כך הושבו 500 ילדים לעם היהודי אחרי השואה

מכתבים שנתגלו במקרה בארכיון הספרייה הלאומית מתעדים משימה היסטורית לפדות ילדים יהודים שהוסתרו בידי משפחות ומוסדות נוצריים במלחמת העולם השנייה

הרצוג

יצחק אייזיק הלוי הרצוג. אוסף התמונות הדיגיטליות ע"ש דוד ב' קידן בארכיון הציוני המרכזי

ישנו סיפור, אגדה אפילו, שמספרים על הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.

יום אחד, בשנת 1946, הגיע הרב הרצוג למנזר גדול, שנודע למקום שבו הוסתרו ילדים יהודים, שנשלחו אליו בידי הוריהם כדי להגן עליהם מאימת הנאצים שהשתוללה באירופה. כעת, הגיע זמנם של הילדים לשוב הביתה.

הרב פנה לאם המנזר והודה לה על שהצילה את חייהם של הילדים, וביקש ממנה להשיבם לעם היהודי, כעת משתמה המלחמה. הנזירה הסכימה ברצון להיעתר לבקשה, אבל שאלה את הרב: "איך תדע מי ממאות הילדים במנזר הם יהודים?" אחרי הכול, חודשים רבים חלפו מאז שהוריהם שלחו אותם לשם, ורבים מהם היו באותה עת רק פעוטות.

הרב הרצוג הבטיח לאם המנזר שידע. הוא ביקש לקבץ את כל הילדים באולם גדול, עלה לבמה וקרא בקול גדול:

"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!"

תכף ומייד מיהרו אל הבמה עשרות ילדים כשהם צועקים "אמא!" ו"אבא!" בעיניים דומעות. רבים מהם התייפחו ללא שליטה. אף שרק מעטים מהילדים זכרו פרטים רבים מחייהם הקודמים, למשמע קריאת 'שמע' הם הוצפו באחת בזיכרונות של דקלום המילים הללו עם הוריהם לפני השינה.

כשיצא יצחק אייזיק הלוי הרצוג למסעו המפורסם בבתי היתומים ובמנזרים ברחבי אירופה כדי לאתר ולהשיב אלפים מילדי ישראל האובדים, הוא היה לרב האשכנזי הראשי בארץ ישראל המנדטורית. הוא נחשב סמכות בנושאי הלכה וזכה להערכה רבה בקרב מנהיגים דתיים וחילוניים כאחד ברחבי העולם.

יצחק אייזיק הלוי הרצוג כרב האשכנזי הראשי בתקופת המנדט הבריטי, ירושלים, ספטמבר 1945. תמונה: זולטן קלוגר, לשכת העיתונות הממשלתית

בילדותו ובנעוריו ספג הרצוג מגוון תרבויות שונות. הוא נולד בעיר לומז'ה (Łomża) שבפולין בשנת 1888, ובנעוריו עקרה משפחתו ללידס שבאנגליה ולאחר מכן לפריז שבצרפת, שם למד הרצוג בסורבון לפני שהמשיך ללימודים נוספים באוניברסיטת לונדון. בדוקטורט פורץ הדרך שלו עמד על טיבו של הצבע העתיק תכלת, שבו השתמשו בתקופת בית המקדש השני. חיבור זה הוא שהקנה לו לראשונה מעמד ציבורי.

בשנת 1915 מונה הרצוג לרב העיר בלפסט ולאחר מכן המשיך והיה במשך 14 שנים לרב הראשי של אירלנד. הוא תמך במאבק המחתרתי לעצמאות אירית ובצבא האירי הרפובליקני (IRA). הוא היה ידיד אישי של איימון דה ואלירה, ממנהיגי המרד בבריטים ולימים נשיא אירלנד, וזה אף השתמש לעיתים בביתו של הרב בדבלין למקום מסתור.

בחלוף השנים תמך הרב הרצוג גם בארגון האצ"ל, שלחם גם הוא ברשויות הבריטיות בארץ ישראל שאליה הגיע הרצוג בסופו של דבר בשנת 1936.

הרצוג נואם במסדר כנפיים לטייסים בשדה התעופה בלוד, באפריל 1939. מקור התמונה: ספריית הקונגרס

מצוקתם של יהודי אירופה בשואה עינתה את הרב הרצוג, ושנותיו אלה הוקדשו לניסיונות למנוע את האסון המתהווה. באפריל 1941 זכה הרב הרצוג בפגישה עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שאותו קיווה הרצוג לשכנע לפעול בטרם יהיה מאוחר מדי.

לפי הביוגרף של הרצוג, שאול מייזליש, בפגישתם אמר הרב לנשיא את הדברים הללו:

אני קורא לכבודו כאל מי שהכוח בידו, בשם המצפון האנושי, בשם חירות האדם, בשם הצדק, ייפסק הטבח ביהודים ותינתן לניצולים האפשרות להגיע לחוף מבטחים […] אדוני הנשיא, לא אני האיש אשר אבוא להשיא לכבודו עצות מעשיות איך לטפל בבעיה נוראה זו. בפי יש רק תחינה וגם אזהרה. התחינה היא – הצילו את אשר ניתן להציל. האזהרה – כל אלה אשר עמדו מנגד, עתידם לתת את הדין על כך.

("רבנות בסערת הימים", שאול מייזליש, מרחב, 1991)

אף שהנשיא הבטיח להרצוג שיכנס את יועציו לישיבה מיוחדת בנושא, יצא הרב מאוכזב מהפגישה. הוא חש שרוזוולט היה טרוד ועסוק בעניינים אחרים.

אחרי ניצחון בעלות הברית באירופה במאי 1945, מיקד הרב הרצוג את מאמציו בסיוע לניצולים היהודים ביבשת. להערכתו האישית, בסוף המלחמה הוחזקו כעשרת אלפים ילדים יהודים במוסדות קתולים ובמשפחות לא-יהודיות שלקחו אותם באומץ תחת חסותם כדי להגן עליהם.

בשנת 1946 יצא הרצוג למסע ברחבי אירופה שארך חצי שנה, כדי להשיב את הילדים היהודים למשפחותיהם. בטרם החל במסע, עצר הרצוג בוותיקן, ושם ביקש את עזרתו של האפיפיור פיוס השנים עשר. הרב הגיע כשהוא נושא מסר של הכרת תודה על התערבותם הקריטית של המוסדות הקתולים בהצלת חייהם של יהודים צעירים, אבל גם עמד על כך שכעת יש להשיב את הילדים לחיק עמם. "כל ילד פירושו בשבילנו אלף ילדים, לאחר האסון הגדול שפקד את האומה היהודית", אמר לאפיפיור.

האפיפיור פיוס השנים עשר אומנם לא פרסם איגרת (בּוּלָה) אפיפיורית, כפי שקיווה הרב הרצוג, אבל הוותיקן כן סייע למאמציו

אף שהאפיפיור פיוס השנים עשר לא פרסם הצהרה פומבית חד-משמעית כפי שקיווה הרב שיעשה, הוותיקן אכן סייע בשחרורם של רבים מהילדים.

במסעו באירופה ביקר הרצוג בצרפת, בשווייץ, בבלגיה, בהולנד, באנגליה, בפולין, בצ'כוסלובקיה ובאירלנד. חלק ניכר מהמשימה שעמדה בפניו ובפני צוותו היה ביורוקרטי: בעזרתן של הממשלות במדינות שבהן פעלו ומוסדות קהילתיים מקומיים הוכנו רשימות מעודכנות של הילדים, והרצוג ואנשיו תרו וחיפשו אחר ארגונים יהודים שהיו מוסמכים לקבל על עצמם אפוטרופסות על הילדים.

לאחר שנאסף המידע הראשוני, נדרש פעמים רבות לעבור דלת-דלת, בין כפרים ומנזרים, בהסתמכות על הרשימות. מתנדבים מארגונים אוהדים למטרה, יהודים ולא-יהודים כאחד, היו גורם חיוני במאמצים הללו.

"…תודה עמוקה על מימוש החובה ההיסטורית הקדושה כלפי שרידיה הקטנטנים של טרגדיה חסרת תקדים…" – מברק מהרב הרצוג לאיש קשר בשטרסבורג על הסיוע שהגיש להם. מאוסף הספרייה הלאומית

היו מקרים רבים שבהם משפחות נוצריות קשרו קשרים חזקים עם הילדים שאימצו, ובאופן מובן לא חפצו לוותר עליהם. "ההצלה היא קשה אם הרודף בא כאח" אמר הרב באחד מנאומיו.

"…בערך כבן 9, את האמא לקח הגסטפו ויותר לא שמעו ממנה, האבא נרצח בידי הגסטפו…" תיאור של אחד מהיתומים הרבים שניסה הרב הרצוג לפדות. אוסף הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

חלק ניכר מהתכתובות שקיים יצחק אייזיק הלוי הרצוג באותה תקופה שמור כעת בארכיון הספרייה הלאומית. אנשי הארכיון הופתעו לגלות את המכתבים והמברקים הללו במסגרת ארכיונו הפרטי של עורך הדין הירושלמי הנודע אלכסנדר אמדור, מכר של הרב הרצוג. ארכיונו הפרטי של אמדור נתרם לספרייה הלאומית בשנת 2015.

מאמציו של הרצוג לא הוגבלו לילדים בלבד. במברק שלהלן ביקש הרב הנפקת ויזה צרפתית לניצולת שואה בשם סוניה פרידברג.

אוסף הספרייה הלאומית

ובמכתב בעברית שלהלן, אחד מקרוביה בישראל מודה לבנו של הרב (יעקב) על המאמצים לעזרתה, ומדגיש את מצבה האישי הקשה.

The National Library of Israel collections
אוסף הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

אחד משותפיו האפקטיביים ביותר של הרצוג במאמציו להשבת הילדים היהודים היה הפעיל הפולני-יהודי, ישעיהו דרוקר, שפעל מטעמו של הרב דוד כהנא, הרב הראשי של צבא פולין. דרוקר נהג לגשת למשפחות ולמוסדות שהסתירו ילדים יהודים, ופעמים רבות להציע להם כסף ומתנות בתמורה לשחרורם. קשריו הפוליטיים של הרב הרצוג היו חיוניים לצורך גיוס הכספים הללו.

המסמך בעברית שלפניכם כולל רשימה חלקית של שמות, גילאים ומקומות הימצאותם של ילדים שאותם פדה ישעיהו דרוקר.

אוסף הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

המכתב שלפניכם נשלח ליעקב הרצוג מטעם "קואורדינציה ציונית לענייני גאולת ילדים". הוא עוסק באחת הילדות שנפדו בידי ישעיהו דרוקר.

אוסף הספרייה הלאומית

 

נעמי ברטר, אוסף הספרייה הלאומית

המילים שבפתק מטה נכתבו אל הרב הרצוג מטעם קבוצת ילדים יהודים ששרדו את השואה. איננו יודעים מתי בדיוק נכתב המכתב ומהו מקורו, אבל סביר להניח שהדברים הוקראו בנוכחותו של הרצוג.

אוסף הספרייה הלאומית

אנחנו, ילדי שארית הפליטה, שמחים מאוד לקבל היום את פני אדונינו הרב הראשי רבנו ארצוג [כך במקור] ונבטיח לפניו שנעלה ארצה ונעזור בבניינה, יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים שנזכה לראות במדינה יהודית המשוחררת, לפי רוח תורתנו

באוקטובר 1946 עלו יותר מ-500 ילדים יהודים פדויים על רכבת בעיר קטוביץ' שבפולין, והחלו במסעם הארוך אל עבר ארץ ישראל המנדטורית. אותם ילדים הפכו עד מהרה לאזרחיה של מדינת ישראל שנוסדה 19 חודשים לאחר מכן.

בהכרזת העצמאות ב-1948, נעשה יצחק אייזיק הלוי הרצוג לרב האשכנזי הראשי הראשון לישראל. בנו, חיים הרצוג, היה לימים נשיאה השישי של המדינה. נכדו, יצחק הרצוג, משמש כיום יושב ראש הסוכנות היהודית וכיהן בעבר בתור ראש האופוזיציה.

 

עוד מתכתובותיו של הרב הרצוג בעניין משימת ההצלה המפורסמת שלו תוכלו למצוא כאן.

הכתבה הוכנה בעזרתה של חגית זמרוני, ממחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית.

המצבות הנעלמות מבית הקברות היהודי של פרארה

האם נמכרו המצבות העתיקות או נגנבו? ומי אחראי להיעלמותן?

בית הקברות היהודי בפרארה, צילום מאת לונגולנו

"פנקס בתי הכנסת הספרדים" הוא אחד מארבעה עשר פנקסי קהילה ששימשו את הקהילה היהודית בפרארה שבאיטליה והשתמרו עד ימינו. התעודה, ששמורה כיום בספרייה הלאומית, מכילה פרוטוקולים של ישיבות הוועד היהודי בעיר בתאריכים 23 באפריל 1715 ועד 18 בפברואר 1811.

כשבוחנים את התעודה מגלים כי המילה "צ'ימיטריו" (איטלקית: בית קברות) מופיעה בה הרבה פעמים. מופעים אלה מספקים מידע חדש ומעניין בנוגע לסיבת היעלמותן המוחלטת כמעט של מצבות עתיקות מבית הקברות הספרדי של פרארה, ששוכן כיום בוויה אריאנובה. בית הקברות ששירת את הקהילה הספרדית במקום מוזכר ב-35 סעיפים בפנקס – 13 מהם עוסקים בחידוש כתבי המינוי של המופקדים על ניהול האתר.

לא סביר שהייתה זו יד המקרה שהעלימה את המצבות הרבות שמילאו, כך נראה, את שני בתי הקברות הספרדים של פרארה – זה הישן וזה החדש. בתעתיק ישיבת המועצה מיום 8 באפריל 1717 מופיעים טיעוני ההגנה של אדם הנאשם בגניבה ובמכירה של מצבות קברים מהקהילה הספרדית בפרארה לרשויות העירוניות המקומיות באותה עת.

עמוד מפנקס הקהילה של פרארה, 8 באפריל 1717. לחצו כדי להגדיל

ועד הקהילה הציע לאיזקו למפרונטי הגנה נוכח אישומים כוזבים בגין גניבה ומכירה של מצבות. מאשימיו טענו כי הוא ביצע את הפשעים הללו מיוזמתו, אך ועד הקהילה טען שאת מצבות השיש מכרה הקהילה עצמה בשנים 1705 ו-1706, למטרות רווח.

השם הראשון ברשימת רוכשי המצבות החסרות הוא שיפיון סגראטי, שהיה לנשיא מועצת החכמים (ראש העיר) של פרארה ורכש את השיש כדי "לתקן את שיטפונות המים". בשנת 1705 עלו נהרות הפו והפנרו על גדותיהם, ופרארה הוצפה בשיטפון הרסני שכונה "הגדול מכולם". ראש מועצת החכמים, המרקיז שיפיונה סקראטי גי'רלדי, נקט פעולות מנע כדי לצמצם נזקים, הן לפני השיטפון והן לאחריו.

כדי למנוע מהמים לשטוף את רחובות העיר ולחרב אותם, אטם סקראטי בחומה את שער 'פורטה דלי אנג'לי', אחד משערי הכניסה הראשיים לעיר, שהגנו עליה מאימת השיטפון. סביר להניח שכדי לאטום את השער העתיק נזקק המרקיז סקראטי בדחיפות לחומרי בניין, ולמטרה זו רכש כדין את מצבות הקבורה היהודיות. השערה אפשרית אחרת היא שראש מועצת החכמים רכש את המצבות הספרדיות רק אחרי השיטפון הממושך, והשתמש בהן כדי "לסגור את הדרכים ולתקן את גדות הנהר". יתר על כן, נטען שב-28 ביוני 1706 – כשנה אחרי השיטפון הקשה – תרם אותו שיפיונה סקראטי ג'ירלדי ברוחב לב לעיר פרארה שתי בארות מתומנות, שנבנו על חשבונו מהשיש שמוחזר ממצבות היהודים.

מפה של פורטה דלי אנג'לי

השם השני שמוזכר בעדות בפנקס הקהילה הוא של הקרדינל דל ורמה. הכוונה כאן היא לקרדינל הבישוף ממלא המקום טדאו לואיג'י דל ורמה, שכיהן כבישוף העיר פרארה מ-1701 ועד מותו בשנת 1717. יחסיו עם יהודי פרארה היו שנויים במחלוקת, עד כדי כך שבכהונתו פרסם צווים שאסרו לכבד את המתים בהקמת מצבות. מדברים שכתב ראש מנזר, אדם בשם ג'ירולמו ברופאלדי, אנו למדים על פרשייה הקשורה לבניין ארמונו הראוותני של הארכיבישוף, שאת בנייתו יזם הקרדינל טומאסו רופו. הוא שימש שליח האפיפיור לעיר, ולימים התמנה בה לארכיבישוף. בפנקס הקהילה נטען שאורוות הארכיבישוף רוצפו במצבות שנגנבו במעטה החשכה מהגנים שבהם נקברו יהודים.

בעוד שברופאלדי, שלעיתים קרובות דיבר בגנותם של היהודים, כותב על גניבה, פרוטוקול ישיבת ועד הקהילה הספרדית מאפריל 1717 מעיד מפורשות כי הקהילה היהודית מכרה את המצבות לבישוף פרארה. הדבר שידוע בוודאות הוא שאחרי שקיבל לידיו הקרדינל דל ורמה את מצבות היהודים, הוא העביר אותן לרשותו של השליח האפיפיורי, הקרדינל רופו, והשתמש בהן לריצוף האורוות שבהן שוכנו סוסיו הרבים.

הרשימה הקצרה של קונים רמי מעלה נחתמת בשמו של אמיליאנו טרוואליוני, שרכש את המצבות "לטובת המבצר בשנת המצור". הכומר אמיליאנו טרוואליוני היה אחראי על הרכש מטעם הכס האפוסטולי של פרארה בשנת 1708, שזכתה לכינוי "שנת המצור", על שום המצור שהטילו חיילי הקיסר האוסטרי על העיר חודשים ארוכים. אומנם פרארה הייתה מבודדת, אבל אמצעי לחימה רבים אוחסנו במבצר האפיפיורי – מבנה מחומש מרשים, ששימש מפקדה והכיל קסקרטין, מחסני אבק שריפה ומצבורי נשק. בתקופת המצור של צבא הקיסר, עת שהמתינו לתגבורת של חיילים ומלאי מרומא, יכלו אנשי פרארה לחזק את ביצורי העיר רק בשימוש בחומרים שהיו זמינים להם בעיר עצמה. בהקשר זה בדיוק התקיימה מכירת המצבות היהודיות לכומר טרוואליוני. סביר להניח שאלו שימשו לחיזוק ההגנות נוכח האויב שבשער.

רק שלושה שמות מוזכרים כקונים של מצבות השיש מבתי הקברות הספרדים, אבל הרשימה בהחלט אמורה הייתה להיות ארוכה יותר. למעשה, הרשימה בפנקס מסתיימת במילה "ואחרים", ובכך מבהירה את דבר קיומם של קונים אלמונים נוספים שמספרם אינו ידוע.

שורש האשמה להאשמה החמורה – גניבת מצבות יהודיות – כנגד דמות ידועה ורבת השפעה בפרארה באותה עת (איזקו למפרונטי) נותרה בגדר תעלומה. אפשר שטינה אישית היא שהובילה את איזק סרלובו ובניו לטפול אשמה ברופא הידוע, אבל מסגרת הסיפור ומקורותיו עדיין מעורפלים. ייתכן שאפילו התאריך שבו בוצע לכאורה אותו "אישום נפשע" אינו מקרי. למעשה, מסמיכות תאריכים מעניינת ולא-מקרית עולה שדבר המחלוקת כרוך בבנייתו מחדש של עמוד בורסו ד'אסטה.

בשנת 1472 הוצב בכניסה לארמון הדוכס פרארה עמוד שבראשו פסל בדמותו של הדוכס בורסו יושב יושב על כס שליט. העמוד הוצב משמאל לכניסה, ומעברה השני הוצב עמוד נוסף שעליו אנדרטה לדוכס ניקולו השלישי, רכוב על סוס. ב-23 בדצמבר 1716 פרצה שריפה בחנויות הסמוכות לעמוד והוא ניזוק קשות. מקורות מעידים כי ב-1718, במטרה לשקם את העמוד, הורו רשויות העיר להסיר ממקומן מצבות שיש רבות בבתי הקברות היהודים בעיר, ושילמו על כך לממונה על הגטו.

עמוד בורסו ד'אסטה שמכיל שיש ממצבות יהודיות. קרדיט תמונה: לונגולנו

ההיסטוריונים זנחו עד מהרה את סיפור המצבות היהודיות שמוחזרו לשיפוץ העמוד, ובחלוף הזמן הסיפור נשכח. רק בשנת 1960, במסגרת עבודות רסטורציה על העמוד, קלטה עדשת מצלמתו של צלם את שרידי האותיות העבריות הטבועות בעמוד. התמונות הראו 36 שרידי מצבות שהכילו אותיות בעברית, סמלי אצולה ועיטורי פרחים אלגנטיים. תארוך האבן מעיד שמקורן בשנים 1557–1680. קשה מאוד, במיוחד נוכח אובדן ספר החשבונאות של 1707 ונוכח מקורות ארכיוניים שלעיתים קרובות סותרים זה את זה, לקבוע בביטחון אם נמכרו המצבות במכוון בידי הקהילה היהודית, או אם, כפי שאכן קרה לעיתים קרובות, נעקרו המצבות ממקומן בכוח ונלקחו מתוקף הוראה עירונית מיוחדת.

הנתונים שמצויים במקור יקר הערך שבידינו אפשרו לחשוף היבט לא שגרתי בהיסטוריה של בתי הקברות היהודים-ספרדים בפרארה, ונראה כי שימשו מחדש במגוון דרכים בחלוף ההיסטוריה הארוכה של עירו של בית אסטה.

האם אתם חיים חיים של משורר עברי מתחילת המאה הקודמת?

כמה פרמטרים שיעזרו לכם לקבוע האם התגלגלה בכם נשמת משורר מהעבר.

זמן קצר אחרי עלייתה של לאה גולדברג ארצה (1935), בבית קפה בתל אביב. צלם לא ידוע. האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית

אתה חי ברחוב שנקרא על שמך, ואתה בכלל בחיים! מהעירייה תלו שלט שבין שתיים לארבע אין מטרידים את מנוחת המשורר. מזל שזה רק אתה ואשתך גרים ברחוב. אתה ואשתך ואינספור מבקרים.

בית ביאליק ברחוב ביאליק בתל-אביב, שנת 1945. צילום: הצלמניה, רודי ויסנשטין, מתוך אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

בהכללה גסה ניתן לומר שאתה מעדיף להסתודד עם חברים בבתי קפה מאשר לעבוד את האדמה בכפיך. אז פעם בכמה זמן, כדי להשקיט את המצפון, אתה מקדיש עוד שיר מהלל לחלוצות ולחלוצים שכן עמלו.

 

נדבקת במחלה זיהומית מדבקת בזמן שטיפלת בילדים יתומים ברוסיה. החברים שלך בחזרה בארץ פחות מתחברים. הם שולחים אותך להשתעל במקום אחר.

רחל בלובשטיין עם אחיינתה שרה, צלם לא ידוע. אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

את מגיעה לארץ אחרי לימודים בברלין ומגלה שהחברים הספרותיים החדשים שלך החליטו להפתיע אותך. את מאמינה שהם הוציאו לאור על דעת עצמם את ספר השירים הראשון שכתבת? את שמחה עד שאת פותחת אותו ומגלה שהוא מלא בטעויות-דפוס. השמחה הופכת לעצב. אחר-כך לבכי מר. העיקר הכוונה?

המהדורה הראשונה של "טבעות עשן" מאת העולה החדשה ליישוב העברי לאה גולדברג

 

חלמת לפתוח נתיב חדש ומהפכני בשירה העברית. כולם זוכרים לך בעיקר את עוץ לי גוץ לי.

אברהם שלונסקי בקפה כסית, ברקע ניתן לראות את משה דיין ובתו יעל, שנת 1960. צילום: אברהם ברזילי, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית

 

כבחור צעיר הרגשת שהמסורת היהודית חונקת את ההתפתחות שלך, עכשיו שאתה מבוגר אתה עושה כל שביכולתך כדי להציל אותה משכחה.

ביאליק וחברו יהושע חנא רבניצקי עובדים על ספר האגדה. צילום: צבי אורון. מתוך אוסף התצלומים של הארכיון הציוני

 

את רוצה ילד קטן משלך אבל לא מצליחה להחזיק חבר ליותר מכמה שבועות. את אפילו יודעת איך תקראי לו כשיוולד. כבר כתבת עליו שיר.

השיר "עקרה" מאת רחל בלובשטיין התפרסם לראשונה בכרך ה-25 של "התקופה", תרפ"ט/ 1929

 

מפריע לך שאין בספרות העברית מספיק גיבורים להעריץ ומפלצות לשחוט. כך שבזמנך הפנוי אתה מתרגם את הומרוס מיוונית. אתה בשנות הארבעים לחייך. גר עם אשתך, ילדה ושפם בברלין.

שאול טשרניחובסקי, מתוך אוסף שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית

 

שום שפעת לא תפיל אותך גברת משוררת. לא לא. אותך תקטוף מחלה אמיתית של משוררים.

רחל בשנת חייה האחרונה. מתוך אוסף שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

אתה כותב שיר אחד מודאג לבת שלך וזהו. כולם נעמדים על הרגליים. חלק נתמכים ברגליים אחוריות. איך טולסטוי כותב בפתיחה של אנה קארנינה?

נתן אלתרמן יחד עם בתו תרצה אתר בקפה "כסית", שנת 1960. צילום: אברהם ברזילי, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית

 

בגלל אי הבנה של סימנים את באיטליה, מסבירה את עצמך למרצה שלימד איתך עד לא מזמן בחוג ועכשיו נצפה בזרועות אישה אחרת. מהי הדרך המהירה מכאן לשדה התעופה? את תוהה.

פרופ' לאה גולדברג באחד משיעוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם הצלם אינו ידוע. האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית

 

מְעִילֵך הַפָּשׁוּט וּפָנָס עַל הַגֶּשֶׁר? מתוקה. תארזי את הדברים שלך בזה הרגע. אין לנו הרבה זמן לבזבז. הוא חוזר.

אלכסנדר פן בן השבע-עשרה. כל הזכויות שמורות לסינילגה אייזנשרייבר-פן

 

ועכשיו ספרו לנו בתגובות. איפה זה פוגש אתכם?

 

תודה לאתר האמריקני המנוח הטוסט על ההשראה לכתבה, וליהודים באים על התחקיר הראשוני.

 

כתבות נוספות

הווידוי של אלכסנדר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

בֵּן לוּ הָיָה לִי! אוּרִי אֶקְרָא לוֹ

רגע לפני שהכל חרב: תצלומים נדירים של יהודי פולין

כיצד הגיעו תצלומים נדירים של יהודי פולין לאלבומו של חייל צרפתי?

פולין

פעמים רבות, אלבומי תצלומים פרטיים טומנים בחובם הפתעות. לא רק הכיתובים שבין התמונות עשויים לגלות מידע חדש, אלא גם נקודת המבט של הצלם החובב, שהיא תמיד רעננה ומקורית יותר מכל תצלום מקצועי של עיתונאי או אמן. אחת ההפתעות הגדולות שזימן לנו אלבום תצלומים אחד שהגיע לאוספי הספרייה הלאומית לפני כמה שנים היא מיוחדת במינה.

לכאורה, מה יכול להיות מיוחד באלבום תצלומים שיצר אחד מוותיקי מלחמת העולם הראשונה, בעת טיול קיץ לערי פולין? ובכלל, איזה קשר ניתן למצוא בין האלבום הזה למיליוני הפריטים האצורים במרתפי הספרייה הלאומית של ישראל, בירושלים?

לפני 86 שנים בדיוק, ב-30 ביולי 1933, יצאה לסיור בערי פולין משלחת של חברי האיגוד הצרפתי של ותיקי מלחמת העולם הראשונה. למרות שהימים היו ימי קיץ, ואין ספק שהמטרה הייתה גם לנפוש ולטייל, הרי שהמסע כולו אורגן כביקור רשמי שלווה בטקסים צבאיים. המארחים – צבא פולין העצמאית – יצאו מגדרם כדי לקבל את פני אורחיהם הצרפתים באופן הטוב ביותר, ולחזק בכך את הברית הצבאית בין הרפובליקה הוותיקה והמתקדמת, לבין פולין, שעצמאותה הכלכלית והמדינית הייתה שברירית. גם לצרפתים היה עניין לשמור על יחסים טובים והדוקים עם המדינה הגדולה שממזרח.

אחד מחברי המשלחת הצטייד במצלמה: בשנות השלושים של המאה ה-20 מצלמות חובבים כבר היו נפוצות מאוד, קלות לתפעול ואף לא יקרות במיוחד. במצלמת ה-6X6 שלו הוא תיעד את כל שלבי המסע, ובסופו, הוא פיתח את התמונות, שילב אותן באלבום בעל כריכה עבה שדפיו עשויים קרטון שחור, ובין התצלומים הוסיף מילות הסבר בצרפתית, בכתב יד מעוגל ויפה. ואכן, היה מה לצלם: המשלחת הצרפתית יצאה מהעיר שטרסבורג בטקס צבאי מלא, רב-רושם; מעל הבימה המקושטת נישאו נאומים נרגשים, מסדר כבוד של ליגיונרים קשישים עטורי מדליות עמד דום – והמשלחת יצאה לדרכה, עוברת בעליזות את הגבול אל עבר גרמניה, ומשם לאוסטריה, בדרכה לפולין.

poland

 

השנה היא, נזכיר, 1933, והשלטון הנאצי החדש עדיין עורר פליאה בקרב הצרפתים. במעבר הגבול בשטרסבורג, הצטלמו החברים למזכרת תחת שלט שבו, בין שני צלבי קרס, נכתבה הסיסמה: "בני העם הגרמני! היאבקו עם אדולף היטלר למען גרמניה חופשית!"

poland

 

והינה, סוף-סוף, ורשה! המשלחת שהגיעה אל הבירה הפולנית התחילה בסיורה. למרבה הפליאה, אחד מאתרי התיירות שאליהם הגיעו, היה רחוב נלבקי, "הרובע היהודי", כפי שתיאר החייל-הצלם. ככל הנראה, בעיני מדריכיהם הפולנים של אותם תיירים, היו הרחוב הזה ותושביו היהודים העניים מעין "אטרקציה אקזוטית", מקום שבו תוססת חברה של זרים, מוזרים בלבושם ובאורח חייהם. ואולי קיסמם של בני העם העתיק, שכאן חיו בעיקר הדלים והאומללים שבהם, היה נטוע גם בקשר שלהם לכתבי הקודש ולארץ הקודש שממנה גלו?

 

poland

poland

poland

poland

 

ארבעה עשר התצלומים המתעדים סצינות רחוב בוורשה היהודית הם לא רק מפתיעים, אלא גם מקוריים: הינה לנו מבט בלתי צפוי, לא מבויים, של אדם זר שנקלע לאחת מזירות ההתרחשות החשובות של החיים היהודיים במזרח אירופה, שבתוך שנים אחדות נמחקו כליל מעל פני האדמה. מעניינים במיוחד הם השלטים (ביידיש ובפולנית) של בעלי העסקים ובעלי המלאכה שנלכדו בעדשת מצלמו של הצרפתי: חנות הנייר ומכשירי הכתיבה, חנות הזגוגיות של אדון גולדמן, הסבָּל, חנות היינות והרחובות, הרחובות השוקקים ומלאי אדם!

 

poland

poland

poland

poland

 

בפוזנן, בזאקופנה ובגורליצה, כל אחת מן הערים והעיירות שבהן עצרו ותיקי המלחמה הצרפתים, קיבלה את המשלחת בטקס צבאי, בפרחים ובתשואות הקהל הנלהב.

 

poland

 

והינה שוב, מקבץ מרתק של תמונות רחוב מקרקוב: שלושה עמודים הקדיש הצלם הצרפתי האלמוני לדמויות יהודיות באחד מרחובותיה של העיר, ממש במקום שבו, בתוך שנים אחדות, יוקם הגטו ומשם ישולחו כל התושבים למחנות ההשמדה.

 

poland

poland

poland

 

האלבום מסתיים במכתב נרגש בלשון הצרפתית, שנכתב ב-5 באוגוסט, לקראת סוף המסע. בכתב ילדותי ועגול כתבה בו הילדה הפולנייה יאמינה ברכה לאורחים מצרפת. בשמה ובשם חברותיה, מאריה, הלנקה וזופיה, היא איחלה לוותיקי הצבא הצרפתים שחלפו בעירהּ נסיעה טובה, הנאה משהייתם בפולין וסיימה בקריאה: "תחי הברית בין צרפת לפולין!".

 

 

שש שנים לאחר מכן, עתידה צרפת להפקיר את פולין לגורלה. רחובות היהודים בקרקוב ובוורשה נמחקו, והאלבום של החייל הצרפתי הקשיש שהגיע לידינו נותר כתיעוד יקר ערך לרחובות ולאנשים שהיו בפולין ואינם עוד.