1890: עדות נדירה מימיו הראשונים של התאטרון היהודי בלבוב

כרזה מפתיעה מגליציה מעידה על חיי התרבות העשירים שהתקיימו ביידיש בקהילות מזרח אירופה. המחזה על המלך הורדוס הועלה בלבוב באישור השלטונות, ובהשתתפות התזמורת הצבאית המקומית.

הכרזה האבודה המבשרת על "אופרה בת חמש מערכות מאת יהודה ל' לנדא"

מאת: יוסף גלסטון
כאשר גיליתי כרזה זו בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים, נזכרתי בדבריו של איש התאטרון היהודי מיכאל וייכרט: "הצרה היא בכך שאין בידי כל חומר [על תולדות התאטרון היידי]. הידיעות הדלות של בעלי הזיכרונות התפזרו ונפוצו בכל תפוצות ישראל. כרזות וצילומים כמעט ולא השתמרו" ("יידיש טעאטער אין גאליציע", בתוך 'ספר גליציע', בואנוס איירס, 1968, עמ‘ 293, בתרגום לעברית). הנה מצוי בידינו מסמך נדיר בגרמנית, מודפס על נייר סגול דק, המתעד את חודשיו הראשונים של התאטרון היהודי בלבוב.

 

תרגום הכרזה:

תאטרון יהודי
מנהל י"ב גימפל, Pod Sroka [הגן הציבורי 'תחת העורב']
יום ראשון, 13 ביולי 1890
הצגה שנייה
הורדוס הגדול
אופרה בת חמש מערכות מאת יהודה ל' לנדא [Landa]
תרגום המחבר מהמקור העברי, כולל עיבוד שירי ומקהלתי לבמה היידית
מוזיקה מאת אדולף פטר
"הורדוס, שיר חזיון הוגה בחמש מערכות משפת עבר לשפה יהודית מאת המחבר" [נכתב במקור בעברית]
תלבושות ותפאורות חדשות מאת נוסיג
במאי מר ויינשטוק
הנפשות הפועלות:
הורדוס הראשון, המלך האדומי של יהודה — מר שור
הירקן המקבי [הורקנוס השני], המלך והכהן הגדול לשעבר — מר אסקרייז
יוסף, גיסו של המלך הורדוס — מר טבצ‘ניקוב
שמואל, תלמידו — מר ס‘ פרקויף
דואג, שר המשקים של המלך — מר גולדנברג
שליח המלך — מר שראמיק
אלכסנדרה, בתו של הירקן — העלמה פראגר
מרים, בתה של אלכסנדרה, אשתו של המלך
הורדוס — העלמה קאליש
שלום, אחותו של המלך הורדוס, אשתו של יוסף — הגברת וילנסקי
הסנהדרין, חיילים, עם מקום ההתרחשות — ירושלים, מאה שנה לפני החורבן
בליווי התזמורת הצבאית
מחיר הכרטיסים: שתי השורות הראשונות — פלורין אחד ו־ 20 קרייצרים. השורה הראשונה (אחרי שתי השורות הראשונות) — פלורין אחד.
השורה השנייה — 80 קרייצרים.
השורה השלישית — 60 קרייצרים. שאר המקומות באולם התאטרון — 40 קרייצרים.
היציע — 25 קרייצרים במכירה מוקדמת …
תחילת ההצגה בשעה 7 בערב
היום לא תתאפשר כניסה חופשית

 

 

תאטרון ביידיש

את התאטרון הקים האמרגן יעקב בער גימפל (1906-1840), שהחל את דרכו כמאייר כרזות ומודעות. כאשר שמעו מומחים את המאייר הצעיר שר הזמינו אותו להצטרף למקהלת התאטרון העירוני הפולני בלבוב והוא שר בה קרוב לארבעים שנה. כשהתקרב לגיל חמישים הבין גימפל שלא יישאר עוד זמן רב זמר המקהלה הראשי. באותה תקופה פגש בשחקנים של להקת תאטרון יהודי שהופיעו בניהולו של האמרגן חיים בנימין טרייטלר והגיע למסקנה שיוכל למלא תפקיד של מנהל תאטרון. מאז לא הרפה ממנו הרצון להקים תאטרון יהודי בלבוב, בדומה לתאטרון הפולני או הגרמני.

גימפל הצליח להשיג את תמיכתו של המנהל לשעבר של התאטרון הפולני העירוני בלבוב, אדם ברוג-מילשבסקי, והגיש לשלטונות בקשה לקבלת רשיון לפתיחת תאטרון יהודי בלבוב. שירותו רב השנים בתאטרון הפולני העירוני והתמיכה של ברוג-מילשבסקי עשו את שלהם, והרשיון ניתן ב-24 באפריל 1889. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ניתן רשיון להקמת תאטרון יהודי קבוע, בשונה מלהקות שחקנים נודדות שהיו מצויות אז.

הצגת הבכורה של קבוצת התאטרון בלבוב התקיימה ב-25 במאי 1889 בגן הציבורי Pod Sroka ('תחת העורב') בפרוור הצפוני של לבוב. הקהל הרב שמילא את הגן ראה את האופרטה 'שולמית' מאת אברהם גולדפדן. בהמשך הועלה המחזה 'בר כוכבא' שאף אותו כתב גולדפדן. שתי ההצגות זכו להצלחה מסחררת, בין השאר הודות לליהוק השחקנים היהודים הטובים ביותר באותה תקופה: יוסף וסופיה ויינשטוק, אברהם וברטה טנצמן, אברהם ואנטה אקסלרוד, ברנרד ומרי וילנסקי, אברהם פישקינד, שמואל טבצ‘ניקוב, רגינה פראגר ואחרים.

 

מימין לשמאל: המחזאי יהודה ליב לנדא, רגינה פראגר ששיחקה את אלכסנדרה בתו של הורקנוס, במאי ההצגה יוסף ויינשטוק, מייסד התאטרון יעקב בער גימפל, ברטה קאליש ששיחקה את מרים בת אלכסנדרה, אלפרד נוסיג − מעצב התלבושות והתפאורה − בדיוקן מאת הצייר אמיל פוקס, 18

 

מחזאי ורב

הופעת הבכורה המוצלחת של התאטרון היהודי בלבוב הרשימה מאוד את יהודה ליב לנדא  (1942-1866), תלמיד בית המדרש לרבנים והגימנסיה בלבוב, אז בן 23, שהספיק כבר לכתוב שלושה מחזות בעברית: 'בר כוכבא', 'אחרית ירושלים' ו'הורדוס'. בעקבות הצלחת התאטרון תרגם לנדא ליידיש את המחזה ‘הורדוס‘ ומסר אותו לגימפל. המחזה מצא חן בעיני גימפל ולהקתו, ואדולף פטר, אחד הנגנים בתזמורת הצבאית שליוותה את הופעותיהם של השחקנים היהודים, כתב למחזה מוזיקה שכללה אריות רבות. השתתפות התזמורת הצבאית הייתה אחד התנאים שהציבו השלטונות למתן הרשיון. יוצר התלבושות והתפאורה היה אלפרד נוסיג (1943-1864), לימים פסל, סופר, הוגה דעות ציוני ואיש ציבור שהוצא להורג בידי המחתרת היהודית בגטו ורשה בגלל שיתוף פעולה עם הגרמנים.

תאריך הצגת הבכורה של המחזה 'הורדוס הגדול' אינו ידוע, אך תאריך ההצגה השנייה — 13 ביולי 1890 — נודע לנו הודות לגילוי הכרזה. מזיכרונותיה של השחקנית ברטה קאליש מתברר שהמחזה נחל הצלחה גדולה אף יותר מאשר יצירותיו של גולדפדן, ובמשך שנים רבות הוא היה אחד המחזות הפופולריים והמוצגים ביותר בגליציה.

המחזאי יהודה ליב לנדא סיים בהצלחה את לימודיו באוניברסיטת לבוב ב-1893. הוא קיבל תואר דוקטור לתאולוגיה והוסמך לרבנות בהיותו בן 27 בלבד. באותה שנה התקיימה בעיר ברודי הופעת הבכורה של המחזה החדש שלו 'יש תקווה'. היה זה המחזה הראשון שהוצג בגליציה בעברית. במפנה המאות עסק הרב הצעיר והנמרץ בפעילות ציבורית, והיה בין השאר מזכירו של בנימין זאב הרצל. ב-1901 הוזמן לנדא לשמש רב במנצ'סטר, ומ-1903 כיהן כרב ביוהנסבורג. הצגות התאטרון היהודי בלבוב נמשכו ברציפות במשך חמישים שנה, עד לשואה. אריכות ימים תאטרלית כזו לא ידעה הבמה היהודית עד להקמתה של מדינת ישראל.

 

תרגם מרוסית: דן חרוב

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 25 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

שירי האהבה של הגיבורות הנעזבות

כיצד נעשתה פנלופה, אשת אודיסאוס, לגיבורה הראויה?

Penelope Weeping over the Bow of Ulysses by Angelica Kauffmann (1741-1807), Wolverhampton Art Gallery

"האם בעבר לא פחדתי מסכנות כבדות מאלו שפקדו את חיי? אהבה היא דבר המלא תמיד בספקות ופחדים"

 

מה הופך אישה לגיבורה?

לאובידיוס, המשורר הרומי ש"קיבץ" מכתבים של דמויות נשיות מהמיתולוגיה, הייתה תשובה ברורה: כדי שאישה תיחשב לגיבורה, עליה להיות אהובה שנעזבה.

קובץ המכתבים Heroides (בלטינית: Epistulae Heroidum), שנכתב בידי המשורר אובידיוס בשנת חמש עשרה לפני הספירה, מגולל את סיפורי נטישתן של חמש עשרה נשים אשר דמויותיהן מוכרות לנו מן המיתולוגיה היוונית והרומית. הסיפורים נכתבו כפרי עטן של הנשים עצמן, שחיברו מעיין "מכתבי-שיר" לאהוביהן שעזבו. נקודת המוצא של מרבית המכתבים מייאשת, שכן מרחפת סביבם הידיעה שהם מיועדים לנוכחות נעדרת, וספק אם יגיעו או אף יישלחו אי פעם ליעדם. למרות האפשרות לקטלג את הקובץ בפשטות ככזה המכיל "מכתבי אהבה", לרוב חורגים המכתבים מהגדרה חלקית זו. רובם ככולם כוללים גם ביטויי כעס והטחות אשמה באהובים הנוטשים, אשר גם דמויותיהם מוכרות היטב מסיפורי המיתולוגיה, לרוב בתור גיבורים.

פרשנות שמו של הקובץ, שמקורו בשפה הלטינית, אינה ברורה לחלוטין מבחינת תרגומו, והצעות שונות עלו בחלוף השנים באשר לפענוח כותרתו. אחת מן ההצעות מגדירה את המילה "Heroid" ככזו המלחימה יחדיו שתי מילים: "שיר הגיבור".

 

איור מתוך כתב יד של תרגום של אובידיוס, "פנלופה"

 

מילה זו מתייחסת הן לתואר האדם – הגיבור הלוחם, והן לפעולתו – כתיבת השיר (או המכתב). ההגדרה המובאת מעלה מולידה משמעות כפולה; היא טומנת בחובה שתי אפשרויות פרשניות באשר לזהות דמויות הגיבורים בשיר. אפשר היה להציע כי הקובץ מכיל "שירים על הגיבורים": הגברים שלהם מוקדשים המכתבים הם גיבורים ידועים, המוזכרים במסגרת סיפורי המיתולוגיה: אודיסאוס, פריס, אכילס ואינאס הם רק מקצת האהובים העוזבים שלהם מיועדים כתבים אלו, אשר שמותיהם מתקשרים לסיפורי מלחמה, גבורה ואומץ.

לפי הצעה זו, אפשר שהגדרת הגיבור המצויה בכותרת הספר מזוהה עם נמעני המכתבים, הלוא הן דמויות הגברים. עם זאת, ההיפוך המגדרי שמבצע המשורר בכתיבתו, שבמסגרתו הוא משנה את סדר ה"מוען-נמען" הנפוץ לאותה התקופה (הנשים הן הכותבות או המשוררות, ואילו הגברים הם האהובים), מחזק את הפרשנות שנעשתה רווחת בתרגום שם הקובץ, לפיה אין הגברים הם הגיבורים האמיתיים של המכתבים. תרגום הכותרת המקובל יותר, המכוון ל"שירים שנכתבו בידי גיבורים", או למעשה – "מכתבי הגיבורות", הופך את המוענות – דמויות הנשים, לגיבורות האמיתיות של הקובץ. אובידיוס מזהה בנשים הנבחרות הן גיבורות הן יוצרות ומשוררות, המבקשות לספר את סיפור נטישתן האישי ומביעות את כאבן באמצעות מדיום הכתיבה.

 

קורבנות הרצוי או המצוי?

האישה שמכתבה פותח את האוסף, באופן מפתיע מעט, היא פנלופה. פנלופה היא בת זוגו של אודיסאוס, מלך איתקה, אשר סיפור מסעותיו מתואר באריכות במסגרת האפוס ההומרי, האודיסיה. לקראת סוף האפוס שב אודיסאוס לזרועותיה של אשתו האוהבת לאחר עשרים שנים של המתנה ממושכת מצידה:

 

"[…]וכשלו ברכיה ולבבה החביב, יען הכירה הסימן הנאמן לה נתן אודיסס, נגרו דמעיה, קפצה ותרץ ותפל על-צואר אודיסס האלהי ותישק את ראשו[…]"

 

הדמות הנשית החזקה שעולה מעלילת האפוס הפכה את פנלופה לסמל ומופת של אישה אוהבת ונאמנה בקרב חובבי הספרות. האפוס עוסק בין השאר בסיפורה של פנלופה בזמן היעדרו של אודיסאוס, ומציג אותה כאישה מבריקה הדוחה את מחזריה בשלל תחבולות כדי להתחזק מבחינה פוליטית, ובד בבד מתאר גם את התלבטויותיה הרבות, את בדידותה הבלתי נסבלת, מחשבותיה על המוות וגם את שיקוליה להינשא בשנית. למרות מורכבותה, האפוס משכיח את חולשותיה של פנלופה, והדמות שנחקקת בזיכרון הקוראים היא כזו המתאפיינת בחוזק נפשי, איפוק וחוכמה.

 

 Penelope awaiting Ulysses by Rudolph von Deutsch

 

"הו אז, שספינתו הייתה בדרכה ללאקיידמון, המאהב הנואף היה מוצף במים זועמים! אז לא הייתי שוכבת במיטתי הנטושה, ולא הייתי נותרת לבדי ומתלוננת על הימים החולפים לאיטם…"

 

בשונה מדמותה באפוס, המכתב של פנלופה בקובץ חושף אישה פגועה, מפוחדת ובודדה, המצויה בסכנה מתמדת. למרות שמכתבה ב-Heroides טומן בחובו את אפשרות החזרה של אודיסאוס, אולי מתוך נאמנות מה למתרחש בסוף האודיסיה, פנלופה בוחרת לסיים במילים הנכתבות בידי אישה שעדיין רואה ומגדירה את עצמה ככזו שננטשה. המכתב כמו נקטע בידיה לפני חזרתו של האהוב, ומותיר את הקורא, אשר לא מכיר את עלילת המקור, במחשבה שהנטישה – היא-היא מוקדו ועינינו של הסיפור. הסוף החיובי של האודיסיה שמסתיימת בחזרתו של אודיסאוס, והדגש על איחוד האוהבים, עובר כאן שינוי לסיום מעורפל ופתוח, שבמסגרתו יכול הקורא רק לקוות, יחד עם פנלופה, לחזרתו של האהוב. כאשר היא הדוברת היחידה, השורות החותמות את המכתב יכולות להיקרא כפנטזיה ציורית של אישה נאמנה, שהקדישה את כל חייה לציפייה בלתי ממומשת ולחריצת גורלה ככלה עזובה:

 

"ובאשר לי, אותי עזבת בעודי רק נערה, על אף שאמור היית לחזור מיד – לבטח אראה לך גבירה קשישה"

 

אובידיוס מבקש להגדיר את מושג הגבורה מחדש, תוך שההמתנה האין סופית והאהבה חסרת הגבולות לאהוב שספק אם ישוב, מוצגות כאבני בוחן ומוצגות כאידיאל בעיצוב דמות "הגיבורה החדשה" של המשורר. עובדת חזרתו של אודיסאוס נעשית זניחה, בזמן שמוקד הסיפור עובר לתרחיש הנטישה עצמה ולשנים שהעבירה פנלופה בגפה.

גבורתה של פנלופה בראי האפוס הונחה בצד, תוך שאובידיוס מכניס ליצירתו את נקודת הראות הנשית, לכאורה, לשאלת הגדרת הגבורה. לאור הדגשים השונים והבחירה בשכתוב או בקטיעת סיפורה של פנלופה בידיה שלה, נראה שהקובץ לא מגולל את סיפוריהן של נשים שננטשו, אלא של נשים שבחרו לספר את סיפורן ככאלה שננטשו. אובידיוס נותן את התחושה כי בעיניהן של הנשים עצמן אַמות המידה משתנות, תוך שסבל, יגון ואי וודאות הופכים להיות למופת לגיבורה החדשה, הממתינה והמאוהבת.

 

Penelope by Jacopo d'Andrea, 1849

 

שמיעת הסיפור מפי הנשים בלבד מתעתעת בנו להאמין כי כולן אכן ננטשו, ויגונן הכבד גורם לנו לצאת מנקודת ההנחה שהן דוברות אמת. נראה שהנשים עשו כל שביכולתן כדי להצדיק את נוכחותן ככותבות באוסף מכתבים זה, עד שקשה להבחין אם ההיסטוריה היא זו שקבעה את גורל חייהן המר, או שמא – הן שעשו זאת בעצמן.

 

"אבל כעת, ממה אני פוחדת – אינני יודעת, ועם זאת – פוחדת אני מהדברים כולם"

 

אך למרות אותו תעתוע שנוצר בקריאת השירים, תוך שהם מובאים בגוף ראשון, כמו מפי הנשים עצמן – יש לזכור שהקובץ נכתב, אחרי הכל, בידי אובידיוס ­– ששאל את דמויותיהן ואת קולן של נשות הגיבורים ושם את גרסתו בפיהן. דמותו של אובידיוס אף היא בגדר חידה עבורנו, וידוע לנו, בעיקר, שהיה משורר גדול ומוערך וכתב בכישרון רב. עם זאת, ידוע גם בוודאות כי בהחלט לא היה אישה מאוהבת.

אוהבים כמו בספרים? בחנו את עצמכם!

חידון האהבה הגדול של הספרייה הלאומית!

חתונה בקיבוץ סעד, שנת 1959. התמונה לקוחה מתוך אוסף אדי הירשביין

אהבה. האם היו יכולים להיות ספרים בעולם ללא האהבה? מבחר ציטוטים מהספרות העברית על אהבה מרגשת, על אהבה נכזבת, על אהבה מטורפת ועל אהבה שמסתיימת לא פעם בדמעות.

האם תצליחו לזהות מאילו ספרים הם לקוחים?

לחצו על התמונות כדי לחשוף את התשובות

כמה ידעתם נכון? שתפו עם בן/בת הזוג!

 

"אלף נשיקות לך, אהובתי" – מכתב האהבה המרגש של אבשלום פיינברג

למי כתב אבשלום פיינברג את מכתב האהבה המרגש שעל בסיסו נכתב השיר "אלף נשיקות"? סיפורה של אהבה לא ממומשת

אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון

"אלף נשיקות לך, אהובתי. כך גומרים האוהבים את כל המכתבים שלאהובותיהם הם כותבים. אלף נשיקות לך, אהובי.

כך מתחיל אני את מכתבי אליך, אהובתי. ומה מאד מתאווה אני לנשקך: אלף נשיקות, אהובתי."

את המילים המרגשות האלה כתב אבשלום פיינברג, ההוגה ההרפתקן של ארגון ניל"י, בשנת 1910 והוא בזיכרון יעקב. אם המילים מוכרות לכם, אינכם טועים – מדובר במכתב שהיה השראה לשיר "אלף נשיקות לך אהובתי" שחיברה הפזמונאית מירית שם אור.

במשך שנים רבות הייתה הסכמה לגבי הנמענת של המכתב: רבקה אהרונסון שלימים תהיה (כך נטען לפחות) ארוסתו של אבשלום פיינברג.

רבקה הייתה אחותם של אהרן, אלכסנדר ושרה אהרונסון המוכרים בזכות פעילותם במחתרת ניל"י.

אלא שהתאריך שעל המכתב מלמד כי לא ייתכן שמכתב ה"אלף נשיקות", נכתב באמת לרבקה, כי התאריכים פשוט לא מסתדרים: המכתב חובר על ידי פיינברג ב-18 באוקטובר 1910, אך הוא הכיר את רבקה אהרונסון רק בדצמבר של אותה שנה.

זהותה של הנמענת המקורית של המכתב לא התגלתה מעולם. אך לאחר פגישתם של פיינברג ואהרונסון, ידוע שהקדיש לה את המכתב. אהבתם של השניים לא מומשה מעולם: רבקה אהרונסון נשלחה על ידי משפחתה אל מחוץ ליישוב העברי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ואבשלום פיינברג נהרג בסיני בינואר 1917 בעודו בשליחות סודית עבור ארגון ניל"י.

 

הנוסח המלא של המכתב

אלף נשיקות לך, אהובתי.

כך גומרים האוֹהבים את כל כל המכתבים של אהוּבותיהם

הם כותבים.

אלף נשיקות לך אהובתי.

כך מתחיל אני את מכתבי אליך, אהובתי.

ומה-מאד מתאווה אני לנשקך:

אלף נשיקות, אהובתי.

ראשית-כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח.

ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבה-הרבה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל התלתלים השחורים כמו כותרת של נשיקות כמו ששׂמות למען התיפּוֹת היפות מחרוזה של פנינים.

ואחרי-כן הייתי לוחש לך בשני פרחי צדף ורוֹד, אזניך, שני סודות קצרים ומתוקים שהדם מצלצל עד אמצע הלב.

ובשפתי הייתי מחליק את ריסיך ועפעפּיך.

ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רווֹת כוס-יין בצמא בקיץ.

ועתה צריך להעמיק בגומות לחייך, לחפור ולחפור, וגם את הצלוחית הקטנטונת שבּקצה סנטרך הקטן.

ואחר צריך לאסוף את שפתותיך הוורודות אל תוך פי, ולשאוף ולשאוף ולנשום נשיקה עד אפס-כוח, עד שימלא החזה ולא ישאר שם מקום גם כחוט-השערה.

ועל צווארך השלגי, הזך, הרם והגמיש כצוואר הבּרבּוּר, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות-המים, צריך לשים חוטים-חוטים, מחרזות-מחרזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוּחה הקטנה שבּקצה הצוואר, שם במקום שהשמלה הטיפשה והמרשעת מכסה את הכל…

ועל מפרקתך זכת-אור וכתפיך, ברד של נשיקות.

ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדויקה אשר שם דופק לבּך, ושמתי שפתי מולו, ודרך שמלותיך והעור והבּשר והדם והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אלי ואַמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כירכוריו: תק, תק-תק, תק-תק-תק.

ועל מסגרת חגורתך נשיקה.

ובגניבה על ברכיך הקטנות נשיקות.

ונשיקה על כל פרקה מפרקות אצבעותיך הלבנות והקטנות, שאין מקום עליהן בעד כל גודל שפתי הזוללות, וצמידי נשיקות על ידיך; ואל השרווּלים אתגנב ונשיקות על זרועותיך המבושמות והרעננות, חבלי אהבה לבנים.

ונשיקות לכל אחת מתנועותיך המקסימות, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תנועות בלי מטרה ובלי תאוה בוערת, כאשר ישליכו פרחים על כלה עוברת.

והנה כוּסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות תשע-מאות תשעים-ותשעה נשיקות.

ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאֶשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי-מה!

ועכשיו רום התאוה, פסגת החשק. איה, איה אהובתי מעיין האור המותח על כל אבריך, על כל תנועותיך, על כל מבטיך, את עדנת השמיים וקסם האור, אייהו מלא-אור מעיין האור?

את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות עד רווֹת, וזאת היתה נשיקת האלף. אבל השמיים אינם בעד עיני החוטאות, האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב.

ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק תשע-מאות תשעים-ותשע נשיקות יפתי.

ובכל-זאת!

אלף נשיקות לך כוכבי!

 

המכתב המלא של אבשלום פיינברג. המכתב נמצא ב"בית אהרונסון – מוזיאון ניל"י"

 

 

עוד מכתבי אהבה:

מכתב האהבה המקסים ששלח אליעזר בן יהודה לרעייתו חמדה מהכלא

מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה