ברכת יום ההולדת הגיאומטרית שהעניק הרב שלמה שפירא לבנו

בגיל 34 זכה הרמן צבי שפירא, הוגה רעיון הקרן הקיימת, לברכה הראויה לעתיד המזהיר שעוד צפוי לו

32

'הוגה רעיון הקמת הקרן הקיימת לישראל' ו'אחד מראשי התנועה הציונית' הם רק שניים מהתארים בה ייתקל גולש האינטרנט כשיקיש את השם צבי הרמן שפירא במנוע החיפוש המועדף עליו.

מכריו של שפירא בחייו (1898-1840) קשרו לראשו כתרים רבים נוספים: בהקדמה לכתביו הציוניים, למשל, נכתב על הרמן צבי כי "איש פלאים היה שפירא, איש פלאים – בגלגוליו ובנדודיו, בתכונותיו ובשאיפותיו, ועל כולם – בחזיונותיו ובחלומותיו". ובאמת, היכרות שטחית בלבד עם הביוגרפיה של האיש תספיק כדי להיווכח בעובדה חשובה לגבי התנועה הלאומית אליה השתייך ואותה סייע לייסד: התנועה הציונית.

בראשיתה, התנועה הציונית משכה אל שורותיה אנשים שהיו לא רק משוגעים לדבר (ונחוצה לא מעט חירות מחשבתית כדי להאמין במפעל האדירים הציוני לנוכח המציאות הקשה), אלא גם בעלי יכולות ארגון ומנהיגות שישולבו בחזיון הציוני המעורפל עדיין. שפירא התאים היטב לקטגוריה זו.

1
דיוקן של צבי הרמן שפירא. גלויות אלו יצאו לאור בהוצאת "לבנון", ורשה, כנראה לפני מלחמת העולם הראשונה. מתוך אוסף שבדרון בספרייה הלאומית

קיצור תולדות חיי שפירא נוכל למצוא במספר מקורות כתובים אודותיו: בהקדמה לכתביו הציוניים שכבר הוזכרו, במאמרי עיתונות המבכים את לכתו בשנת תרנ"ח/1898, ובערך המפורט המופיע ב'לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים' בעריכת גצל קרסל.

ממקורות אלה אנו למדים על האיש שהיה, על יכולות הארגון שלו, על חיבתו למסורת ישראל, על כך שבשנת ה-24 לחייו שימש כבר כרב וראש ישיבה בעיר הליטאית בירטושלא, על הצלחותיו העסקיות כסוחר, על התעקשותו להשתלם גם ב"לימודים החיצוניים" – בייחוד לימודי המתמטיקה שעליהם זכה בתואר דוקטור לאחר קשיים ותלאות רבים.

בנוסף אנו למדים על הדרך שבה השפיעו לימודיו על שני חידושיו הגדולים: רעיון הקמת האוניברסיטה העברית והתכנית להקמת הקרן הקיימת לישראל אותו העלה שפירא בקונגרס הציוני הראשון.

כתב יד מעניין, שנמסר לספרייה הלאומית על ידי משפחת שפירא ב-1937, ושמור כיום באוסף 'שירים לעת מצוא' במחלקת הארכיונים, מספק הצצה לפן עלום יחסית בחייו של המנהיג המוערך אך הנשכח, חיי המשפחה של הרמן צבי שפירא.

1
הברכה שחיבר שלמה שפירא לבנו. לחצו על התמונה להגדלה

בשנת 1874, כעשור בטרם הוקמה אגודת חיבת-ציון אליה יצטרף שפירא כמעט מיד עם הקמתה, חיבר אביו של הרמן צבי שיר ברכה ליום ההולדת של בנו בן ה-34.

הרב שלמה שפירא, אביו של הרמן צבי, נועד בעצמו כרב חשוב וכידען מופלג שכל שאיפתו לבנו הייתה שישמש רב בישראל. הרב שלמה שפירא העניק לבנו שיר הכולל 21 שורות כפולות הכלואות בתוך שני מעגלים.

במעגל הפנימי, השלישי במספר, כתב האב את המילים '[ל]מזל טוב'. המעגל החיצוני ביותר בנוי מאקרוסטיכון המרכיב את המילים: "לכבוד בני היקר צבי הירש נ"י (ראשי תיבות של: נרו יאיר)", בעוד שהאקרוסטיכון במעגל האמצעי מרכיב את המשפט: "לב טהור ברא לו עליון ורוח נכון חדש בקרבו לעד" – משפט המהווה פרפראזה על פסוק מתהילים נ"א י"ב: "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי", עם תוספת: "לשלמה בני צבי שאלתי" החורגת בחלקה מהמעגל.

עשרים ואחד הזוגות של שורות השיר מתמזגות לכדי צורה כעין כוכב. טכניקה מעניינת זו מזכירה את אמנות המיקרוגרפיה של הרכבת ציורים מאותיות הטקסט הידועה במיוחד מכתבי-יד מקראיים עם מסורה.

ב"רשימה אוטוביוגרפית" שחיבר הרמן צבי ציין כי "אבי (הרב שלמה שפירא) היה מלומד עברי וביחוד היה רב כשרונו בשירה העברית… את התנ"ך ידע בעל-פה עד כדי לכתוב המסורה מלה במלה בלי שיצטרך לקרוא בספר. לאחר-כך ידע גם את המשנה בעל-פה מלה במלה. מלבד התלמוד ידע היטב את כל הספרות העתיקה ואת כל הספרות הפילוסופית של ימי הביניים ואת ספרי המוסר וכמו כן ידע במתימטיקה, אסטרונומיה וידיעת הטבע עד כמה שהלימודים האלה נמצאו בספרות העברית". הברכה שהעניק שלמה שפירא לבנו היא הוכחה לידע העצום שצבר, לכשרונו הפיוטי וליכולותיו האמנותיות גם יחד.

ברכה מרגשת זו אף ממקמת אותנו ברגע מעניין בביוגרפיה של הרמן צבי שפירא: עשרות שנים לפני שישתתף הרב והמתמטיקאי היהודי בקביעת גורל עמו, הכירו הסובבים אותו (ובראשם אביו) ברוח הנכונה והחדשה ובלב הטהור שהעניק האל למנהיג הציוני לעתיד.

 

כתבות נוספות

מיקרוגרפיה -– אמנות הציור באותיות

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה

1695: מה נעדר מדיפלומת הרופא של הצעיר הגרמני?

כשהחיים נותנים לך לימונים: משבר האתרוגים בהלברשטאדט

סחורה ירודה ומחירים מופקעים: הדרך רצופת התלאות להשגת אתרוג כשר במרכז אירופה הקרה של סוף המאה ה-18

במדינות מרכז אירופיות דוגמת פרוסיה, המתאפיינות באקלים קר ולא סלחני בימות החורף, התקשו היהודים להשיג מבעוד מועד אתרוגים כשרים וטריים לחג הסוכות. זה דורות רבים הסתמכו הקהילות היהודיות של מרכז אירופה על ייבוא אתרוגים לחג, עובדה שעוררה בשעתה מתחים רבים בהתחשב בסכנות הכרוכות במשלוח האתרוגים דרך הים. ככל שקרבו החגים, ובמידה שמשלוח האתרוגים הצפוי לא הגיע, עלה מפלס החרדה בלב יהודי האזור. למעשה, קיימות לא מעט עדויות על סוחרים מקומיים המצליחים להערים על הקהילות המיואשות ולמכור להן לימונים בתור תחליף לאתרוגי החג.

אחת הקהילות האלה שכנה בעיירה הפרוסית הלברשטאדט (השוכנת כיום בגרמניה). במהלך המאות ה-17 וה-18 נחשבה הקהילה היהודית בהלברשטאדט לאחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר במרכז אירופה. בפנקס הקהילה, השמור כיום במחלקת כתבי היד של הספרייה הלאומית, אנו מוצאים תיעוד של החיים היהודיים השוקקים בעיירה בין השנים 1808-1773. התיעוד שהשאירו בני הקהילה בפנקס נעשה באופן כרונולוגי ונכתב בשלל שפות הכוללות את שפת היומיום בעיירה – היידיש, את שפת הקודש – העברית, ואת שפת המלכות – הגרמנית.

יהודי מבוגר מחזיק אתרוג. ציור מאת אלפונס לוי, מתוך אוסף הגלויות של הספרייה הלאומית

הציפייה מורטת העצבים לאתרוגים הייתה רגש מוכר בקרב קהילת הלברשטאדט. פנקס הקהילה מכיל רישום המתאר בפירוט רב את התלאות שעברו מנהיגי הקהילה במאמצם להבטיח שחג הסוכות יתנהל כסדרו. ביום כ"ח בחודש אלול, ימים ספורים מחגי תשרי של שנת 1796, מופיע בפנקס רישום ביידיש המתאר כיצד פנו מנהיגי קהילת הלברשטאדט לקהילות יהודיות אחרות בניסיון להשיג את הפרי הנחשק, האתרוג לסוכות:

"רב משה אמר בשמו של רבי גיסל, שכתב לפני זמן מה למנהיגי קהילת פרנקפורט כדי לדרוש בדבר האתרוגים ועדיין לא קיבל תשובה", מצוין בדף 201 של הפנקס.

עמודים 102-101 בפנקס הלברשטאדט. לחצו על התמונה להגדלה

הרישום בפנקס אף מוסיף כמה הצעות למנהיגי הקהילה (כנראה עצות שכתבו מנהיגי הקהילה לעצמם) – ובהן, ציינו כי אולי יוטב המצב אם יצרפו מכתב נוסף ובכך ייצרו עוד לחץ על ספקי אתרוגים פוטנציאליים. הרישום מכיל אף תוכנית חלופית, למקרה שהלחצים הנוספים לא ישיגו את המטרה.

הרישום מציין: "רבי גיסל ממשיך לחכות לתשובה ובמקרה שאיש הקשר שלו לא יספק את האתרוגים, אנחנו נקנה מספר אתרוגים ביריד בלייפציג לפני ראש חודש תשרי, ככל שתצטרך הקהילה."

עץ אתרוג, תמונה מתוך אוספי דן הדני

רישום זה, יחד עם החלטת מועצת הקהילה, מלמד אותנו על קיומם של שווקים חלופיים שבהם יכלו מנהיגי הקהילה לרכוש אתרוגים לחג, מקומות שנחשבו מועדפים פחות כיוון שהיו יקרים יותר או שסיפקו אתרוגים באיכות ירודה. אפשר שזו הסיבה שבגינה העדיפו בני הקהילה את האתרוגים המגיעים מפרנקפורט.

אף על פי שהפנקס לא מגלה לנו את תוצאות המאמץ המשותף להשגת האתרוגים לסוכות, הרישום האמור מספק לנו הצצה מעניינת לחיים הדתיים של קהילה יהודית במאה ה-19, ועל שלל הקשיים שעמדו בדרכה לקיים את מצוות חג הסוכות.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

כתבות נוספות

שיחקת? שילמת! ספר החוקים הקשוח של עיירת צילץ

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

מדוע לא ניתנה התורה לאבות? מפיוטים עתיקים לשיר עם

מחזור וורמס: סיפורו של המחזור העתיק שניצל בליל הבדולח ושרד את הגסטאפו

יום הכיפורים בשבי הנאצים

"קומץ יהודים לאומיים החלטנו לערוך את התפילות המסורתיות בימים הנוראים, על אף הכל: אף על פי שהימים הם "נוראים" באמת, למרות התנאים המחרידים, שבהם אנו נתונים, על אף העובדה שהננו כטרף בציפורני החיה ההיטלראית."

יום חמישי, 20 בספטמבר 1945. י"ג בתשרי תש"ו – שלושה ימים אחרי יום הכיפור הראשון שאחרי מלחמת העולם השנייה. בעמודו השני של העיתון "המשקיף" מתפרסם טור אישי תחת הכותרת "יום-הכיפורים של חיילים יהודיים בשבי הנאצים". כותב הטור מעדיף להישאר בעילום שם וחותם את טורו באותיות "א. אס".

בכותרת המשנה של הטור נכתב: "קצין יהודי מצבא פולין, שהיה בימי המלחמה בשבי הנאצים וזכה להגיע ארצה-ישראל, מביא בזה פרק נרגש על יום הכיפורים במחנה השבויים".

הטור כל כך מרגש, וכל כך מיוחד, שהחלטנו להביאו במלואו:

היום נטה לערוב ושמי-התכלת של תל-אביב הפכו אט אט לפרוכת-כחול כהה, כאשר יצאתי מביתי להתפלל את תפילת "כל נדרי" הראשונה שלי על אדמת ארץ-ישראל.

לא בדמיון, לא מעבר לימים ומעבר הרי-החושך של אירופה, הריני חוזה את הערב הזה – עליו חולמים עתה שרידי היהדות האירופית המושמדת; לא. בעיני-הבשר שלי רואה אני המוני אחי, הנוהרים בנעוריהם ובזקניהם לבית-הכנסת הגדול.

עולם חדש נתגלה לפני. הריני מתערב בקרב המון אנשים, שמבטם, מבט אנשים גאים וחופשיים; הלב מלא על גדותיו אושר, בראותך את בני הנעורים שלנו, את הצעירים והצעירות, באין בעיניהם הפחד, שמא יגורשו מכאן ע"י הכנופיות ההיטלריסטיות-האנדקיות; את האמהות הצעירות, הנאות ומלאות-חן ליד עגלות תינוקיהן הבריאים והעליזים…

וברגע זה, כאשר אני עובר את המשמרת ליד פתח-הכניסה לבית-הכנסת ואלומת-אור, הבוקעת מבפנים מסנוורת את עיני – הריני נזכר לפתע בערב כל-נדרי אחד, ערב עצוב ומזעזע במחנה-שבויים גרמני לפני שנים מספר.

הריני חוזר בדמיוני לאותו צריף יהודי דל, גדוש על גדותיו אנשים. ענני-עופרת כבדים העיבו את השמים, גשם-זלעפות יורד בחוץ ובפנים האוויר ספוג טחב. קר מאוד בגוף וקר ועצוב בנשמה…

יד האויב הארור על העליונה בכל חזיתות המלחמה. צלב-הקרס מתנוסס ברמה על פסגת ההר אלברוס הקווקזי, דרך גרוזיה נמצאת כבר במטחי אש-התותחים הגרמניים ומדי פעם בפעם מביא הרדיו בשורות רהב חדשות בלוויית תופים וחצוצרות: סטאלינגראד נכבשה…

ואולם רוחו של ישראל – נצח היא. אף בתוך גוב-האריות לא פגה האמונה. קומץ יהודים לאומיים החלטנו לערוך את התפילות המסורתיות בימים הנוראים, על אף הכל: אף על פי שהימים הם "נוראים" באמת, למרות התנאים המחרידים, שבהם אנו נתונים, על אף העובדה שהננו כטרף בציפורני החיה ההיטלראית.

הקצין מירמלשטיין מלבוב רושם מתוך הזיכרון את נוסח התפילות העיקריות, כי אין לנו מחזור, ואנוכי ביחד עם העו"ד צרנקה מוורשה, בתור בעלי-התפילה, מתאמנים בכיכר המחנה בפרקי-חזנות מתאימים. קבוצה אחרת מסדרת את בית התפילה… בתוך המקלחת של הצריף, מקום שם הוקם ארון-קודש: שמיכה כהה, על הקיר, עליה סרט כחול-לבן ומגן-דוד, טבלה מקרטון עם עשרות הדברות ושני נרות בצדדים.

השומרים הנאציים כבר נועלים את הצריף. התריסים מוגפים והאור המהבהב של הנרות הדועכים משרה עצבון עד כדי אימה…

לאט לאט מתמלא האולם. נכנסים אנשי-הצבא היהודיים, כולם לבושים בגדי-חג וכובעיהם לראשיהם.

על פני כולם נסוכה ארשת רצינות וחגיגיות…

הנה נכנס המבורגר הקיטע מקאליש, אשר בהגנו על פולין בפני היטלר, איבד את רגלו הימנית למען "המולדת"… הנה ד"ר שטיין אשר למען אותה "מולדת" הקריב את שוקו הימנית… ודאי לא חלמו אפילו, כי אותה "מולדת", שיהודים כה רבים הקריבו למענה את חייהם, תגמול להם אחרי שחרורה בפוגרומים בחוצות קראקוב, לודז' ולובלין…

כחמישים איש נתכנסו באולם-התפילה. שני החברים הקשישים ביותר, הקפטן הרבנד והלויטננט לרהפט מקראקוב ניצבים משני צדי הקצין-החזן.

והנה פותח החזן חרישית בנעימה של עצבות ודיכאון באותו ניגון ישן של כל-נדרי – הניגון, אשר בנסיבות אלה מרעיד את כל מיתרי-הנשמה.

רבים מן החברים פורצים בבכי ובמחשבות חוזרים לביתם, לחירות, למשפחתם ולרבים, רבים מאוד משלהם שאינם עוד בחיים: הורים, נשים, ילדים, אחים…

והחזן, העו"ד צרנקה, קולו מגביר והולך, כאילו שאף שה"כל-נדרי" שלו יבקיע שחקים ויזעזע את כסא-הכבוד… כאילו רצה שתפילתו תגיע גם אליכם, אתם המאושרים בני-החורין…

והנה היום רואה אני אתכם, בני ארץ-ישראל, בעיני הדומעות מאושר, כי לפחות מכם נחסך אותו הגורל המר אשר התאכזר למיליוני אחינו באירופה, – למען תהיו משענת נאמנה לאלה ששרדו.

ובתור אחד מאלה, אשר ההשגחה העליונה שמרה עליו, בתור מי שהצליח להציל את חייו ולעבור בשלום את גיהנום אירופה המורעלת ואשר זכה לנשום עתה באווירת-החירות, הריני קורא לכם אחי: אל דמי לכם, עד שאחרון היהודים יצא מן היבשת המתאכזרת הזאת ויובא לכאן.

 

כתבות נוספות

חיילים יהודים בשרות הקייזר

הימים הנוראים של חיילי מלחמת העולם הראשונה

 




מחזור וורמס: סיפורו של המחזור העתיק שניצל בליל הבדולח ושרד את הגסטאפו

הסיפור הלא ייאמן על מחזור התפילות משנת 1272 שנעלם בליל הבדולח והוגנב ממרתפי הגסטפו

10 בנובמבר 1938, למחרת ליל הבדולח.

זכוכית מנופצת נצצה ברחובות, ושרידים מעלים עשן של בתי-עסק יהודיים ובתי-כנסת היו עדים אילמים לאלימות המשתוללת של האספסוף הנאצי בערב הקודם ולחורבן שנותר אחריה. דממה משונה נפלה על רחובות גרמניה באותו בוקר, אחרי מעצרם וגירושם של 30,000 יהודים מבתיהם למחנות הריכוז, שם ימתינו לגזרה. חרדה אחזה בלבה של הקהילה היהודית בעוד חבריה אומדים את הנזק, חרדים לגורלם ולמה שצופן העתיד.

ד"ר פרידריך מ' אילרט, מנהל המוסדות התרבותיים המקומיים והארכיונאי של העיר וורמס (וורמייזא), הבין מייד ששיעור הנזק עצום, רב וכבד עד שקשה לתפוס אותו. לא רק מקומות העסקים ובתי התפילה היהודיים עצמם אבדו בשריפות; קרוב לוודאי שגם המסמכים ההיסטוריים והארכיונים של הקהילה היהודית נפלו גם הם קורבן. בית הכנסת הגדול של וורמס עלה בלהבות, ואילרט חשש שיחד עם המבנה אבד גם ארכיון הקהילה, שהכיל מסמכים היסטוריים וספרים שאין להם תחליף.

דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

הארכיון כלל בין השאר את מחזור וורמס (וורמיזא) סדרת כתבי יד המורכבת משני כרכים, אחד שנכתב ב-1272 והשני ב-1280. במשך מאות שנים שימשו שני כרכי המחזור את חזני קהילת בית הכנסת הגדול של וורמיזא בזמן תפילות החגים.

שני הכרכים נכתבו על ידי מעתיקים שונים, ולא לגמרי ברור היכן. לפי הקולופון – הערת המחבר בסוף הספר – הכרך הראשון נכתב בידי ר' שמחה בר' יהודה הסופר. נראה כי המחזור נכתב בעיר וירצבורג בגרמניה לפי הערת שוליים שמופיעה בתפילת שביעי של פסח: "… כך מנהגו של וירצבורק." במקום אחר צויר סופר האוחז ספר, ובו כתוב: "יהודה הסופר מנורנברק [Nürnberg].  שמחה הסופר. שמעיה הצרפ[תי]" –  כך מתגלה משתתף שלישי בעשיית המחזור, כנראה הצייר.  נירנברג, עירו של אבי הסופר, אינה רחוקה מווירצבורג. בהתבסס על הערות אלה, ועל הציורים הכלולים בכתב היד, שיש להם דמיון לציורים בכתבי-יד לטיניים מווירצבורג, מקובל לחשוב שמקורו של הכרך באיזור זה.

נראה שפליטי קהילת וירצבורג הביאו את המחזור לוורמיזא לאחר חורבן קהילתם בשנת 1298.

המחזור, שכתוב על קלף בכתיבה מפוארת בכתב אשכנזי מרובע, כולל איורים ועיטורים שצוירו בדיו ובצבעים. עם השנים, חזנים שונים, שהמאוחרים בהם פעלו בסוף המאה ה-14, הוסיפו הערות שוליים משלהם לכרך הראשון, מה שמראה שהמחזור שימש לתפילה במשך מאות שנים.

דף ממחזור וורמיזא, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

כתב היד מהמאה ה-13 מכיל גם את הטקסט הנודע הקדום ביותר ביידיש: סופר המחזור כתב ברכה למי שנושא את המחזור הכבד לבית הכנסת. בתוך האותיות המרכיבות את מילת הפתיחה לתפילת טל, שנאמרת באופן מסורתי בפסח, מצויה הברכה המחורזת ביידיש:

גוּט טַק
אִים בְּטַגְֿא
שְ וַיר
דִּיש מַחֲזֹור
אִין בֵּיתֿ הַכְּנֶסֶתֿ
טְרַגְֿא

פירוש הברכה שתרגם חנא שמרוק: "הוא יום טוב יזומן (או יואר) למי שיישא מחזור זה לבית הכנסת" והיא מיועדת למי שעשה את דרכו אל בית הכנסת ונשא איתו את המחזור הכבד מאוד בדרכי העפר הלא סלולות של וורמס בימי הביניים.

 

ברכה לנושא המחזור החבויה בתוך האותיות "בדעתו". מתוך אוסף הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

במהלך חיפושו הנואש אחר מידע גילה ד"ר אילרט כי ארכיון הקהילה ניצל מהתופת שהחריבה את בית הכנסת הגדול, אך מקום הימצאו של הארכיון וסיפור הישרדותו נותרו בגדר תעלומה. הוא ביקש את עזרתן של עיריית וורמס וממשלת מדינת הסן לבלוש אחר מקור הארכיון, אך למרות מאמציו הכבירים, החיפוש לא הניב פרי.

כעבור שנים, בקיץ 1943, הוזמן ד"ר אלרט על ידי פקידי הגסטאפו המקומי לארמון בדרמשטאדט, כדי לסייע בפענוח כתבי-יד זרים. הוא הובל במורד מדרגות הארמון למרתף כדי לראות את הספרים. אחרי מבט חטוף על מה שהיה מונח לפניו, ד"ר אילרט הבין שהוא מביט בארכיונים של הקהילה היהודית של וורמס. לאחר חיפוש מהיר, הוא גילה שעמוק בתוך ערימת הספרים והמסמכים קבורים שני הכרכים של מחזור וורמס יקר הערך.

 

דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

ד"ר אילרט היה נחוש בדעתו להציל את הארכיון ואת המסמכים ההיסטוריים מפני ההשמדה המתבקשת בידי הנאצים. תוך סיכון אישי עצום, הוא החל להעלים באיטיות ובשיטתיות פריטים מהמרתף, והעביר את הארכיון למגדלי אחת הקתדרלות של העיר למשמרת, החלטה שהצילה את המסמכים מחורבן גם כאשר בעלות הברית הפציצו את העיר.

 

דף ממחזור וורמס, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה להגדלה

 

הארכיון, יחד עם המחזור, שרדו את זוועות המלחמה, וב-1956 נפתח משא ומתן משפטי בנסיון להעביר את ארכיון וורמס לישראל. ביוני 1957, המחזור בן שני הכרכים הגיע לספרייה הלאומית של ישראל, לשימור ולשמירה, ושאר הארכיון של הקהילה היהודית של וורמס הועבר לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

 

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

כתבות נוספות

מי העז לטנף את תפילות ראש השנה בכתב היד העתיק?

האם השופר הוא קולו של האל?

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

חשיפה: סידור התפילה שנכתב על ידי ר' שָלֵם שבזי