כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

"כאן מאתיים ילד. איך אפשר להשאירם לבד?" – איזה מין אדם היה סופר הילדים והמחנך שהלך אל מותו יחד עם ילדי בית היתומים? דמותו של יאנוש קורצ'אק נחשפת דרך מילותיו.

דורית גני | 23.04.17 | 4 דק' |
Share
יאנוש קורצ'אק בחצר בית היתומים. ארכיון בית לוחמי הגטאות

"מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים וכל אחד מהם – קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים. מאה ילדים – מאה אנשים, אשר לא "אי פעם", לא "עדיין לא", לא "מחר", אלא כבר… עכשיו.. היום – אנשים הם."
(כיצד לאהוב ילדים / יאנוש קורצ'אק)

 

ורשה, פולין שבין שתי מלחמות העולם. הרופא, ד"ר הנריק גולדשמיט, עושה דרכו אל בית היתומים היהודי ברחוב קרוכמלנה. כשיעבור בשער, יקבלוהו הילדים באהבה ובצהלות שמחה. גם לזמננו מדובר בבית יתומים בלתי רגיל, ובוודאי ביחס למקום ולתקופה שבהם פעל. בית היתומים הזה מתנהל באמצעות פרלמנט של ילדים ובצדו, בית משפט של ילדים, המאפשר לכל אחד מהילדים לזמן למשפט מי מדיירי הבית שפגע בו או עבר עבירה – אפילו מנהל בית היתומים אינו חסין מהעמדה למשפט. הילדים זוכים לטיפול רפואי צמוד, לתזונה נאותה ובעיקר – זוכים ליחס אוהב, חם ואנושי, תוך שמירה על כבודם ועל זכויותיהם ותוך הבנה בלתי מצויה לרגשותיהם ולנפשם.

 

"אמר לי נער בצאתו את בית היתומים: לולא הבית הזה לא הייתי יודע, כי ישנם בעולם אנשים ישרים, שאינם גונבים, לא הייתי יודע, שאפשר לומר אמת.
לא הייתי יודע, שישנם בעולם חוקים צודקים".
(מן הגיטו / יאנוש קורצ'אק)

 

ד"ר הנריק גולדשמיט, בעקבותיו נכנסנו אל בית היתומים, הוא לא רק רופא. הוא גם סופר ילדים מצליח, מגיש תכנית רדיו פופולרית, מייסדו ועורכו של עיתון הנכתב כולו על ידי ילדים ובעיקר – איש חינוך חשוב ומוערך. למרות זאת, רבים לא מכירים את שמו. מרבית האנשים – אז והיום – מכירים רק את שם העט שלו: יאנוש קורצ'אק.

 

יאנוש קורצ'אק בקייטנת בית היתומים . צילום : א. י. פוזננסקי, 1930. אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

 

"…הוא (קורצ'אק) רוצה מאד לראות ולהכיר את עין חרוד – אין הוא דורש הרבה: מיטה, שולחן וכיסא. רוצה לעשות הכל בבית התינוקות ואף לשטוף רצפות."
(מכתב של סטפה וילצ'ינסקה, אשר עבדה לצד קורצ'אק בבית היתומים, אל רבקה שמחוני בעין חרוד)

 

1934, קיבוץ עין חרוד. אנשי הקיבוץ מחפשים את האורח החשוב שהגיע אתמול לקיבוצם – מי שספריו והגותו החינוכית הפכו אותו לאישיות מוכרת וחשובה. בסופו של דבר מצאו אותו במטבח, מקלף תפוחי אדמה. הוא המשיך לעזור במטבח גם בהמשך ביקורו, עבד בבית התינוקות וביקר בבית הספר. כמעט מדי ערב נתן הרצאה בנושאי חינוך. למרות אי ידיעת השפה העברית, הצליח ליצור קשר עם הילדים ולהשאיר חותם בל יימחה אצל ההורים והמחנכים שפגשו אותו. בביקורו מילא מחברות שלמות עם "מומנטים" – רשמים ממה שראה ולמד בארץ ישראל, אך מרביתם אבדו. בשנת 1936 יגיע לביקור נוסף.

 

"מאד נחוצים לי כוכביכם וילדיכם"
(מתוך מכתב שכתב מפולין לדוד שמחוני בעין חרוד, 1937)

 

בשנת 1937, בעקבות האנטישמיות הגואה, נאלץ קורצ'אק להיפרד מתכנית הרדיו שלו ומבית היתומים הפולני, אותו ניהל במקביל לזה היהודי. במכתב מאותה שנה כתב: "החלטתי החלטת ניסיון אחרון: לעבור לשנות חיי האחרונות לארץ ישראל, לפי שעה לירושלים; שם – לימוד הלשון העברית, כדי לעבור אחרי שנה לקיבוץ".

ההחלטה לא יצאה אל הפועל. קורצ'אק נשאר בפולין עם ילדי בית היתומים. זרבבל גלעד, אשר ביקר בבית היתומים ב-1938 מספר: "כשנכנסנו אל בין כתלי הבית, קידמה אותנו תרועה בהירה של מצהלות ילדים – התרועה הרגילה עם הופעת הדוקטור האהוב… כשנפרדנו אמר: "סתיו יפה אצלנו השנה, בפולין, סתיו כזה אפילו בארץ ישראל לא תמצא, באמת! אך לו יכולתי להעלות לשם את כל הטפליה הזו שלי – הייתי מאושר!".

לו רק… אבל קורצ'אק נותר בפולין. בשנת 1940 עבר בית היתומים לגטו ורשה. שם, בצל הצפיפות, העוני, הרעב ומחלת הטיפוס שתקפה אותו, נלחם יום יום בכדי להשיג לילדיו מזון ולאפשר להם שגרת חיים סבירה, ככל שאפשרו הנסיבות. הוא הקים בבית היתומים בית ספר והתקיימו בו פעילויות תרבות כמו הצגות וקונצרטים.

 

"הרי לא תעזוב את ילדיך במחלה, באסון, בסכנה.
וכאן מאתיים ילד. איך אפשר להשאירם לבד?"
(יאנוש קורצ'אק, על פי עדותו של איגור נברלי)

 

 

יאנוש קורצ'אק וילדי בית היתומים

 

בחמישה באוגוסט 1942, צעד קורצ'אק עם הילדים ועם שאר מחנכי בית היתומים, אל כיכר האומשלאג, אל רכבת המוות לטרבלינקה. יותר מפעם אחת קיבל הצעות להציל את נפשו אך הוא סירב לכולן ("חייב אני לתת כיסוי לכל מה שהטפתי ועשיתי בחיי – נאמנות לילד ולאדם"). הוא צעד כשמאחוריו כמאתיים ילדים מסודרים בשורות, שני ילדים בזרועותיו (או אוחזים בידיו, הדעות חלוקות) וראשו מורם. זיכרונותיהם של מי שצפו במחזה וניצלו, יתארו את תחושת העצב התהומי, הייאוש וחוסר האונים שחשו למראה הילדים ומוריהם ההולכים אל מותם, ולמראה ההולך בראשם – אחד האנשים ההומניים ביותר בתולדות האנושות, אשר נאלץ להעביר את שנות חייו האחרונות – ולסיימם – באחת התקופות הכי פחות הומניות בתולדותיה.

 

עטיפת הספר "המלך מתיא הראשון" מאת יאנוש קורצ’ק. עברית – אורי אורלב. איור: יאז'י סרוקובסק. ירושלים, כתר, 1979

 

"היה יום יפה. השמש זרחה. הכל יצאו לרחוב, לראות את מלכם בפעם האחרונה. לרבים עמדו דמעות בעיניים. אך מתיא לא ראה את דמעותיהם. אלו ראה, היה לו קל יותר לצעוד אל מקום ההוצאה להורג. אלה אשר אהבו את מתיא שתקו, משום שחששו לבטא את אהבתם והערצתם בנוכחות האויב. חוץ מזה מה יכלו לקרוא? הם היו רגילים לצעוק: "יחי המלך!" אבל מה היה עליהם לקרוא עכשיו, כשהמלך הלך לקראת מותו?"
(המלך מתיא הראשון / יאנוש קורצ'אק)

 

הציטוטים מתוך הספרים: איש יהודי מפולין / יצחק פרליס | קורצ'אק זכרונות והגיגים / שמעון זקס, יהודה כהנא | כתבים פדגוגיים / יאנוש קורצ'אק | מן הגיטו / יאנוש קורצ'אק | כיצד לאהוב ילדים / יאנוש קורצ'אק |
המלך מתיא הראשון / יאנוש קורצ'אק

 

כתבות דומות שיעניינו אתכם:

המכתב האחרון של חנה סנש

אברהם סוצקבר: המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

לקרוא אחרת: ספרות הומניסטית על השואה, לצעירים ולמבוגרים

דורית גני

בוגרת לימודי חינוך, ספרות עברית ומידענות. כאן בספרייה עוסקת בייעוץ והדרכה ובריכוז קורסים ובכך משלבת את כל השלושה.
לכתבות נוספות של דורית גני >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו