בן של רב, חזן ו.. שיאן העולם בהרמת משקולות

מי אמר שאנחנו עם של חלשלושים? הכירו את הירושלמי איזק "אייק" ברגר, ואז... קחו צעד אחורה, כי עם היהודי הזה לא כדאי לכם להסתבך.

מתוך: "דבר", 28.4.1961.

הכתבה בשיתוף המכביה ה-20

כשחושבים על שיאני עולם בהרמת משקולות, חזנים הם לא הדבר הראשון שעולה לרובנו לראש (בלי להעליב אף חזן כמובן). אבל בשנות ה-50 וה-60, שלט בעולם הרמת המשקולות המקצועי יצחק (אייזק 'אייק') ברגר. דבר בימיו הראשונים של ברגר לא רמז שהוא עתיד להפוך למרים המשקולות הראשון בעולם במשקל נוצה, שירים יותר מ-363 ק"ג ושישבור כמה שיאי עולם במהלך שנות ה-60. בכל זאת, בראשית ימיו היה תלמיד ישיבה, בנו של רב, ולמד להיות חזן. עד גיל 15 הוא לא הרים משקולות כלל, וגם אז, שהחל להתאמן, היה זה לאור איומים שקיבל מבריונים, וכל שרצה לדעת היה איך להשיב מלחמה.

ברגר נולד בירושלים ב-16 בנובמבר 1936, ובגיל 15 היגר עם משפחתו לארה"ב. עד המעבר לארה"ב לא התנסה בהרמת משקולות. בראיון לאתר האינטרנט של הנבחרת האולימפית של ארצות הברית, סיפר איך הוא הגיע לעסוק בתחום:

"כשהגרתי לארצות הברית היו כמה בריונים, והיה אחד שהוא ואחיו לא הפסיקו להציק לי. באיזשהו שלב נמאס לי מההצקות שלהם. אז הלכתי לחדר כושר היחידי שהיה בעיר שלי, ושם פגשתי בבחור אחד שהיו לו שרירים ענקיים במיוחד. הלכתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה להתאמן יחד איתו ולפתח שרירים כמו שלו. נראה לי שילמתי לו דולר בשבוע כי לא היה לי אז כסף. הוא שאל אותי אם אי פעם התאמנתי ואמרתי לו שלא. הוא אמר שאני נראה שרירי ושאל אם אני מרים משקולות, ואמרתי לו שאני אפילו לא מבין מה הכוונה ב'מרים משקולות'. הוא נתן לי להרים משקולות והתלהב שבפעם הראשונה שלי הצלחתי להרים 55 קילו. הוא אמר לי 'תראה, נראה לי שיש לך פוטנציאל גדול בהרמת משקולות ומעכשיו אני אאמן אותך ואולי תוכל ללכת בעתיד לאולימפיאדה ולזכות בזהב ולהיות האדם החזק בעולם'. זה היה נשמע לי מאוד מלהיב האפשרות להיות האדם החזק בעולם, אבל בעיקר רציתי לנצח את הבריון ההוא שלא הפסיק להציק לי, אז חשבתי שככה אני אוכל לנצח שתי סיפורים במכה אחת".

​ברגר החל להתאמן בקביעות, ובמהרה הסתבר שכפי שחזה אותו מתאמן, ברגר הוא עילוי בתחום. תוך שנים ספורות הפך לאחד ממרימי המשקולות המובילים בעולם, ובמהלך הקריירה שלו השתתף בשלוש אולימפיאדות: מלבורן (1956), רומא (1960), וטוקיו (1964) בהן זכה במדליית זהב ו-2 מדליות כסף. בנוסף, בין השנים 1957 ל-,1964, זכה פעמיים בתואר אלוף העולם, שלוש פעמים היה לסגן אלוף העולם, ופעם אחת זכה במדליית ארד.

 

Isaac Berger Clean & Jerk World Record, Tokyo, 1964 from CrossFit Virtuosity on Vimeo.

 

בהיסטוריה של ארצנו הקטנטונת שמור לברגר מקום מיוחד, ולא רק משום שהחזן הבלונדיני נולד 'אצלנו': הוא האדם היחיד ששבר שיא עולם על אדמת ישראל. זה קרה בשנת 1957, כאשר הגיע לישראל להתחרות במכביה ה-5, כשהוא נמצא בשיאו. תוכניותיו היו שאפתניות: הוא קיווה לא רק לזכות במדליית זהב במכביה, אלא גם לשבור שיא עולמי. לאורך כל הקריירה שלו היה לברגר יריב רוסי עקשן, מנאייב שמו, והשניים התחרו ביניהם על תואר אלוף העולם: פעם ברגר היה מנצח ושובר את שיא העולם, ובתחרות הבאה היה זה מנאייב שהיה זוכה בכל הקופה, וברגר היה מוכתר לסגנו. וכך, ב-1957, היה ברגר נחוש לשבור את שיאי העולם של מנאייב שנקבעו באולימפיאדה במלבורן, ולהשיב לעצמו את הבכורה העולמית.

בטקס הנעילה של המכביה הוא קיבל את מבוקשו: 40 אלף צופים, ביניהם ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, צפו בברגר שובר את שיא העולם. במהלך התחרויות ברגר זכה כמובן במדליות זהב, אך בטקס הסיום, נתנו מארגני המכביה לברגר הזדמנות לשבור את שיא העולם. שני שופטים בינלאומיים הוטסו לישראל, והקהל הרב שימש כעד. תחילה, היה חשש שברגר לא יצליח לעמוד במשימה, שכן בשני נסיונותיו הראשונים כשל, אך בניסיון השלישי, לשמחתם של כולם – הצליח.

"הס הושלך באולם שעה שברגר הניף את המשקולות ולאחר שניות אחדות כשהשופטים הניפו את דגליהם הלבנים, סימן להצלחה, פרצה סערת מחיאות כפיים באיצטדיון כשרבים מהנמצאים ליד ברגר חלקו לו חיבוקים ונשיקות".

(מתוך: "דבר", 25.9.1957)

עד כה, שיאו של ברגר הוא שיא העולם היחיד שנשבר על אדמת ישראל. לאחר סיום המכביה חזר לארה"ב, שם הוא מתגורר עד היום.

קרל ארנשטיין: סופר אקספרסיוניסטי, מבקר תרבות וסוכן ספרות

פריטים נדירים נחשפים לרגל פתיחת ארכיונו האישי של ארנשטיין בספרייה הלאומית

מתוך ארכיון קרל ארנשטיין, הספרייה הלאומית

בדרך כלל, גורם השם ארנשטיין לנצנוץ נרגש בעיני הבקיאים בספרות האקספרסיוניסטית הגרמנית. על פי רוב, מי ששומע את השם מניח שמדובר באלברט ארנשטיין, אחד המשוררים הבולטים בזרם האוונגרדיסטי הזה, שאת שיריו מפרסמים עד היום, ולאחרונה אפילו בתרגום לעברית (באנתולוגיה סוף העולם, מבחר מן השירה האקספרסיוניסטית הגרמנית, תרגום ועריכה: אשר רייך, הקיבוץ המאוחד 2013). מעטים זוכרים שהיו לאלברט אחים: אוטו (שמת במלחמת העולם הראשונה), פריץ (שנספה בשואה), קרל וכן אחות בשם פרידה. כולם עמדו בצילו של האח המפורסם, שהיה היחיד במשפחה שקיבל חינוך אקדמי. בין קרל ואלברט ארנשטיין התפתחה סימביוזה מעניינת, כיוון שגם לקרל היו שאיפות ספרותיות. אלברט תמך בו כל עוד היה חלק פעיל ממנגנוני הספרות המודרנית הגרמנית. יש לשער שאלמלא קרל, היינו יודעים הרבה פחות על אלברט: לאחר מותו של אלברט בשנת 1950 דאג קרל לאסוף את החלקים השונים מארכיונו האישי ולשלחם לספרייה הלאומית בירושלים, בשנת 1956.

קרל ארנשטיין נולד ב-1892 בווינה ולאחר סיום לימודיו בבית הספר קיבל הכשרה במכללה לכלכלה בעיר הולדתו. לאחר מכן עבד במספר חברות ביטוח ובבנקים, אך שהה גם חודשים אחדים בלונדון, בשנת 1911. אז הוא עוד לא ידע שהוא עתיד לחיות בלונדון ובסביבותיה שנים רבות. במקביל, ובהשראת אחיו אלברט, חיבר קרל טקסטים ספרותיים. בתיווכו של אלברט פורסם הטקסט הראשון של קרל, Klagen eines Knaben (תלונותיו של נער), בסדרת ספרות צעירה ומודרנית אצל המו"ל הידוע קורט וולף בלייפציג. באותה סידרה פורסמו יותר מ-80 טקסטים של הזרם האקספרסיוניסטי, ביניהם אחד הטקסטים הראשונים של פרנץ קפקא. בימי מלחמת העולם הראשונה ארנשטיין העמיד פנים שהוא איבד את שפיותו, וכך שוחרר מהצבא האוסטרו-הונגרי ושהה בבתי הבראה בשוייץ. ייתכן שהיה רקע אמיתי לאשפוזים הללו, שכן בהמשך חייו סבל קרל ממקרים אחדים של התמוטטות עצבים.

במהלך רוב שנות ה-20 של המאה ה-20 שהה קרל ארנשטיין בברלין ועבד, בין היתר, כמבקר תרבות בעיתון מקומי קומוניסטי (Die Welt am Abend). במסגרת עבודתו בעיתון הוא ביקר בתיאטרונים, בתערוכות, בבתי קולנוע ואף באולמות ספורט, וכתב מספר רב של ביקורות שראו אור באותו עיתון. בארכיונו האישי שמר ארנשטיין במקרים רבים את ההזמנה, את התכנייה, את כרטיס הכניסה, את כתב היד של הביקורת ולבסוף גם את הכתבה המודפסת בעיתון. בו-בזמן החל ארנשטיין לתרגם טקסטים מאנגלית לגרמנית, לרוב מהספרות הקלה וניסה למצוא מו"לים גרמניים שיהיו מעוניינים לפרסם תרגומים של ספרות אנגלית לגרמנית. בינואר של שנת 1928 נסע קרל ארנשטיין ללונדון, מצויד במכתבי המלצה של מו"לים גרמניים, כדי  למצוא עוד ספרים אנגליים ראויים לתרגום לגרמנית. ביקור זה, שהיה מתוכנן להימשך חודשיים, התארך מאוד וארנשטיין לא ראה שוב את אירופה הקונטיננטלית.

באנגליה התחיל ארנשטיין גם לעבוד עבור מו"לים אנגליים אחדים, אך בעיקר עבור "פאטנם" (Putnam). הוא קרא ספרים רבים בגרמנית וחיבר חוות דעת, שלעיתים קרובות הכריעו בשאלה האם לתרגם את הספרים לאנגלית. בשנת 1933 נפל לידיו ספר של המחבר הגרמני הנס פאלאדה, שהלהיב את ארנשטיין עד מאוד. בשנים לאחר מכן, עד 1938, כתב קרל ארנשטיין שוב ושוב חוות דעת חיוביות על ספריו של פאלאדה ואף החל להתכתב אתו באופן שותף. יתכן שזאת הצלחתו הגדולה ביותר של קרל ארנשטיין: העובדה שהוא היה האיש שהכיר את יצירותיו של פאלאדה לקהל הדובר אנגלית. יש סימנים שארנשטיין ידע אפילו על הניסיון להוציא את הנס פאלאדה ומשפחתו מגרמניה הנאצית, ניסיון שנכשל כיוון שפאלאדה התחרט ברגע האחרון.

 

דיוקן של הנס פלאדה

 

באנגליה התחיל ארנשטיין לחבר שירים גם באנגלית, אך ככל הנראה לא עשה מאמצים להוציא אותם לאור. איכותם אולי הצדיקה את התאפקותו של ארנשטיין, מה גם שבאופן כללי יצירותיו אינן נחשבות ליצירות מופת של התקופה. למרות זאת, ארכיונו האישי (שכולל גם חלקים מעזבונותיהם של אחותו פרידה ושל חברו תומס שרמק) חשוב כיוון שהוא כולל התכתבות עשירה עם מו"לים וסופרים משנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, וגם בזכות ביקורות התרבות וחוות הדעת שחיבר ארנשטיין. כל המרכיבים האלה מציירים תמונה צבעונית על תרבות וקשרי תרבות בינלאומיים בעידן שלפני מלחמת העולם השנייה.

 

 

 

 

וולט ויטמן – פריטים נדירים מן הארכיון

וולט ויטמן נולד ב-31 במאי 1819 בלונג-איילנד שבניו-יורק ונפטר ב-26 במרץ 1892 בניו-ג'רזי. הוא היה משורר, עיתונאי ומסאי שהטביע חותם מיוחד בספרות האמריקנית

ויטמן נולד להורים שהיו חוואים מעוטי-השכלה, צאצאים למתיישבים מהולנד ומאנגליה שהגיעו לעולם החדש במחצית הראשונה של המאה ה-17. הוריו של ויטמן לא נחלו הצלחה כחקלאים, ובשנת 1823 עקרו לברוקלין. וולטר הבן למד בבית-ספר ציבורי ומגיל 12 עבד בענף הדפוס בברוקלין ולאחר מכן בעיר ניו-יורק. הוא שימש מורה בבתי-ספר בלונג-איילנד ועסק בכתיבה עיתונאית ואף ערך עיתון בברוקלין. עד 1855 הוא ידע תהפוכות בתחומי עיסוקו. בתקופות מסוימות הוא פנה לענף הבנייה והנדל"ן אף כי המשיך לעסוק לסירוגין גם בעיתונות.

בשנותיו בניו-יורק הוא הרבה לפקוד את הספריות בעיר, צפה במחזות של שייקספיר והחל לכתוב שירה. בראשית 1855 הוא פרסם את שיריו בספר קטן. הספר, שלא נשא את שם המחבר וגם לא שם של הוצאה לאור, מומן על-ידי ויטמן עצמו ממכירה של בית. זאת הייתה המהדורה הראשונה של Leaves of Grass (לימים יתורגם לעברית כעלי עשב). הספר לא זכה לתשומת-לב בקרב ציבור הקוראים והמבקרים, אך המשורר רלף וולדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson) כתב לוויטמן מלים נלהבות בעקבות התוודעותו ליצירה.

ויטמן המשיך לעבוד על "עלי עשב" גם לאחר פרסום המהדורה הראשונה. הוא הוסיף, שינה, עיבד וגרע, ומהדורות מעודכנות ומחודשות של הספר ראו אור במשך שנים. בשנת 1856 התפרסמה המהדורה השנייה ובשנת 1860 באה לעולם המהדורה השלישית. המהדורה השנייה נכשלה מסחרית, וזמן קצר לאחר פרסום המהדורה השלישית, ההוצאה לאור שפרסמה אותה פשטה את הרגל.

הימים היו ימי פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. עם תחילת המלחמה, בשנת 1861, אחד משמונת אחיו של וולט ויטמן נפצע במלחמה והמשורר שהה בקרב הפצועים בבתי-החולים של העיר וושינגטון בניסיון לסייע כמיטב יכולתו לפגועי הגוף והנפש ששבו משדות הקטל. לקראת סוף המלחמה קיבל וויטמן משרה פקידותית במשרד הפנים אבל פוטר לאחר חודשים אחדים. "עלי עשב" עורר שערורייה והיו שטענו כי הספר 'פוגע במוסר'. חברים של ויטמן הצליחו לנקות את שמו ובשנת 1866 הוא קיבל משרה בפרקליטות.

"עלי עשב", היצירה שקנתה לוולט ויטמן את עיקר פרסומו, ראתה אור בחייו בתשע מהדורות החושפות את ההתפתחות היצירה במשך חצי יובל, עד 1881. כחסיד התנועה הרומנטית בשירה, ויטמן ביקש שיצירתו תשקף את רוחו, את נפשו ומהלכיה. שירתו של ויטמן פרצה לחלל התרבות האמריקנית בעת שעלתה בה דרישה לשירה אמריקנית 'אותנטית', כזאת שתבטא את האומה הצעירה העושה צעדים משמעותיים לגדולה, אומה אידיאליסטית המיישבת ארץ שממדיה עצומים ומשאבי הטבע שבה כמעט אינם גבולות. "עלי עשב" של ויטמן נתפס כמענה לדרישות הללו. חירות הנפש, החופש האישי, ליברליזם פוליטי, זיקה אינטימית לטבע וקירבת האדם אל עצמו ואל גופו.

ויטמן כתב ב-free verse, חריזה חופשית, בהשפעת תרגום King James למקרא. הוא שאף לחקות את המקצבים והתקבולות של הלשון המקראית כדי להעניק לשירתו ממד אפי, אנרגיה וחיוניות. שירתו משלבת גישה ריאליסטית, בתיאורי טבע, בשיקוף החברה האמריקנית בימיו וחוויית האדם האמריקני בארצו המתהווה, עם נטייה טרנסצנדנטליסטית מובהקת.

ויטמן ביקורתי כלפי תקופתו והמוסדות המאפיינים אותה ומאמין שהאדם במיטבו כשהוא נהנה מעצמאות מלאה ויכול לדאוג לכל צרכיו. אדם כזה, חופשי, טבעי ובריא הוא הבסיס האפשרי לחברה בריאה וחיונית, נטולת תסביכים ונקייה משחיתות.

מתוך: שירת עצמי; תרגם מאנגלית עודד פלד

 

השילוב האורגני בין שתי הגישות, כפי שהוא מתקיים ביצירתו של ויטמן, הוא הציר המחבר בין ה'אני' לכלל, בין הספציפי לאידיאלי. העיסוק של ויטמן באדם הבודד, הניסיון להחזירו ל'מצב הטבעי', הטהור, והתפיסה הרואה באדם הבודד הבריא, הנקי, כיסוד האיתן לחברה טובה יותר ולעולם טוב יותר, מזמין אותנו לקרוא את שירתו בשני מישורים, האישי והכלל-אנושי. כמשורר שעלה לגדולה מיד לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, השילוב הייחודי הזה, מלא האנרגיה והאמונה בכך שגדולתה של ארצות-הברית תהיה רוחנית ולא רק חומרית, מעמידים את וולט ויטמן בעיני רבים כמשורר האמריקני הגדול ביותר.

בחייו של ויטמן עלו ללא הרף קולות לא מעטים שסברו ששירי "עלי עשב" פוגעים במוסר ואינם עומדים באמות-מידה של תקינות מוסרית ומהוגנות חברתית. שירים שאולי רמזו לפרשייה הומוסקסואלית לצד שירים שדיברו על משברים רוחניים ואפלה של הנפש לא נשאו חן בעיני מי שראו את עצמם אמונים על המוסר הציבורי. ויטמן מרבה לעסוק במחזורי החיים והפריון. הוא מתאר את טבע המתפרץ תוך שימוש בדימויים מיניים. ויטמן קורא לחירות מינית גדולה ממה שהיה מקובל בתקופתו. על אף שהוא ראה במיניות סמל לכוחות הגדולים של הטבע והיקום, קריאה פשטנית של "עלי עשב" הקימה עליו צנזורים בחוגי הממשל ובציבוריות האמריקנית. אפילו בשנת 1881, כשוויטמן היה משורר ידוע ודמות מפורסמת, קבעה "החברה למיגור השחיתות" שמדובר ביצירה לא מוסרית, והמו"ל מצא את עצמו חושש מתביעה משפטית. המהדורה האחרונה משנת 1881, שהיא הגרסה המקובלת של "עלי עשב" עד היום, זכתה להצלחה מסחרית בעקבות הפרסום בעיתונות, וויטמן יכול היה לראות לראשונה גם ברכה חומרית ולחיות בשלווה בעשור האחרון של חייו.

בשנת 1865 ויטמן פרסם אוסף של שירים ששיקפו את תובנותיו ביחס למלחמה, לתנועה הטרגית שמשתקפת בה מלהט ההתלהבות הראשונית לתוצאות הנוראות ולמחיר הכבד שהיא גובה בחיי אדם ובשלמות הנפש של הפרט. אוסף השירים, "Drum Taps" הורחב לאחר רצח הנשיא לינקולן באותה שנה ונוספה לו הקינה על הנשיא שנפל חלל מידו של מרצח, "O Captain! My Captain!" שהייתה מאז לקלאסיקה בפני עצמה. נעמי שמר תרגמה והלחינה את השיר ("הו רב חובל") לזכרו של יצחק רבין.

במותו ב-26 במרץ 1892 נודע ויטמן כמשורר, כדמות המייצגת את הדמוקרטיה האמריקנית וכאדם שגילם את האידיאלים של "האדם הפשוט", מין "פרא אציל" המעלה על נס את רוח האדם ואת האינדיבידואליות האמריקנית במלוא חירותה.

הסופר והמשורר שמעון הלקין תרגם לעברית את עלי עשב (ספריית הפועלים, הוצאת הקבוץ הארצי השומר הצעיר, 1952), שנחשב לתרגום מופת שהשפיע רבות על השירה העברית של שנות החמישים והששים של המאה ה-20. עודד פלד תרגם לעברית שני ספרים של ויטמן, שירת עצמי​ (כרמל, 2003) ושעת-חצות בהירה (הוצאת קשב לשירה, 2010).

לציון 120 שנה למותו של ויטמן, בחרנו להציג מספר פריטים מתוך אוסף וולט ויטמן השמור במחלקת הארכיונים שבספרייה הלאומית. האוסף נתרם לספרייה על ידי צ'רלס פיינברג בין השנים 1968-1967 וכולל תדפיסים, תמונות, חתימות וצילומים של חומרים הקשורים לויטמן.

 

הסיפור המדליק מאחורי "אנו נושאים לפידים"

המאבק בין "הפועל" ל"מכבי" מעלה הילוך

מצעד הלפידים של עיריית תל-אביב, שנת 1970. אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –
וַיְּהִי אוֹר!

בשנת 1936 החליטו חברי וחברות "הפועל" בשכונת בורוכוב שדי! נמאס להם שהחבר'ה של "מכבי" מארגנים מצעדי חנוכה מרשימים יותר. לכן, לכבוד המצעד השנתי טיכסו עצה החברים ב"הפועל" והעלו את הרעיון הגאוני: מדוע לא לרענן את "המכתש" – אחת מההצגות המסורתיות של בית הספר על שם בורוכוב, ולצייד אותה בשיר חדש ומדליק?

"המכתש", שם ההצגה שהועלתה בבית הספר, נקראה על שם המגרש שבו הוקם אמפיתאטרון להצגות ולטקסים שנחנך במאי 1927 בשכונת בורוכוב. שכונת בורוכוב היא הוותיקה בשכונות שהתאגדו בשנת 1959 לעיר גבעתיים. השכונה הוקמה בשנת 1922, ובשנת 1932 הוקם בה המבנה הנוכחי של בית הספר הראשון בשכונה מעל גבעת בורוכוב, סמוך למכתש – שמונה כיתות, 12 מורים, 274 תלמידים.

הצגת החנוכה בבית ספר בורוכוב (מתוך סרטו של יעקב גרוס על שכונת בורוכוב), נלקח מתוך הכתבה של עופר גביש

מה עשו אנשי "הפועל" כדי לשדרג את החג? הלכו ואיתרו את המורה והמשורר הציוני הנלהב (ולימים קצין חינוך ראשי השני של צה"ל) אהרן זאב וביקשו ממנו שיר.

דיוקן המשורר והמחנך אהרן זאב (1968-1900)

זאב, שהיה מחנך בבית הספר בגבעתיים והכיר את ההצגה היטב, לא נרתע מהמשימה ומיהר לחבר את "אנו נושאים לפידים". מרדכי זעירא הוא שחיבר את הלחן. השיר של זאב צוות לתמונה האחרונה בהצגה, "כשנגמרת המלחמה, וכולם חוזרים למודיעין", סיפרה המחנכת וכלת פרס ישראל לחינוך רות גפן-דותן לעופר גביש. בשנות השלושים הייתה גפן-דותן תלמידה בבית החינוך של "זרם העובדים" על שם בורוכוב בגבעתיים.

בית הספר של זרם העובדים ע"ש בורוכוב בגבעתיים

בלי שום נס שקרה להם ובלי שמצאו פך שמן מתחדש, הביסו את אויביהם המושבעים, פועלי "מכבי". ויהי אור!

השיר כפי שהתפרסם ב"דבר לילדים" ב-10.12.36, מוסף הילדים של עיתון דבר, אותו ערך המשורר (זאב).

אגב, על בסיס השיר "אנו נושאים לפידים" חיבר איש האצ"ל והלח"י בנימין זרעוני שיר ציוני-לוחמני אף יותר ממנו. "אנו עברים מרדנים" נכתב בחיפה בשנת תרצ"ח/ 1938, על בסיס אותו הלחן.

 

לקריאה נוספת

"אנו נושאים לפידים" באתר של עופר גביש

גבעתיים מבראשית, זאב (ברקוביץ) ברקן, הוצאת עיריית גבעתיים, 2016

 

 

כתבות נוספות

ניצחון המכבים: גבורתה של מכבי ברלין

תיעוד נדיר של המכביה הראשונה

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון