סיפורו הנשכח של התלמיד והעילוי שהרב קוק קם לכבודו

המכתב הקצר שהחזיר אלינו את זכר דמותו של הרב שנרצח בידי הנאצים

1

תמונת הרב יצחק זונדל ריף

מכתב קצר השמור במחלקת הארכיונים בספריה הלאומית, כתוב בכתב קריא מאוד ובעברית נפלאה, מספק הצצה – בזעיר אנפין – לגלגוליהם וקורותיהם של יהודי אירופה במחצית הראשונה של המאה הקודמת.

הכותב, ששלח את מכתבו בשנת תר"צ (1930) מישיבת "מרכז הרב" בירושלים, נמנה על עשרת התלמידים הראשונים של הישיבה ומצא את מותו 11 שנים מאוחר יותר כשנרצח ע"י הנאצים בליטא –  יחד עם בני הקהילה שבראשה עמד. הנמען של המכתב, שמעודו לא ביקר בארץ ישראל אבל זכה ל"כרטיס יציאה מהגיהינום" כשנמנה על רשימת "רכבת קסטנר", נפטר ממחלתו לפני יציאת הרכבת מהונגריה ונקבר בבודפשט.

"כבוד הרהג' [הרב הגדול] החכם השלם משכיל איש האשכולות חובב עמנו וארצנו הק' [הקדושה] מוהרר' [מורנו הרב רבי] דר' עמנואל לאו שליטא' [שיזכה לאורך ימים טובים אמן]".

כך נפתח המכתב שנשלח לרב עמנואל לעף מהונגריה, והוא נמצא בארכיונו של הרב השמור בספריה הלאומית. הכתיבה באה אחרי פרסום ספרו החשוב "צמחי היהודים".

 

44
המכתב ששלח הרב יצחק זונדל ריף לרב יעף

 

שולח המכתב, יצחק זונדל ריף, נולד בוולוזין בד' בתשרי תרס"ד (1903). הוא היה נכדו של הרב שפירא ראש ישיבת וולוז'ין  ונינו של הנצי"ב מוולוז'ין, והתבלט כעילוי בכל מקום אליו הגיע. לאחר לימודיו בישיבת סלובודקא עלה לארץ ישראל בתרפ"ג (1923) והיה בין עשרת התלמידים הראשונים בישיבה החדשה שהקים הרב קוק בירושלים.

בירושלים שאליה הגיע יצחק זונדל שררה תחושת התרגשות וציפייה. אחרי 400 שנות שלטון עות'מאני מושחת, ארבע שנות מלחמת עולם שהביאה על העיר סבל, רעב ומחלות, שוחררה העיר בידי הצבא הבריטי. סיום השלטון הצבאי ומינויו של לורד יהודי כנציב הבריטי על א"י הביאו לתחושה של "אתחלתא דגאולה" ושל תקוה להתגשמות הצהרת בלפור. באווירה זו הקים הראי"ה קוק, רבה הראשי של א"י ורב העיר ירושלים, את "הישיבה המרכזית העולמית". הרב קוק שאף להקים ישיבה שלא תיפול ברמת הלימוד ובכישרונות תלמידיה מהישיבות המפורסמות והוותיקות של "הישוב הישן" בא"י – אלא שישיבתו תשלב בתוכה גם את תפיסת העולם הציונית.

רבים מחבריו של יצחק זונדל לספסל הלימודים בישיבה התפרסמו בשנים הבאות בעולם התורני, שמות המוכרים כ"אבות המייסדים" של הציונות הדתית: הרב יוסף דוד חרל"פ, הרב משה צבי נריה, הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי, הרב שלום נתן רענן-קוק (חתנו של הראי"ה) ועוד. וכל הרבנים הגדולים האלו מציינים בדבריהם, בספר "נר יצחק" שהוציאו לזכרו של יצחק זונדל, את ייחודו, ידיעותיו הנרחבות, ענוותנותו וההבנה שלפניהם עומד מי שעתיד להפוך לאחד ממנהיגיו התורניים של הדור.

 

"נר יצחק" לרב יצחק-זונדל ריף
"נר יצחק" לרב יצחק-זונדל ריף

 

הרב נתן רענן סיפר שהרב קוק היה קם לכבודו של יצחק זונדל כשהיה נכנס לבית המדרש. מחווה זו, שבדרך כלל נוהג בה אדם כלפי רבו או כלפי גדולים בתורה ונושאי משרות ציבוריות רמות, מלמדת עד כמה העריך הרב קוק את תלמידו. הרב אושפיזאי מתאר את ימי הפורים בישיבה: " …ובפרט בימי הפורים שבהם הוכתר ר' יצחק ריף בהסכמת הרב לרב הישיבה, והיה קורן מקדושת השמחה ומשמיע דרשותיו החגיגיות בהלכה, אגדה ומחשבה בחריפות ובקיאות עצומה. והיו הדברים מאירים ומשמחים. נהדר היה המראה הנפלא איך הרב מחייך ונהנה מתלמידו האהוב אשר כבר היה מיועד להיות אחד הגדולים" (נר יצחק עמ' 12)

יצחק זונדל לא נשאר ספון בין כותלי הישיבה. הוא נהג לדרוש וללמד בבתי כנסת שונים בירושלים, ונחשב למגיד שיעורים מבוקש. הרב סלובטיצקי סיפר עליו: "בכל ערב היה מלמד שלא על מנת לקבל פרס בבית כנסת אחוה בירושלים עין יעקב עם שו"ע [שולחן ערוך] משנה ברורה, בבית כנסת בזכרון משה היה מלמד בשבת בעלות השחר שו"ע עם משנה ברורה… בשעת קבלת שבת היה דורש באיזה בית כנסת ואח"כ בשבת בלילה אחר הסעודה היה דורש בבית הכנסת אחוה ובצהריים היה דורש בישיבת מאה שערים או במקום אחר. פעם אחת דרש גם בבית הכנסת של הגר"ח זאנענפלד [הגאון רבי חיים] זצ"ל ואע"פ שידעו שהוא מישיבת מרכז הרב אעפ"כ כבדוהו והוקירוהו מפני שהיה מוחזק לצדיק ויקר בכל ירושלים" (נר יצחק, עמ' 13) מדובר בתקופה שבה היה הקרע בין הרב קוק תומך הציונות והרב זוננפלד האנטי-ציוני עמוק מאוד, מה שמעצים את הישגו של יצחק זונדל.

האברך הצעיר לא התמקד רק בעצמו ובשיעוריו אלא היה ער גם לקשיי החיים של האנשים הירושלמיים, וחבריו מזכירים מעשי חסד רבים שלו. הם מתארים אותו חוזר עמוס כיכרות לחם וקופסאות שימורים, ומתקין ארוחה לעניי השכונה. כך למשל מספר שבתי דון-יחיא:

"בליל ירושלמי קר וזועף נקלעתי לבית-כנסת בשכונת מאה-שערים. בחוץ השתוללה סופת-שלגים מטילה צמרמורת בגוף. תריסים  ופתחים חרקו. ובפנים, סמוך לתנור-ברזל מוסק, שכבו על ספסלים כמה יהודים מכורבלים במעיליהם ורטנו על מזג האויר הקשה. מרוחק מהם, בין הספסלים הסמוכים לארון הספרים היבהב אור קלוש של נר-חלב. התקרבת למקום וראית את ר' יצחק יושב נשען על קיר מעיין בספר. מעילו למראשותיו, רגל אחת על הרצפה ורגלו השנייה על הספסל, ישיבה-שכיבה ביחד כשבשתי ידיו החזיק את הגמרא. ניכר היה, שמתכונן לבלות כל הלילה במקום" .

דון-יחיא מספר שהתלבט אם לגשת אל יצחק זונדל ולשאול מדוע אינו לומד בביתו, אבל החליט שלא להפריע לו. כשעמד לצאת אמר לו אחד מבין השוכבים ליד התנור: "לעתים קרובות הוא בא הנה בלילות, אינו ישן אפילו שנת עראי, אלא לומד עד אור הבוקר. לומד בלחש שלא לעורר את הישנים". דון יחיא מספר איך עבר בדרכו לביתו באותו ערב ליד חדרו של יצחק זונדל. "הגעתי לשכונה ועברתי על-פני חדרו, ששכן בקומת-קרקע וחלונו מופנה לרחוב. מבעד לחלון אפשר היה לראות מהנעשה בפנים: איש אחד שכב על מיטת-הברזל, שני התפרקד על מזרון פרוש לאורך הרצפה, שלישי קירב כסא-לכסא ורבץ עליהם. מסתבר, שבעל החדר פינה את מקום-מגוריו בשביל אורחיו, מעניי השכונה, ובעצמו הלך ללמוד כל הלילה בבית-הכנסת הקר של מאה-שערים" (נר יצחק, עמ' 18)

נראה שהרצון לנצל את מירב הפוטנציאל שלו בזמן הלימודים הוא שהביא את יצחק זונדל לכתוב את מכתבו לרב לעף. צמח הבלדור עליו הוא מבקש במכתבו מהרב לעף מידע שייך למשפחת האלתיים, קרוב משפחה של אלת המסטיק, הבטנה (פיסטוק), המנגו והקשיו. אלא שיצחק זונדל לא חיפש פיצוחים לשבת או פרי מתוק לקינוח הסעודה. הבלדור נחשב כמשפר זיכרון, אבל גם כצמח רעיל מאוד ומסוכן לבריאות. הרב לעף מביא מקורות רבים המתארים את תכונות הבלדור, מהם המשייכים את גילוי תכונותיו לשלמה המלך. הוא מציין שאסף הרופא הוא הראשון בספרות היהודית המזכיר את הצמח כטוב לכאב לב ולשיפור הזכרון, ומביא עוד מקורות יהודיים רבים המהללים את תכונתו כמשפר זיכרון אבל גם מזהירים מרעילותו הרבה. נראה שיצחק זונדל התעלם מעצתו הטובה של ר' יהודה אריה ממודינה: "הדור הדור ואל תצטרך לבלדור" (כלומר: חזור על הלימוד, שנן את התוכן – ואל תסתכן בשימוש בצמח הבלדור הרעיל והמסוכן).

 

1
ישיבת מרכז הרב

 

לא ידוע לנו אם הרב לעף ענה למכתב, וסביר להניח שגם אם ענה – לא שלח "מתכון" אלא התנגד לעצם הרעיון של שימוש בבלדור, בגלל הסכנה שבמעשה. אבל נראה שגם ללא עזרת צמח הבלדור היה זכרונו של יצחק זונדל יוצא דופן.  כך למשל היה לכותב הראשי של שיעורי הרב אברהם אהרן בורשטין מטבריג ז"ל – מי שהיה ראש ישיבת "מרכז הרב" לצד הרב קוק, עד פטירתו של הרב מטבריג כתשעה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד. סיכום שיעורים, בתקופה שלפני תפוצתם הרחבה של מכשירי הקלטה, דרש הרבה מעבר לשמיעה טובה וכתיבה מהירה. הכותב היה צריך להיות בקיא במקורות אותם ציטט הדורש – כדי להוסיף מראי מקומות בפרסום הסופי. הרב נריה מציין כי  "רוב שיעורי ההלכה שנדפסו בספר "נר אהרון" שנתפרסם אחרי פטירתו של אותו גאון… נרשמו ע"י רבי יצחק" (בשדה הראי"ה, עמ' 450). יצחק זונדל עצמו מספר, במכתב להוריו שנשלח מירושלים בכסלו תרפ"ט (דצמבר 1928), על המנהג בישיבת "מרכז הרב" לציין את יום פטירתו של הרב בורשטין בלימוד לזכרו: "בשבוע זה היה היארצייט של הגאון מטבריג זצ"ל, בי"ט כסלו, והמנהג הוא אצלנו בישיבתנו הק' [הקדושה] להזכיר ולחזור על דבר שמועה מפיו ביום הזה לפני קבוצה של בני הישיבה אחרי תפלת מעריב… ותוכן של השמועה מה שאומרים ממנו אינו זה לבד, רק אומרים איזה חידוש, ובתוך החידוש משלבים גם את דבריו אשר בעיקר יהי' זה. ולפני שנה וגם בשנה זו נפל הגורל עלי שאני אהי' מהמגידים, ולא יכולתי לפטור א"ע [את עצמי] מזה…וזה מה שאני שולח בתוך מכתבי זה". (נר יצחק, עמ' צח).

לאחר שהרב קוק הסמיכו לרבנות חזר הרב יצחק זונדל לאירופה, לעיירה זאגר (Žagarėשבליטא. נהר הסווטה חוצה את העיירה, ובהתאם נחלקו גם יהודי העיירה לשתי קהילות נפרדות: "זאגר ישן" ו"זאגר חדש". לכל אחת מהקהילות היו מוסדות קהילה ורב משלה שלא תמיד ראו עין בעין ופעמים רבות נחלקו ביניהן בעניינים שונים. "בעלי הבתים של שתי הקהילות קינאו כל אחד במשנהו. אלה טענו: אנו הננו השאור שבעיסה, משום שהיישוב היהודי הראשון בזאגר-הישנה קם. ואילו תושבי זאגר-החדשה השיבו: אנו הננו העלי-שבמכתש, כיון שבזאגר החדשה גרים רוב בני-העדה היהודים. רוח של קנאה הדדית זו גרמה לא פעם לפילוגים ודין-ודברים בין שני חלקי העיר" (אלה אזכרה, חלק א עמ' 320). אביו של הרב יצחק, הרב ישראל ריף, כיהן כרבה של "זאגר חדש". הרב יצחק זונדל נישא ללאה, בתו של רבה של "זאגר ישן" ובשנת תרצ"ו התמנה לרבה של "זאגר ישן" במקומו. כהונתו לצד אביו איחדה את הקהילות שבעבר היו נפרדות ומסוכסכות, למשך השנים הספורות שעד כיליונן.

23
תמונת הרב ישראל ריף, אביו של יצחק זונדל ריף

 

הרב יצחק זונדל שימר את זכר שנותיו בירושלים בזמן כהונתו בזאגר. במכתב לרב משה בולבין  הוא כותב:

"זו כבר הפעם השלישית, שבימי הסוכות מתפלל אני בביהכנ"ס הגדול בז"ח [זאגר חדש], ולפני קריאת התורה דורש אני דבר קצר, וכן השנה. בתחילה מתחיל אני בלשון הקודש ואח"כ ביידיש, וזהו כבודה של א"י אצלי וכמו שאני מזכיר להם בתחילה את הגמרא בסוכה כי מיום שחרב ביהמ"ק תיקן ריב"ז שיהי' לולב ניטל כל שבעה גם במדינה ודרש ציון דורש אין לה [ צ"ל: "ציון היא דורש אין לה" ירמיהו, ל' י"ז] … וגם שפת ארץ קדשנו בגולה היא ענין של דרישת ציון זכר למקדש, בימים אלה שיסודם הוא ג"כ [גם כן] ענין של זכר למקדש בקיום מצותם"  (נר יצחק, עמ' קב).

עם כניסת הנאצים לליטא הוכנסו כל יהודי זאגר לגטו בעיירה, ואליהם צורפו כאלף יהודים מעיירות סמוכות. בערב יום הכיפורים תש"ב (2/10/41) נלקח רבי יצחק זונדל ריף, עם כל שאר יהודי הגטו, ליער הסמוך ובו נרצחו כולם על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים.

נראה שמילותיו של הרב נריה, חברו לספסל הלימודים בישיבת "מרכז הרב", משקפות גם היום – יותר מ60 שנה אחרי צאתו של "נר יצחק" לאור –  את התחושות העולות במבקש להתחקות אחר דמותו ודבריו של הרב יצחק זונדל ריף:

"בימי יחוד-הלב עם אלה אשר כילם הצר, צפה ועלתה דמותו המופלאה וצרב הכאב: נר-אלקים זה, האמנם בחושך שמו יכוסה? האמנם לא יסופר לדור יבוא על הפלאי הזה אשר היה בתוכנו ואשר רבות השפיע ועודנו משפיע על כל אלו אשר נאותו לאורו? וקשה היה להשלים עם הרעיון שגם מה שיכול להשאר ולהשמר לדורות לא יחסן ולא יאצר לזכר עולם.

והנה נעשה מעשה – על אפרו של יצחק הועלה "נר יצחק" מדבריו ועליו. ספר מעולה הכולל חידושי תורתו ותיאור אישיותו.

הנר לא כבה.

  • יאיר נרו לדור ולדורות" (בשדה הראי"ה, עמ' 450)

תקוותו של הרב נריה נכזבה, ולמרות הוצאת הספר "נר יצחק" לזכרו נמוגה דמותו המרשימה של יצחק זונדל ריף בערפילי הזמן. כמה סמלי שדווקא המכתב הקצר ששלח לרב לעף ובו הוא מבקש פרטים על צמח המשפר את הזיכרון הוא שהחזיר אלינו, כמעט 80 שנה לאחר שנרצח בשואה, את דמותו של יצחק זונדל ריף.  עילוי שכל מי שפגש בו במהלך חייו הקצרים – בארץ ובאירופה – העריך שיהפוך לאחד מגדולי הדור, וקריאת דבריו ודברי חבריו מלמדת על האבדה הגדולה עם מותו.

כתבות נוספות:

סיפורו של הרב שכתב ספר מדעי כאסיר בכלא ההונגרי

הפוסט בפייסבוק שפתר את תעלומת ההקדשה מימי השואה

החוברת המיסטית שמלמדת איך נחדש את הנבואה

 

חנוכה בברית המועצות: האור שחדר את מסך הברזל

תמונות מרגשות שטרם פורסמו מעיזבונו של מסורב העלייה אסיר ציון יוסף שניידר

חנוכה בריגה

אשתו השנייה של יוסף שניידר, לילי, מדליקה נר חנוכה יחד עם בנה לאומי

בתום כארבעה חודשי מעצר וחקירה, נשפט יוסף שניידר בשנת 1957 לארבע שנות מאסר עם עבודות פרך בכלא הסובייטי במורדוביה. ההאשמות שהועלו כנגד מסורב העלייה כללו תעמולה ציונית, קשר עם השגרירות הישראלית, השמצת ברית המועצות, ניסיון לחטוף אנייה סובייטית כדי להימלט למדינת ישראל, החזקת נשק ללא רישיון והכנות לרציחתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר. השנים שהעביר בכלא לא שברו את רוחו של שניידר. למעשה, בבית הכלא הכיר שניידר פעילים ציונים רבים, פעילים שלאחר שחרורם ישמרו על קשר ויסייעו בהקמת תאים ציוניים ברחבי ברית המועצות.

ארבע שנים לאחר ששוחרר יוסף שניידר מהכלא,  ובזמן שהיה עדיין מסורב עלייה – תיעד שניידר במצלמתו את מסיבת החנוכה החשאית שקיימו הוא ומשפחתו בביתם שבריגה. השנה הייתה 1965. שניידר היה מודע היטב לסיכון שבמעשיו: בתקופה זו נאסר על יהודים לחגוג ולקיים טקסים דתיים בפומבי ובמוסדות ציבור, והם נרדפו בשל דתם.

בתמונה  הראשונה (למעלה) אנו רואים את אשתו השנייה של שניידר, לילי, יחד עם בנם לאומי שנקרא על שם ארגון צבאי לאומי.

 

חנוכה בריגה

 

בתמונה השנייה אנו רואים את איתן שניידר, בנו של יוסף שניידר. איתן הקטן מופיע בתמונה כשלראשו כיפה המכילה את הכיתוב ״לירושלים״.

תמונות נדירות אלו הן חלק מארכיון צילומים גדול ועשיר במיוחד של שניידר, והן מצטרפות לא רק לתיעוד חיי הקהילה היהודית בברית המועצות, אלא גם לתיעוד הנדיר של חיי האסירים הפוליטיים היהודיים בתקופת שהותו בכלא. את התיעוד מבית הכלא הסובייטי החביא שניידר ככל הנראה בתחתית כפולה של מראה, וכך הצליח להבריחם מן הכלא.

 

1
יוסף שניידר כאסיר ציון, מחנה 7 מורדוביה, ברית המועצות 1960

 

בשנת 1969 עלו יוסף שניידר ומשפחתו למדינת ישראל. בארץ עבד בתפקיד בכיר במשטרת ישראל והתגורר עם משפחתו בגבעת זאב. במהלך כל השנים המשיך לפעול למען יהודי ברית המועצות, עד לפטירתו בשנת 2006.

לאחרונה העביר בנו של יוסף, אורי שניידר, את הארכיון של אביו הכולל מאות תצלומים נדירים לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי של הספרייה הלאומית. באמצעות אלבומי התמונות שבארכיון, ניתן לשחזר חלק ניכר מהפעילות המחתרת הציונית שהתקיימה בלטביה בפרט וברחבי ברית המועצות בכלל לאחר מלחמת העולם השנייה.

 

כתבות נוספות

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי

ספר התהילים שהציל את נתן שרנסקי בכלא הסובייטי

1967: חג הגאולה בבית הכנסת של חסידי חב"ד בעיר העתיקה

חגיגות ראש השנה לחסידות בבית הכנסת 'צמח-צדק' בירושלים המשוחררת

8

פנים בית הכנסת "צמח צדק" (מתוך: תולדות חב"ד בארץ הקודש בשנים תקל"ז-תש"י, 1988)

זהו סיפור על הקלטה עלומה, או שמא צרור אנקדטות שנתקבצו ונשזרו יחדיו לכדי עלילה ססגונית אחת.

הימים, ימי חורף תשכ"ח, שלהי שנת 1967. בבית הכנסת העתיק "צמח-צדק" שבעיר העתיקה בירושלים התקיימה חגיגה רבת משתתפים לציון יום י"ט בכסלו. יום זה, המכונה בפי חסידים "חג הגאולה" ו"ראש השנה לחסידות", הוא היום המציין את יציאתו לחופשי של רבי שניאור זלמן מלאדי (1812-1745) מייסד חסידות חב"ד מן הכלא הרוסי בשנת תקנ"ט (1798).

במהלך שיטוט וירטואלי שערכתי בקטלוג ארכיון הצליל, נתקלתי בהקלטה עלומה וכותרתה "דרשה". הדובר בהקלטה, כך לפי הקטלוג, הוא עדין שטיינזלץ. המידע המועט עורר את סקרנותי. ניסיתי לאתר רשומות קשורות. לאחת מהן הותאמה הכותרת "חגיגת חג הגאולה י"ט כסלו" שהוקלטה ב-19 בדצמבר 1967 בעיר העתיקה בירושלים, בידי יצחק ויינברג.

 

בית הכנסת "צמח-צדק", 1967 (מתוך: תולדות חב"ד בארץ הקודש בשנים תקל"ז-תש"י, 1988)
בית הכנסת "צמח-צדק", 1967 (מתוך: תולדות חב"ד בארץ הקודש בשנים תקל"ז-תש"י, 1988)

 

חלקה השני של ההקלטה נפתח בקולו של מנחה הערב, ר' משה סגל (תודה לזאב גולן, מחבר הספר "שופרות של מרד" על זיהוי הקול), שציין בשמחה כי "זכינו השנה לחוג חג זה בפעם הראשונה לאחר הפסקה ארוכה של עשרות שנים בעיר הקודש ובתוך חומות ירושלים. אנו נתחיל את החג בשיר של פדיון הנפש של הגאולה 'פדה בשלום נפשי' ואני מבקש את המקהלה לשיר את השיר הזה".

 

בין ניגון לניגון נשמעו קולותיהם של הרבנים, חתני פרס ישראל, הרב שלמה יוסף זוין והרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל). "מהותו ועניינו של חג עומדת בזה שהוא חוזר", אמר הרב שטיינזלץ, "עצם שורש המילה – שהוא מסתובב, שהוא חוגג, שהוא יצא מן הפעם האחת הבודדת שהיה בה, וחזר להיות פעם נוספת.

"השאלה אם יום הוא חג אמיתי, או רק מאורע חד-פעמי, עומדת מסביב לכך. האם גם בשנה הבאה תהיה משמעות ליום הזה? יום שיש לו משמעות רק לזמנו ולשעתו, אינו נעשה משום כך חג. זהו יום גדול, אבל לא יום חג. החג של היום הוא חג לא רק מפני שלפני מאה שישים וכמה שנים שוחרר אדמו"ר הזקן ממאסרו, אלא הוא חג ביתר שאת משום שיש לדברים האלה משמעות גם כעת. לא רק לגבי החוג הקרוב והמצומצם של חסידות חב"ד אלא גם לרבים אחרים".

לפני שנים אחדות הגיעה לידי רשימה קצרה שכתב הרב עדין שטיינזלץ וכותרתה "על שיטת חסידות חב"ד". רשימה זו שימשה "ראשית דברים" לספר "על זיכרון ירושלים: ספר מסעותיו של חסיד חב"ד במאה ה-19" שכתב רחמים מלמד-כהן בשנת 2011 בעקבות הספר "זיכרון ירושלים".

בשורות המסיימות, כתב שטיינזלץ: "מותר אולי להוסיף גם גוון אישי לדברים הללו: בבית הכנסת שבו אני מתפלל, נמצאת כתובת אבן שנשארה בשלמותה גם לאחר כיבוש העיר העתיקה בידי הערבים. בכתובת הזו, שאני יושב מתחתיה בכל שבת, רשומה בקיצור עלילתו של גיבור הספר 'זיכרון ירושלים' שהוא הוא שאיפשר את בניית בית הכנסת הזה".

באיזו כתובת מדובר? ומי הוא גיבור הספר שעלילותיו הפכו משמעותיות כל כך?

בית הכנסת "צמח-צדק" שוכן ברחוב חב"ד בעיר העתיקה בירושלים. עוד בראשית המאה ה-19 התקיימה בירושלים קהילה קטנה של חסידי חב"ד ובה כמה משפחות. במפקדי האוכלוסייה שערך סר משה מונטפיורי, שעותק שלהם מצוי בספרייה הלאומית, מוזכר בית הכנסת כמה פעמים.

בשנת 1858 תרם גביר חשוב מהעיר מומבאי שבהודו, דוד ששון שמו, תרומה לבית הכנסת החב"די "בית-מנחם" בירושלים. בית הכנסת נקרא על שמו של רבי מנחם מנדל מליובאוויטש, האדמו"ר השלישי בשושלת חסידות חב"ד. משפחת ששון, שמקורה בעיר בגדאד שבעירק, היגרה במחצית הראשונה של המאה ה-19 להודו ונודעה למשפחה אמידה ונדיבה שתרמה כספים רבים למטרות יהודיות שונות.

 

דוד ששון
הגביר דוד ששון (1864-1792)

 

בדברי ההקדמה לספר "על זיכרון ירושלים: ספר מסעותיו של חסיד חב"ד במאה ה-19" מגולל מחבר הספר את הרקע לכתיבתו. "מעשה שהיה כך היה", כותב מלמד-כהן. "בשנת 1963, יצאנו רעייתי אלישבע ושני ילדינו הקטנים, לשליחות חינוכית בת ארבע שנים מטעם הסוכנות היהודית לעיר מומבאי אשר בהודו".

מספר שנים לאחר מכן, באפריל 1967, נפטר חזן בית הכנסת "בית אל". אלמנתו של החזן ביקשה ממלמד-כהן לסור לביתה ולבדוק את הספרים הרבים שהותיר בעלה. "ספרי קודש וסידורים רבים ניצבו על המדפים. ביניהם צדה עיני ספר קטן בשם 'זיכרון ירושלים'. פתחתיו ועלעלתי בו וסקרנותי גברה. ביקשתי לרכוש את הספר, והקשישה טובת הלב נתנה לי אותו במתנה. בלילה ההוא לא עצמתי עין גמעתי את הכתוב ב'זיכרון ירושלים' בשקיקה".

מלמד-כהן התוודע לסיפורי מסעותיו של מחבר הספר ר' שניאור זלמן מנדלוביץ. מנדולביץ שימש שד"ר (שָׁלִיחַ דְרַבָּנָן) שנשלח מטעם ארגון כולל-חב"ד אל ארצות הניכר במטרה לגייס כספים בעבור קהילת חסידי חב"ד שהתגוררו בחברון ובירושלים. במהלך מסעותיו הגיע מנדלוביץ להודו, שם פגש בדוד ששון ומשפחתו שהעניקו תרומה נוספת לבניין בית הכנסת.

הקדמה לספר "זכרון ירושלים" מאת ר' שניאור זלמן מנדלוביץ
הקדמה לספר "זכרון ירושלים" מאת ר' שניאור זלמן מנדלוביץ

 

ואז פרצה מלחמת ששת הימים.

"בהתרגשות שמענו על שחרור ירושלים העתיקה, ואף כי לא נשלמו ארבע שנות שליחותנו, החלטנו להקדים לשוב ארצה. מיד בהגיענו לירושלים, נטלני אבי זצ"ל בידו ויחדיו הלכנו שנינו לכותל המערבי… בדרכנו חזרה עברנו ברחוב היהודים והנה מול עינינו בית הכנסת של חסידי חב"ד 'צמח-צדק'. ביקשתי מאבי להיכנס פנימה. עלינו במדרגות. המקום היה עדיין מלא אבק ואבנים. הסתכלנו מסביבנו. אך החילותי לקרוא את הכתוב על טבלת השיש שהייתה על הקיר מולי ובשרי נעשה חידודין חידודין. שמו של ר' שניאור שבהשתדלותו נבנה בית הכנסת מופיע בטבלה".

 

לוח האבן שנקבע בקיר הפנימי של בית הכנסת
לוח האבן שנקבע בקיר הפנימי של בית הכנסת

 

בשנת 1879 התפרסמה ידיעה בעיתון החבצלת המתארת את תרומת בני משפחת ששון: "לישרים נאוה תהלה. הגביר הנכבד שר וטפסר רודף צדקה וחסד החה"ש זר"ק סי' סי' אליהו ששון הי"ו (אחד מבני הגביר המרומם הנודע בשם הראטהשילד האפריקאני ס' דוד ששון ז"ל) בבומביי, נדבה רוח מאתים לירא סטערלינג לבנין בית הכנסת למקהלת אחינו בני כולל חב"ד…".

בעקבות התרומה שונה שמו של בית הכנסת ל"כנסת אליהו" ולוח הנצחה עשוי שיש נקבע בקומה השנייה של בית הכנסת המשופץ.

 

"מבני הגביר המרומם הנודע בשם הראטהשילד האפריקאני"
"מבני הגביר המרומם הנודע בשם הראטהשילד האפריקאני"

 

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הושבתו סדרי בית הכנסת. במאמר "תולדות בית הכנסת צמח-צדק בירושלים העתיקה" מתאר ר' שמואל שניאורסון את בית הכנסת באותה התקופה: "נשאר אז רק זקני הרב החסיד אברהם זלמן ז"ל שנכנס לגור לתוך בית הכנסת… אחרי תום המלחמה התחדשו סדרי בית הכנסת. שאר בשרי הרב החסיד לייב סלונים נתבקש לקבל על עצמו עניני ניהול בית הכנסת".

בשנת 1928 שונה שוב שמו של בית הכנסת ל"בית הכנסת צמח-צדק" – על שם ספרו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מליובאוויטש שעל שמו נקרא בית הכנסת במקור "בית מנחם". בימי מלחמת העולם השנייה עמד בית הכנסת להיסגר בשנית. בתקופה זו התקיים מניין ספרדי ומניין של חסידי קרלין בקומה הראשונה של המבנה.

בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, מינה רבי מנחם מנדל שניאורסון – האדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד, ועד, שתפקידו היה לדאוג להפעלתו המחודשת של בית הכנסת. בשונה מבתי כנסת אחרים בעיר העתיקה, מבנה בית הכנסת נותר שלם. זכור במיוחד החסיד ר' משה סגל שפעל במסירות ובמרץ לשיפוץ ולהחזרת מבנה בית הכנסת לקדמותו.

 

הנשיא שז"ר עולה לתורה בבית הכנסת "צמח-צדק" לצידו הרב זוין וברקע לוח האבן לזכרתם של בני משפחת ששון
הנשיא שז"ר עולה לתורה בבית הכנסת "צמח-צדק". לצידו הרב זוין וברקע לוח האבן לזכרם של בני משפחת ששון (מתוך: תולדות חב"ד בארץ הקודש בשנים תקל"ז-תש"י, 1988)

 

דמות מוכרת המזוהה עם בית הכנסת "צמח-צדק" בשנים שלאחר 1967, היא דמותו של נשיא מדינת ישראל זלמן שז"ר. כבן למשפחה של חסידי חב"ד נהג שז"ר להגיע לבית הכנסת ביום הולדתו שחל בראש חודש בכסלו.

בתאריך ט' במרחשון תשל"ד, ה-4 בנובמבר 1973, כתב שז"ר לאדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון: "את תפילת ראש חודש כסלו אני מתכנן לערוך גם השנה, אם הכול יהיה כשורה, בבית הכנסת של ה'צמח-צדק' בעיר העתיקה כמנהגי. ואם אזכה ותנאי השעה יאפשרו, ארצה את י"ט כסלו שוב לערוך בכפר חב"ד כמנהגנו מימים ימימה, זה למעלה מעשרים שנה. רוצה אני לקוות כי ברכת כבוד תורתו תלווני בכל האירועים הללו ובכל שעה". עשרה חודשים לאחר מכן הלך שז"ר לעולמו.

י"ט בכסלו תקנ"ט, י"ט בכסלו תשכ"ח, מלחמת ששת הימים ;  ר' שניאור זלמן מליאדי, ר' מנחם מנדל מליובאוויטש, ר' שניאור זלמן מנדלוביץ, דוד ששון, רחמים מלמד-כהן, הרב עדין שטיינזלץ, שניאור זלמן רובשוב (שז"ר) ; רוסיה, ירושלים ומומבאי. זמנים, אנשים ומקומות שהתאגדו לסיפור ייחודי אחד.

 

כתבות נוספות

תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"ד

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

 

החיים המקבילים של יוסף המקראי

הפרשנות החדשה והמפתיעה שמעניק הקוראן לסיפור אשת פוטיפר

45

כולנו מכירים את סיפורו של יוסף המקראי – כיצד רב עם אחיו, נזרק לבור, נמכר לעבדות ועלה לגדולה במצרים – אך האם ידעתם שיוסף המקראי חי חיים מקבילים ועשירים במסורת המוסלמית? לכבוד פרשת השבוע, היא פרשת וישב – סיפורו של יוסף במסורת המוסלמית.

3

1
יוסוף מושלך לבור בידי אחיו. לחצו על התמונות להגדלה

"סורת יוסוף" (פרק 12 בקוראן) עוקבת אחר קורותיו של רועה צאן צעיר שחלם חלומות המצליח להסתכסך עם אחיו, להימכר לעבדות ולעלות לגדולה במצרים. הסטייה העיקרית מהסיפור התנ"כי המוכר נוגע לאפיזודת אשת פוטיפר.

בתנ"ך מנסה אשת פוטיפר לפתות את העבד שלה, את יוסף, על מנת שישכב עימה. יוסף מסרב להתמסר ונמלט מהמקום. בקוראן, אשת פוטיפר, הנקראת אשת אל-עזיז, זוכה לסיפור קצת אחר.

כך למשל, באחת הסצנות בסיפור, מגלות נשות החברה הגבוהה במצרים על ניסיון הפיתוי של יוסף ולועגות לאשת אל-עזיז על שהתאהבה בעבד כנעני. היא מחליטה ללמדן לקח ומזמינה את הנשים לארוחה בביתה. היא מחלקת להן פירות וסכינים, וכשיוסוף נכנס אל החדר – יופיו מכה את הנשים בתדהמה ובהיסח הדעת הן חותכות את אצבעותיהן, במקום את הפירות שבידן.

הגרסה המרתקת הזו, שנודעה להאדיר את ערך ההתנזרות – ערך מרכזי בקוראן, התחבבה בחזרה על פרשנים יהודים רבים ומצאה את דרכה, בהתאמות ובשינויים נוספים, לסיפורי עם יהודיים אודות יוסף שלנו.

 

1

1
נשות החברה הגבוהה במצרים חותכות את ידיהן למראה יוסוף. לחצו על התמונות להגדלה

 

סיפור יוסוף שימש כחומר בידיהם של משוררים מיסטיים רבים בפרס, שעיבדו את גרעין הסיפור המופיע בקוראן לסיפור הידוע על זוליכה ויוסוף.

המשורר הפרסי נז'מה מגנג'ה (נפטר בשנת 1209) היה הראשון לספר את סיפורה של זוליכה אשת פוטיפר. גרסת אל ג'אמי (נפטר בשנת 1492) נחשבת לאחת הגרסאות המוכרות של הסיפור רב הפנים הזה, שסופר לראשונה בידי המשורר הפרסי הנודע נז'אמי. בגרסה של ג'אמי, פוגשת זוליכה לקראת סוף חייה את יוסוף העומד בצד הדרך שבה הלכה. יוסוף, שהתרשם עמוקות מחסידותיה וצניעות הליכותיה, העניק לה משאלה. בספרייה הלאומית שמור כתב יד שהועתק באיראן בשנת 1838, ובו מופיעה גרסת ג'אמי יחד עם איורים מהפנטים של המתרחש.

משאלתה של זולכיה?

להיוולד מחדש ככלה צעירה, שאותה יישא יוסוף. לאחר שהעניק לה משאלה זו, חיו הזוג יחדיו. אך האיחוד לא ערך זמן רב כיוון שיוסוף בסיפור שימש כמטפורה לאל. האיחוד הזמני, כך מובטח לנו הקוראים, יושלם בעולם הבא.

1

1
יוסוף מוצא מן הבור. לחצו על התמונות להגדלה

 

כתבות נוספות

אנדלוסיה בארץ ישראל?

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

אלבום תמונות נדיר חושף תצלומים מחיי השומרונים בשכם של ראשית המאה העשרים