פסח חברוני: אחד מגדולי המתמטיקאים היהודים במאה העשרים, ממציא וחוקר גאון, יליד ירושלים

על אף שארכיונו של ד"ר פסח חברוני השמור בספרייה הלאומית איננו גדול, הוא מספר באופן תמציתי וקולע את סיפורו הטראגי של אחד מגדולי המתמטיקאים היהודים במאה העשרים, ממציא וחוקר גאון, יליד ירושלים, שלא הצליח למצוא את מקומו בעולם.

תמונה: מתוך ויקיפדיה

במעט תיקי המכתבים והתעודות שבו, מצויה התכתבות מרשימה עם גדולי המתמטיקאים בעולם במחצית הראשונה של המאה העשרים, ותיעוד מרוכז על עולמו האינטלקטואלי של מדען וממציא שחי רוב ימיו בירושלים.

פסח חברוני נולד למשפחת חסידי חב"ד בשכונת "מזכרת משה" בירושלים, בשנת 1888. הוא למד בישיבת "עץ חיים" ובישיבת "בית המוסר", ונחשב לעילוי בעולם התורה. המפנה בחייו של בחור הישיבה עטור הזקן והפאות בא לו במקרה, כאשר גילה בספריית סבו את הספר "שבילי דרקיע" על חכמת התכונה (קוסמוגרפיה). כנספח לספר, מצא חוברת ובה מבואות קצרים על הנדסת המישור, טריגונומטריה ומקצועות נוספים במתמטיקה, מלווים בציורים להדגמת הטקסט. נרעש מן התגלית, חברוני ביקש ללמוד ולדעת עוד ועוד על הנושא, ולשם כך מיהר לרחוב החבשים, אל "בית הספרים מדרש אברבנאל" – גלגולה הראשון של הספרייה הלאומית. הוא קיווה שבספרייה יוכל למצוא עוד ספרי מתמטיקה ולהשביע את הסקרנות העצומה שהתעוררה בו. ואולם, כפי שסיפר יוסף יואל ריבלין, לא קלה הייתה דרכו של חברוני אל הספרייה: החוגים הקיצוניים שעליהם נמנה סבו, ר' חיים אלעזר, אסרו את הביקור במוסד זה, שהיה מוקצה מחמת מיאוס.

על אף הקשיים שניקרו בדרכו של בחור הישיבה, הוא הצליח להקנות לעצמו, באופן עצמאי, ידיעות מרובות במתמטיקה, מתוך עיון בספרים ולימוד עצמי. ככל שהתקדם והלך בידיעותיו, התגברה בו ההכרה שעליו לעזוב את עולם התורה ולפנות ללימודי חול, ללימודי מדע, שמשכו אותו. כך מצא את עצמו בחור הישיבה הנבוך, בדרכו אל הקנאי במשכילי ירושלים בימים ההם, אליעזר בן-יהודה. בן יהודה, שהבחין ביכולותיו הטכניות של חברוני, חשב כי יוכל לצרפו אל חבר תלמידיו של בוריס ש"ץ, שיסד באותם הימים את "בצלאל" כבית ספר למלאכה. המפגש עם בן יהודה ועם בוריס ש"ץ, הוליד עוד ועוד פגישות של פסח חברוני עם ראשי החינוך בארץ-ישראל באותה תקופה, אשר שוכנעו מייד בדבר כישרונו יוצא הדופן של הבחור הצעיר, וסייעו לו להשלים במהירות את לימודיו התיכוניים. חברוני גזז את פאותיו ואת זקנו, ובעידודו ועזרתו של פאול נתן, נשלח ללימודי מתמטיקה באוניברסיטת ציריך, שווייץ. בשנת 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, זכה פסח חברוני בתואר "דוקטור למתמטיקה" – הראשון מבני הישוב הישן ילידי ארץ ישראל, שזכה לתואר אקדמי זה. כאשר בישר למוריו בציריך, אשר כינוהו "כוכב המזרח", כי הוא מתכוון לשוב מייד למולדתו, לירושלים, הצטערו צער רב וניסו להניאו מכוונתו, אך ללא הועיל.

על אף חריפותו כמתמטיקאי גאון, לא הצליח חברוני להשתלב בסגל מורי האוניברסיטה העברית, עם הקמתה. חליפת המכתבים השמורה בארכיונו מעידה כי במשך שנים ארוכות נמנעה הנהלת האוניברסיטה מלהעניק לו מעמד קבוע של מרצה, על אף שלימד בה מיומה הראשון, והיה, למעשה, ממניחי היסוד של המכון למתמטיקה. העתק המכתב ששיגר אליו הוגו ברגמן, פרופסור באוניברסיטה העברית וקודם לכן מנהל בית הספרים הלאומי – נועד  לסייע בידו לקבל את מבוקשו, מעמד קבוע כמרצה. ואולם, למרות המלצתו של אלברט איינשטיין על חברוני, והמלים החמות שאמר להוגו ברגמן בעת שביקר בספרייה הלאומית לא נסתייע הדבר, וחברוני המשיך את מחקריו מחוץ למרכז האקדמי היחיד בארץ באותם ימים, בתנאי עוני ומחסור קשים, מושפל ודחוי.

בארכיון חברוני נשמרו מכתבים מאת גדולי המתמטיקאים בעולם, שחברוני שיגר אליהם מאמרים ומחקרים פרי עטו, שנדפסו מעל גבי בימות שונות בעולם כולו. חברוני לא שקט על שמריו, והיה שותף להקמת האיגוד למחקר מתמטי בישראל, פעל לקידום החינוך למדעים בארץ, והעמיד תלמידים רבים, בהם חוקרים חשובים.

לצד מחקריו המתמטיים, עסק חברוני גם בהמצאות. ממכתבו של מנהל קולנוע מוגרבי בתל אביב, ירוחם ורדימון, אנו לומדים על המצאתו של חברוני  לבניית פלנטריום, תוך שימוש במקרנות הקולנוע. בערוב ימיו, נתפס חברוני גם לרעיון "השלום העולמי", ואף החל לכתוב חיבור בנושא, אותו הכתיר בכותרת: "יומן השלום". ככל הנראה, הוא לא השלים את כתיבתו. אך גם הקטעים הבודדים שנשמרו בארכיונו, הכתובים בעפרון דק, בכתב פנינים, מהווים תעודה מרתקת להלך רוחו של איש מיוחד זה.

בי"ח באדר תשכ"ג, ביום הולדתו השבעים וחמישה, נפטר פסח חברוני. יוסף יואל ריבלין מספר מפי אחותו, כי "גם בשעת גסיסתו, נעו אצבעותיו על גבי השמיכה, כרושמות צורות ונוסחאות מתמטיות, ושפתיו מרחשות…"

 

מכתב מהוגו ברגמן לפסח חברוני, מתוך ארכיון פסח חברוני

 

סיפורים מהמכביה: התאומים השוודים ששברו את השיא של מארק ספיץ

התאומים אניטה וברנט, בני מהגרים יהודים ממזרח אירופה, ניחנו בכישרון שחייה בלתי רגיל, אך הדרך להגשים את ייעודם נדמתה בלתי אפשרית. משפחתם קשת היום בוודאי שלא יכולה הייתה לממן את הדרך הארוכה והיקרה אל הטופ העולמי. נתיב חייהם השתנה בזכות מאמן שחייה ישראלי שזיהה את כשרונם והוביל אותם לצמרת עולם השחייה העולמי

עיתון 'מעריב', 15 ביולי 1973.

הכתבה בשיתוף המכביה ה-20

ב-26 במאי 1954 בשוודיה הקפואה, נולדו לזוג מהגרים יהודים ממזרח אירופה תאומים – אניטה וברנט. מגיל צעיר בלטו התאומים בכשרונם ובאהבתם הגדולה לשחייה, ובתחילת שנות השבעים הם שחו כל הדרך לפסגת עולם השחייה העולמית.

בשנת 1966 הגיעו התאומים למחנה אימונים בהונגריה, שם פגשו במאמן השחייה הישראלי יוסף טלקי, ממקימי פנימיית המחוננים במכון ויינגיט. התאומים סיפרו לטלקי שהוריהם הפליטים אינם יכולים לממן להם מחנות אימונים בארצות הברית, וטלקי, שהתרשם מאוד מכישוריהם, סידר לתאומים מלגה אצל מאמן נבחרת ארצות הברית בשחייה, וכן מגורים בזמן המחנה אצל משפחה יהודית בלוס אנג'לס.

​במהלך שהותם בארצות הברית ובשנים לאחר מכן, התאומים התקדמו מאוד בעולם השחייה, ותוך כמה שנים הגיעו לפסגה. בשנת 1973 הגיעו התאומים להתחרות בארץ במכביה ה-9 כשהם כבר בשיא כוחם – שניהם היו אלופי שוודיה המכהנים, ושנה לפני כן, ב-1972 נסעו שניהם למינכן לייצג את שוודיה באולימפיאדה.

במכביה של שנת 1969, שלט בבריכה ללא עוררין מארק שפיץ, ואף שבר את שיא המדליות במכביה: 6 מדליות זהב. בשעתו, השיא הזה נתפס כמדהים, והכל ציפו כי יישאר על כנו במשך שנים ארוכות. למרבה ההפתעה, השיא הזה נשבר כבר במכביה הבאה, על ידי אניטה זרנוביצקי, שזכתה ב-7 מדליות זהב ובמדליית כסף אחת. למעשה, זרנוביצקי זכתה בכל המשחים שבהם השתתפה. אחיה התאום ברנט זכה "רק" בשתי מדליות זהב וב-3 מדליות כסף. התאומים, מרוצים מהישגיהם בבריכת המכביה, חזרו לשוודיה עם 13 מדליות באמתחתם. האחים לא הסתפקו רק בכיבוש המקומות הראשונים, ואת מרבית המדליות שלהם השיגו תוך כדי קביעת שיאי מכביות.

 

עיתון 'דבר', 15.7.73. לכתבה המלאה

 

 

השליטה של אניטה בבריכה היתה כה משמעותית עד שב-12 ביולי 1973 דיווח עיתון 'דבר' בציוניות ש"'מלכת המים' אניטה זרובינצקי הסתפקה אתמול במדליית זהב בודדת  – משום שהשתתפה… רק במקצה אחד אמש". בניגוד לאניטה, שזכתה בזהב בכל התחרויות שבהן השתתפה למעט אחת – ברנט התקשה בימים הראשונים, שבהם לא הרשים או זכה 'רק' במדליית כסף, ובכמה מהם אף לא הצליח להתברג בין 3 הראשונים כלל. אך כאמור, לאחר הפתיחה הבינונית שלו בימים הראשונים בבריכה, הוא התאושש ובמשחים הבאים שלו זכה במדליות זהב – בדיוק כמו אחותו אניטה.

 

עיתון 'דבר', 13 ביולי 1973. לכתבה המלאה

 

למרות ההישגים המרשימים שלה בבריכה, שמרה אניטה על ענווה רבה. בראיון לעיתון 'דבר' (11.7.1973) היא סירבה להתרגש מהצלחתה ואמרה: "אני מסוגלת לתוצאות טובות יותר. כבר השגתי השנה תוצאות טובות יותר. אין לי שום הסבר מיוחד על הישגי. פשוט, אני תמיד מנסה להיות ראשונה. פעמים הדבר עולה בידי, פעמים לא. היום היה לי יום מוצלח במיוחד". באותו ראיון גם סיפרה אניטה על שגרת האימונים המפרכת עם אחיה ברנט: "אני שוחה, יחד עם אחי, 6 ימים בשבוע. כל יום אנחנו מתאמנים פעמיים. אם יש אימון בנבחרת, אנחנו מוסיפים אימון או שניים".

התקשורת הישראלית, שתיארה את אניטה כ'ממוצעת קומה, צנומה ומבוישת" ('דבר', 11 ביולי 1973) עטפה את התאומים בהמון אהבה, ואניטה הוכתרה במהרה בתואר 'מלכת המכביה' ו'מלכת המים'. אניטה מצידה, דווקא ניסתה להתרחק מאור הזרקורים. ב-15 ביולי 1973 עיתון 'מעריב' כתב:

 

עיתון 'מעריב', 15 ביולי 1973. לכתבה המלאה

 

ההישגים המדהימים של התאומים עוררו התרגשות בקהל הישראלי, והם הפכו במהרה לדמויות מוכרות בקרב הציבור בישראל:

 

עיתון 'דבר', 15.7.73

 

בשנים שאחרי המכביה, התאומים התקשו לשחזר את ההישגים שלהם, ולאט לאט ירדו ממעמדם הבולט בפסגת השחייה העולמית. לאחר כמה שנים פרשו. בשנת 1977 הם שבו למכביה ה-10 בתור חברי כבוד במשלחת השוודית. אניטה זכתה בכבוד להיות נושאת הדגל של המשלחת.

האחים מתגוררים כיום בשוודיה.

תיעוד נדיר: אנשי מחתרת ניל"י ובני הדור השני של העלייה הראשונה

הספרייה הלאומית רכשה אוסף תצלומים משפחתי נדיר ויקר-ערך של בני משפחת בלקינד. מרבית התצלומים באוסף זה הם מעיזבונה של ימימה בלקינד-ליובין (1969-1891), מן המורות הראשונות למלאכת יד במושבות העלייה הראשונה ומוותיקות חדרה

המושבות ראשון לציון וגדרה, משפחות בלקינד, פיינברג וחנקין – כולם נקודות ציון בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל. השמות והמקומות הללו קשורים כולם לימי הביל"ויים, העלייה הראשונה, השלטון העות'מאני ומחתרת ניל"י, ותיעוד שלהם הוא יקר ערך מן הבחינה ההיסטורית והאנושית.

במסגרת זאת, הספרייה הלאומית רכשה אוסף תצלומים משפחתי נדיר ויקר-ערך של בני משפחת בלקינד. מרבית התצלומים באוסף זה הם מעיזבונה של ימימה בלקינד-ליובין (1969-1891), מן המורות הראשונות למלאכת יד במושבות העלייה הראשונה ומוותיקות חדרה.

תצלומים אלה נדירים במיוחד כיוון שיש ברשותנו מידע ויזואלי מועט, יחסית, על בני הדור השני של העלייה הראשונה, אשר מרביתם נולדו כבר בארץ. משפחת בלקינד היא אחת מן המשפחות החשובות בתולדות היישוב, ותצלומים אלה שופכים אור מעניין על מה שכבר ידוע לנו ממחקרים היסטוריים ומזיכרונותיהם של בני התקופה.

אביה של ימימה ליובין-בלקינד היה אחד מראשי אגודת ביל"ו וממייסדי ראשון לציון, שמשון בלקינד – דמות שנקשרו בה לא מעט אגדות וסיפורי גבורה. באוסף זה נכללים מספר תצלומי דיוקן נדירים שלו ושל אחיו, ישראל בלקינד, מייסד ביל"ו וממייסדי גדרה. תצלום דיוקן מעניין נוסף הוא של אבי המשפחה, מאיר בלקינד (1898-1827). דיוקנו עטור הזקן של בלקינד האב, ממחיש יותר מכל את הקשר החזק של דור אבות אנשי ביל"ו, שעדיין היו יהודים יראי שמיים ושומרי מצוות אדוקים, אל בניהם, שהיו חופשיים בדעותיהם, תוך מעבר נטול חיכוכים אל תרבות עברית חילונית חדשה.

דיוקנו של מאיר בלקינד מסוף המאה התשע עשרה נעשה ביפו על ידי הצלם הערבי דאוד סבונג'י, מחלוצי הצילום בארץ ישראל. תצלום נוסף באוסף זה, דיוקן נדיר של יהושע חנקין מ-1882, נעשה גם הוא על ידי חלוץ אחר בתחום הצילום בארץ, הארמני גארבאד קריקוריאן. העובדה שאנשי העלייה הראשונה נזקקו לשירותיהם של צלמים לא-יהודים פותחת לנו צוהר מעניין אל תולדות הצילום בארץ והופעתם המאוחרת, יחסית, של צלמים יהודים בתחום זה. חנקין, אגב, היה גיסו של שמשון בלקינד ודודהּ של ימימה ליובין-בלקינד.

דימויים מעניינים אחרים באוסף חשוב זה הם תצלומים קבוצתיים של בני משפחת בלקינד וידידיהם, במדי הצבא הבריטי – סמוך לכיבוש ארץ ישראל ותום מלחמת העולם הראשונה. דיוקנאות אלה, בהם גם של איתן בלקינד – חבר מחתרת ניל"י – עשויים להוות מקור חדש ורענן לחקר תולדות היישוב העברי בשלב האחרון של מלחמת העולם הראשונה, על סיפה של תקופת המנדט הבריטי.

 

גלו עוד על העלייה הראשונה: סיפורים מהתקופה, עיתונים נבחרים, תמונות נדירות ועוד

 

 

חנוכה | נס פך השמן הספרותי

שמונה כותבות וכותבים מספרים על מילים מעטות – שיר, פסקה – שהאירו באור גדול והיו השראה לימים רבים של יצירה

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטייפ, 29X19 ס"מ, 2019

.

פך השמן הספרותי של שמונה כותבות וכותבים

.

רובי נמדר, על מישל וולבק

 

לפעמים זה קורה: פסקה, משפט, או אפילו צירוף מילים בודד שמתגלים באקראי בזמן הקריאה, זוהרים ומרגשים כמו תכשיט זהב נוצץ או חלוק אבן משויף להפליא שמזדהר על החול תוך כדי הליכה על חוף הים. הרגעים הנדירים האלה נחרתים בזכרון ונשארים חקוקים בו הרבה אחרי שגלי השכחה מחו מעליו את שאר המילים שהפנינה הטקסטואלית הזו הייתה מוקפת בהן. הפִּסְקוֹנֶת הבאה מתוך החלקיקים האלמנטריים של מישל וולבק, בתרגומה היפה של מיכל סבו (בבל, 2001), היא אחד מהם:

בבוקר שלאחר בואם הם הלכו יחד לחוף. הוא חש עייפות והתיישב על ספסל, והיא המשיכה ללכת. הים הפתוח נהם והתפתל בתנועה מטושטשת, אפורה, כסופה. באופק, לאור השמש, יצרו הגלים הנשברים על שכבות החול ערפל זוהר ויפה. צלליתה של אנאבל, כמעט בלתי נראית במעילה הבהיר, נעה לאורך קו המים. כלב רועים גרמני זקן הסתובב בין רהיטי הפלסטיק הלבן של קפה־דה־לה־פלאז', גם הוא נראה בקושי רב, כמו נמוג מבעד לערפל, למים ולשמש.

נכון שזה נפלא? אבן חן אפורה־זוהרת המשובצת כבדרך אגב בתוך המרקם הזוויתי והמנוכר של אחד מהרומנים הקשים וחסרי הרחמים ביותר שנכתבו אי פעם. מפעים אותי לראות את השימוש החסכני, הסגפני כמעט, במילים כדי ליצור תמונה מרהיבה כזו של הים, האור, הערפל והרגע החולף של האושר המושלם. הפרט שנאחז בזיכרון הוא דווקא דמותו הנמוגה־כמעט של כלב הרועים הגרמני – כלב שביומיום יש לו נוכחות חומרית וסמלית חזקה וברורה – שוולבק מצייר אותו במכחול־מילים עדין כל כך עד שהוא הופך להיות כמעט מופשט. הפִּסקה הזו נקראת כטקסט אוורירי וקל, אבל בעצם יש לה – לכל מילה וכל דימוי בה – משקל סגולי עצום. הרגעים הנדירים האלה, של יופי צרוף ושל יכולת אמנותית שלמה, ממלאים אותי השראה ושמחה שבגללן אני מתמסר לקריאה ולכתיבה.

 

רובי נמדר הוא סופר. זוכה פרס ספיר לספרות לשנת 2014 לספרו "הבית אשר נחרב".

 

***

 

שהרה בלאו, על ישראל יהושע זינגר

 

הספר בית קרנובסקי של הסופר י"י זינגר (אחיו הבכור והמוכשר אף יותר מבשביס עצמו) הוא ספר קטן, פצוע ופוצע, שמקפל בתוכו את כל הגורל היהודי באירופה של המאה העשרים (עם עובד, 1949, 1987; תרגם מ' ליפסין).

הספר עוקב אחר שלושה דורות במשפחה יהודית אחת, משפחת קרנובסקי, והגיבורים שלו ליוו אותי מתקופת התיכון, שאז קראתי את הספר לראשונה, ועד היום. זה ספר שאני חוזרת אליו בכל פעם שאני מרגישה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי. יש בו משהו מקרקע מאוד. ישיר, כמעט אכזרי. אבל בתוכו מזדהרות כמה מהשורות מלאות התקווה והמנחמות ביותר שקראתי.

באמצע הספר נוצר קרע בין גיאורג, מנתח יהודי גרמני בעל שם ובין בנו, יגור. העובדה שיגור הוא בן לאב יהודי ואם גרמנייה, בגרמניה של ימי עליית הנאציזם, משסעת את נפשו הרגישה.

לאחר שבני המשפחה מהגרים לאמריקה הקרע מתרחב, ויגור הצעיר ומלא הטינה בורח מבית הוריו. לקראת סוף הספר הוא שב אליהם ויורה בעצמו על מפתן ביתם. כל זה מתאים לספר חסר הרחמים הזה, אבל אז, לאחר שהאב, רופא מנתח במקצועו, מתחיל לטפל בבנו, באות השורות היפהפיות האלו:

שוב הסתכל בנער הישן, שעודנו מחייך את חיוך האשמה של הבן האובד ששב לביתו, ידו היתה יציבה ובוטחת, ורוחו שקטה ואיתנה, בפעם האחרונה הציץ בנער המחוסר הכרה, שהוא קרוב כל כך אל המוות, ועם זה כאילו נרפא רפואה שלמה, הוא היה גאה בו מאוד.

גם אני הייתי גאה בו מאוד, בבן האובד שהשלים את המהלך הפנימי ושב הביתה, לכאורה בדרך הנוראה ביותר האפשרית – אך היא שמרפאה אותו.

קראתי את השורות האלו עשרות אם לא מאות פעמים, בכל פעם שדברים השתבשו, בכל פעם שהרגשתי אבודה, בכל פעם שהייתי על סף התהום, וידעתי שבסופו של דבר הכול יסתדר, הבת האובדת תשוב הביתה.

 

שהרה בלאו היא סופרת ומחזאית. זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים ואות המנהיגות החברתית מאוניברסיטת בר אילן.

 

***

 

לי ממן, על וירג'יניה וולף

 

ישנן מילים שמקפיאות את הזמן. ישנם משפטים שהקריאה בהם היא מאורע, ואי אפשר לשכוח את נסיבות הפגישה הראשונה איתם.

הייתי בערך באמצע שנות העשרים שלי כשקראתי לראשונה את אל המגדלור. בדיוק התחלתי את לימודי התואר השני בחוג לספרות, וכבר תפסתי מעצמי מישהי שמבינה דבר או שניים על הגבולות שבתוכן הספרות פועלת ועל מה שבכוחה לחולל. לא ידעתי שאת חיי הקריאה שלי עומד לחצות קו פרשת מים ושמו וירג'יניה וולף.

כבר בעמוד 22 נאלצתי לעצור, לנשום, להפוך את הספר על פניו, ולמרות שאיש לא היה שם זולתי – להשתאות בקול. פעמיים. מה זה הדבר הזה שקראתי עכשיו.

ומה קורה שם, בעמוד 22? בעצם, שום דבר לא ממש קורה. אבל אצל וולף כמו אצל וולף, דווקא ברגעים האלה שבהם "כלום לא קורה", ההתרחשות היא בעיצומה.

לילי בריסקו – דמות משנה ברומן הזה, כביכול, היא אישה צעירה, אם כי במונחים של ראשית המאה העשרים באנגליה היא כבר נחשבת לרווקה מזדקנת. היא ציירת. המשפטים ששבים ומהדהדים בתודעתה הם אלה ששמעה כבר אינספור פעמים, והם חוזרים ומרפים את ידיה ("נשים אינן מסוגלות לכתוב, נשים אינן מסוגלות לצייר"). לפעמים היא רוצה להיות נורמלית – בעיני עצמה, בעיני הסביבה, ובעיקר בעיני מרת רמסיי הנערצת שרואה בה מעין בת חסות ומנסה לשדך אותה בעקשות לאחד, מר בנקס. אבל לילי הזאת, מה אפשר לעשות, רוצה לצייר דווקא, ולא להינשא לאיש.

בעמוד 22 היא כמעט מצליחה; לצייר, כלומר. להרף רגע היא מצליחה להשתיק את כל הקולות החיצוניים ולהעמיד לנגד עיני רוחה חזיון מדויק של יצירה עתידית, שהיא כל כולה שלה. זהו חיזיון בהיר של התגלות, שנגוז עוד לפני שהיא אוזרת את הכוחות לממשו. אבל גם אם לא מומש, מדובר ברגע נדיר ויקר של חירות אמיתית. אני מצטטת כאן חלק קטן מתוך העמוד המפעים הזה, בתרגומו העברי המופתי של מאיר ויזלטיר (סימן קריאה, 1975):

ומתחת לצבע היתה הצורה. היא ראתה הכל בבהירות שכזאת, בציווי, שעה שהביטה: רק בשעה שנטלה את מכחולה ביד השתנה הכל. במעוף הרגע בין התמונה והבד שלה עטו עליה השדים שהביאוה פעמים רבות אל סף דמעות והפכו את המבוי הזה מן ההתהוות לעבודה לדבר איום ונורא כמבוי אפל לילד. כזאת הרגישה עצמה פעמים רבות – נאבקת מתוך נחיתות איומה בשביל לקיים את תעצומות הנפש: בשביל להגיד: "אבל זה מה שאני רואה: זה מה שאני רואה".

לי ממן היא משוררת ועורכת ספרות. משמשת עורכת ראשית בפרדס הוצאה לאור. ספר ביכוריה, "לְמָה הדבר דומה" (ידיעות ספרים, 2017) זיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם, בפרס הליקון על שם רמי דיצני, ובציון לשבח מטעם וועדת הפרס לשירה עברית לזכר רעיית הנשיא, נחמה ריבלין. מנחה סדנאות לכתיבת שירה מטעם בית הספר לשירה של הליקון.

 

***

 

עילי ראונר, על ריינר מריה רילקה

 

"שאל את עצמך, אם היית צריך למות – לו נאסר עליך לכתוב." כותב רילקה דברים פשוטים במכתבים אל משורר צעיר (כרמל, 2004; תרגמה עדה ברודסקי). בגיל צעיר מאוד כתבתי שירה, ומהר מאוד זנחתי אותה. לא ידעתי לכתוב שירה, לא רציתי להיות משורר. בטעות, על אף זאת, למדתי שהכתיבה כרוכה במוות, באסון מתמשך של מוות (שאין לדעת מהו). דווקא בשל הצורך הנורא בכתיבה, בהתפעמות של הכתיבה, נכרכתי במאסר של הנידון למות, ובסכין הפושעת הזאת: "שאל את עצמך".

אלה דברים פשוטים. וזוהי רק נקודת הפתיחה: התחלה שבה אפשר לזנוח לבסוף את שאלת הכתיבה ואת שאלת המיתה. ולמצוא את השיר (אלגיות דואינו) טבוע בזיכרון שכבר הגוף שכח, הנה כך רילקה כותב ומרחוק ממשיך להורות בידו את הסימן:

נראה לי שעלי להתחיל בעבודה כלשהי, עכשיו כשאני לומד לראות. אני בן עשרים ושמונה. […] בשירים משיגים כל-כך מעט כשכותבים אותם בגיל צעיר. ראוי היה לחכות ולצבור פשר ומתיקות במשך חיים שלמים, ארוכים אם אפשר, ואז, לגמרי בסוף, אפשר שיעלה אז בידנו לכתוב עשר שורות שהן טובות. כי שירים אינם רגשות, כפי שסוברים הבריות. […] ולא די בזה שיש לך זיכרונות. צריך שתדע לשכוח אותם אם הם רבים, ושיהיה בך אורך הרוח הגדול לחכות שישובו. כי בזיכרונות כשלעצמם, עדיין לא הושג דבר. רק כשהם הופכים להיות דם בתוכנו, מבט ומחווה, בני-בלי-שם ולא נבדלים עוד מעצמינו, רק אז יוכל לקרות, שבשעה נדירה מאוד תקום בתוך תוכם המלה הראשונה של שורת-שיר ותצא מהם והלאה. (רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה, כרמל, 2002; תרגמה עדה ברודסקי).

עילי ראונר הוא סופר. השנה ראה אור ספרו "בשבח המלחמה" (כנרת זמורה־ביתן).

 

***

 

גילית חומסקי, על דויד גרוסמן

 

בסוף הקיץ של 1998 הלכתי עם עופרה לבריכת גורדון. גרנו בבני ברק, וזו הייתה הבריכה שהיינו נמלטות אליה בשעות הלימודים בתקופת האולפנה. ב־98' כבר היינו אחרי שירות לאומי, ולבריכה עדיין היה ריח של חופש. הציוד שהבאנו כלל מגבות וחטיפים וספרים, ולמרבה הצער לא קרם הגנה. הסלידה מהמרקם השמנוני שלו הייתה אחד הדברים האחרונים שעוד חלקנו בתקופה שכבר בישרה היפרדות. הייתי מנויה אז על סדרות המנויים של כמה הוצאות, והספר שהבאתי היה האחרון שהגיע בדואר, מסדרת הספריה החדשה: שתהיי לי הסכין של דויד גרוסמן (1998). אהבתי אז את כל הספרים. הייתי צעירה עם חוש ביקורת לא מפותח, וגם הספרים מצידם נבחרו בקפידה ויצאו במשורה, והיה נדיר מאוד לטעות. דור הסופרים שקראנו אז עוד לא התעייף והחמיץ, והשמש על העור טרם הפכה למזכרות מעוררות אימה.

אני זוכרת על מה דיברנו, עופרה ואני. הלימודים החדשים והחברים החדשים. אחרי שנים של חברות צמודה, בחרנו בנתיבים כמעט מנוגדים, ובלי קשר אליהם הבנה הלכה והתגבשה, שכבר אבדה בינינו איזו חמלה. כשהשיחה הגיעה אל גבולותיה, קפצתי לבריכה לשחות. כשחזרתי עופרה הייתה שקועה בספר שהביאה, וגם אני פתחתי את שלי. התחלתי לקרוא את המכתב של יאיר למרים, וכבר מהפסקה הראשונה זה היה שם.

לא הייתי חדשה בספרים. גם לא בספרים של גרוסמן. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהוכיתי בהלם אמיתי. הכרתי ספרים שמספרים סיפורים, חלקם עשו את זה טוב מאחרים. זה היה הספר הראשון שהראה לי מה ספר באמת יכול לעשות. שהנפש היא בעצמה הסיפור. שאת כל הסודות אפשר להכניס לטקסט, ושיש להם משמעות בעולם. שמשימת הסופר היא הרבה יותר מלספר סיפור יפה. הספר הזה נגע בתדר המדויק שלי, ועברתי בן רגע החתמה של אפרוח ברווזים.

אז עדיין לא ידעתי שחוויית קריאה אינטימית והרגשה של "הספר הזה נכתב במיוחד בשבילי, ואף אחד לא ייהנה ממנו חוץ ממני", הן לא באמת שפה סודית, אלא סימני ההיכר של ספר מצוין. עופרה שאלה איך הספר שלי. אני לא זוכרת מה היא קראה. אמרתי כמעט בהתנצלות, "הוא מושלם בעיניי, אבל אני לא בטוחה שגם אחרים יחשבו. רוצה לשמוע?" הקראתי לה כמה פסקאות. עופרה אמרה "ואו", וביקשה לקרוא כמה עמודים, ואז ביקשה שאשאיל לה אותו כשאסיים. ולרגע שוב עמדה בינינו, כנראה בפעם האחרונה, אותה אינטימיות נעורים של התפעמות משותפת, מול דברים גדולים מאיתנו שמדברים אלינו בדיוק.

 

גילית חומסקי היא סופרת ומשוררת. פרסמה שלושה ספרי שירה וארבעה רומנים. ספרה "גחליליות" (ידיעות ספרים, 2012) היה מועמד לפרס ספיר. ספרה האחרון, "על אהבה אני רוצה להגיד" (ידיעות ספרים 2017), תורגם לאנגלית ועובד למחזה.

 

***

 

נעמה שקד, על א"ד גורדון

 

…מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת?

אַל לבעל נפש לשאול שאלה כזאת! הקונגרס יוכל לתת רק מה שנותנים לו.

השאלה היא איפוא: מה יש להביא אל הקונגרס?

אבל אם יש לך לב כואב, אם יש לך נפש היכולה באיזו מידה לשמש בית קיבול לצער האומה, – הרי יש לך מה להביא.

אם יש לך מחשבה תוססת, זעזועי נפש טמירים שעדיין לא עמדת על סודם, חלום שאין לו פתרון, – הרי יש לך מה להביא.
אם יש בך רוח חיים, רוח שואפת לחיים, ליצירה, – הרי יש לך מה להביא…

אבל, בייחוד, אם יש לך מעשה שאתה משתתף בעשייתו, שאתה שואף לעשותו באופן שלא יתחלל בעיני עצמך, – יש לך מה להביא.

כל אלה במידה שיבואו יחד ויצטרפו יחד, יתרקמו…"

(אהרן דוד גורדון, הקונגרס, 1913)

הקונגרס עבר מזמן. ואני כאן. קוראת את המילים שמנענעות את ליבי.

"הקונגרס" עכשיו הוא פרויקט שאני שותפה לו ולא מתרומם. "הקונגרס" עכשיו הוא עבודה או קבוצה או שיחת חברים שהולכת בכיוון כזה שאני אומרת לעצמי, "לא, זה לא מה שרציתי". ואנרגיה זוחלת, מתבזבזת, מנמיכה…

פתאום מילותיו של גורדון מתעוררות ומאירות, ועצמי עונה לי בנעימה שונה. "מה יש בַּ— הזה" היא לא שאלה נכונה – השאלה היא מה יש בי, שמבקש, שרוצה. אם יש בי לב כואב, מחשבה תוססת, זעזועי נפש טמירים, אם יש לי חלום שאין לו פתרון, רוח שואפת לחיים ויצירה – הרי יש לי מה להביא! הם כוח מניע יקר, הם חומר בערה.

השאלה מחזירה אותי לתוכי, להתבוננות: מה יש לי להביא עכשיו, לדבר שמתרחש כאן?
__
__
__

השאלה הציתה בי משהו, הניעה מחידלון וניכור לבחירה וגדילה. יש לי מה להביא.

ואם נתבונן, ואם נחשוב, ואם נרצה, – עשׂה נעשה וגם יכול נוכל…

אז לא ייאָמר עוד: מה יש בקונגרס? מה יכול הקונגרס לתת? משלנו יתן לנו ומעבודתנו יאיר לנו.

נעמה שקד מתגוררת בירושלים. מנחת קבוצות לימוד, עוסקת ביצירה ברוח ובחומר. קובץ שיריה, "נחושת ונהר" יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת תשע"ג, 2013.

 

***

 

נטעלי בראון, על דליה רביקוביץ'

 

חמצן

שְׂמָמִית עַל קִיר בֵּיתְךָ, עִדּוֹ
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת
עֲלֵה שָׂרָךְ מִן הַצְּמָחִים שֶׁבֶּעָצִיץ
פִּסַּת נְיָר, מַפַּת שֻׁלְחָן, מַאֲפֵרָה
מַחְבֶּרֶת אַקְטוּאַלְיָה אוֹ צִיּוּר
כָּל אֵלֶּה מְלַוִּים אוֹתְךָ כָּל יוֹם
רוֹאִים אוֹתְךָ וְנִקְלָטִים
בְּתוֹך מֶרְחַב שְׂדֵה רְאִיָּתְךָ
אֵין צֹרֶךְ לְחַפֵּשׂ תְּגוּבָה רִגְשִׁית
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת בִּסְבִיבָתְךָ הַמּוּחָשִׁית
מֻנַּחַת, לֹא נִרְאֵית
כְּלוּלָה בִּסְתָמִיּוּת בְּתוֹך חָלָל
שֶׁבְּתוֹכוֹ אַתָּה שׁוֹאֵף, נוֹשֵׁף, שׁוֹאֵף, נוֹשֵׁף
חַמְצָן.
אֵינֶנּוּ מְדַבְּרִים עַל אַהֲבָה, עִדּוֹ
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת סִיד הַקִּירוֹת
מַשְׁקוֹף חַלּוֹן אוֹ מְגֵרַת גַּרְבַּיִם
בְּחֶדֶר הַסּוֹפֵג אֶת תַּהֲלִיךְ
חִלּוּף הֶחֳמָרִים שֶׁלְּךָ
שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת בְּכָל לַיְלָה

"חמצן" של דליה רביקוביץ מלווה אותי שנים. בעיניי הוא שיר האהבה האולטימטיבי בין אימא לילד/ה. שיר ישיר, קונקרטי, חושי וחד. כלומר לא שיר אהבה, אלא על מגירת גרביים בחדר הילדים. קראתי אותו לראשונה כנערה וחשבתי על אימא שלי. הרגשתי שככה היא אוהבת אותנו. אותי ואת אחיותיי, באדיקות ובפשטות. חזרתי אל השיר לאחר שבני הבכור נולד, לפני אחת־עשרה שנה ושוב לאחר שנולדה ביתי. ואני שבה וקוראת ומוצאת בו את המפתח לאמהות.

אני כותבת בשנים האחרונות תסריט לסרט קולנוע. שמו "חמצן". בעבורי, הוא מעין הרחבה של השיר. כשאני עובדת על סרט, אני חושבת אותו דרך שירה. ומקווה שאצליח לתפוס בו, או דרכו, מהות מזוקקת, תמציתית ודקה מן הדק, באופן שרק שירה יודעת לעשות. "חמצן" התגלגל להיות סיפור של יחסים הדוקים מאוד בין חני לעידו. בין אם חד־הורית, מורה בבית ספר יסודי, לבנה, חייל על סף שחרור.

ביום שבו עידו אמור להשתחרר מהצבא, נחטף חייל בגבול לבנון וצה"ל מגיב בהפצצות. חני קצרת רוח, אבל עידו מתקשר להודיע שהוקפאו השחרורים לעת עתה ומבטיח שישוב בעוד כמה ימים. אבל הגזרה מתלקחת, והמבצע, שיכונה לאחר מכן "מלחמת לבנון השלישית", מתחיל. עידו לא חוזר וחני מחליטה לנסות לשחרר אותו ויהי מה. זוהי האודיסאה בסרט. בסופה חני מגלה שהשחרורים לא נדחו ושעידו שיקר לה. זאת הייתה החלטה שלו. הוא התנדב. היא נכשלת בניסיון לשכנע אותו, לשחד, לסחוט רגשית. כשחייל נוסף נחטף ומתקבלת החלטה להיכנס קרקעית ללבנון, חני מסרבת לשתף פעולה עם הגורל הידוע מראש. היא מחליטה לסמם את עידו, לחטוף ולהבריח אותו באוניה לחו"ל. בסופו של הסרט רואים אותה הולכת במסדרון צר וארוך בבטן אונייה, עמוס צינורות, נושאת בידיה את עידו הישן, וברקע נשמע קולה בריאיון לתכנית "קולה של אמא", קוראת למאזינים את השיר "חמצן".

 

נטעלי בראון היא קולנוענית ומשוררת. בין סרטיה: ״גוועלד״, שהוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בברלין; ״התליין״, שזכה במקום הראשון בפסטיבל חיפה; ״נדר״, זוכה הפרס הראשון ספסטיבל הבין־לאומי לסרטי נשים בסיאול; ״מקווה שאני בפריים״, שזכה בפרס אופיר.

 

***

 

יותם שווימר, על ריימונד קארבר

 

כשהייתי בכיתה י, המחנכת נכנסה באחד השיעורים והקריאה שיר. היא אפילו לא אמרה מי כתב אותו, זה היה חלק משרשרת האסוציאציות התרבותיות־חברתיות שהיא הייתה מביאה איתה, באנרגיה בלתי פוסקת, שאנחנו – נערים בני 15 ו־16 – יכולנו רק לקנא בה. אבל שתי השורות שפתחו את השיר, שהיו אולי אמורות להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהשנייה – נתקעו לי בראש:

בדיוק כשכבר נואש מלחשוב

שאי פעם יכתוב עוד שורה אחת של שירה

זה מה שזכרתי. את השורות האלו, ועוד משהו על נפוליאון. אני לא יודע למה לא שאלתי את המורה מי כתב את השיר. היא הרי הייתה מהדמויות המשפיעות עליי באותה תקופה. במקום לשאול, הלכתי לספרייה, ובעידן טרום גוגל התחלתי לנבור בספרים ולחפש שיר שיש בו משהו על נפוליאון ושירה. לא היו לי תקוות גדולות, אבל זה היה אתגר שהייתי מוכרח לעמוד בו. בסוף מצאתי: "הצעדה אל תוך רוסיה", זה היה שם השיר הקצר, והמשורר: ריימונד קארבר (שירים, מודן, 1997; תרגם עוזי וייל).

ההבלחה שלו לחיים שלי הייתה, כאמור, נטולת ציפיות, אבל בפועל היא שינתה אותי לחלוטין. השירה והפרוזה של קארבר היו עבורי אוויר לנשימה בתקופת התיכון המורכבת, והנחתי את ידי על כל מה שיכולתי למצוא, שקשור בו. צילמתי במכונת הצילום של הספרייה את השיר, ומאז היה תלוי אצלי בחדר, וכעת בחדר העבודה, כעדות לכך שכמה מילים שמסודרות באופן מסוים יכולות לגרום לך להתאהב.

 

יותם שווימר הוא העורך הראשי של הוצאת טל-מאי ומעורכי האתר ״הפנקס״.

 

 

» אשתקד בחנוכה: אביבית משמרי במסה על ספרות ניסים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן