاوية النبيذ فيَّ
خذ مُسدسا وامحِ منها الطريق اليَّ
فتافيت لا تُشبع حتى الشفة السفلى التي تَسقط كَسُرةِ النهار
وبالليل تتمدد
حالكة تتنفس ..وتُجذف الظلمة

 

ראג'אא נאטור היא עיתונאית, משוררת ומתרגמת פלסטינית שחיה ביפו. השיר מתוך ספרה הראשון שיראה אור השנה בהוצאת הליקון.

 

» במדור שירה בגיליון קודם: שירים חדשים מאת עידית ברק, אלינור יוסף, מרואן מח'ול וחוה ניסימוב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_40_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

פרוזה | "חיים אמיתיים", סיפור מאת אסנת צירלין

"היא קיוותה שתוכל לומר בידענות: 'ילדים יכולים להסיט אישה ממסלולה להרבה מאוד שנים' ולהרגיע את התחושה הלא נעימה שהיא בפיגור. היא קיוותה שיש משהו חשוב שהיא, עמליה, תוכל ללמד את גברת מונרו"

proza_40_715-537

מרב סודאי, סיון, שמן על בד, 100X70 ס"מ, 2018

.

חיים אמיתיים

מאת אסנת צירלין

.

עמליה קראה את הסיפורים בזה אחר זה. בדרך כלל במיטה, אבל גם בפינות אחרות של הבית, או כשהלכה לבקר את אימא שלה בדיור המוגן. שלושת ילדיה התרוצצו על המרפסת הגדולה ועמליה יכלה לקרוא.

בעשר בבוקר היו רק כמה זקנים בודדים על המרפסת. עמליה התיישבה על כורסת קש בחלק המקורה ושלחה את ילדיה לסבתם. ברגע שראתה אותם השתנו פניה. הן נראו כאילו נופחו בנשיפה מהירה, הוטבעו בחיוך סמיילי, והן מרחפות ונחבטות בפניה הרגילות.

עמליה קראה את "סודות גלויים" ובאותה שבת הייתה לקראת סופו של "היסחפות".

הזקנים התחילו לזרום החוצה והיא התבוננה בהם מדי פעם וחילקה אותם לשתי קבוצות: המתקיימים והחיים. החלוקה התבצעה בזריזות, כמו עם קלפים – שחורים לפה, אדומים לפה.

"קדושי טולפאדל" הייתה כותרתו של החלק השלישי והאחרון בסיפור. היא לא ידעה אם ה-פ' דגושה או רפויה, וזה היה חשוב כי כשהייתה דגושה גרמה לה לדווש במהירות, וכשהייתה רפויה נתקעו הפדאלים והיא התנדנדה בין קולו של מואזין מטול פאדל לבין המיית יונים בכיכר טרפלגר. הפרק היה לא פשוט וההפרעה המתמשכת של המיונים הוסיפה לקושי. זו הסיבה שרק בקריאה חוזרת, הרחק מהמרפסת ומאותו בוקר שבת, הבינה שיש דרך נוספת להבין אותו. באותו בוקר סיימה את הקריאה בכעס ובאכזבה.

הסוסים והעובדה ש"אי־שם מחוץ לעיר כבר לא ישמעו זה את קול פעמוניו של זה" היו צליליו האחרונים של הסיפור, ולא רק שלא ביארו דבר אלא הוסיפו לתחושתה שהפרק סתום.

היא הרגישה צורך לעשן והתרחקה לפינה מרוחקת שהיו בה ערימת כיסאות פלסטיק ופח אשפה ריק. היא שלפה כיסא והתיישבה, וראתה את בתה מחפשת אותה במקומה הקודם על כורסת הקש.

"יסמין, יסמין" היא קראה "אני פה".

בתה סובבה את ראשה לכל עבר ולא הצליחה למצוא אותה.

"פה! פה!" היא הרימה את קולה ומשכה לעברה מבטים סקרניים.

יסמין רצה אליה. "מה את עושה אימא?"

"אני קוראת חמודה. לכי לסבתא, אני מעשנת".

"טוב אימא".

היא התבוננה בה. שני אחיה הגדולים שיחקו טניס עם מחבטים קטנים. היא רצתה להצטרף אבל זה היה בלתי אפשרי. זה היה טורניר הקיץ והם היו באמצע מערכה. יאיר רכן אליה ולחש לה משהו, כנראה הבטיח לה הפתעה אם תוותר ותניח להם, והיא רצה אל סבתה.

בשעתו, כשנודע לעמליה מינו של העובר, לא יכלה להאמין שיש לה בת. כולם סביבה שמחו. גם היא שמחה, אבל היא גם חששה. כעת תיאלץ לחיות הכול מחדש. עוד לפני שנולדה חיכה לה שמה. עמליה רצתה לקרב אותה ככל הניתן לצורת קיום פשוטה, וכשנולדה, כהת עור ושקטה, האמינה שבאמת נולד לה פרח.

מה באה לסמל חירשותם הזמנית של הסוסים, ולמה דווקא מחוץ לעיר, ששם אפשר היה לצפות שקול הפעמונים יישמע היטב?

רק בחלוף שלושה ספרים העזה לחפש מידע על הסופרת. היא הסתכלה על פניה הקטנות של אליס מונרו כפי שהשתקפו בצילום שפורסם באינטרנט. עיניים שקועות, חיוך רחב. שנת הלידה, 1931, הייתה גם שנת הלידה של אימא שלה.

היא יכלה להיות אימא שלה אם כן, או לפחות להצטרף לטור הקצר של נשים רזות, מקומטות וחכמות שהחליפו אותה. עמליה חשבה על מירי, שהייתה כמו אימא שנייה שלה. ארבע שנים חלפו מאז מתה.

מירי לא קראה לה בימיה האחרונים. היא מתה בחיק משפחתה, ועמליה לא הייתה משפחתה. המעשה האחד שלא עשתה ניחן באקטיביות מתמשכת. שתיקתה, שהייתה מילותיה האחרונות לעמליה, לא איבדה את מוצקותה במשך השנים. עמליה, בניגוד לסוסים, שמעה את הפעמונים. גם כפי שהיו, מטופלת ופסיכולוגית, לא מעט דברים קרו ביניהן, ובכל מקרה אחרי עשרים שנה, לא משנה במחיצת מי, נוצרת משפחה.

בשנים הראשונות לטיפול עמליה הייתה לוקחת אוטובוס לתחנה המרכזית ומשם אוטובוס שני לרעננה. הנסיעה הארוכה וטלטלות האוטובוס גרמו לראשה להישמט קדימה ולהיטלטל מצד אל צד בהזיות שינה מקוטעות. פעם אחת, בין שקיעה להתעוררות, שמה לב שהגבר שישב לצידה שלף את איברו והחליק עליו את ידו בתנועות מתונות. ביד השנייה החזיק עיתון והסתיר את עצמו מצד המעבר. היא קפאה ושקלה במהירות את אפשרויותיה. כולן היו גרועות. באפשרות להידחק בין ברכיו ולצאת למעבר הייתה הכרה במעשה. היחלצות ממקום מושבה לא הייתה בגדר התנערות מספקת במקרה כזה. היא הייתה אמורה לגשת לנהג, לחשוף את הסוטה ולדרוש את סילוקו.

לפיכך נשארה לשבת. האוטובוס נכנס לרחובה הראשי של רעננה והיא תקעה את עיניה בחלון וספרה תחנות. רק עוד פעם אחת לכסנה את מבטה. איברו היה כהה כמו גוש צואה.

כשירדה לבסוף, לא לפני שטלטלה את התיק בתכונה רבה זמן־מה מראש כדי לאפשר לו להתארגן, התפללה בליבה שקדרותו של האירוע לא מרמזת על ההמשך. בקצה השביל עדיין ציפתה לה המשוכה הבאה: כלב השכנים הרצחני.

השכונות האלה, עם הבתים הפרטיים, הרחובות הרחבים, הגינות ושטחי החנייה המיותמים, היו ריקות מאדם. הכלבים שלטו ברחובות. כלבים גדולים ומאיימים שנפשם נקעה מהבדידות, והם נבחו ורדפו אחרי כל נפש חיה. עמליה העדיפה ללכת בדרך הכורכר העוקפת. העיקוף היה גדול, ולמרבה הצער לא הבטיח דבר. הכלב הסתובב חופשי והריח אותה ברגע שהתקרבה מהצד השני.

פעם אחת שיתפה אותה במצוקתה, אבל מירי, שחולשה לא הייתה טבע שני שלה, צחקה ונקבה בשמו בביטול. החיה הרצחנית הייתה רקסי או חומי.

נראה שהבנים התחילו להשתעמם. יאיר הגיע והתיישב.

"אימא, אפשר את הטלפון שלך", הוא רצה לשחק.

"לא".

"אבל למה אימא".

"כי אתה הורס לי את המקשים".

"אני אעשה בעדינות, אני מבטיח".

"לא, אני לא רוצה".

דן היה גם הוא בדרכו אליה. דווקא יסמין מצאה עניין. היא רכנה אל שקית שהייתה צמודה לרגליה של סבתה והוציאה אריזות של אטריות בזו אחר זו. עמליה ראתה שהן משחקות במשחק האהוב עליה: מוכר וקונה.

היא שלפה את לוח הדמקה מהתיק והניחה אותו על שולחן מרוחק. "בואו" קראה ליאיר ולדן, "אתם משחקים דמקה עכשיו".

"לא אימא, לא בא לי", אמר יאיר.

"בא לך", היא אמרה.

"אימא! אני אומר לך שלא בא לי".

"ואני אומרת שבא לך. קדימה. בוא".

"אני בלבנים, אני אומר לך", דן הזהיר את יאיר שלא לצורך.

"אוף אימא", יאיר גרר את עצמו לשולחן.

עמליה התלבטה אם להתחיל סיפור חדש ובינתיים התבוננה בשיחתן של שתי זקנות.

היא לא שמעה אותן, אבל מדי פעם הצליחו ריאותיהן המצומקות לנפח כראוי מילה או שתיים. הנשית והמטופחת מבין שתיהן דיברה יותר, בזמן שהשנייה, שישבה על כיסא גלגלים והייתה לבושה בבליל צבעוני שהעיד על טעם אישי לא רגיל, התעסקה בשיניה. עמליה חשבה שהשיניים המושלמות מדי הן בוודאי תותבות, ושהזקנה אינה יכולה לשלוט בדחף לשלוף ולהחזיר אותן למקומן. אבל בזמן שהנשית הלכה למתקן המים היא ראתה שהבוהמיינית אוכלת.

הייתה לה שקית בין הרגליים והיא שלתה משם משהו.

המטופחת חזרה עם כוס מים והחלה לדבר. "בזמן האחרון שמתי לב שאם אני שותה בערב כוס מים זה עוזר לי להשתחרר, אז ככה אני עושה כל ערב".

עמליה לא הייתה בטוחה אל מי היא מדברת, אבל חייכה אליה את אותו חיוך מעודד שנתנה לילדיה.

"כן. אדם צריך ללמוד לעזור לעצמו".

"נכון מאוד", עמליה שיבחה אותה.

העניינים מסתבכים כשיורדים לפרטים. היא לא ידעה לבטח לאיזו קבוצה שייכת הדוברת. ההתעסקות בענייני הגוף לא הבטיחה רבות, אבל משהו בה היה בכל זאת חי.

הבוהמיינית מצאה חן בעיניה יותר, אבל לא נתנה לה הזדמנות לשבח אותה. היא לא הייתה חביבה, ודחתה ללא עסק גדול את ניסיונות העזרה של אחת העובדות. "מרים, את צריכה לשתות מים. את שותה מים?"

מרים הנהנה.

"אני לא רואה שיש לך כוס".

"בסדר", המהמה מרים.

"אני מביאה לך מים, מרים".

"לא צריך".

אדישותה ובגדיה יכלו למקם אותה בטור הקצר של נשים שעמליה למדה מהן משהו, אבל פניה היו נוקשות מדי ושוויון הנפש שלה היה חסר את עקבות המאבק עליו.

בוויקיפדיה בעברית לא מצאה עמליה פרטים אישיים על אליס מונרו. היא קיוותה שאולי לא היו לה חיים אישיים. שאולי ניתן לייחס את חיוכה הנעים להיעדרם. היא קיוותה שתוכל לומר בידענות: 'ילדים יכולים להסיט אישה ממסלולה להרבה מאוד שנים' ולהרגיע את התחושה הלא נעימה שהיא בפיגור. היא קיוותה שיש משהו חשוב שהיא, עמליה, תוכל ללמד את גברת מונרו, ושלא תיאלץ לחוש את הצביטה בלב על כך שמישהו, מישהי, גודל על ידה. אבל כשהקלידה את שמה באנגלית קיבלה אותם.

ארבע בנות נולדו לה – שילה, קתרין, ג'ני ואנדראה. את רעננות פניה בוודאי אי אפשר לייחס לעובדה שקתרין מתה 15 שעות לאחר לידתה, בשנת 1955. עמליה לא תוכל אם כן להיות בתה. וגם לא ללמד אותה שום דבר. אבל היא הרגישה שחייב להיות קשר. היא זקוקה לאימא כזו.

כשהייתה מגיעה לבסוף לדלת הכניסה יכלה לנשום לרווחה. הכול היה מאחוריה. אפלולית שקטה קידמה את פניה, ומכיוון שתמיד הקדימה מעט חלפה על פני דלת החדר הסגורה והתיישבה במבואה. בזמן ההמתנה נהגה להתבונן בחפצים שמסביבה ולשאוב מהם את מקסימום המידע על חייה של מירי ועל חיי משפחתה.

משמאלה, מעבר לחלונות הזכוכית הגדולים, הייתה הגינה. יופיין של גינותיה היה תוצאה של השקעה מתונה ואדישות למאמציו של האדם לביית את הטבע. אהבתה לספרים הדירה אותה ממעשים רבים, וברווחים האלה עשה הטבע את שלו.

על השולחן הקטן ועל המדף שמתחתיו היו מגזינים, עיתונים וספרים בעברית ובאנגלית. פסיכולוגיה, טיולים, אמנות. גם קערת הפירות הגדולה נדדה ללא שינוי מרעננה לנווה צדק בחלוף כמה שנים.

לרוב נאלצה לקום ולחזור לדלת הכניסה. רק אחרי שמירי עברה לנווה צדק עמליה הבינה שסירובה של הדלת להיסגר קשור בכוח אחר. מה הסיכוי שזה יקרה שוב בבית אחר?

לחיצת הידית לא תרמה דבר לסגירת הדלת. הלשונית נשארה תקועה בפנים, והדלת, אם מזג האוויר היה נוח, רק נראתה סגורה. המצב החמיר כשמזג האוויר היה סוער. החלל בין הדלת למשקוף היה כמו מפרש. הוא היה מתנפח ומתנפח ואז, בהתרוקנות פתאומית, הדלת הייתה נחבטת במשקוף.

"את לא מפחדת לשבת סגורה בחדר כשדלת הכניסה לא נעולה?" עמליה שאלה אותה פעם.

לא, היא לא פחדה. מה כבר יכול לקרות?

עמליה חשבה על הרבה דברים שיכולים לקרות, אבל לא מירי. היא צחקה. העולם היה ביתה.

מן העבר השני נפרס הסלון ומעליו היה תלוי המסדרון הארוך של הקומה השנייה, שהיה מנומר בדלתות חדרי השינה. דלת חדרה של נועה, בתה של מירי, הייתה בדיוק מול המבואה.

נועה הייתה ילדה בת שמונה או תשע כשעמליה התחילה את הטיפול. היא לא ידעה דבר על "בת המשפחה" החדשה, שכבשה את מקומה בכוחה לרתק את אמה ולתבוע את אימהותה. באותה מידה גם לא ידעה על הצביטה שעמליה חשה למראיה האקראיים, החולפים. עמליה הייתה גדולה ממנה בחמש־עשרה שנה, אבל ברגעים שעטרת ראשה הזהובה נראתה מתקדמת לאורך המסדרון, נעלמת ושוב חוזרת, מציצה למטה וחושפת את תכלת הפלדה של עיניה, הפך יתרון השנים לחיסרון.

נועה הייתה בת זקונים. כמו יסמין. בלהט יוני 2005 ובחברת המון אדם, ליוותה עמליה את אמה בדרכה האחרונה.

היא לא הייתה אמורה למות, ועמליה לא הזדרזה לומר לה את דבריה האחרונים, החשובים. היו להן עוד הרבה שנים לקבוע פגישות, להתרחק, ושוב לקבוע ולהתרחק, כמו שני מתאגרפים הנשמטים לשולי הזירה. אבל זהו. לא יהיה סיבוב הבא.

עכשיו הייתה צריכה לעמוד עם כולם – חברים, מטופלים, בני משפחה. נועה בת העשרים ושמונה עמדה לצד שלושת אחיה. שני ילדיה הקטנים, נכדיה של אמה, לא היו שם. הם היו קטנים מדי. גם היא הרגישה קטנה, מיררה בבכי שאף אחד לא ירגיע עוד.

רק בטלפון – שנתיים חלפו מאז הפעם האחרונה שנפגשו – כשבעלה של מירי התקשר לבשר לה את הבשורה המרה, נודעו לעמליה פרטי מחלתה ומותה. קולו השקט והמסויג מסר לה את הפרטים במענה לאקוני שסירב להיכנע להלך רוחה הסוער.

האם התקשר לכל המטופלים שלה? (בראשו של פתק שצירפה לאחד משני ספרים שהעניקה לה במרוצת השנים כתבה בחוסר זהירות "לבתי המועדפת"). האם הספיקה לומר לו "תתקשר לעמליה, תודיע לה כשזה יקרה, היא בתי המועדפת"?

ומדוע לא כיבד את רצונה להישרף ולהתפזר ברוח? עמליה לא יכלה להיזכר אם תשוקתה להיכחד וחוסר העניין שהפגינה בכל העתיד לקרות לה וליקיריה אחרי מותה באו בעקבות נסיעותיה התכופות להודו ותקופות השתיקה וההתבודדות שגזרה על עצמה שם או שההמעטה בסופיות ובתפלצות המוות היא שחיברה אותה מלכתחילה לפילוסופיות האלה.

אין ספק, חשבה לעצמה לא אחת, אנחנו לא מעניינים אותה יותר.

"ואת לא מפחדת?" עמליה שאלה שנים קודם לכן, כשהשיחות על מותה היו בגדר תאוריה.

"לא", היא הייתה עונה במתיקות.

"ולא תרצי לדעת אם אתחתן ואוליד ילדים?"

"לא", היא הייתה חוזרת ומחייכת במסתוריות.

"ולא תרצי מצבה, לא תרצי שילדייך ונכדייך יתנחמו במשהו?"

לא, היא לא רצתה.

אימא שלה קמה מהכיסא והתקרבה אליה בצליעה שהייתה, למרות הכול, מוגזמת. פניה היו כעת פניה הרגילים – עירוב של תימהון־קשישים ושרידי רהב. היא רצתה להתלונן על משהו – תרופות שלא ניתנו, אוכל גרוע, יחס פושע. עמליה הרימה את עיניה מהספר באי־חשק והתבוננה בה בזמן שדיברה.

היא לא סגרה את הספר, ומכיוון שעברה לסיפור הבא חזרה בליבה שוב ושוב על כותרתו – חיים אמיתיים, חיים אמיתיים…

בשלב מסוים תקעה אצבע בין הדפים וסגרה את הספר כדי שתוכל להתבונן במשהו בלי להיחשב גסת רוח. תמונת העטיפה הייתה מערבולת של מחרוזות עשויות מאבני חן בצורות ובצבעים שונים. במעגל הפנימי נח סוסון ים. עין הפלסטיק שלו התבוננה בחשש על הפנינה הקרובה.

מירי לא פחדה אבל זה לא הרחיק ממנה את הסכנה. בוקר אחד, בזמן צעידת הבוקר, מישהו אנס אותה והיכה אותה באכזריות. כשעמליה הורשתה לבקר אותה לבסוף פניה היו עדיין במצב נורא – נפוחות וכחולות. לא היה אפשר לזהות אותה.

הרשות לבקר ניתנה בלית ברירה. הפסיכולוגית שבה דאגה שלא להשאיר את המטופלים עם מסתורין גדול מכפי שהיה הסיפור הממשי. אבל היא לא רצתה לדבר, זה היה ברור. אישיותה לא אפשרה לה לקשר בין המעשה הזה לבין חייה. אבל זה היה קשור. ככה בכל אופן חשבה עמליה כשחמש־עשרה שנה אחר כך היא מתה מגידול במוח.

"אימא, בואי נעשה משהו מסתורי", יסמין ביטאה מסתורי כשהמשקל נפל על ה-ת' (מסתורי שלה נשמע כמו היסטורי). היא הטילה את משקל גופה על ברכיה של אמה.

ילדים יכולים להסיט אישה ממסלולה להרבה מאוד שנים. אבל זו לא חוכמה גדולה כי ילדים מסיטים נחל מערוצו, ילדים אוספים ים בלועותיהם וממלאים גאיות בימים חדשים.

עמליה סגרה את הספר וליטפה את זרועה החמה. "את מתכוונת שנעשה משהו מסתורי?" היא ביקשה לוודא שהבינה נכון, והצטערה שנאלצה לתקן אותה.

השמש זזה בינתיים. הצמחייה בשולי המרפסת קפאה מעוצמת החום.

כמה מסתורי נשמע מסתורי.

"כן", ענתה יסמין באגביות, מבקשת להמעיט מערך טעותה בעוד עיניה עוקבות אחר משהו בלתי נראה.

הם לא ראו את היער, הם ראו רק את האדמה ואת פרסותיהם המתחלפות במהירות. רק בחלוף הזמן הבינה: הם לא ישמעו זה את פעמוניו של זה בגלל הדהירה, בגלל שרק מחוץ לעיר יכלו לדהור במלוא כוחם. הם לא היו חירשים, הם דהרו.

 

אסנת צירלין, מוזיקאית לשעבר, בוגרת "רימון", עובדת ב"ידיעות אחרונות". פרסמה שני ספרי שירה – "יצאה נהמתה" (ביתן, 1996) ו"היה כתוב בעיתון" (הוצאת עיתון 77, 2015). שירים פרי עטה הופיעו בכתבי העת אורות, עיתון 77, מוטיב, האתר של נילי דגן, ובעיתונים יומיים. סיפור ביכורים קצרצר פורסם בכתב העת צ'יקיטיטו. סיפורה "חיים אמיתיים" הוא חלק מספר בכתובים.

» במדור פרוזה בגיליון קודם: "זהב שחוט", מאת דנה חפץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_40_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ריאיון | נגה אלבלך בשיחה על הארכיון של תרצה אתר ועל הספר שצמח ממנו

"הגיע הזמן לעשות תיקון לדבר הזה, שהבת בצל האב, בלי שום תשומת לב ליצירה שלה. היא פשוט לא הייתה קיימת, וזה מתחיל בהזנחת הדפסת ספרי השירה שלה, שאזלו. איפשהו היא התפוגגה."

תרצה אתר (פרט מתוך עטיפת הספר "תרצה אתר: כל השירים", הוצאת הקיבוץ מאוחד ומרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב)

.

מאת ריקי כהן

.

הסופרת נגה אלבלך הייתה נרגשת והמומה למדי כשנכנסתי לחדרה במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל אביב בחודש שעבר. דקות לפני שהגעתי לפגישה שקבענו היא קיבלה את שיחת הטלפון שכל סופר או סופרת בישראל משתוקקים לקבל, שיחה שבישרה לה על זכייתה בפרס ברנר על ספרה האיש הזקן | פרידה (הקיבוץ המאוחד, 2018), שכתבה על אביה. "כתבתי אותו בטרנס מטורף, שבועיים אחרי מותו, באמוק ממש. זה השתלט עליי בלי יכולת להפסיק, חמישה ימים – ואז זה נגמר. בעריכה עשינו כמה שינויים והוספתי עוד פרגמנט. ובסוף הוא זכה בפרס ברנר. זו הייתה הפרידה האמיתית מאבא שלי, לזכור מי הוא היה, לבכות עליו, הייתי מאוד קרובה אליו, זה היה שיא האינטימיות".

הוא קרא דברים שכתבת, את ספרייך הקודמים?

"את הספר הזה הוא בטח היה קורא, כי היה קל לקרוא אותו, אבל הוא לא זכור לי כאדם שקרא פרוזה. הוא היה מאוד גאה בי ושמר כל ביקורת, אבל עברית לא הייתה שפת האם שלו אלא בולגרית. קצת לפני שהוא נפטר הוא פתאום סיפר לי סיפור שלא ידעתי – שהוא למד בתיכון צרפתי ובהפסקות היה הולך לספרייה לקרוא שם את הספרות הצרפתית הקלאסית, ופתאום הבנתי איזה קשר יש לאבא שלי לספרות, ואמרתי, אוקיי, אז זה לא צמח משום מקום, האהבה שלי לספרות."

הבשורה הזו, שהגיעה אחרי רצף ביקורות משבחות על הספר במדורי הספרות, היא לא האירוע הספרותי המשמעותי היחיד שאלבלך קשורה בו בזמן הזה. לפני כחודש יצא לאור ספר שערכה, תרצה אתר: כל השירים (הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב), האוסף המלא של שירים ופזמונים שכתבה תרצה אתר, ובכללם חומרים גנוזים שמתפרסמים בו לראשונה.

מדובר, למרבה הפליאה, באוסף הראשון המלא של שירי אתר, שמותה הטראגי לפני ארבעים ואחת שנים ממשיך להעסיק את התרבות העברית, בזמן ששירתה נותרה זנוחה לעומת שירתן של משוררות מוכרות בנות דורה. זאת בניגוד לפזמונים שכתבה, שכמה מהם מושמעים עד היום.

הספר המרתק הזה מגלה את כוחה הפואטי המגוון של אתר ואת שכלול המבע במרוצת ארבעת ספריה. מכלול החומרים המתפרסם עתה חושף אישה ויוצרת רב־גונית, שנונה, בעלת הומור חד וראייה קליידוסקופית. אלו, וגם אחרית הדבר היפה, פרי מחקרה של אלבלך, מגוונים את התפיסה הידועה לגביה וכן לגבי יחסיה עם אביה, המשורר נתן אלתרמן, שעוד נגיע אליהם. וכן, אלבלך מודעת לכך שלמעשה הזה יש ערך מהבחינה הפמיניסטית, לא רק הספרותית: "בהחלט. אני חייבת לציין שהרעיון לעשות את זה היה של ד"ר רחל סטפק, שעד לא מזמן ניהלה את מרכז קיפ באוניברסיטת תל אביב [אלבלך עובדת בו כאחראית הארכיון של אתר ואלתרמן, ר"כ]. היא הציעה לי לערוך את האוסף, ואני מיד נדלקתי על זה. האמת היא שכבר לפני שנים חשבתי על זה ולא יצא לממש, וכשרחל העלתה את הרעיון שוב, לשתינו היה ברור, וגם דיברנו על זה, שהגיע הזמן לעשות תיקון לדבר הזה, שהבת בצל האב, בלי שום תשומת לב ליצירה שלה. היא פשוט לא הייתה קיימת, וזה מתחיל בהזנחת הדפסת ספרי השירה שלה, שאזלו. איפשהו היא התפוגגה. עיר הירח [הקיבוץ המאוחד, 1979, בעריכת רנה ליטוין ז"ל] הוא הספר היחיד שהמשיך להימכר, אבל הוא רק מבחר משירתה. היה ברור לשתינו שאנחנו עושות פה מעשה פמיניסטי חשוב ומוצדק וראוי. היא חוליה חשוב בשרשרת השירה העברית."

קצת אחרי שהתמנתה אלבלך למנהלת הארכיון של אלתרמן במרכז קיפ, היא החליטה להקים בחדר שהוקצה לו גם ארכיון נפרד לתרצה אתר. זה התחיל משני ארגזים בלבד. כיום יש בו כבר כמה תאים גדושים אוצרות, מול ארון גדול ועמוס של אביה.

"ערכו של הארכיון של אלתרמן, מכיוון שאין בו כתבי יד אותנטיים, נמוך מזה של אתר. אצל אתר יש טיוטות של שירים וכתבים והכול אמיתי מזמן אמת", אומרת אלבלך. "אצלה מצאתי גם שירים גנוזים. אצל אלתרמן אי אפשר למצוא שום כתבי יד או חומרים גנוזים, הוא הכחיד הכול. מיקי גלוזמן [ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ר"כ] אומר על זה, 'הוא השאיר אחריו אדמה חרוכה'. כמו שבשירים עצמם אין אצלו שום רמז ביוגרפי. אין אצלו כתיבה וידויית, זה לא הדור. הכול מקודד. הוא בטח מסתתר שם, אבל אי אפשר לדעת אם מה שמתואר באמת קרה לו, אם ההֵלֶך הזה הוא אלתרמן או הֵלֶך כללי כזה. אצל אתר זה הפוך, היא חשופה שם, היא נחשפת."

והסיפור הזה, אב ובת, דור אחרֵי, מסמל גם מעבר לשירה אישית יותר בשירה העברית בכלל?

"אתר מייצגת ולא מייצגת את הדור שלה. מהבחינה הווידויית היא חלק מהדור של דליה רביקוביץ ויונה וולך. אבל מבחינת הליריות עצמה היא קצת אחרת: בתחילת הדרך לפחות היא די מקושטת, קצת יותר גבוהה בשפה. זה לא כמו זך ועמיחי, היא מאוד שונה מזך, היא לא ניסתה לעשות את המהלך שלו. השפה שלה כן מלכותית קצת."

זה בגלל ההשפעה מאביה?

"לא יודעת; יש לה פזמונים שהם מאוד ישירים ודיבוריים. יש לה שני צדדים, ולאורך הספרים שלה אני רואה מהלך של זיקוק – הפחתה מהגודש ומעבר לפשטות. בעיקר לקראת הסוף, אחרי מותו של אלתרמן."

באחרית הדבר שכתבת קראתי שהמבקרים טענו אז שאחרי מותו היא משתחררת מהשפעתו. האם השפעתו הייתה טובה או מזיקה?

"אני לא חושבת שאפשר להגדיר את זה כהשפעה, זה היה חלק ממנה, היא ינקה את זה. לא היה אפשר לנתק את זה ממנה. זה היה היא. זו השפה וזה העולם. אמנם יש לה פזמונים ושירים שהמשקל והקצביות והחריזה שלהם הם כמו אצל אלתרמן, אחר כך לאט־לאט היא יצאה מזה. שברה את זה."

היא התייחסה לשבירה הזאת פעם?

"הדבר היחיד ששמעתי בהקשר הזה זה ריאיון מוקלט ששומעים בו רק את התשובות שלה, בלי השאלות, והיא עונה שם שבעצם דור שלם הושפע מאלתרמן, אז למה לה אסור."

מפליא ונעים לגלות שהיה לה הומור חזק.

"כן, היא הייתה מאוד שנונה והיה לה הומור. זה בא לידי ביטוי בעיקר בפזמונים, שמראים צד נוסף שלה, שונה מהצד הטראגי. עבורי, כמי שחקרה את הארכיון, חוש ההומור שלה הוא הגילוי הכי גדול. יש שני מחזות גנוזים שהיא כתבה, ושם, במחזות, הוא הכי פרוע, ההומור,  יותר מאשר בפזמונים. את אחד המחזות ["חפצים אישיים"] פרסמתי בכתב העת "דחק". שני המחזות יעלו בקרוב לפרויקט בן־יהודה ברשת.

איך החלטת להקים את הארכיון?

"הארכיון היה קיים, היו פה שני ארגזים, ואני באתי, סידרתי וקטלגתי. זה משך אותי."

אהבת אותה קודם?

"לא במיוחד, באופן כללי אני לא כל כך בקיאה בשירה. זה לא תחום ההתמחות שלי. אני אישה של פרוזה. אבל זה משך אותי, זה היה פשוט מונח פה בצד, מוזנח, והיו חייבים לעשות עם זה משהו."

ואחרי העבודה על הארכיון והספר, את מרגישה קרבה רגשית אליה?

"כן, מאוד. זה לא היה מיידי, אבל אני עושה את זה כבר כמה שנים, הספר הוא תוצר של שלוש שנות עבודה, יום בשבוע במשך שלוש שנים, אז למדתי להתרגש ממנה. בהתחלה רק סידרתי את הארכיון, יש בו מצבור של כתבות וראיונות שהתפרסמו לאורך השנים, איתה ועם הילדים שלה, וישבתי וקראתי את כולם ופשוט לא הפסקתי לבכות. בהתחלה התרגשתי וכאבתי את הסיפור האישי שלה, ואז זה עבר והתחלתי להיכנס ליצירה. אבל המפגש הראשוני היה עם הסיפור של המוות ושני הילדים הקטנים. אחר כך גיליתי גם קטעי פרוזה, אלה ששירה סתיו כינסה בספר פתאום כבו כל האורות [הקיבוץ המאוחד, 2010]. נתקלתי בהם ככתבי יד, למדתי להכיר את היצירה שלה."

"הנה", היא מראה לי, "ככה נראות הטיוטות שלה. התיקונים הם שלה". כתבי היד מרגשים, הכתב העגול והנאה מתפתח ונהיה סוער יותר. היומנים התיכוניסטים שהשאירה, השירים הראשונים – "דף מול דף מול דף", כמאמר שורה מהשיר שלה "שיר בין ספר לספר" –משלימים את הרגש שהיא מעוררת.

למה לדעתך היא לא זכתה למעמד התרבותי של דליה רביקוביץ או יונה וולך? רק כעת יוצא לראשונה אוסף מקיף של שירתה.

"ספרי השירה שלה לא היו קיימים על המדפים, הדפיסו אותם בזמנו וזה אזל. זו לא סתם קלישאה, היא תמיד הייתה בצל של אלתרמן. הרבה חוקרי שירה ומבקרי שירה ראו בה איזו שלוחה. מעבר לזה, וולך וכנראה גם רביקוביץ הביאו משהו באלימות מסוימת, בהתרסה, משהו מאוד אחר. תרצה הייתה פחות מתבלטת באופי שלה. היא פחות רצתה להיות בפרונט. למרות שהייתה שחקנית – אבל עובדה שהיא לא אהבה את זה, היא לא שרדה בזה, החליטה להשתבלל ולעסוק רק בכתיבה."

מישהי פעם טענה באוזניי שבתקופתה של אתר היו פטרונים גברים בספרות והם טיפחו את רביקוביץ ואת וולך כי הן היו הפרועות, החריגות, אותן הם יכלו לשים במשבצת הזאת, של המשוררת המעורערת והאקזוטית. אולי תרצה אתר לא הייתה נוחה להתמסר להם כי כבר היה לה פטרון.

"נכון, והיא גם באמת לא הייתה מוחצנת. אולי היא גדלה ככה, היה לה אבא שהיה כל הזמן בפרונט. היא לא עשתה את הצעדים קדימה כמו שיונה וולך עשתה והנכיחה את עצמה, בצורה בוטה לפעמים. תרצה רצתה בית ומשפחה."

היא הייתה אדם מופנם?

"לא יודעת, אני חושבת שהיא הייתה אדם של פשטות, פחות חיפשה סנסציות."

המוות שלה סנסציוני מאוד.

"כן, וזה מה שבסוף צבע את כל היחס לשירה שלה ולדמות שלה. עד היום היא הצטיירה כדמות מאוד מלנכולית, וזה לא נכון, היו לה עוד צדדים, כמו שגילית בעצמך בקריאה בספר. זה מאוד מאוד נוכח."

התיאור של מותה, כשהילדים בבית, הרג אותי. זה גם מתקשר לדיאלוג שלה עם סילביה פלאת', הספר מגלה שהיא כתבה שני שירים בהשראת פלאת'.

"כן. היא מתה בבוקר, לפני שששלחה את הילדים לגן. וכן, גם אצל פלאת' הילדים היו בבית, היא השאירה להם אוכל, למקרה שיהיו רעבים."

כתבת באחרית הדבר שאי אפשר לדעת אם התאבדה או נפלה, אבל הייתה לך איזו תחושה לגבי השאלה הזו במהלך העבודה הזו?

"התחושה שלי השתנתה כל הזמן. בסופו של דבר אני נאחזת בניסוח של מנחם בן, שגם אני מרגישה אותו: מה שבטוח אפשר לומר זה שהיא לא שמרה על עצמה מספיק. זאת אומרת, גם אם היא רצתה למות, אני לא יודעת אם רצתה למות בדיוק באותו רגע. וגם אם אנחנו יודעים שהיו לה מחשבות כאלו, מתקופת ניו יורק וגם אחריה, אני לא יודעת אם היא החליטה 'הנה, היום'. מה שבטוח זה שהיא הייתה מספיק לא יציבה ומעורערת – כשהיא צעקה מהחלון לפועלים שעבדו שם והרעישו – בשביל לא לשמור על עצמה. לאבד את חייה. אני לא יודעת אם זה היה מתוכנן כל כך, אבל כן ברור לי שהיה איזה דחף  לזה. אולי היא לא רצתה בזה באותו רגע, אבל היה לה דיאלוג עם הסיפור הזה."

אחרית הדבר מתרכזת בעיקר בדרכה היצירתית, אבל נוגעת גם בדאגה הגדולה ובמסירות של אלתרמן לבתו.

"יש במשפחה הזו מורכבות מאוד גדולה, שלא דיברתי עליה באחרית הדבר. למשל צילה בינדר. צילה הייתה בקשר זוגי עם אלתרמן עוד לפני שתרצה נולדה. הקשר נוצר קצת אחרי שהוא התחתן עם רחל מרכוס ונמשך שנים רבות, שלושים ושתיים שנים, עד מותו של אלתרמן, וזה היה גלוי ולא סוד. אתר לא רק שהקדישה שיר לצילה בינדר, היא גם עבדה איתה על ספרי הילדים שלה, הן חתמו יחד על חוזים, היא כתבה וצילה איירה. גם מה שכתבו על השתיינות של אלתרמן היה כנראה נכון, שבלילות היה חוזר הביתה שיכור, אבל זה לא שהוא הזניח את תרצה, וגם אמא שלה לא. רחל הייתה שחקנית תיאטרון ויצאה בערב לעבוד, אבל הסבתא גרה איתם, אמא של אלתרמן. בארכיון אלתרמן יש מכתבים שהוא כתב לתרצה, המכתבים שלו מלאי רגש, הוא מאוד מאוד אהב אותה. עובדה שכשהיא הייתה במצוקה איומה בניו יורק, הוא נסע אליה. לא כתבתי על הסיפור של המורכבות עם צילה בינדר כי זה לא מופיע בארכיון שלה, תרצה לא תיעדה את זה. גם לא ביומנים שלה. זה פשוט לא קיים. והמחקר שלי התבסס רק על החומרים הארכיוניים. רציתי בספר הזה להציג את הקול של אתר ולהתמקד ביצירה שלה ולא בסיבוכים המשפחתיים. זה הסיפור שלהם, הוא משפיע עליה, ברור, אבל זה עדיין הסיפור שלהם ולא רציתי להיכנס לתהום הזו."

יכול להיות שאילולא הייתה בתו של אלתרמן היא כן הייתה נכנסת לקאנון הפואטי בזמנה?

"מצד אחד כן, ייתכן, ומצד שני הפרסום הראשון שלה, למשל, עוד לפני שמלאו לה שמונה־עשרה, היה בזכות הפנייה של אביה לא.ב. יפה, עורך הדף לספרות ב"על המשמר". אלתרמן נתן ליפה מחברת שירים של תרצה. זאת אומרת, אולי הצל שלו פגע בה מצד אחד, אבל מצד שני אלתרמן גם פתח לה דלתות. זה גם וגם, ובתוך המורכבות הזו היא קצת הלכה לנו לאיבוד, כקוראים, וגם במחקר. אם כי היו חוקרות שכתבו עליה לאורך השנים, כמו זיוה שמיר, מיכל בן־נפתלי ושירה סתיו. הן מראות כמה היא השתמשה בכלים האלתרמניים אבל עשתה איתם משהו לגמרי אחר, ועשתה היפוכים של משמעויות. זו שירה חכמה."

והיא גם התכתבה איתו בשיריה.

"היא ענתה לו והתכתבה איתו בצורה מתוחכמת מאוד. אבל בזמן חייה אלתרמן היה כל כך ענק, שגם לספר שהקדישה לו אחרי שהלך לעולמו, בין סוף לבין סתיו [הקיבוץ המאוחד, 1972], התייחסו כמו אל פרק שירתו האחרון של אלתרמן. התייחסו אליו, ולא אליה כמשוררת. בזמן חייה אלתרמן היה ענק מכדי שיוכלו להתייחס אליה כאל משוררת בפני עצמה. שירה סתיו מנסחת זאת במילים, "הוא החריש את אוזניהם של המבקרים". כנראה היו צריכות לעבור כל השנים האלה כדי שנוכל לקרוא אותה בחדר שקט."

בעבר חשבתי שהאסתטיקה הלשונית שלה, היופי, מסתירים לי אותה ואת הצעקה שלה. אחרי הספר הזה הבנתי שזה לא נכון, וזיהיתי אצלה גם התפתחות והליכה לכיוונים אחרים.

"זה התהליך שגם אני הרגשתי בו – השירים המאוחרים נוקבים יותר, בלי המסכות האלה. המילים לפעמים הסתירו אותה, בהתחלה. בסוף זה היה נקי יותר."

מה הנחה אותך בסדר השירים?

"בשירה הלירית זה מאוד פשוט, היו לה ארבעה ספרים שראו אור ופרסמתי אותם לפי הסדר בדיוק כמו שהופיעו, לא שיניתי כלום. בכתב היד של ספר שיריה האחרון, שירים 1976/7 [הקיבוץ המאוחד, 1977], מצאתי כחמישה־עשר שירים גנוזים, שהיא תכננה לפרסם בספר ובסוף שלפה אותם משם. פרסמתי אותם בסדר שבו הם הופיעו בכתב היד, כפי שהיא תכננה בתחילה. כלומר בשירה הלירית הסידור הוא כרונולוגי, וכך גם בשירים שפורסמו בעיתונות. בפזמונים יצרתי אני את הסדר כראות עיניי. בטיוטות אין שום תאריך, היא לא כתבה תאריכים בפזמונים. רק בשיר "בלדה לאישה", שמתכתב עם סילביה פלאת', יש תאריך, זה בחודש האחרון לחייה. יצרתי אלבום, אוסף. תהליך מאוד מעניין עם הפזמונים היה לברור אותם. יש לה מאות פזמונים, לדעתי. חלקם אפילו לא גמורים, וחלקם לא טובים. מיינתי ובחרתי את אלו שנראו לי טובים וגם מתוכם היה צריך לבחור, כי היו המון. הקמנו פה במרכז קיפ צוות של שלושה אנשים, שלושה עמיתים, ד"ר רחל סטפק, אילן ברקוביץ ואני, כל אחד קיבל את עשרות הפזמונים שעברו את המיון הראשוני שלי וכתב על כל אחד מהם 'כן' או 'לא'. וכך יצרנו את המבחר. זה היה מאוד מרגיע מבחינתי לעבוד ככה בצוות, גם כיף, כי היו שירים שלא ידעתי איך לשפוט."

את חושבת שהפזמונים שנחשפים לראשונה בספר ראויים להלחנה?

"בטח, הלוואי. זו אחת ממטרות הספר. קודם כול להראות שאתר קיימת, ואז להראות שיש פה קרקע פורייה למחקר ספרותי, ולבסוף להלחנה. אנחנו שומעים כל כך הרבה שירים של תרצה אתר ברדיו ואפילו לא יודעים. ככה אני מאפשרת לה להמשיך לחיות איתנו, ואני מאוד שמחה בזה. לא כל ארכיון זוכה למישהו שיחיה אותו ככה. אני מאוד שמחה שאני ממלאת את התפקיד הזה. זו זכות שלי וזכות של ילדיה."

בשירה שלה יש הרבה ציפורים, הסרט התיעודי עליה נקרא "ציפור בחדר". והיא עצמה, על הכריכה, נראית כמו ציפור.

"מעניין, יש בזה משהו. אני דווקא שמתי לב שמוטיב החלון חוזר אצלה המון פעמים, זה מאוד מעניין וגם מצמרר ביחס לצורה שבה שנגמרו חייה. הפנים, החוץ, מה נשקף מהחלון, החלון חוזר אצלה כל הזמן."

תודה רבה על השיחה, נגה, וברכות חמות הן על פרסום הספר והן על פרס ברנר.

 .

נגה אלבלך (צילום: טל מולכו)
נגה אלבלך (צילום: טל מולכו)

 .

*

חַיֵּי הַפְּנִים שֶׁלִּי: רָצִיתִי לְהַסְבִּיר אוֹתָם אַחַת וּלְתָמִיד,

כְּלִקּוּי מְאוֹרוֹת בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע הֵם.

מְלֹא הָעֵינַיִם עָשָׁן בְּלִי רַחֵם.

מְלֹא הַלֹּעַ דִּמְעָה חֲנוּקָה. עִיר

רֵיקָה.

וְסָבִיב נוֹף לָבָן, לָבָן…

וְזֶה כְּבָר דָּבָר נוֹשָׁן.

אֲבָל יֵשׁ גַּם הַרְבֵּה תְּכֵלֶת, לְעִתִּים, וְשֶׁפַע שֶׁל סִבְכֵי חוֹפֵי

נַחַל אֶחָד, עָזוּב, וְכָכָה זֶה בָּא וּמַתְחִיל:

אֶרֶץ בְּלִי שֶׁלֶט וְשֵׁם. אוּלַי חֲלוֹמִית הִיא.

אוּלַי הִיא מַחֲשָׁבָה. שׁוּם דָּבָר בָּהּ אֵינוֹ מַבְהִיל.

דְּבָרִים יְפֵהפִיִּים מְהַלְּכִים בָּהּ כֹּה וָכֹה

בְּלִי שׁוּם הֶסְבֵּר אוֹ קֶשֶׁר,

וּקְצָת הַפֶּה רוֹעֵד, וּקְצָת הַלֵּב

מְחַפֵּשׂ, בְּלִי לַחְדֹּל, אֶת הַפֵּשֶׁר…

אַרְצִי הַמּוּזָרָה וְהַתְּמִידִית. אֵלֶּה חַיֵּי הַפְּנִים

שֶׁל אֲנָשִׁים.

אֲרָצוֹת מוּזָרוֹת. דְּיוֹקָנִים לְבָנִים,

לְחָשִׁים.

נִפְלָא שֶׁלֹּא הַכֹּל עוֹסְקִים בָּזֶה בְּלִי קֵץ,

פָּשׁוּט: נוֹף עָצוּב מְעַט, וּבְקָצֵהוּ עֵץ.

 

(מתוך הספר שירים 1976/7, שער חמישי: יש רוח)

.

נגה אלבלך (עורכת), "תרצה אתר: כל השירים", הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב, 2018.

 

reayon_40_in_2

 

» בגיליון קודם: ריאיון עם סמי מיכאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_40_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן