כך פתרתי את תעלומת המערה החשמלית של חבורת חסמבה

בלש התרבות אלי אשד חושף את האמת הטראגית שמאחורי המערה של ירון זהבי והחברים

 מקס קלינהוף על חוף ים תל אביב במערה החשמלית שלו. סוף שנות ה-40. צילם הצייר אברהם חזק. (תודה לעמוס אריכא ולראובן חזק על הצילום)

זה הזמן לשאול וגם לפתור את השאלה הנצחית: האם הייתה מערה חשמלית?

התשובה היא חיובית.

 

איפה נמצאת המערה החשמלית?

ליד בית הקברות המוסלמי, בצפון תל אביב, ישנה מערה חבויה בין סלעים, הצופה פני הים התיכון. טייל, המהלך בגבעות אלו, אינו יודע כלל, כי מתחתיו, למרגלות הגבעות, רוחשים חיים וחבורת "סוד מוחלט בהחלט" שמה משכנה בכוכים נסתרים אלו…
…מערה זו, אפילו במשקפת הטובה ביותר, לא תוכל לגלותה.

מדוע?

ירון זהבי הוא בנו של המסגר שמעון זהבי, והאב התקין לסלע הסוגר על פי המערה צירים ומנופים, ומבחוץ יש רק שלושה כפתורים חשמליים קטנים ומפתח בעל שבע ספרות 5897631. כדי לפתוח ולהזיז את הסלע יש ללמוד את כל התורה כולה….

(הפתיחה ל"חסמבה" או "חבורת סוד מוחלט בהחלט" מאת יגאל מוסינזון)

 

 

אחת הדמויות המפורסמות בסדרת "חסמבה" של יגאל מוסינזון אינה דמות אנושית. מדובר במקום המפגש הקבוע של החבורה: המפקדה של חבורת סוד מוחלט בהחלט, המערה החשמלית המלאה בהמצאות ומכשירים משוכללים שונים.

לפי ספריו של מוסינזון, המערה החשמלית ממוקמת ליד בית הקברות המוסלמי בצפון תל-אביב והיא הייתה בשימוש ארגון ההגנה. מוסינזון נמנע לציין את המיקום המדויק של אותה מערה. כל מה שאנו יודעים זה שהיא נמצאת כאמור באזור גן העצמאות ליד בית הקברות הערבי ממש ליד חוף "מציצים" ושכיום בית המלון הילטון נמצא מעליה.

לאורך השנים היו ילדים רבים שניסו לאתר איפה נמצאת אותה מערה. גם אני ביניהם. אני זוכר היטב כיצד נדדתי כמה פעמים בחוף תל אביב בחיפוש אחרי המערה אי אז בשנות ה-70. אבל מעולם לא מצאתי אותה. לבסוף הגעתי למסקנה המזעזעת: המערה החשמלית אולי איננה קיימת.

 

מי אתה מקס קלינהוף?

מקס קלינהוף היה אדם מתבודד שנמלט מאוסטריה בשנות ה-30 עם עליית הנאצים לשלטון. הוא הגיע לחוף ים תל אביב ושם חי במשך כעשור מסוף שנות ה-30. העובדה שהיה מתבודד החי במערה הפכו אותו לדמות מוכרת ואהובה על ילדי האזור, והפך לאגדה מהלכת כבר בחייו.

בעזרת חתיכות פחים וברזלים חלודים שמצא בשפת הים, סמוך לקצהו של גב הכורכר הצפוני, חפר קלינהוף בשנות ה-30 את מערתו. ניתן היה לרדת אליה במדרגות חצובות בסלע (כשבע מדרגות), ובסך הכל מדובר בחדר אחד שגודלו היה כשלושה על שלושה מטרים בלבד. בצד אחד הייתה חפורה לשון גבוהה של כשבעים או שמונים ס"מ ששימשה לו מיטה ובהמשכה פינת הבישול שלו, שמעל לפתיליה שלו חצב ארובה דרך התקרה שנוצרה לפליטת העשן.

המערה שאותה בנה קלינהוף במו ידיו נמצאה במיקום המדויק שאותו מתאר יגאל מוסינזון ליד בית הקברות המוסלמי, בחוף שכיום נקרא חוף "מציצים". המערה הייתה אכן לא מערה רגילה כלל וכלל, אלא מערה חשמלית. קלינהוף התקין בה תחנת חשמל, וייתכן שהיה מהראשונים בארץ שהקימו לעצמם תחנת חשמל פרטית.

 

 

מקס קלינהרוף מצייר את דירתו המסתורית בשנת 1958

 

הסופר עמוס אריכא שהכיר היטב את מקס קלינהוף בילדותו (כמו כל ילד שביקר אז בחוף תל אביב) נזכר בקלינהוף כאדם יוצר שלדעתו היה כמעט גאון. בעוד שבבתים רגילים היו הפסקות חשמל תדירות, המערה של קלינהוף הייתה מוארת בקביעות: אצל קלינהוף במערה מעולם לא היו הפסקות חשמל מאחר שהחשמל שלו בא מהרוחות בים שמעולם לא פסקו.

קלינהוף גם מופיע בקובץ שיריו של המשורר הצפון תל-אביבי יהורם בן מאיר "פיצ'י" "מקס מתהלך על המים" ( 2005).

ובשיר אחר הוא כותב:

המערה עתיקה של מקס הקדמון
מקס הדמון בצוק הכורכר
היא רחמה של תבל.

מקס קלינהוף, הדייר האמיתי של המערה החשמלית, מופיע בספרים אלו כדמות כמעט מיתית לא פחות מאותם חסמבאים שהשתכנו גם הם במערה חשמלית.

 

היכן בדיוק הייתה המערה החשמלית?

הסופר עמוס אריכא סיפר שמערתו של קלינהוף הייתה במדרון הכורכר מגן העצמאות לכיוון הים, באזור שמתחת לאנדרטה לזכר הטייסים שנפלו במלחמת העצמאות באזור שאותה בנה בנימין תמוז.

מעבר לגבול הצפוני של גן העצמאות, מתחיל המצוק המפורסם של תל-אביב לאבד מגובהו עד נקודת אפס בו הוא נמוג בחול הים, במרחק של כמה עשרות מטרים מהגבול הדרומי של נמל תל-אביב. בנקודת השתפלות הגב ממשטחו העליון של המצוק נמצאה המערה החשמלית של מקס קלינהוף.

במרחק שבין ארבעים לחמישים מטרים דרומה מנקודת מגוריו של קלינהוף, נמצאו לפחות עוד שתי מערות קטנות, ממש מתחת לשטח גן העצמאות, מוסתרות היטב בצמחיית הצוקים ואי-אפשר היה לראותן מתחומו של הגן עצמו. מערות אלו קטנות בהרבה ממערתו של קלינהוף והן היו מוכרות היטב לאלה המכונים "הקבועים" של החוף. מעליהן נמצא השביל דרכו ניתן היה להגיע לבית הקברות המוסלמי שנמצא במרחק של כ-150 מטרים משם.

 

חזית מלון הילטון עם חומת בית הקברות המוסלמי (צילום: מיכאל יעקובסון)

הסופר המנוח יורם קניוק זכר גם הוא היטב את המערה בחוף מציצים: הוא סיפר שהייתה מערה בערך ליד המקום שבו נמצאת היום האנדרטה של בנימין תמוז ליד גן העצמאות. "אני זוכר שהיינו נכנסים לשם תמיד לפני מלחמת העולם השנייה", הוא סיפר. "היינו קוראים לה 'המערה' כי היא הייתה היחידה בסביבה. מתחתיה היה ברכה טבעית שבה היינו שוחים". קניוק זכר שהוא וחבריו היו יושבים שם עשרה ילדים עושים מדורות ומכינים עצמנו למלחמה. "כאשר הגנראל הנאצי רומל התקרב לארץ היינו מביאים לשם מקלות עבור המלחמה העתידה". קניוק הוסיף שמוסינזון גר באזור וביקר בחוף תל אביב לעתים מזומנות בשנות ה-40, אז סביר להניח שהוא ידע עליה. כולם ידעו עליה.

"הייתה לא רק מערה אחת באזור החוף אלא כמה מערות", הוסיף אריכא. "לפחות שלוש או ארבע מערות באזור גן העצמאות.  אחת הייתה אחת גדולה במיוחד. במערות שאני ישבתי בהן יכלו לשבת אפילו עשרה ילדים. ואני זוכר שהן היו קיימות עוד ב-1950 כאשר ביקרתי בהן בפעם האחרונה כדי להיזכר בילדותי ומאז כנראה הן הפסיקו להתקיים. אחת מאותן מערות, הייתה את המערה החשמלית של מקס. את המערות תיארתי מאז בספרים שונים שלי כמו: 'הטיסה לירח' בספר ישו הנערה הסזאנית ובספר 'אביב שחור'."

 

מה עלה בסופה של המערה החשמלית?

עמוס אריכא סיפר שהמערה החשמלית של מקס קלינהוף התקיימה מסוף שנות ה-30 עד שהקימו את מלון שרתון הראשון בסביבה בראשית שנות ה-50 ורצו להרחיק את כל התושבים שגרו בצריפונים על מורד גב המצוק ואפילו שילמו להם כספים בתמורה לפינוים.

את מקס קלינהוף הם רצו לסלק גם כן ועבורו נמצא פתרון מיוחד. את קלינהוף סילקו חבורת בריונים בתשלום שנשכרו כדי להרחיקו. הם התגרו בדייר המערה החשמלית. רק אחרי שנים רבות גילה אריכא מה קרה: מקס קלינהוף הוכרז כלא שפוי והוא נשלח לבית החולים לחולי רוח אברבנאל בבת ים. שם בילה יוצר המערה החשמלית את שארית חייו כשהוא בונה ערים דמיוניות בחול עם גשרים ודרכים.

נראה שכל המערות שהיו קיימות באיזור חוף מציצים כאשר החל מוסינזון לכתוב את סיפור חסמבה הראשון ב-1949. כשנתיים אחר כך הן נהרסו בעת הבנייה של גן העצמאות ומלון "שרתון" לידו. וזאת הסיבה מדוע אף אחד מאותם אלפי ילדים שחיפשו אחרי שנת 1951 ובהם כותב שורות אלו את המערה החשמלית לא מצאו אותה. הדחפורים הרסו את המערה החשמלית ואת תחנת החשמל שבתוכה.

מוסינזון עצמו ציין בחסמבה מספר 17, בה הציג את הדור השני שלה חסמבאים, שהמערה החשמלית נמצאת מתחת ליסודות מלון הילטון ולכן אי אפשר למוצאה. מאוחר יותר הפכה המערה למיתית לגמרי כאילו לא הייתה קיימת מעולם.

המסקנה

הייתה מערה חשמלית באיזור בשנת 1949 כאשר כתב מוסינזון את סיפור חסמבה הראשון. אבל היא נעלמה כאילו לא הייתה.

ובכל זאת אלפי אנשים שקראו את סיפורי חסמבה זוכרים את המערה החשמלית. אני בינם.

אולי הגיע הזמן שיקום איזה יזם ויבנה אותה מחדש כאתר תיירות?

 

פורסם במקור ב"מולטי יקום של אלי אשד"

 

כמה עבדים צריך כדי לצבוע את השמלה הזו בכחול?

ממושבת העבדים אל בתי האופנה של הפריז: ספר משנת 1770 חושף את רשימת השלבים המייגעת, ולעתים אף הקטלנית, בדרך ליצירתו של הצבע הנחשק ביותר באירופה.

לפני ואחרי של שמלת האינדיגו הנחשקת

מחפשים משהו חוויתי ומעשיר לעשות בימי שישי? השתתפו בסדרת הסיורים שלנו "הספרייה והגן". לפרטים ולהרשמה חינם לחצו כאן

 

על אף שהגיעו באיחור ניכר אל האי אספניולה – האי הראשון ש"גילה" קולומבוס בשנת 1492, הצליחו הצרפתים לעקור בכוח את הנוכחות הספרדית ממערב לאי ולבסס שם בשנת 1659 נקודת התיישבות. הם קראו לה סנט דומיניק. מה שהיה עסק כלכלי משגשג עבור תושביה הצרפתיים של המושבה, היה עבור 40 אלף האפריקנים שהובאו מדי שנה אל האי גיהינום עלי אדמות.

אחת הפעולות הראשונות שביצעו הצרפתים באי התגלתה כפרויקט עצום ממדים: כריתת יער הגשם שכיסה את האי ושתילת גידולי קפה, סוכר ואינדיגו במקומו. הקפה והסוכר סיפקו את הביקוש האירופאי למותרות טעימות, הגידול המאסיבי של האינדיגו נועד לספק את חוש האופנה המתפתח בפריז ובשאר "העולם הישן".

אחד מהפריטים הייחודים שנמצאים באוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית מספר את סיפורו של הצבע שכבש את אירופה בסערה. בשנת 1770 יצא לאור בפריז ספרו של בובֶי רָזו, "אמנות האינדיגו", ובו מפורטת שורת הפעולות המתישה בדרך להפקת הצבע.

התוצר הסופי המדהים ביופיו תעתע רבים באירופה, אשר האמינו שמדובר בצבע המופק ממינרלים ולא – כפי שאכן היה – מצמח ייחודי.

 

אינדיגו – הצבע האהוב על האצילות מגביהות החוטם של פריז

 

צבע האינדיגו מופק מצמח ה- Indigofera tinctoria, הידוע יותר בשם אינדיגו. בעברית נקרא הצמח "ניל הצבעים". מדובר בשיח ממשפחת הקטניות, המגיע עד לגובה של שני מטר. את הצבע מפיקים מן העלים בדרך הבאה:

 

עת לחרוש ועת לזרוע

בתמונה המצורפת לספר אנו רואים קבוצה המורכבת משלושה עבדים שחורים המושכים במאמץ את המחרשה, כאשר עבד נוסף מכוון אותה. אחרי שהאדמה נחרשה, זורעת קבוצת עבדים נוספת את זרעי צמח האינדיגו.

בתמונה השנייה אנו רואים שיטה נוספת – יצירת גומחות באדמה בעזרת מכוש, שלאחריו עוברת קבוצת עבדים (האם מדובר בילדים?) הזורעים את זרעי הצמח.

 

קציר

 

לאחר שנחרשה האדמה, נזרעו הזרעים ועבר הזמן הנדרש הגיע תור הקציר. בתמונה השלישית נצפים עבדים הקוצרים את גבעולי שיח האינדיגו בעזרת מגל, ואוספים את הגבעולים לאלומות (ניתן לראות את התהליך בתמונה השלישית למעלה).

 

תסיסה

 

את "השלל" משרים במיכל מים גדול במשך שעות רבות עד שנוצרת תסיסה שצובעת את המים בכחול ירוק. התהליך אורך בין עשר לחמישים שעות בהתאם לתנאי האקלים.

 

ערבוב

 

מן המיכל הגדול מעבירים את המים הצבועים לשלושה מיכלים קטנים יותר המצוידים בכפות עץ רחבות. הכפות קשורות למתקן שמסובב אותן כך שהן מכות במים ומחדירות להם חמצן. בדרך כלל סוסים מסובבים את המתקן, אך לעתים נעשית הפעולה בידי עבדים באופן ידני.

 

אחרי זמן רב מתגבש הצבע לגרגרים קטנים וכשמפסיקים את הפעולה הם שוקעים לתחתית המתקן. לאחר ששואבים את המים נותר משקע עבה כחול בתחתית. את המשקע מכניסים לשקי פשתן ותולים אותם על ווים.

 

ייבוש

אחרי כמה שעות מוציאים את המשקע הכחול הלח מן השקים ושוטחים אותו לייבוש על קרשים בצל. 

חיתוך

חותכים את המשקע המיובש לחתיכות מרובעות, הופכים אותן וממשיכים לחשוף אותן לאוויר עד לייבוש מוחלט.

הזעה

לבסוף מכניסים את החתיכות לחביות, מכסים בעזרת עלים ונותנים לחומר "להזיע" במשך כמה שבועות.הופכים את החביות וחושפים את התוכן שוב לאוויר ולשמש ואורזים את החתיכות ליצוא.מארבעה טון של הצמח מפיקים בסופו של דבר כחמישה עשר קילו של צבע האינדיגו.

עבדות וצבע האינדיגו

 

תעשיית הניצול האיומה שניהלו הצרפתים בסנט דומיניק, ספגה מכה קשה שנה לאחר פרסום הספר. בשנת 1791 פרץ מרד העבדים הגדול הראשון באי שאוכלוסייתו הייתה מורכבת מעל ל-90 אחוז עבדים והעבדות בוטלה כשנתיים לאחר מכן.

אך היות שתנאי העבדים המשוחררים כמעט ולא השתפרו – פרץ בשנת 1802 מרד כולל שהביא לקץ השליטה הצרפתית בסנט דומיניק והקמת הרפובליקה העצמאית של האיטי – הקיימת עד ימינו.

לאחר התרסקות מסחר האינדיגו של צרפת, המשיכו הבריטים לספק את מוצר המותרות, האינדיגו, לחברה הגבוהה בפריז על ידי עבודת עבדים בבנגל ובהודו.

 "הספרייה והגן": סדרת קיץ מרתקת וחווייתית בספרייה הלאומית. הירשמו עכשיו!

המתאגרף היהודי-רומני שנאבק בכל כוחו למען מולדתו, רק כדי לגלות שאין הוא רצוי בה עוד

"אני, שלחמתי מעומק לבי למען רומניה בצרפת, בפולין ובארצות אחרות, לא נחשב יותר לרומני אמיתי במולדתי. דבר שנגדו אינני מסוגל להילחם עוד" - סיפורו של המתאגרף מוצי שפאקוב.

המתאגרף היהודי-רומני מוצי שפאקוב ורבה הראשי של רומניה, ד"ר יצחק נימירובר

"… לאחר תשע שנות ניצחון באליפויות האגרוף הוכרחתי לוותר על מעמדי בנסיבות הידועות לך. לאור מצבי הנוכחי החלטתי לעזוב לארץ ישראל, היא ארץ הקודש, במטרה להשיג עבור מאמצי תוצאות טובות יותר מאלו שהשגתי ברומניה."

כך פתח מוצי שפאקוב, המתאגרף היהודי-רומני הנודע את מכתבו אל רבה הראשי של רומניה, ד"ר יצחק נימירובר באוקטובר 1936.

מכתבו של שפאקוב אל הרב הראשי הראשון של רומניה. אוצר ארכיוני שמהווה חלק האוסף אוטוגרפים של נציגי התרבות היהודית ברומניה

שפאקוב, מי שהיה האלוף הבלתי מעורער באגרוף ברומניה בין השנים 1940-1927, נאלץ לוותר על תואר האלוף שלו בעקבות אירוע אנטישמי בסצנת האגרוף הרומנית, אשר במהלכה הותקף על ידי המון אנטישמי באחת מהתחרויות בהם השתתף. שפאקוב שלח  מכתב בהול אל האיגוד המתאגרפים הרומני בו הוא מביע את רצונו  לוותר על מעמדו כאלוף:

"אני, שלחמתי מעומק לבי למען רומניה בצרפת, בפולין ובארצות אחרות, לא נחשב יותר לרומני אמיתי במולדתי. דבר שנגדו אינני מסוגל להילחם עוד … אני מוותר על התואר ומאחל ליורש שלי לייצג את הדגל הרומני בלהיטות כשם שעשיתי זאת בעצמי במשך תשע השנים האחרונות."

ציטוטים ממכתבו של שפאקוב אל איגוד המתאגרפים הרומני בדיווח חדשות הג"ואיש טלגראף אייג"נסי מספטמבר 1936

חודש לאחר מכן ביקש שפאקוב מהרב נימירובר סיוע כספי ותמיכה רוחנית כדי לעלות ארצה, לרכוש את הציוד המתאים ואולם אימונים כדי להמשיך בעיסוקו כמתאגרף.

 
כתבה שפורסמה בעיתון "דבר" ב-12.10.1936.

  לחצו לכתבה המלאה

נימירובר, בעצמו קרבן לניסיון רצח בתחילת שנת 1936, ונפטר ב-1939.

הרב נימירובר מנופך לשלום בחלון ביתו לאחר שנעשה ניסיון להתנקש בחייו ב-11 בינואר 1936.על גב פריט ארכיוני זה חתום הפובליציסט היהודי האנטי ציוני משה זלצר-סרציאנו. התצלום הגיע לידי הספרייה הלאומית מספר שנים לאחר הקמת מדינת ישראל

 

שפאקוב הצליח לשמור על מעמדו עד הקמת שלטונו הפשיסטי של אנטונסקו ב-1940 כשנאסר עליו סופית להופיע בזירה בתור ספורטאי יהודי. הוא עלה ארצה רק ב-1947, אך נכשל במאמציו לפתח את ענף האגרוף בארץ הקודש.

לבסוף עזב לטובת אוסטרליה, שם הוא נפטר בגיל 74 בשנת 1980.

"יהדות השרירים" – מה לא עבד?

באוסף הפרסומים של הספרייה הלאומית נמצא פריט מעניין נוסף. מדובר במסה "ספורט וחינוך גופני יהודיים" מאת איגנץ וייס. ייתכן שמסה זו מספקת הסבר חלקי לאי הצלחתו של שפאקוב בארץ הקודש. המסה עוסקת ברנסנס של הספורט היהודי כמטרה להגשמה עצמית, ובה מבדיל המחבר בין שני סוגי ספורט: אחד שלצורך בריאות הגוף והשני שלצורך התחרות.

החיבור העיוני "ספורט וחינוך גופני יהודיים" של איגנץ וייס שראה אור באלמנך היהודי-רומני של שנת 1939-1938

 

וייס מביא כדוגמה את שמשון הגיבור ואת דוד המלך כהוכחה לחשיבותם של הכושר הגופני והתחרות בחברה היהודית בעת העתיקה. הוא אף מפנה את תשומת לבו של הקורא למושג "יהדות השרירים", חזונו של מאקס נורדאו בעניין הצורך בהקמת מועדוני ספורט יהודיים, אותו הציג נורדאו במהלך נאומו בקונגרס היהודי השני ב-1898.

למרבה הפלא, כבר לפני תחילת האמנציפציה מנה ענף האגרוף נציגים יהודים רבים, אלא שהחברה היהודית בארץ ובעולם טרם נלהבה מענף ספורט זה או אחר ואף לא מהישגיהם של שפאקוב ועמיתיו.

וייס מודה במאמרו בכך שגם לאחר ארבעה עשורים טרם הגיעו חידושי הקונגרס בבאזל לתודעה הציבורית היהודית:

"לדאבוננו, כיום התעניינותה של החברה היהודית כלפי הספורט היהודי איננה ביחס ישיר עם שאיפותיהם של נציגי הספורט בחינוך הגופני."

וייס מסכם "הנוער הספורטאי הוא ההתחייבות לעתיד היהודי…" ומסיים "אך ורק הנוער המאומן בספורט, שהוכן לכך במסירות יוכל להנהיג את היהדות אל הרוגע הכה נחשק והראוי לו. המצעד אל עתיד יהודי שמח ושקט יותר – עד כמה שהדבר נשמע פרדוקסלי – הוא דרך הספורט."

האלמנך היהודי לשנת 5699 (1938-1939) הכולל בתוכו כתשעה עשר מאמרים ומסות של מחברים והוגי דעות יהודים בשפות רומנית, הונגרית וגרמנית

 

כתבה על הספורטאיות של "כח וינה" פריצי לוי והדי ביננפלד

כתבה על הספורטאי של "כח וינה" אלפרד קניג וזהותו המסתורית כעלי פריט גרן

הספרים העבריים הכי "הכי" בספרייה

אוסף הספרים המודפסים ​העצום והמגוון בעברית שבספרייה הלאומית איפשר לנו לצלול לפרויקט אדיר. חיפשנו ומצאנו את הספרים הכי "הכי" שנמצאים בספרייה: הספרים הכי ארוכים, הספרים הכי עתיקים, הספרים הכי גדולים או קטנים וספרים בעוד שלל קטגוריות יצירתיות. אנחנו מזמינים אתכם למסע מיוחד במינו בין מדפי הספרייה.

חברי קיבוץ בית-אלפא יואל שבת עוסק במלאכה שלמד בספרייה הלאומית - כריכת ספרים. התמונה לקוחה מתוך אוסף ביתמונה השמור בספרייה הלאומית

הכי עתיק

הספר הראשון שהודפס בהדפסה המונית הוא תנ"ך גוטנברג בלטינית. הדפסתו החלה באמצע המאה ה-15, וההערכה היא שהודפסו אז כ-180 עותקים ממנו. התנ"ך הוא גם הספר שהודפס הכי הרבה פעמים, כמו גם הספר שזכה למספר התרגומים הגבוה ביותר.

 

 

הספרים הראשונים שנדפסו בעברית נקראים "דפוסי ערש" (או עריסה) ומוכרים גם בשמם הלטיני: אינקונבולות, והם ראו אור באיטליה החל בשנות ה-70 של המאה ה-15. לא כולם מתוארכים, אך נראה ש"פרושי התורה של הרמב'ן" הוא אחד הראשונים אם לא הראשון שבהם:

 

 

ובארץ ישראל? תעשיית הדפוס הושקה בארץ כבר בשנת 1578, ובתקופה זו הודפס בה "ספר לקח טוב" – אחד הראשונים שראו אור בארצנו.

 

 

 

הכי ארוך

כצפוי, התנ"ך זכה – ועודנו זוכה – לגרסאות דפוס שונות ומיוחדות, וכך יצא שהספר בעל מספר העמודים הרב ביותר (יחיד, ללא כרכים) הוא תנ"ך מתורגם לאנגלית, שהודפס בשנת 1969 ע"י הוצאת הספרים התל אביבית "סיני" וכולל 1,884 עמודים.

הוצאת סיני היא אחת הוותיקות שבהוצאות הספרים היהודיות. היא נוסדה בשנת 1853 בפטרסבורג, ועד שהגיעה לישראל, היא עברה גם בווינה ובבודפשט.

חנות ההוצאה ממשיכה לפעול גם כיום מרחוב רמב"ם שבתל אביב.

 

הכי קטן

אחד הספרים בעל הממדים הקטנים ביותר הוא תנ"ך שגודלו 2×3 ס"מ, וככל הנראה יועד להוות מעין תליון לשרשרת:

 

 

הספר (במרכז) נמצא בתוך קופסת מתכת קטנה (מימין) בה קבועה זכוכית מגדלת, והוא הודפס והוצא לאור בוורשה ע"י הממציא מנחם מ. שאלטץ בשנת 1896.

מאוחר יותר, התפתחותה של אומת הסטארט-אפ שלנו הביאה להדפסה של ננו-תנ"כים, שכבשו את ספר השיאים של גינס.

 

הכי גדול

לאתר את הספר הגדול ביותר בעברית היה קשה יותר. מצאנו כמה מועמדים מכובדים במחסני הספרייה: "מפת הנדסת קרקע של איזור נמל אשדוד" שפורסם בשנת 1966, שנה לאחר פתיחת הנמל, ו"האטלס הענק שלי", ספר אטלס לילדים (כ-60 ס"מ!) שראה אור באנגלית בשנת 1993, ויצא בעברית, מאויר ומנוקד, ב-1999:

 

 

הרומן הכי ישן

בשנת 1853, חמש שנים לפני לידתו של אליעזר בן-יהודה, הוציא לאור אברהם מאפו את הרומן הראשון בעברית: "אהבת ציון".

 

 

מאפו השתמש בכתיבתו רק במילים מהמקורות, בעיקר כי פשוט לא היו בנמצא מילים אחרות, שכן מחייה השפה העברית טרם נולד. למאפו לקח 23 שנים לכתוב את הרומן (הוא התחיל במלאכה ב-1830), וכשיצא, עורר גל של התעוררות לאומית בקרב יהודי הגולה, שנים רבות לפני הקמת התנועה הציונית.

אתם מוזמנים לקרוא את הרומן "אהבת ציון" בפרויקט בן יהודה.

 

ספר הילדים הכי מוקדם

​ספר הילדים ההומוריסטי הראשון שנמצא בספרייה הוא "שעשועים לילדי בתי הספר" מסוף המאה ה-19.

 

 

את הספר כתבו שלושה מורים, שדרך אמרות, משלים וסיפורים שונים, קיוו להטמיע בילדים את השימוש בלשון העברית. שווה קריאה!

 

השם הכי קצר

הספר הראשון בקטלוג הספרייה יצא בשנת 2010, נכתב ע"י ענבל מינין, והוא נקרא "א", מה שמעניק לו גם את תואר הספר בעל השם הקצר ביותר.

לא מדובר ב"עוד ספר"; לטענת הסופרת מינין, הספר עבר ברובו בתקשור, ומתאר בפרטי פרטים את התהליכים שמתקיימים אחרי המוות!

 

הכי ראשונים והכי אחרונים בקטלוג

אחרי "א", שממש פותח את הקטלוג, נמצא גם הספר "7" של אסף בר.

 

 

 

כנראה שיש חיבור חזק בין ספרים עם כותרת קצרה ומיסטיקה, כי כמו הספר "א", גם "7" הוא סיפור שעוסק בעולם שמעבר, ובחיפושים אחר "האני האמיתי".

הספר שאלפביתית מגיע אחריו הוא ספר שירים קטן יחסית, שנקרא "א אב אבר אברם אברהם", ונכתב על ידי מחבר בשם אברהם שיין. מכיוון שגילינו שהספרים הראשונים בקטלוג נוטים להיות בעלי אלמנטים על-טבעיים, אז נוסיף ונספר שאותו אברהם שיין מכנה עצמו בשם העט "בן עב"מ שיין":

 

 

והספרים האחרונים בקטלוג?
אחרי שסיימתם לקרוא את כל הספרים בקטלוג, בהחלט אפשר להגיד "תתחדשו!", ואכן, שני האחרונים הם סיפור הילדים העתיק "תתחדש" של דוד פרישמן (סיפור נחמד מאוד, מוזמנים לקרוא אותו כאן), ו"תתחדש: ספורים לילדים" של הסופר והמשורר לוין קיפניס:

 

 

* על אף הבדיקות שערכנו, חשוב לציין כי מאגרי הנתונים איתם עבדנו אינם מסודרים בצורה המאפשרת שליפה נוחה של חלק מהנתונים. ראו את הכתבה הזו כמבחר מגוון ומיוחד מאוספי הספרייה הלאומית, ולא כספר הרשמי של גינס! אם נפלו טעויות, אנא כתבו לנו ונשמח לעדכן.

תחקיר: אייל שלו

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!