האומן היהודי שצייר את שדה הקרב

הצייר היהודי הרמן שטרוק התנדב לשרת את גרמניה מולדתו במלחמת העולם הראשונה, וחזר מהחזית עם 400 רישומים והדפסים של זוועות המלחמה, השבויים וחיי היהודים במזרח אירופה

1

באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

נעל צבאית מבצבצת מדרגש השינה. חייל בוצע כיכר לחם באולר. חייל במסיכת גז ובית שהופצץ. אלו רק חלק מהדימויים שהעלה על הדף האמן היהודי המפורסם הרמן שטרוק במהלך שנותיו בחזית המזרחית של מלחמת העולם הראשונה. איך הגיע לשם הצייר שבאותה תקופה כבר היה ידוע בחוגים האומנותיים של גרמניה, ולא פחות מזה, בקרב היהודים הציוניים באירופה?

1
באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

ב-1915 הרמן שטרוק, שנודע גם בשמו העברי חיים אהרן בן דוד, כבר היה אמן פעיל ומפורסם. היהודי יליד ברלין הגיע ממשפחה דתית־אורתודוקסית, ושמר גם הוא כל חייו על תרי"ג מצוות. אך כיאה לנער ממשפחה גרמנית־בורגנית, זכה גם לחינוך כללי בגימנסיה, והחל לעסוק באומנות. כשרונו בלט מגיל צעיר, ואחרי בית הספר התיכון, למד בבית ספר גבוה לאמנות, והתמחה באמנות התחריט אצל האמן ההולנדי הנודע יוסף ישראלס. שטרוק החל להשתלב ב"סצינה" האומנותית של אירופה.

1
דיוקנו של הרמן שטרוק. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לצד זאת, גילה שטרוק גם נטיות ציוניות. הוא השתתף בקונגרס הציוני החמישי, שבו גם הוצגו עבודותיו לקהל המשתתפים. הוא היה מבכירי תנועת "המזרחי" הדתית־ציונית שייסד הרב יצחק יעקב ריינס, והיה יושב ראש התנועה בגרמניה. ב-1903 ביקר בארץ ישראל ושב משם עם שורת תחריטים של נופי הארץ ואתריה שפורסמו בספר שנה לאחר מכן. כמה חודשים לאחר מכן פרסם את אחד מתחריטיו הידועים ביותר, "דיוקן תיאודור הרצל", שנוצר לאחר שנפגש בווינה עם חוזה המדינה, בעת שעשה שטרוק את דרכו חזרה מארץ ישראל.

אז מה מביא אמן ידוע, שכבר פרסם מספר לא מבוטל של ספרים וקבצי עבודות, לוילנה הכבושה של מלחמת העולם הראשונה? שטרוק לא מוכרח היה להיות שם. כשפרצה המלחמה היה כבר בן 38, ומשום כך לא היה מחויב בגיוס. אף על פי כן, כמו יהודים רבים אחרים, הוא לא היסס וביקש להתנדב לשירות המולדת. תחילה סורב, מפאת גילו, אך ב-1915 גיוסו אושר סוף־סוף. לאחר שעבר טירונות בסיסית, הוא הוצב כמתרגם וכצנזור במחלקת העיתונות של המפקדה הגרמנית העליונה בחזית המזרחית. באותה תקופה, ייתכן שעבד גם כצייר צבאי, ושחלק מהרישומים שיצר היו במסגרת תפקידו.

1
באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

 

1
באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

 

לאחר מכן לחם בחזית ממש מול הרוסים, ועל פעולותיו בתקופה זו זכה גם בעיטור צלב הברזל על "אומץ לב לנוכח פני האויב". החל ביולי 1917 חזר למפקדה העליונה ושירת כממונה על העניינים היהודיים בשטחים שבאחריות המפקדה. שם פגש שטרוק היהודי־גרמני־בורגני לראשונה ביהודי מזרח אירופה ולמד על אורח חייהם. שטרוק תיאר בציוריו מתקופת המלחמה גם את דיוקנותיהם של היהודים אותם פגש, את עיירותיהם ואת אורח חייהם.

1
באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

 

1
באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

ביצירה נוספת שפרסם בעקבות שירותו במלחמה אוגדו דיוקנאות שבויי מלחמה שצייר. במסגרת המלחמה החזיקו הגרמנים מיליוני שבויים, רוסים וצרפתים בעיקר. אז התעוררה היוזמה לתעד את מראה פניהם, או במילותיו של שטרוק, ליצור "אוסף של הטיפוסים השונים של השבויים שבידנו". שטרוק קיבל אישור לבקר במחנות במשך שבועיים, ויצר את האוסף עם אנתרופולוג בשם פליקס פון לושאן, שהמליץ לו להתחשב "גם בהיבטים אנתרופולוגיים".

1
באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

 

1
באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

אחרי המלחמה שטרוק אף ייעץ בסוגיות הנוגעות ליהודי מזרח אירופה למשלחת הגרמנית לוועידת השלום בוורסאי. הוא המשיך לפעול במסגרת "המזרחי" וב-1923 החליט לממש את החזון הציוני ועלה לארץ ישראל. הוא השתקע בחיפה, שם עומד עד היום בשכונת הדר הכרמל "בית הרמן שטרוק", המשמש מוזיאון לעבודותיו ומציג גם אומנים נוספים בתחום ההדפס והליתוגרפיה.

עבודות נוספות של שטרוק מוצגות בתערוכה קבועה ב"מרכז למורשת הייקים" שבאזור התעשייה תפן. ארכיון המרכז מחזיק גם בעבודות שצורפו לכתבה זו. אנו מבקשים להודות למנהלת המרכז ואוצרת המוזיאון רותי אופק, ולמנהלת ארכיון המרכז למורשת הייקים יהודית בר־אור, על סיוען לכתיבת כתבה זו.

 

חומר רב מתוך ארכיון המרכז למורשת הייקים נסרק וזמין לצפייה באתר רא"י. לצפייה ביצירות נוספות של הרמן שטרוק מתקופת שירותו במלחמת העולם הראשונה, כמו גם פריטים נוספים, לחצו כאן.

 

לקריאה נוספת:

רותי אופק וחנה שוץ: עורכות, "הרמן שטרוק: 1944-1876", גן התעשייה תפן: המוזיאון הפתוח, 2007

ישעיהו וולפסברג, "פרופיסור חיים אהרון (הרמן) שטרוק", המחלקה לעניני הנוער – המדור הדתי של הנהלת ההסתדרות הציונית בהשתתפות קרן היסוד בסיוע מוסד הרב קוק, ירושלים 1946

 

כתבות נוספות

מוסיפים קצת צבע לירושלים בין שתי המלחמות

כשנחום גוטמן צייר את פרעות תרפ"ט

רישומים נדירים: דוש מתעד את שחרור ירושלים

פאוסט – יוהן וולפגנג פון גתה

יהודים דוברי גרמנית התלהבו מ"פאוסט" כמו שאר דוברי גרמנית. במסגרת "העלייה החמישית", עולי גרמניה סחבו אתם לעתים קרובות את הכרכים של כתבי גתה בדרכם ארצה, ובכך ניסו לשמר מעט מן המולדת האבודה, לפחות ברמה תרבותית-לשונית

מתוך כריכת הספר של תרגום "פאוסט" לעברית

יוהן וולפגנג פון גתה (1832-1749) נחשב גם היום לאחד המשוררים הבולטים בתולדות הספרות הגרמנית. מקובל לכנות את גתה "המשורר הלאומי" של העם הגרמני, ובמשך דורות כל התלמידים בבתי הספר הגרמניים פגשו את יצירותיו של גתה בשלב כלשהו במהלך לימודיהם. בבתים רבים עמדו מהדורות פשוטות או מפוארות של יצירות גתה, ועד לא מזמן רבים ידעו לדקלם בעל-פה שירים ובלדות של המשורר הדגול. לשמו של גתה קשורה בקשר הדוק שמה של העיר הקטנה וויימר, שבה חי ופעל רוב חייו. ישיבתו בה של המשורר – שהיה גם משפטן, מדינאי ומנהל התיאטרון המקומי – ויחסי החברות שלו עם דמות מרכזית נוספת של הספרות הגרמנית באותה העיר – פרידריך פון שילר – העניקו לעיר וויימר את התואר "בירת הקלסיקה הגרמנית".

פורטרט של יוהן וולפגנג פון גתה

היצירה המפורסמת ביותר של גתה היא המחזה "פאוסט". גתה אמנם רכש לעצמו שם כמשורר גדול כבר בשנות חייו – אז בעיקר בזכות הרומן "ורתר" – אך תהילתו שנשתמרה עד עצם ימינו נובעת מהיצירה המונומנטלית "פאוסט". המשורר עבד על המחזה במשך יותר מ-60 שנה, פרסם אותה בגרסאות שונות ובסופו של דבר חילק אותה לשני חלקים. החלק הראשון נחשב ל"נגיש" יותר מהחלק השני. ואכן, חלקו הראשון של "פאוסט" עלה על הבמה מאות אם לא אלפי פעמים, ואילו החלק השני הופק הרבה פחות, וזאת עקב תוכנו המורכב. עד היום נהוג להעלות את המחזה (עדיין בעיקר את החלק הראשון), וגם נעשו סרטים שמתבססים על עלילתו המפורסמת.

דף השער של מהדורת "פאוסט" הכוללת את שני החלקים, פריס 1840

הדמות המרכזית במחזה היא מלומד במחצית השנייה של חייו: היינריך פאוסט. דמותו של פאוסט מתבססת על דמות היסטורית בשם יוהן גיאורג פאוסט, שהיה אלכימאי, אסטרולוג וחוזה עתידות מהמאה ה-16, שייחסו לו כוחות אפלים וקשרים עם השטן. קישור אגדי זה הוביל את גתה, ככל הנראה, לאלמנט המרכזי בסיפורו של פאוסט, והוא הברית בין המלומד לשטן עצמו. נקודת המוצא לברית היא התסכול של המלומד החש את גילו המתקדם; הוא אינו מצליח עוד לרדת לעומקם של היבטים בתחומי הפילוסופיה והטבע, ומתקשה להבין קשרים חדשים בתחומים הללו. יתר על כן, ישנו פן נוסף ברגש התסכול שהוא חש: לצד השאיפה הבלתי פוסקת לידע הפוגשת את גבולותיה, ניצב כישלונו של המלומד ליהנות מהחיים בכל המובנים. במצב זה פוגש פאוסט את השטן, שרודף באופן מתמיד אחרי נשמות אדם. פאוסט מסכים להצעתו של השטן לכרות ברית: תמורת הכרה של העולם, רכישת ידע והבנה עמוקים יותר ונהנתנות כאיש צעיר ויפה, פאוסט מבטיח לשטן את נשמתו – במידה ויהיה מרוצה ממה שיחווה, ואף יגיע לסיפוק מלא. בחלק הראשון של המחזה פוגש פאוסט את חיי הרגש והנשמה בדמותה של בחורה צעירה ויפה בשם מרגרתה. הקשר אליה נגמר באסון מבחינתה, שכן היא רוצחת את הילד שנולד לה מהקשר עם פאוסט ומאבדת את שפיותה בבית הכלא. מכאן ברור מדוע הגדיר גתה את המחזה "טרגדיה": כיוון שגיבור הסיפור אינו מגיע לפתרון בעיותיו, ונגרם נזק קשה לאחרים בסביבתו. בחלק השני מופיע פאוסט כאדם הפועל בתחומי ההיסטוריה והחברה, אך הוא נכשל גם בזירה הזו. בסיום החלק השני חוזה פאוסט חברה אנושית הפועלת לטובת הכלל והדואגת לזולת, אך כיוון שעולם זה אינו ריאלי ופאוסט עדיין שואף אליו, הוא אינו מפסיד מול השטן, שאינו זוכה בנשמת המלומד המת.​

תוכן הומניסטי ופילוסופי זה הרשים דורות רבים והשפיע על אינספור קוראים, כיוון שהם יכלו להזדהות עם הדילמות של פאוסט, הן כאדם רגשי והן כאדם רוחני. הביקורת על תופעות פוליטיות, חברתיות ודתיות בנות זמנו של גתה הוסיפו לפופולריות המתמשכת של היצירה, גם כיוון שתופעות אלו לא נעלמו כליל במהלך הזמן. יהודים דוברי גרמנית התלהבו מ"פאוסט" כמו שאר דוברי גרמנית. במסגרת "העלייה החמישית", עולי גרמניה סחבו אתם לעתים קרובות את הכרכים של כתבי גתה בדרכם ארצה, ובכך ניסו לשמר מעט מן המולדת האבודה, לפחות ברמה תרבותית-לשונית. מהדורה מודפסת של המחזה "פאוסט" (או של כל כתבי גתה) עמדה בארונות ספרים יהודיים רבים. כבר מאמצע המאה ה-19 תורגמו לעברית יצירות אחדות מאת גתה, אך במאה ה-20 ההתעניינות בו גברה באורח ניכר. לכן אין זה מפתיע שגם בארץ ישראל יצא לאור תרגום של "פאוסט" לעברית, על ידי המשורר יעקב כהן (1960-1881), שתרגם את חלקו הראשון של המחזה. מה שעשוי בהחלט להפתיע הוא שנת הפרסום: 1943, באמצע מלחמת העולם השנייה ובעיצומה של השואה.

פורטרט של יעקב כהן, משורר ומתרגם "פאוסט" לעברית

בהקדמה כתב יעקב כהן על ההיסוסים ועל הבעיות בבואו לתרגם לשפה העברית לא רק את השפה, אלא גם את כוונותיו של המשורר הגדול. יחד עם זאת, כהן לא התייחס כלל לבעייתיות המסוימת של פרסום יצירה קלסית מהקנון הספרות הגרמני בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20. אמנם הוא הזכיר בסוף ההקדמה כי הוא השלים את התרגום עשור קודם לכן (כלומר בתחילת-אמצע שנות ה-30), אך בנוּ נותרת כיום תחושה של פליאה על פרסום התרגום דווקא בשנת 1943. יעקב כהן פרסם את התרגום אצל המו"ל שוקן, מו"ל שבזכות שורשיו הגרמניים בוודאי הבין את חשיבות העניין. התוצאה הייתה מהדורה יפה, שבה שולבו ליתוגרפיות משנת 1827 מאת האמן הצרפתי אז'ן דלקרואה (Eugéne Delacroix), שהעריץ את גתה ואת יצירתו. בזכות ספר יפה זה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת צורתו החיצונית, ניתן להגיד, שבימים האפלים ביותר, היו אלו דווקא אנשי רוח יהודיים שדאגו לשמירה על ערכים הומניסטיים שאפיינו את גרמניה בזמנים אחרים.

כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח

"בלבב ימים", ספרו של ש"י עגנון על מסעם של החסידים הראשונים לארץ ישראל, ניצל בדרך נס מפוגרום ליל הבדולח, וליווה את האיש שמצא אותו במסעו בלב ים ובדרכו ארצה. סיפור מרגש על מכתב וספר ששמורים בארכיון עגנון בספרייה

"בלבב ימים", הספר שניצל על ידי פינצ'ובר ב-10 בנובמבר 1938

בלילה שבין 9 ו-10 בנובמבר 1938 ביצעו הנאצים בתחומי הרייך השלישי את הפוגרום שנודע בשם "ליל הבדולח" (Kristallnacht).

באופן רשמי תואר הפוגרום כהתפרצות ספונטנית בתגובה לפציעתו מירי ב-3 בנובמבר 1938 של המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריס בידי הרשל גרינשפן, נער יהודי שהוריו גורשו מגרמניה לפולין. אך למעשה ניצלו הנאצים את המעשה וארגנו פוגרום כללי נגד יהודים ברחבי גרמניה.

בהתאם להוראות מגבוה עודדו פלוגות הסער (ס"א) את ההמון ליטול חלק בפרעות שפרצו. אלפי בתי כנסת, חנויות ודירות של יהודים הוצתו, נהרסו ונבזזו על ידי ההמונים, שהתקהלו והתגודדו במהלך הלילה, והמשיכו במעשיהם גם למחרת. מכבי האש נמנעו מלפעול וכיבו שריפות רק במקרים שבהם הייתה סכנה לרכוש של לא-יהודים.

חלונות ראווה נופצו וכ-500 בתי עסק הושחתו. הנזק לרכוש היהודי – מאות מיליוני מארקים. למעלה מ-1,400 בתי כנסת הועלו באש.

המעשים האלימים של ימי נובמבר הללו לא פגעו רק ברכוש ובמבנים יהודיים: יהודים נפגעו פיזית – כ-100 נהרגו ואחרים התאבדו. כ-30,000 יהודים – בעיקר גברים – נעצרו והובאו למחנות ריכוז, לפי רשימות שהוכנו מראש, שם סחטו מהם הנאצים חלקים ניכרים מרכושם תמורת הבטחה לשחרור, ואף הכריחו אחרים לעשות כל צעד אפשרי כדי לעזוב את גרמניה ולא לשוב אליה. כ-1,000 מתוכם נספו. למי שעדיין היה ספק באשר לאופי של משטר הנאצים או ביחס לדעותיהם על האזרחים היהודיים, הימים הרעים של נובמבר 1938 הבהירו את הדברים ללא עוררין.

8
בית כנסת בגרמניה בשעת השריפה

תיעוד נדיר ומיוחד מתוך "ליל הבדולח", מגולל את סיפורו המרגש של ספר אחד ששרד באורח פלא את הלהבות וחזר לארץ ישראל – לידיו של הסופר שכתב אותו.

הספר שלפניכם, ספרו של עגנון "בלבב ימים", דהוי ומוכתם מאירועי הימים ההם, ניצל משריפה בידי תושב ברלין, יהודי בשם פליקס פינצ'ובר. במכתבו אל הסופר ש"י עגנון, מספר פינצ'ובר כיצד הציל את הספר במהלך ביזה של חנות ספרים, איך לקח איתו את הספר אל מחנה הריכוז אליו נשלח, כיצד העביר אותו דרך המכס אל האנייה המפליגה לארץ – ורק אז הבין את משימתו הנשגבת של הספר.

 

"בלבב ימים", הספר שניצל על ידי פינצ'ובר ב-10 בנובמבר 1938, אותו הוא שלח בהמשך למחברו, ש"י עגנון. ניתן להבחין בלכלוך שנגרם במהלך בזיזת חנות הספרים היהודית בברלין

 

 

ד"ר סטפן ליט תירגם את מכתבו של פליקס פינצ'ובר לש"י עגנון, והינה הוא לפניכם:

ב"ה

פליקס פינצ'ובר תל אביב ב-8 במאי 39

תל אביב רח' הירקון 52, אצל ברלינר

לכבוד מר שמואל יוסף עגנון

ירושלים

אדון עגנון הנכבד! לאי"ט [לאורך ימים טובים]

רק היום הזדמן לי לשלוח לך, כפי שהבטחתי, את העותק של ספרך "בלבב ימים". תרשה לי לספר לך שוב את סיפורו של הספר הקטן הזה:

הדבר היה ב-10 בנובמבר 1938, ביום ההוא שלא ניתן למחוק מתולדות הסבל של עמנו, באותו היום שבו נהרסו ונשרפו בגרמניה 800 בתי כנסת.

באותו היום הייתי בדרכי לטפל במספר עניינים דחופים, למרות אזהרות רבות, ובלי כוונה, הייתי עד למאורע שנחרת בזיכרוני. נעצרתי בדרכי על ידי קהל גדול וכאשר נדחפתי לתוך הקהל הבחנתי שבוזזים חנות ספרים יהודית. חלונות הראווה היו מנופצים, תכולתם של מדפי התצוגה נשפכו על הרחוב, מדפי הספרים היו הרוסים ואת הספרים סחבו החוצה, לאחר שקרעו אותם ודרכו עליהם, על מנת להשליכם לערימת אשפה גדולה. נאלצתי להתבונן במעשים אלה בחוסר אונים.

רציתי לצעוק את כאבי החוצה, אך רק תלונה שקטה עלתה מתוכי: "ריבונו של העולם, מדוע אתה מרשה את חילול ספרינו הקדושים?" דמעות זלגו מעיניי, אגרופיי נקפצו, כך שציפורניי חתכו לתוך הבשר, וכך עמדתי זמן מה. אז נדחפתי לשורה הראשונה – כמעט כבר לא שלטתי בעצמי – כדי לעשות איזה מעשה. ברגע האחרון נזכרתי באשתי, בילדיי ובהוריי, והם קראו לי לקור רוח.

עמוד ראשון של מכתבו של פינצ'ובר אל עגנון, ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית

 

והינה, שוב יצאו הפושעים, בידיהם ערימות חדשות של ספרים, מתוך כוונה להשליך אותן באותו מקום – בליווי צהלת ההמונים. ברגע זה משב רוח העיף ספר קטן ופשוט למרגלות רגליי. מתוך אינסטינקט תפסתי אותו ותחבתי אותו לכיסי. הלכתי משם בלי שאיש יבחין בי. ניקיתי מעט את הספר והוספתי אותו לספרייתי. באותו יום נעצרתי במסגרת "מבצע הנקמה", יחד עם אלפים אחרים, והובאתי למחנה ריכוז. לאחר שישה שבועות שוחררתי עקב בקשתי להגר מגרמניה. הספר הקטן נשמט מזיכרוני. רק כאשר נארז ה"ליפט" תחת עיניהם של פקידי המכס, צץ מחדש הספר. "אתה רוצה לקחת איתך את הספר המלוכלך הזה?" שאל איש המכס. "כן," השבתי, "הוא ספר מעניין שטמון בו סיפור מיוחד". הוא הניד בראשו ושוב התבונן בו. לפתע עלה לו רעיון. ראיתי כיצד פרצופו מתעוות לכדי חיוך שטני. הוא לא אמר מילה, אך דפדף בספר עמוד אחד עמוד, בדק אותו מול האור, ככל הנראה במחשבה שהוסתר בו כסף זר. ואולם, כאשר הבדיקה לא העלתה דבר, הוא החזיר לי את הספר. הבעתי את רצוני לא לארוז את הספר בליפט אלא במטען לנסיעה כדי לקרוא אותו בדרך. לכך הוא הסכים.

על האונייה סוף-סוף מצאתי את השקט הנדרש ולקחתי את הספר בידיי. כבר הכרתי יצירות אחדות שלך, אדון עגנון הנכבד. ואולם, תוכנו של ספר זה לא היה ידוע לי. כמה התפעלתי והופתעתי כאשר למדתי על מה הספר. האם לא היה זה סימן ישיר מן השמים שדווקא ספר זה נפל לידיי, ממש במובן המילולי של הביטוי? אינני מאמין במקריות בחיים. מתוך רגשי שמחה ותודה קראתי את הספר הקטן עד סופו. חסידי יזלוביץ' תוארו בצורה כה מלאת חיים, שחשתי שעולמם הועתק להווה. האם אין זה נכון שגם היום אוניות מפליגות ועושות את דרכן במשך חודשים על הים על מנת להביא פליטים לארץ ישראל? אנשים שמצפים לארץ געגועיהם מתוך אותן התחושות. הספר נעשה לחבר נאמן במהלך הנסיעה. שוב ושוב פתחתי את הפרקים השונים והשוויתי את המתואר עם זמננו, והגעתי למסקנה שגם היום, אילו רצו לכתוב את הספר עם דמויות אחרות [ולמקמו] בתקופה אחרת, הוא לא היה יכול להיכתב אלא כך.

הספר מילא את משימתו. אני מאמין שאין דרך מכובדת יותר להודות למחבר המוערך מאשר לבקש – כביטוי להערכה ולהערצה – לשלב את הספר בספרייתך כקוריוז, ספר שיש לו סיפור כמו שיש לבני אדם.

הלוואי שספר זה, שיצא מציון ושב לציון, יפעל כסמל לקיבוץ כתבינו המפוזרים, אשר מוחזקים בידיים לא-ראויות.

בברכה,

פליקס פינצ'ובר

עמוד שני של המכתב מאת פינצ'ובר אל ש"י עגנון, ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית

 

כמה חודשים אחרי שעלה ארצה שלח פליקס פינצ'ובר את המכתב הזה אל הסופר ש"י עגנון. הוא צירף אליו את הספר "בלבב ימים" במהדורה העברית, שיצאה לאור אצל המו"ל שוקן בברלין. בארץ ישראל עסק פינצ'ובר במחקר פרטי בנושא תולדות הספורט היהודי, והייתה לו חנות לספרים משומשים.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא כאן

 

שטרות כסף ליהודים בלבד בגטו טרזין

שטרות הכסף שהדפיסו הנאצים לשימוש פנימי בגטו

שטרות גטו

כאשר הנאצים עלו לשלטון בגרמניה בינואר 1933, הם התחילו לרדוף את מתנגדי המשטר החדש, וגם שמו להם למטרה לרדוף את היהודים בגרמניה. שבועות אחדים בלבד לאחר המהפך הפוליטי נעצרו אנשים רבים: סוציאל-דמוקרטים, קומוניסטים, אנשי אופוזיציה אחרים – ויהודים. אנשים אלה נכלאו בבתי כלא ובמחנות הריכוז שכבר הוקמו בשלב מוקדם זה. בין המחנות הראשונים היו דכאו (Dachau), רבנסבריק (Ravensbrück), בוכנוולד (Buchenwald) ואורניאנבורג-זכסנהאוזן (Oranienburg-Sachsenhausen). במחנה אורניאנבורג-זכסנהאוזן, שהיה ממוקם קרוב לברלין, הנפיקו הנאצים לראשונה שטרות כסף לשימוש בתוך המחנה, שטרות שלא היה להם כל ערך מחוץ לגדרותיו. סידור זה הועתק בכמה ממחנות הריכוז והגטאות, תחילה בגרמניה ובהמשך גם בארצות הכבושות באירופה.

להנפקת שטרות מיוחדים – ברוב המקרים בערך נומינלי נמוך – היו כמה סיבות. ראשית, כל אסיר במחנה – ולימים גם כל תושב בגטו – נאלץ להמיר את כספו ומקצת מרכושו לשטרות המחנה או הגטו שהוא נכלא בו. כך יכלו הנאצים לשים את ידם על רכושם האישי של האסירים מיד, ולהשתמש בו למטרותיהם האפלות. שנית, בעלי השטרות לא יכלו לרכוש דבר עם הכסף המקומי מחוץ לגבולות המחנות או הגטאות. דבר זה היה חשוב לנאצים במקרי בריחה: ברגע שאסירים היו מצליחים לברוח מהמחנות, לא היו להם כל אמצעים כדי לרכוש מזון או בגדים, מה שהקשה משמעותית על תוכניות בריחה.

נוסף על כך, המרת הכסף הרגיל לשטרות החלופיים בשעת הכניסה למחנות או לגטאות הטילה על האסירים תחושות בדידות והדרה מהחברה הכללית. יתר על כן: לא היו שטרות אחידים למחנות השונים. בכל מחנה היו אמצעי תשלום שונים ואף היו מחנות שבהם לא הנפיקו מעולם שטרות או אמצעי תשלום חלופיים. אין זה סוד שהנאצים ידעו היטב כיצד להשתמש באמצעים פסיכולוגיים מהסוג הזה כדי להשפיל את קורבנותיהם.

שטרות ("קבלות") מגטו טרזין מצִדם הקדמי, קרונה אחת עד עשר קרונות. שני השטרות העליונים מראים סימני שימוש
שטרות ("קבלות") מגטו טרזין מצִדם הקדמי, קרונה אחת עד עשר קרונות

 

היו מחנות שבהם השקיעו בעיצוב השטרות ואפילו הדפיסו אותם משני הצדדים. כך קרה באורניאנבורג-זכסנהאוזן, בווסטרבורק (בהולנד), אך גם בגטאות בלודז' (שם אפילו הטביעו מטבעות) ובטרזין (טרזיינשטט, Theresienstadt). מטבע הדברים, בגטאות כל האסירים היו יהודים, ובאופן ציני דבר זה מצא ביטוי אף בעיצוב השטרות. על שטרות מגטו לודז' הדפיסו מגן דוד. אותו סמל ניתן למצוא על השטרות שהודפסו לשימוש בגטו טרזין בצ'כיה, אך שם אפילו הוסיפו תמונת אילוסטרציה של משה רבנו המחזיק בידיו את לוחות הברית. כנראה עקב המיקום הגיאוגרפי של העיר טרזין בצ'כוסלובקיה (שרובה נכבשה על ידי הנאצים טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה) נקבע ערך השטרות לא במארק הגרמני אלא בקרונות, המטבע הצ'כי.

הנאצים הנפיקו והדפיסו שטרות – שרשמית נקראו "קבלות" (Quittungen) – בערך נומינלי של קורונה אחת, שתי קרונות, חמש, עשר, עשרים, חמישים ואף במאה קרונות. ידוע ששטרות אלה הודפסו בכמויות גדולות יחסית – לעיתים במיליוני עותקים – אך יש "קבלות" רבות שלא מראות סימני שימוש כלשהו, בעיקר כאלה הנושאות ערך נומינלי גבוה. ככל הנראה כמויות גדולות של שטרות אלה לא נכנסו למחזור. ממילא לשטרות המקומיים בעלי ערך גבוה לא היה שימוש של ממש, שכן בגטו לא הייתה סחורה בערך כזה שהאסירים יכלו לרכוש.​

 

 

שטרות עם ערך נומינלי גבוה, ללא סימני שימוש: 20, 50 ו-100 קרונות, מהצד האחורי, כולל אילוסטרציה של משה רבנו עם לוחות הברית
שטרות עם ערך נומינלי גבוה, ללא סימני שימוש: 20, 50 ו-100 קרונות, מהצד האחורי, כולל אילוסטרציה של משה רבנו עם לוחות הברית

 

בגטו טרזין אפילו פעל בנק שהיה אחראי על השטרות, שעליהם היה חתום יו"ר "ועד היהודים" באותו מקום. נראה כי לבנק, לשטרות ול"משכורות" שאסירים רבים קיבלו בזמן המאסר בגטו היה תפקיד נוסף: הם נתנו רושם של "נורמליות", של חיי יומיום מסודרים ושגרתיים, כפי שהנאצים אכן טרחו להציג בפני הנציגים הרשמיים של הצלב האדום שביקרו בגטו טרזין. באוספי מחלקת הארכיונים קיימים שטרות מגטו טרזין ששרדו את ימי השואה. בידינו דוגמאות מכל הערכים הנומינליים, חלקם מראים סימני שימוש, אך רובם נראים חדשים לחלוטין. שטרות אלה הם תיעוד מיוחד למציאות המצמררת בימי השואה: סמלים דמיוניים ל"נורמליות" שמעולם לא הייתה קיימת, תחת הצל של הרדיפה וההשמדה.

 

סיפורים, ספרים ופריטים מיוחדים על השואה

 

כתבות נוספות

מאחורי חומות הגטו: גבורת הרוח בצל המוות

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

לתרגם את הגמרא ליידיש מתחת לאפם של הנאצים