כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

כיצד הגיע המברק של הימלר למופתי אל הספרייה הלאומית?

הסיפור הפתלתל שמוביל כל הדרך מכיבוש ברלין על ידי האמריקנים, דרך דיונים סוערים באו"ם ועד דמותו המסתורית של איש ההגנה והדיפלומט הישראלי טוביה ארז.

דניאל ליפסון | 06.04.17 | 4 דק' |
Share

לפני שבוע פרסמנו אודות מברק תמיכה ששלח היינריך הימלר למופתי חאג' אמין אל חוסייני הגולה בברלין של שנת 1943. עובדת היחסים הטובים בין המופתי לנאצים בכלל, ולהימלר בפרט, אינה מפתיעה. ההפתעה הגדולה שלנו הייתה גילוי המברק אצלנו, בארכיונים של הספרייה הלאומית.

כיצד הגיע מסמך מעניין וחשוב זה לספרייה? איך ניצל מפגעי המלחמה ועשה את דרכו לירושלים? מי העביר אותו מהבירה הגרמנית, שם חרטו על דגלם את השמדת עם ישראל, אל בירת העם המתחדשת במדינת ישראל שלאחר השואה?

התשובה האמתית לשאלות אלו היא, שאנחנו לא ממש יודעים. אבל, יש לנו השערה טובה. איש המפתח בסיפור הוא טוביה ארזי.

 

המברק מגיע לידיי האמריקנים

כשנכנסו בעלות הברית לגרמניה החרבה לאחר המלחמה, הם לקחו איתם חזרה מסמכים חשובים שלא הושמדו בזמן הלחימה. ביניהם התגלו גם מסמכיו של המופתי. על כך אנחנו שומעים בהצהרה שמסר טוביה ארזי בזמן משפט אייכמן.

 

הצהרתו של טוביה ארזי

 

ארזי מספר שמשרדו האחרון של המופתי ב- Bad Gastein שבאוסטריה נפל לידי חיילי כוחות הברית ב-1945. שם הם מצאו אלפי מסמכים ותמונות. למשרד זה התלווה Werner Otto von Hentig, קצין ודיפלומט גרמני שניהל את מחלקת המזרח הקרוב במשרד החוץ. ביום כניעת גרמניה, טס המופתי מ-Bad Gastein לשווייץ והשוויצרים מסרו אותו לשלטונות צרפת.

החומר שבמשרד צולם על 12 מיקרופילמים ונמסר לסוכנות היהודית לא"י. המסמכים המקוריים הועברו אל משרד החוץ האמריקאי, כך מדווח ארזי.

לפי אתר המוקדש לכתביו של עמנואל וילקובסקי (Velikovsky), פסיכואנליסט, הוגה דעות וממייסדי האוניברסיטה העברית, הופיעה בעיתון ה-New York Post כתבה המעלה שאלה לגבי הצהרתו של דין אצ'יסון, שר החוץ האמריקאי שהבטיח לפרסם בספר את המידע שנאסף לגבי פעילותיו של המופתי. כותב המאמר מתלונן ששום פרסום לא יצא לאור בנושא זה. ייתכן שהממשל האמריקאי לא פרסם אותם מסיבות פוליטיות, וייתכן גם שהם כבר לא היו ברשות הממשל.

במאי 1947 פרסמה פרדה קירשויי (Kirchwey), עורכת העיתון The Nation , דו"ח בנושא הועד הערבי העליון מטעם ארגונה Nation Associates. הפרסום בא כתגובה להחלטת הועד הפוליטי של האספה הכללית של האו"ם, להזמין את הועד הערבי העליון להעיד במה שהגדירה "השאלה הפלסטינית".

קירשויי, שהתרשמה מביקורה בעבר בארץ ישראל, תמכה מאד בהקמת מדינה לאומית לעם היהודי. היא ושותפיה ניסו בעזרת הפרסום להתנגד לוועד הערבי ולהוכיח את קשריהם עם הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. בראש הוועד עמד המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שנגדו היא הפנתה את רוב התקפותיה.

הדו"ח הודפס בחוברת שכללה עשרות דפים של מסמכים ותמונות המסבירות את חלקו של המופתי בצדם של הנאצים בזמן המלחמה. היא תיארה את מאמצי התעמולה שלו, קשריו עם היטלר, הימלר ואחרים, אחריותו למותם של מאות יהודים בעיראק, ארגון היחידות המוסלמיות בצבא הגרמני, תכנון ניסיונות חבלה ועידוד השמדת העם היהודי. היא הסבירה שחברי הוועד הערבי הם שותפיו של המופתי ולעגה לאו"ם שבחר להזמין ולכבד "את הגרועים שבפושעי המלחמה של מדינות הציר".

החומר בחוברת נאסף, לדבריה, מהווילות ומהמשרדים של המופתי שברחבי גרמניה, וממסמכים רשמיים של השלטון הנאצי. היא מדגישה שרוב ואולי כל המסמכים האלה נמצאים ברשות משרד החוץ של ארה"ב. "רוב", אבל אולי לא כולם?

 

 

דיפלומט ישראלי נכנס לתמונה

טוביה ארזי נולד בפולין ב-1913. הוא עלה לארץ ב-1924, למד בגימנסיה הרצליה ובאוניברסיטה העברית. הוא שירת בהגנה ולאחר מכן גם בשלטון המנדט ובסוכנות היהודית. הוא נשלח לסוריה ולבנון של צרפת הווישית בזמן המלחמה, שם הקים רשת ריגול, תעמולה וחבלה. לאחר פעולות רבות נפצע והצליח לברוח חזרה לארץ.

הסוכנות שלחה אותו לארה"ב למשימות דיפלומטיות שונות. לפי אנציקלופדיית תדהר, הוא הצליח לגלות שם תעודות וצילומים המצביעים על קשריו של המופתי עם היטלר והנאצים. כיצד גילה אותם? האם מישהו עזר לו?

ייתכן שקירשווי, שתמכה במפעל הציוני, נפגשה עם ארזי. ייתכן גם שהיא העבירה לו את המברק ומסמכים נוספים שהיא קיבלה. חיפוש בארכיונה האישי של קירשויי באוניברסיטת הרווארד אולי יניב מידע בעניין זה.

הדבר היחיד שאנחנו יודעים באופן ודאי הוא שטוביה ארזי מסר את המברק, מספר תמונות ומסמך נוסף לספרייה הלאומית ב-1952. המברק עבר שוב תחת ידי ארכיונאי הספרייה ב-2014, ושוב ב-2016. הודות להערת קטלוג בנוגע להצהרת בלפור המוזכרת במברק, ספרני מחלקת היעץ גילו אותו בחיפושם אחר חומר ארכיוני לציון מאה שנה להצהרת בלפור. מערכת החיפוש של הספרייה – מערכת מרחב, פועלת כמנוע חיפוש על אוספי הספרייה. היא מאפשרת חיפוש חופשי בכל המידע המקוטלג וכך "עלתה" גם על ההערה החשובה.

המברק של הימלר למופתי לא נחשף על ידי הספרייה הלאומית. קירשווי הפיצה את חוברת ההסבר שלה ב-5000 עותקים לכל חברי האו"ם ולקונגרס. גם הנשיא טרומן קיבל עותק. בחוברת מופיע צילום של המברק עם תרגום תוכנו לאנגלית. תוכן המברק הוקרא גם בזמן משפט אייכמן בירושלים כפי שמוזכר בכתבה בעיתון מיוני 1941 וכפי שניתן לראות בהקלטה של המשפט. הוא הוזכר שוב בכתבה של חביב כנען בעיתון דבר משנת 1970, וכן על ידי חוקרים שונים כמו בספרו של Tilman Tarach.

 

 

המברק כפי שהיא מופיעה בחוברת של קירשווי

 

מסתבר שכל מצטטי המברק ראו אותו בחוברת של קירשווי או בצילום שנעשה מתוך החוברת. ניתן לראות שבחוברת, חיברה קירשווי את שני החלקים יחד, כך שהמברק נראה כמו מסמך אחד שלם. בפועל יש שני ספחים נפרדים ושניהם קצת קרועים. כל תמונה של המברק בה מופיעים שני החלקים יחד, צולמה מהחוברת.

אך כיצד הגיע המברק לידיי התביעה במשפט אייכמן? לא נראה שזהו צילום מהחוברת של קירשווי, שכן מופיעים שני חלקי המברק בנפרד, וניתן לראות סימני קיפול וקרעים קלים שלא מופיעים בצילום שבחוברת. בעותק של משפט אייכמן רשום בחלק העליון של הספח הראשון את מספר הפריט במשפט – ת/1272. סימון זה לא מופיע על המברק המקורי שבספרייה. כך גם סימני החירור שמופיעים רק בעותק של בית המשפט.

יכול להיות שהשתמשו בעותק מהמיקרופילם שארזי ציין בהצהרתו. הוא לא ציין מי הכין את המיקרופילם ומתי בדיוק הדבר נעשה. יתכן כי הוא עצמו צילם את החומר שקיבל מקירשווי, ומסר אותו לסוכנות היהודית. ישנה סבירות שלמשפט צילמו עותק מהמקור שבספרייה; עליו רשמו את המספר וחיררו שני חורים לטובת תיוק. כנראה היה זה טוביה ארזי שהציע להשתמש במסמך שאותו הפקיד עשור קודם לכן בספרייה הלאומית.

עדיין ישנן שאלות פתוחות ומקום למחקר מרתק. לעולם לא נדע בדיוק את דרך הגעתו של פריט מיוחד זה ממשרד המופתי לארכיון הספרייה. מה שבטוח הוא שכאן, בין מדפי ארכיון הספרייה הלאומית, הוא יישמר בתנאים הטובים ביותר על מנת לשמר פרק חשוב זה של ההיסטוריה.

 

לכתבה אודות הגילוי המחודש של המברק בארכיון הספרייה הלאומית לחצו.

 

דניאל ליפסון

דניאל, ישמח לעזור לכם לנווט בין מאגרי המידע, הקטלוגים המקוונים והפרויקטים הדיגיטליים השונים בחיפוש אחר מבוקשכם בספרייה הלאומית. תחביבים: גילוי אוצרות, הפתעות וסודות בנבכי האוספים. מילתו האהובה (באנגלית), serendipity היא הערך המוסף לעבודה המאתגרת בספרייה.
לכתבות נוספות של דניאל ליפסון >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו