כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

כיצד להילחם בהתבוללות בחברה היהודית של מזרח אירופה?

מה הקשר בין טוביה החולב, מנשה כהן שנפטר כשמגלה על מעשה נכדתו, והסיפור שלא פורסם מעולם על העני שהופך לנסיך עשיר? שלושה סיפורים מציעים שלושה פתרונות לבעיית ההתבוללות.

שאול גרינשטיין | 11.07.17 | 2 דק' |
Share
שלושת היוצרים והעיבודים ל"מנשה" ו"טוביה החולב"

ב-1901 הוצג המחזה "מנשה" של רוֹנֶטִי רוֹמאַן (אהרן בְּלוּמֶנְפֶלְד) בתיאטרון הלאומי הרומני ביאסי. הצגת התיאטרון בארבע מערכות עוסקת באינטגרציה היהודית בחברה במעטה של סיפור האהבה בין לֵלִיאָה, נכדתו של מנשה כהן, השומר בקפדנות על המסורת היהודית, ובין עו"ד רומני נוצרי. על אף ההבדלים בין העלילות, מזכיר לנו המחזה של רוֹמאַן את יצירתו של הסופר היידי המפורסם שלום עליכם (שלום יעקב רַבִּינוֹבִיץ'), "טוביה החולב", שהפרק הראשון שלו פורסם כשש שנים קודם לכן. מלבד תיאור התמודדות היהודים עם הפוגרומים ברוסיה הצארית, יצירתו של שלום עליכם מספרת בין היתר את סיפורה של חווה, בתו של טוביה שמתחתנת עם רוסי נוצרי.

 

המחזה "מנשה" עולה למסך הגדול כסרט בבימויו של ז'אַן מִיכָאִיל בשנת 1925. סצינה בה מנשה כהן נפטר.

 

שלום עליכם, שדגל בדעות סוציאליסטיות וציוניות, התנגד להתבוללות והציג את דמותו של טוביה כאיש רודף שלום, אך כמי שרואה ערך עליון בשמירת המסורת. אמנם חתונתה של חווה עם האיכר הרוסי מהווה עבורה כרטיס כניסה לחברה הנוכרית, אך בחירתה נתפסת בעיני אב המשפחה כדבר שאינו רצוי בכלל. טוביה קורע קריעה על בתו כשנודע לו על כך.

לעומת זאת, ההצגה "מנשה" של רוֹנֶטִי רוֹמאַן עוררה רגשות אמביוולנטיים יותר בקרב קהל הצופים היהודי. בניגוד לטוביה שקורע קריעה על בתו, מנשה כהן – שומר המסורת הקפדן, נפטר מצער בשומעו על חתונתה של נכדתו עם עורך הדין הנוצרי. ניתן לפרש, כי מותו של מנשה הוא אקט סימבולי לחיסול המסורת כיוון שבניגוד לטוביה – מנשה לא נשאר בחיים כדי להמשיך את דרך אבותיו, ובעקבות זאת ראו בכך רבים מהצופים מתן לגיטימציה להתבוללות. רוֹנֶטִי רוֹמאַן, השמרן בדעותיו, גדל בבית חסידי, וככל הנראה לא התכוון לתמוך בהתבוללות במחזהו. בסופו של דבר, כתוצאה מההצלחה הרבה לה זכה, הגיעה ההצגה במאי 1904 גם לתיאטרון הלאומי בבוקרשט כשבין קהל הצופים נכח גם בית המלוכה הרומני. מלבד המתנגדים היהודים להתבוללות, קמו לו אויבים גדולים מקרב פעילי מפלגת הימין, אשר במשך שנים רבות הצליחו למנוע את הצגתו על במת התיאטרון הלאומי, לטענתם בגלל היותה יצירה יהודית שאינה יכולה לייצג את התרבות הרומנית.

בשנת 1915 פירסם המחזאי אַדְרִיאַן וֵרֵאָה (אַדוֹלְף וֶכְסְלֶר) המשך ל"מנשה" של רוֹנֶטִי רוֹמאַן תחת השם "אחרי מות מנשה". בניגוד לרוֹנֶטִי, שהדגיש את הדילמה הדתית-אתנית במחזהו, וֵרֵאָה חשף ביצירתו את פרצופה האמתי של האנטישמיות הקיצונית וייתכן שעשה בכך תיקון לאמביוולנטיות שביצירתו של רוֹנֶטִי: פתרון לסכסוך פוליטי-משפחתי יִימָצֵא רק לאחר פרידת עורך הדין הנוצרי מרעייתו היהודייה, נכדתו של מנשה כהן. בכך יצא וֵרֵאָה בגלוי נגד התבוללות.

 

                                             

המחזה "מנשה" של רוֹנֶטִי והמשכו "אחרי מות מנשה" של וֵרֵאָה בארכיון הספרייה הלאומית.

 

מחפשת את "הנסיך": תגובה יהודית-פולנית נוספת להתבוללות

 

פריט נדיר נוסף הנמצא בארכיוני הספרייה הלאומית, הוא סיפורו הקצר של מרדכי ספעקטאָר בשם "הנסיך". סיפור זה ככל הנראה לא פורסם מעולם. ספעקטאָר, שגדל על ערכי הדת, התנגד גם הוא לתופעת ההתבוללות, אך ראה ערך חשוב באינטגרציה היהודית בחברה. בסיפור "הנסיך" מספר ספעקטאָר את סיפורה של התופרת הפשוטה רחל, בעלת עיניים חולמניות שאוהבת לקרוא ספרות זולה בסגנון של יצירות שָמֵ"ר (נחום-מאיר שַייקֶבִיץ'). למרות שנערים רבים כרכרו סביבה, רחל המשיכה לחלום על בוא "הנסיך" שיתאהב בה, יבקש את ידה לחתונה ויציל אותה ממעמדה הנוכחי בהביאהּ אל ארמונותיו בארץ רחוקה. לבסוף, לא כפי שחלמה, רחל התחתנה עם לייזער, יהודי ממעמד נמוך, אשר זמן קצר לאחר החתונה השאיר את אשתו ושני ילדיה לבדם במטרה לנסות את מזלו בחוץ לארץ. בתקופה הזו אין להכיר את רחל, עיניה מזילות דמעות מרות ופניה כמו הזדקנו בעשרות שנים. דיוקן האישה השבורה ומלאת הדאגות משתנה כששוב אנו פוגשים אותה לצדו של גבר נוכרי עשיר לובש חליפה, עטוף בצעיף ועוטה כפפות לבנות עם מקל ביד. הגבר הנוכרי הזה מתגלה לעיני הקורא כלייזער, בעלה היהודי של רחל שבזמנו נסע לחוץ לארץ וכנראה התמזל מזלו. סוף טוב, הכול טוב. רחל, שסבלה הן בצעירותה הן בתחילת נישואיה, פורחת עכשיו לצדו של "הנסיך" שלה.

 

פריט נדיר שנמצא בספרייה הלאומית, "הנסיך" (ביידיש "דער פרינץ") שלפי ספעקטאר הוא פרק שני של יצירתו של ספעקטאָר "שש שנות חיים" (ביידיש "זעקס יאָהר לעבען") שכלשונו של הסופר טרם זכה לפרסום. ספעקטאָר שלח פרי עטו זה למערכת העיתון הציוני "מִינְטוּאִירֵאָה" ברומניה יחד עם סיפור קצר נוסף לפרסום בהיותו בצרפת בחודש יולי 1921, כחמש שנים לפני פטירתו.

 

בעוד ששלום עליכם מציע נגד ההתבוללות המצערת והלא רצויה המשך דבקות במסורת, ורוֹנֶטִי רוֹמאַן משאיר את ההחלטה לשיקול דעתו של הצופה, מרדכי ספעקטאָר רומז לקורא שניתן למנוע התבוללות דרך אסימילציה חברתית. אמנם מותר לבנות ישראל לשגות בחלומות על "נסיך" נוכרי, אך משעה שיעמדו מספיק יהודים עשירים לרשותן יהיה זה הפתרון לשיפור מעמדן החברתי.

 

העמוד הראשון והאחרון של מכתבו של רוֹנֶטִי רוֹמאַן אל ראש צוות השחקנים מהעיר יאסי, גֵאוֹרְגֶה קִירְזֶ'ה, בעניין תכנון הצגת המחזה בערים פלוישט ובוקרשט. רוֹנֶטִי מבקש מאדון קִירְזֶ'ה לשים לב ללשון השחקנים, כי טעויות בדקדוק הלשון הרומנית, כגון "פרה אחד" או "נערה אחד" עלולות לגרום לאי שביעות רצונם של הקהל הרומני והקהל היהודי כאחד. את המכתב שלח רוֹמאַן ב-18 אפריל, 1904, חודש לפני ההצלחה הגדולה בבוקרשט.

שאול גרינשטיין

שאול גרינשטיין, ארכיונאי בספרייה הלאומית. עוסק ברישום חומר ארכיוני וקטלוגו. בוגר הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. דובר, קורא וכותב שש שפות ובעל ניסיון בחינוך יהודי פורמלי בחו"ל. תחביבים: כלבים, רכיבה על אופניים ועוד...
לכתבות נוספות של שאול גרינשטיין >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו