היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה

כתב יד יהודי-איטלקי נדיר: פנייה זועמת של יהודי פרארה לרשויות האינקוויזיציה בבקשה להפסיק ולצנזר את ספריהם המודפסים.

St. Dominic and the Albigenses, Pedro Berruguete

גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד

שאלת היחס הראוי לספרות היהודית הענפה היא שאלה שהטרידה נוצרים רבים לאורך ימי הביניים והעת החדשה. האם יש לראות בספרות הקודש כולה (ובראשה התלמוד) שורה של טקסטים חתרניים המנציחים את השקרים שעליהם בנויה הדת היהודית, או דווקא – יצירות המוכיחות (מבעד לתלי תילים של סילופים רבניים) את אמתותה הבלתי ניתנת להכחשה של הבשורה הנוצרית? ומה בדבר ההערות השליליות המופנות נגד הנצרות בתלמוד? עם או בלי קשר לאהדה או לשנאה ליהודים עצמם, סיפקו הוגים נוצריים והממסד האפיפיורי תשובות משתנות.

התפתחותה של תעשיית הדפוס באות העברית, אשר פיגרה עשורים ספורים אחרי תעשיית הדפוס הנוצרית, הפכה שאלה סבוכה זו לדוחקת יותר: מאותו הרגע, ניתן היה להפיץ כל טקסט יהודי באלפי עותקים. במשך כמעט שמונים שנה לקיומו של הדפוס העברי ננקטו צעדים לצנזר או לפקח על תעשייה צומחת זו, אך משרת הצנזור המאיימת טרם הופיעה. היה זה רק באמצע המאה השש-עשרה, במסגרת ההתארגנות מחדש של הכנסייה הקתולית כמענה לפרוץ הרפורמציה הפרוטסטנטית, בתהליך ארוך שנים הידוע בתור "הקונטרה רפורמציה", שהממסד הקתולי הפנה סוף סוף את עינו הבוחנת אל הספרות העברית, במטרה לתקן את "עוולות העבר", או שמא – רק למחוק אותן כליל?

הפיקוח הממוסד על הספר העברי התנהל במספר ערוצים במקביל: העלאתם של ספרי קודש על המוקד בשריפות ענק הוא אולי הידוע ביותר, אך היו דרכים אחרות – סנסציוניות פחות. אינדקס מיוחד של ספרים אסורים לפרסום, אליו נוספו או הוסרו מעת לעת יצירות חתרניות, סיפק את הטון הכללי שהכתיב הממסד הקתולי. לצד רשימות ספרים אלו – שמרביתם כלל לא היו יהודים – התפתחה תעשיית צנזורה ענפה. הייתה זו תעשייה בתוך תעשיית הדפוס שדנה באופן פרטני ומדוקדק בתוכן היצירות המותרות לפרסום, ליוותה את הדפסתן, לעתים מחקה או צנזרה קטעים אסורים, ולעתים תבעה הכנסת שינויים בטקסט.

בתקופות בהן נקט הממסד הקתולי בגישה ליברלית יותר ליהודיו ולתרבותם, נפתחו ערוצי הידברות בין נציגי הקהילות היהודיות והאינקוויזיציה האמונה (במרבית העולם הקתולי) על צנזור הספרים. כתב יד איטלקי שנרכש לאחרונה על ידי הספרייה ומתוארך לסוף המאה ה-16-תחילת המאה ה-17 מספק דוגמה לערוץ שכזה.

 

העמוד הפותח את כתב ההגנה על הספרים היהודיים. לפריט בקטלוג לחצו

 

מדובר בחיבור הגנה על הספרים היהודיים שצונזרו והוחרמו על ידי צנזורים מטעם האינקוויזיציה באיטליה, שכותרתו "תגובה כללית לחילול הקודש בספרים העבריים". התגובה נחרצת ומפורטת: זו למעשה הפרכה שיטתית ומדוקדקת של מכלול הטענות על ההתקפות הנבזיות נגד הנצרות השזורות, לכאורה, לאורכם ולרוחבם של הספרים העבריים המודפסים בפרארה.

מחבר כתב ההגנה לא ידוע, אך ברור שהוא חובר על ידי נציג של גורמים בקהילה היהודית בפרארה. לאורך כתב היד הזה מפגין המחבר שליטה באיטלקית (השפה בה נכתב מרבית כתב היד) לצד שליטה בעברית – בה סיפק ציטוטים ומבואות מהספרים היהודים עליהם הגן בשוליו השמאליים של הטקסט.

בתחילת כתב היד מסביר המחבר את משמעותן של מילים עבריות שכיחות המתפרשות על ידי צנזורים כחילול הנצרות ומנהגיה. במילה "נוצרים", למשל, מסביר המחבר כי הכוונה הינה לאדום – העם המקראי. במילה "גויים", ממשיך המחבר, הכוונה אינה לעמי הנצרות אלא לעמים הנכריים, עובדי האלילים, שהקיפו את היהודים בארץ ישראל. בהמשך, נועץ המחבר את המסמר האחרון בארון הקבורה שהכין לטיעוני הצנזורים ומסביר שעל היהודים מוטלת חובה הלכתית לדרוש בשלומה של מלכות ובשלום העמים שבקרבם הם יושבים.

 

האקס ליבריס (החותמת) של הבעלים הקודמים, אריאל טואף

 

ומה הלאה?

 

אחרי שהצבנו את כל הפרטים (המעטים) הידועים לנו, נניח בעדינות את הכפפה החדשה-ישנה הזאת על מדף הנדירים שבספרייה. עתה היא מחכה לחוקרת או לחוקר שירימו אותה, יבחנו אותה מול האור ויספקו לנו פרטים מוצקים יותר על כתב היד המסקרן הזה, ועל משולש היחסים הסבוך שהוא חושף – הצנזור, הקהילה היהודית ורשויות האינקוויזיציה.

 

תפוח אדמה לוהט, כפפה ישנה-חדשה, תבחרו בעצמכם את הדימוי הראוי. כך או כך, נשמח לגלות יותר על כתב היד המרתק הזה

 

אוצר שלם של כתבי יד דיגיטליים מחכה לכם באתר כתיב

 

כתבות נוספות:

חלית? נפצעת? עשה לך תפילה

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

 




חלית? נפצעת? עשה לך תפילה

זה לא משנה אם מגפה משתוללת בעיר, אולם השמחות קרס או המלכה ויקטוריה חוגגת יובל. פריטים נדירים שנקלטו לאחרונה בספרייה חושפים את הכישרון היהודי להמציא תפילות לעת הצורך.

ביום חמישי הקרוב, ה-10 באוגוסט, יתקיים מושב של הספרייה הלאומית במסגרת הקונגרס העולמי ה-17 למדעי היהדות. במושב זה תינתן הרצאתו של יצחק גילה על אוסף וולמדונה שהגיע לאחרונה לספרייה הלאומית. לפרטים נוספים לחצו.

 

מתבונן מבחוץ לא צריך שליטה מעמיקה בדת היהודית כדי להבין שעם ישראל מורכב מקבוצות שונות ומגוונות. היות שאין ביהדות שום סמכות דתית המקבילה לאפיפיור – במשך מאות ואלפי השנים שחיו היהודים מחוץ לארצם, פיתחו קהילות שונות, ולעתים סמוכות, מנהגים נבדלים ושונים. לעתים אפילו באותה הקהילה עצמה התקיימו מספר מנהגים.

אוסף הפוסטרים המרשים שהרכיב חלק מאוסף ספריית וולמדונה, אשר נרכש לאחרונה על ידי הספרייה הלאומית, מספק לא מעט דוגמאות לתיקונים השונים והרבים שהכניסו קהילות בסידור התפילה היהודי, ובמקרים אחרים – תפילות חדשות שחוברו כמענה למאורעות יוצאי דופן שקרו לקהילתם. בכתבה זו נחקור מספר דוגמאות לתופעה.

 

"על שהארכת ימי גבירתנו המלכה וקטוריא ירום הודה"

כיצד מגדירים מאורע המחייב תגובה? ראשית, הוא יכול להיות מאורע טרגי או משמח: דוגמת בצורת קשה הפוגעת בחקלאות האזור, או ביקורו של בן אצולה אוהד. שנית, הוא חייב להיות מאורע לא שגרתי, כזה המצריך התארגנות מחודשת מבני הקהילה.

משעה שנבחר המאורע, בני הקהילה ממהרים לנסח לו תגובה מהירה ונאותה. לבד ממפגש פיזי – בבית הכנסת או במבנה ציבורי אחר, הרגישו בני "עם הספר" בצורך לנסח מענה כתוב, בצורת תפילה שחוברה לא פעם על ידי בני הקהילה עצמה. את התפילות הייעודיות הללו היו מדפיסים במספר עותקים ומחלקים בין בני הקהילה.

דוגמה למענה שכזה, אנו מוצאים בהוראות לאזכרה שקיימה קהילת מנטובה בשנת 1776, חודש לאחר מותם של 65 מחברי הקהילה עם קריסת מבנה בו נחגגו שלוש חתונות במקביל. וכך, בין היתר, נכתב בדף שחולק: "בחצות יום יאמרו בתחלה השכבה לאנשים וטף וזה נסחה (הנוסח שלה). מנוחה נכונה וכו' שם תהא מנת ומחיצת נפשות האנשים והטף אשר בעוונותינו שרבו נסתלקו בפתע פתאום בהריסת עליות ותחתיות ביום הששי שלשה עשר לחדש סיון שעבר רוח ה' תניחם בגן עדן המלך ברחמיו כולם עד והישועות ואמרו אמן:"

 

אזכרה לנופלים, שנת 1776 במנטובה שבאיטליה

 

קהילת מנטובה מקבלת ביטוי רב באוסף ולמדונה, ובין שאר הפריטים הנוספים שהדפיסו בני הקהילה, אנו מוצאים תפילה נוספת – המתוארכת לשנת 1720 – העוסקת באסון (אפשרי) אחר: מגפה שפרצה בקהילות סמוכות, ממנה חוששים בני הקהילה במנטובה ואותה מבקשים מהאל להכריע לפני שתתפשט לקהילתם. האם נענה האל לתפילותיה של קהילת מנטובה? זאת לא נדע.

 

הגנה ממגפה, שנת 1720 במנטובה שבאיטליה

 

דוגמה אחרת, העוסקת במאורע חגיגי ומשמח דווקא, אנו מוצאים בתמסיר יהודי-אנגלי החוגג יובל שנים להכתרתה של מלכת הממלכה המאוחדת וקיסרית הודו (החל מהראשון במאי 1876), המלכה ויקטוריה.

"אנחנו ילדי בני ישראל בבית התלמוד של חברת בני ישראל בלנדון", נכתב בדף שהודפס במומביי בשנת 1887, "מודים ומשתחוים בקידה ובהשתחויה לפני כסא כבודך על שהארכת ימי גבירתנו המלכה וקטוריא ירום הודה אשר המשלתה על כסא מלכות ריפת והוד והארכת ימי ממשלתה עד שנת החמשים השנה".

 

כתבות נוספות:

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

 

 

 

פרסומים כאלה מרתקים במיוחד בהתחשב בעובדה שמרבית סידורי התפילה של יהודים בין המאות השבע-עשרה והתשע-עשרה הכילו בתוכם את ברכת "הנותן תשועה למלכים", לעתים עם מקום ריק לציון שם השליט שתחתיו חיים בני קהילה מסוימת.

 

חגיגות היובל להמלכת המלכה ויקטוריה, שנת 1887 במומביי

 

כפי שכבר ציינו, לא כל התפילות הנפרדות שהדפיסו בני קהילות יהודיות בתקופה האמורה נועדו להגיב על מאורע מסוים. חלק היו תיקונים לתפילות שהופיעו בסידורי תפילה מודפסים, או הרחבות לתפילה שאינה נאמרת בבתי הכנסת, אלא בבית.

בעוד התיקונים בסידור התפילה יכולים לעסוק בכל תפילה מתפילות הסידור היהודי, התפילות הביתיות מתחלקות לארבעה סוגים: גרסאות של ברכת המזון, תפילת הדלקת נרות חנוכה, תפילת הדלקת נרות שבת וחג, ותפילות המלוות את אכילת המאכלים הסמליים בראש השנה.

 

תפילות להדלקת נרות חנוכה, שנת 1867 בליבורנו שבאיטליה

 

וידוי ליום כיפור בעברית ובלדינו, שנת 1890 באיזמיר 

 

ההנחה בקהילות השונות הייתה שבני המשפחה ישמרו דפים אלה בביתם, ויעזרו בהם בזמן המתאים.

כתבה זו מתבססת על מאמרה של ד"ר רות לנגר, שהתפרסם בקטלוג היודאיקה של ספריית וולמדונה.

אוצר שלם של כתבי יד דיגיטליים מחכה לכם באתר כתיב

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

צאו איתנו למסע בעקבות מנהגי החתונה המגוונים והמרתקים של יהודים מרחבי העולם.

צילום רפרודוקציה: אלעד שריג. מתוך התערוכה "חוטים של משי", בית התפוצות

"מי מזווג זיווגים בעדתך? (שדכן, הורים, שכנים, מלמד, קשרי אהבה)" הייתה השאלה הראשונה ב'שאלון חתונה' שהפיצה בינואר 1947 המחלקה לפולקלור של החברה העברית ל'ידע-עם'. על שאלה זו (ו-32 שאלות נוספות) התבקשו לענות עשרות עולים יהודים "בכתב ברור, בדיו, בצד אחד של הגליון". התשובות שהתקבלו מרכיבות פסיפס עשיר של מנהגי עדות ישראל בתפוצות.

 

שאלון החתונה שהופץ על ידי החברה העברית לידע-עם בינואר 1947. המשיבים התבקשו לענות "בכתב ברור, בדיו, בצד אחד של הגליון"

 

בעוד מלחמת העולם השנייה משתוללת בשיא כוחה ונראה שמכונת המלחמה הנאצית בלתי ניתנת לעצירה, הקים בשנת 1942 החוקר יום-טוב לוינסקי בארץ ישראל את החברה העברית ל'ידע-עם' על מנת לתעד ולשמר עבור הדורות הבאים את מסורות הפולקלור היהודי בתפוצות ובארץ. בינואר 1947 חילקו מאות פעילי החברה שאלוני חתונה במטרה להרכיב תמונה רחבה ככל הניתן של מנהגי החתונה הנהוגים בכל עם ישראל.

לא מעט מאותם שאלונים מולאו על ידי נערות ונערים שראיינו את הוריהם וסביהם; הצעירים סיפקו את העברית, והמבוגרים – את הסיפורים. התשובות שנשלחו משקפות חלק חשוב מאין כמותו של ההיסטוריה היהודית: כיצד מתחתנים יהודים בקהילות שונות בתפוצות?

 

חתונה משנות ה-20 של המאה הקודמת בטריפולי, לוב. התמונה נתרמה לספרייה הלאומית כבר בשנת 1936 על ידי החתן, שמעון דריקס

 

חתונות אוקראינה ופולניה

יפרח גליבטר מכפר גבתון היה בן 17 כשנשלח השאלון אל ביתו. למרות גילו הצעיר והעובדה שהיה צבר מלידה, הושיב יפרח העקשן את סבתו (שפרה) ואמו (בלה) וראיין אותן על מנהגי חתונות באוקראינה ופולניה בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. יפרח הבהיר כבר בהתחלה שאין הוא מתאר חתונה מסוימת היות ש"לכל חתונה וחתונה היה מהלך קבוע ומתוכנן, מלא פרטים ודקדוקים".

 

יפרח גליבטר בן ה-17 מבהיר שבמקרה ונפלה טעות –
האשם בה הוא הזיכרון של הנשאלים

 

השדכן היה מזווג הזיווגים המרכזי של התקופה: הוא איתר בנות ובנים שהגיעו לפרקם וזיווג לפי ראות עיניו בין נערה ממשפחת פלוני לנער ממשפחת אלמוני. מהלכו חלקלק ודבש נוטף משפתיו – להורי החתן הוא סיפר "על ערך הכלה, יפיה וטובה, צניעותה וטהרתה", כשבמקביל קנה את לב הורי הכלה עם תיאורים של החתן כ"למדן גדול, מופלג בתורה". משעה שהסכימו הצדדים לשידוך, הפגיש השדכן בין המשפחות: לאדוקים ייעד פגישה בבית הכנסת, לאדוקים פחות – פגישה בבית החתן או הכלה.

 

תשובות לשאלון בכתב ידו של יפרח גליבטר מכפר גבתון

 

לאחר סידור העניינים הסידוריים, נגמר תפקיד השדכן. עתה הגיע תורן של המשפחות לערוך משתה שבו יוכרזו האירוסין של ילדיהם. היה מדובר באירוע משמעותי יותר מחגיגה רגילה, ובני הקהילה כולה היו מתייחסים אל המשתה כאל "חתונה בזעיר אנפין" ומכבדים את הזוג המיועד בנוכחותם ובמתנות.

שבוע לפני החתונה האמיתית, הייתה הכלה דואגת לצאת אל בית המרחץ לטבילה. בסיומה, התגנב החתן אל המקום, לקח את ידה ורקד עימה "ריקוד כשר". פה לא נגמר תפקידו: בשבת שלפני החתונה היה עולה לתורה בבית הכנסת וזוכה בתמורה למטר בלתי פוסק של "צימוקים, שקדים, אגוזים, סוכריות ויתר ממתקים" הנזרקים לכיוונו מעזרת הנשים. בתקופה שבה שירותי הדואר לא עבדו כסדרם (קצת כמו היום, בעצם), היה שמש העיירה עובר בין הבתים ומדביק מודעות הזמנה על דלתות הבתים.

והגענו לחתונה עצמה: ביום החתונה הייתה תזמורת כליזמרים מלווה את כניסת האורחים לאולם. כשהתיישבו כל האורחים, עלה הבדחן לבדר את האורחים. בשלב מסוים, מכשזיהה את הכלה, החל הבדחן לספר על מר גורלה ועל העובדה שהמזל ניתן משמיים. הכלה, שהוכרעה על ידי מילותיו או על ידי הצום שהוטל עליה ועל החתן, הייתה פורצת בבכי יחד עם חברותיה. בשלב זה עזב הבדחן את האולם. הגיעה עת החופה.

ההורים או החברים הקרובים של בני הזוג תפקדו כשושבינים, וליוו את החתן והכלה אל החופה. הקהל עקב אחריהם ואחז נרות דולקים. בחופה עצמה נאמרה ברכה קצרה, ולאחריה סובבו המחותנות והכלה את החתן שבע פעמים. בסוף הסיבוב קרא החתן את הכתובה, ובתום ההקראה ביצע הרב את 'הקידושין' – החתן מברך "הרי את מקודשת לי", הקהל קורא מזל טוב "והקשר הודק לעד".

 

כתובה לא חתומה, מתוארכת לשנת 1925. מתוך אוסף ביל גרוס

 

זו לא הדרך היחידה לערוך חתונה בפולניה. בשאלון שמילאה שבע פרמן, ילידת העיירה קרינקי שבפולין, נחשף ההווי הפרולטרי והסוציאליסטי של יהודי האזור: "המקום היחיד שהיה משמש לחתונות בעיירה היה הפונדק של שינקייר שהיה עומד ברחבת השוק שבמרכז העיירה". בעיירת הפועלים הקטנה, האחריות על ריהוט הפונדק בערב החתונה נפלה על החברות והחברים של בני הזוג. חברותיה של הכלה היו פורסות מחצלות על הרצפה וטורחות להשיג מבעוד מועד את הכיסא המהודר היחיד בעיירה, בעוד חבריו של החתן היו מפזרים פרחים ברחבי האולם – כשהצבע האדום היה האהוב ביותר (כיאה לפועלים גאים).

"בראש כל השמחה היתה הדאגה להופעת התזמורת המפורסמת בעיירה". בראש התזמורת עמד משה קריינעס, שהיה עסוק יותר בענייני מסחר מאשר בנגינה. משמאלו עמד ישראל לדמן עם חצוצרתו המבריקה "ושמואל אקרונס המנגן השני בכינור, שהיה רוב זמנו מנמנם והכינור מנגן מאליו".

כאן, בעיירת הפועלים העליזה, היה הבדחן עסוק באמת ובתמים בבדיחות, ורק בהן. הרבה יין זרם אז, ומיד עם תום טקס חופה וקידושין היה הבדחן חוזר ומקפץ בין החתן והכלה, שולח הקנטות ועקיצות לבעל בית-החרושת שלא יכול היה אלא לחייך במבוכה בחליפה הנאה והמגוהצת שלו. את השאלון מסיימת שבע פרמן בדרישה סוציאליסטית למהדרין, וקובעת ש"כל דבר שיפסל נא להחזיר!".

 

חתונה בקיבוץ סעד, שנת 1959. התמונה לקוחה מתוך אוסף אדי הירשביין

 

חתונה בדמשק, הזוג המיועד זולל ממתקים בשוק

מרדכי בוקעי, יליד דמשק, סיפר לאחד מעובדי המחלקה לפולקלור על מנהגי יהדות סוריה. "אם בחור רוצה את הבחורה," סיפר הנער בן ה-14, "הוא שולח את השמש של בית הכנסת לבית הכלה". במידה והסכימה משפחת הכלה להמשיך עם העניין, יצאו הבחור והבחורה לבדם למפגש היכרות, "כשיש להם פנאי". מרדכי הצעיר סיפר שהזוג יוצא לטיול, רואה סרט בסינמה או הולך לשוק לאכול קינוח מתוק.

כמעט שנה שלמה עוברת בין ההחלטה להתארס ובין החתונה עצמה, זמן שמנוצל להיכרות טובה יותר, וגם כדי לחקור את החתן והכלה המיועדים לגבי אופיים והליכותיהם.

כמו בפולין, גם בבגדד עלה החתן לתורה בשבת שלפני החתונה. אולם שם, בסוריה, לא זרקו הנשים דברי מתיקה הישר אל ראשו, אלא פיזרו מי קולון על הגברים היוצאים מבית הכנסת.

החתונה עצמה התקיימה על פי רוב בבית החתן או הכלה, אליו הגיע החכם שביצע את טקס החופה והקידושין. לא נמצא כאן שום זכר לבדחן, אבל גם לא בטוח שצריך אותו בשביל לשמוח – כפי שממשיך מרדכי ומספר, כוסות ארק הושקו באוויר, עוגיות עשויות קמח, בצק וסוכר נאכלו לרוב, וכמנה עיקרית מוגש מאכל מופלא הנקרא שֻוֶה (אורז עם עוף).

 

חתונה חסידית, שנת 1959. התמונה לקוחה מאוסף אדי הירשביין

 

חתונה בטהרן, הבדחן חוזר

מיטרה נוסרתי העבירה את שנות ילדותה בטהרן. שנים אחרי שעלתה ארצה, בגיל 20, זכרה היטב כיצד העניינים מסוג זה בקרב יהדות טהרן התאפיינו בחשאיות עילאית: היו אלה ההורים אשר מצאו שידוך ראוי לבנם או בתם. במידה ולא הצליחו בכך, היו פונים אל הנשים השוטפות "במקלחות ציבוריות".

 

תשובות לשאלון בכתב ידה של מיטרה נוסרתי

 

לפני החתונה היו עורכות שתי המשפחות מסיבה רק לנשים, ובה היו דואגות לטפח ולהכין את הכלה לערב חגה. לאחר מכן, נערך טקס החינה המופרד לגברים ולנשים, בהם היו מורחים את החינה על כפות ידיהם של בני הזוג. עם כל כמה שהיו מדקדקים באירועים שקדמו לחתונה, החתונה עצמה תמיד התעלתה מעל כל החגיגות: במשך ימים שלמים היו חוגגים בני המשפחה, החברים הקרובים והשכנים במשתאות ובמסיבות. "היו חתונות של העשירים", מספרת מיטרה, "שנמשכו גם שבוע".

באותן חתונות בנות מספר ימים היו מקימים בני המשפחה מיני-תאטראות, שבהם היה הבדחן "מורח את פניו בפחם שחור ומשחק תפקיד של האדם המצחיק והאדיוט". לפעמים היה מופיע בפני הנשים והגברים בנפרד, ולפעמים הנשים היו רק מקשיבות.

אבל ללא ספק, העובדה המדהימה ביותר היא שהזוג המיועד לא היה מתראה באף פגישה מקדימה. רק בסוף החתונה – בדרך אל חדר הכלולות – נפגשו הנשואים הטריים, "ולפעמים אפילו היה חושך בחדר ורק בבוקר לאחר המעשה החתן והכלה היו רואים אחד את פני השני".

 

עמוד 4 בשאלון החתונה שהפיצה החברה העברית לידע-עם

 

חתונה בג'רבה שבתונסיה: בן י"ג לחופה

בג'רבה שבתונסיה היו נחפזים לחתן את הצעירות והצעירים. הגילאים לחתונה נעו בין 9 ל-15 לנערה ובין 13 עד (מקסימום) 18 לנער. אפרים בן חדד, בן הקהילה שענה על השאלון, הוסיף ש"יחידים נהגו לערוך מסיבה גדולה לבניהם, שהגיעו לגיל י"ג שנים – זו הייתה גם מסיבת בר מצווה וגם מסיבת חתונה". משפחות הקהילה לא נהגו להיעזר בשדכן, אלא לסכם בעצמן עוד לפני לידת הבן או הבת למי יינשאו כשתגיע העת. כך יצא שבני זוג מיועדים הכירו את המיועד או המיועדת להם עוד מילדותם.

ביום האירוסין שלח החתן סל מלא כל טוב למיועדת לו. אמו של החתן היא שנשלחה לתת את המתנה להורי הכלה, ושם פגשו אותה נשות משפחת הכלה וערכו לכבודה מסיבה חגיגית בה "המשוררות פוצחות פיהן בשירים, המתופפות תופסות עמדה עם התוף בידיהן".

כמו בטהרן, גם בג'רבה אסור היה לחתן לפגוש את הכלה כל תקופת האירוסין, "אפילו פגישה מקרית ברחוב". האמת שתכנונים מוקדמים לא היו נחוצים היות ש"לכלה אסור לצאת בכלל מביתה במשך תקופת האירוסין עד יום החתונה, חוץ מביקורים אצל קרובותיה בלילה".

מספר ימים לפני החתונה הגיעה "הקוסמטיקאית, הנקראת אצלם מייפה" – היא הייתה אחראית לקשט את ידיה של הכלה ולמרוח לה חינה על הידיים. לאחר הכנות קפדניות (הכוללות קשירת הידיים של הכלה למשך יומיים וטבילה במקווה ביום השלישי), הגיע יום החופה.

זהו יום מנוחה לכלה, יום בו הייתה אחראית משפחתה להכנות הסופיות לחתונה. לקראת הצהריים יצאה הכלה בראש תהלוכה ארוכה כשסוכריות נזרקו לכל כיוון. כשהגיעה הכלה לבית החתן, שפך החתן כד מים לזכר חורבן המקדש. מסיבת החתונה גם היא נמשכה (איך לא?) שבעה ימים שלמים.

התיעוד העשיר והמרתק של מנהגי חתונה בקהילות יהודיות ברחבי העולם חושף לא רק את המגוון העצום וההבדלים בין ארץ לארץ, אלא גם את המנהגים העשירים והשונים המתקיימים בתוך קהילות שונות באותה הארץ עצמה. או, בדוגמה המדויקת להפליא של נעמי אילוז מנתניה: "אצל המרוקאים זה מחולק לפי העדות שבתוכם… וכך המנהגים משתנים ממקום למקום".

 

חתונה בבית הכנסת "בית שאול" בסלוניקי, יוון. התמונה מהמחצית הראשונה של שנות ה-30 של המאה הקודמת

 

שאלון החתונה, כמו גם כל שאר ארכיון החברה העברית לידע-עם שמור בספרייה הלאומית, הוא זמין בקישור הבא.

 

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות

חשיפה: מפה מלפני כ-500 שנים המתארת את חורבן בית המקדש כפי שמשתקף בעיני מאמינים נוצרים.

מפת שדל לתיאור חורבן בית המקדש - 1493

לקראת ט' באב חושפת הספרייה הלאומית מפה עתיקה ומיוחדת שנכללה בכרוניקה העולמית הגדולה שכתב הרטמן שדל. הספר, דפוס ערש שפורסם בעיר נירנברג שבגרמניה בשנת 1493, היה מיזם שאפתני ביותר וכלל תיאור של  ההיסטוריה העולמית מבריאת העולם ועד ימיו. הספר מלווה במספר עצום של איורים שנעשו על ידי טובי האמנים, ועשייתו התאפשרה עקב מהפכת הדפוס.

האיור במפה מתאר את חורבנה של ירושלים ואת המקדש עולה בלהבות, אולם לא מדובר באיור של ירושלים בימי הבית השני ובתיאור היהודים שישבו בה, כי אם בתחריט המציג  לצד המקדש את אתריה הנוצריים של העיר, כפי שנהוג היה לתארם במאות ה- 14-15.

 

מפת שדל לתיאור חורבן בית המקדש – 1493. למפה באתר המפות

 

יחד עם זאת, הטקסט לצד המפה מתאר את תולדות חורבנה של ירושלים: חורבן הבית הראשון ע"י נבוכדנאצר,  חורבן הבית השני על ידי טיטוס, לקיחת כלי המקדש והוצאתו להורג של שמעון בר גיורא ברומא, ולבסוף הפיכתה של ירושלים לאליה קפיטולינה.  בהמשך מציין המחבר כי העיר הייתה בידיהם של מלכים מערביים (קרל הגדול וקונרד ולואי) לפרקי זמן קצרים – אך אלה לא הצליחו להחזיק בה ולכן העיר נתונה עתה בידי גדודיו של מוחמד עליהם כותב שדל כי הם 'עם חוטא'.

 

כתבות נוספות:

ירושלים המקוממת מהריסותיה? תפילות הקינה של תשעה באב, גרסת 1967

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

 

אוצרת אוסף מדעי הרוח בספרייה הלאומית, ד"ר מילכה לוי-רובין, מספרת כי למרות שהנצרות ראתה בחורבן המקדש הוכחה ניצחת לניצחונה של הנצרות על היהדות, הרי שלכל אורך הטקסט לא רק שאין שמחה לאיד על חורבנו של בית המקדש אלא להפך. "דומה כי חורבן המקדש – המכונה באיור 'מקדש שלמה' וחורבן עירו של דוד הם הסיבה לצערו של הכותב. זוהי עדות לכך שיום ט' באב ניתפס גם עבור הנוצרים המאמנים כיום אבל ויגון על חורבן העיר הקדושה", מסבירה ד"ר לוי-רובין.

 

בואו לבקר באתר המפות שלנו

 

ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>

 

כתבות נוספות

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

כתב יד מגניזת קהיר: ערב תשעה באב והמשיח בפתח

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

עגנון או הרב הרצוג? מי באמת חיבר את התפילה לשלום המדינה?