כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

כך פתרתי את תעלומת המערה החשמלית של חבורת חסמבה

בלש התרבות אלי אשד חושף את האמת הטראגית שמאחורי המערה של ירון זהבי והחברים.

אלי אשד | 25.06.17 | 4 דק' |
Share

זה הזמן לשאול וגם לפתור את השאלה הנצחית: האם הייתה מערה חשמלית?

התשובה היא חיובית.

 

איפה נמצאת המערה החשמלית?

"ליד בית הקברות המוסלמי, בצפון תל אביב, ישנה מערה חבויה בין סלעים, הצופה פני הים התיכון. טייל, המהלך בגבעות אלו, אינו יודע כלל, כי מתחתיו, למרגלות הגבעות, רוחשים חיים וחבורת "סוד מוחלט בהחלט" שמה משכנה בכוכים נסתרים אלו…
…מערה זו, אפילו במשקפת הטובה ביותר, לא תוכל לגלותה.

מדוע?

ירון זהבי הוא בנו של המסגר שמעון זהבי, והאב התקין לסלע הסוגר על פי המערה צירים ומנופים, ומבחוץ יש רק שלושה כפתורים חשמליים קטנים ומפתח בעל שבע ספרות 5897631. כדי לפתוח ולהזיז את הסלע יש ללמוד את כל התורה כולה…."

(הפתיחה ל"חסמבה" או "חבורת סוד מוחלט בהחלט" מאת יגאל מוסינזון)

 

 

אחת הדמויות המפורסמות בסדרת "חסמבה" של יגאל מוסינזון אינה דמות אנושית. מדובר במקום המפגש הקבוע של החבורה: המפקדה של חבורת סוד מוחלט בהחלט, המערה החשמלית המלאה בהמצאות ומכשירים משוכללים שונים.

לפי ספריו של מוסינזון, המערה החשמלית ממוקמת ליד בית הקברות המוסלמי בצפון תל-אביב והיא הייתה בשימוש ארגון ההגנה. מוסינזון נמנע לציין את המיקום המדויק של אותה מערה. כל מה שאנו יודעים זה שהיא נמצאת כאמור באזור גן העצמאות ליד בית הקברות הערבי ממש ליד חוף "מציצים" ושכיום בית המלון הילטון נמצא מעליה.

לאורך השנים היו ילדים רבים שניסו לאתר איפה נמצאת אותה מערה. גם אני ביניהם. אני זוכר היטב כיצד נדדתי כמה פעמים בחוף תל אביב בחיפוש אחרי המערה אי אז בשנות ה-70. אבל מעולם לא מצאתי אותה. לבסוף הגעתי למסקנה המזעזעת: המערה החשמלית אולי איננה קיימת.

 

מי אתה מקס קלינהוף?

מקס קלינהוף היה אדם מתבודד שנמלט מאוסטריה בשנות ה-30 עם עליית הנאצים לשלטון. הוא הגיע לחוף ים תל אביב ושם חי במשך כעשור מסוף שנות ה-30. העובדה שהיה מתבודד החי במערה הפכו אותו לדמות מוכרת ואהובה על ילדי האזור, והפך לאגדה מהלכת כבר בחייו.

 

 מקס קלינהוף על חוף ים תל אביב במערה החשמלית שלו. סוף שנות ה-40. צילם הצייר אברהם חזק. (תודה לעמוס אריכא ולראובן חזק על הצילום).

 

 

בעזרת חתיכות פחים וברזלים חלודים שמצא בשפת הים, סמוך לקצהו של גב הכורכר הצפוני, חפר קלינהוף בשנות ה-30 את מערתו. ניתן היה לרדת אליה במדרגות חצובות בסלע (כשבע מדרגות), ובסך הכל מדובר בחדר אחד שגודלו היה כשלושה על שלושה מטרים בלבד. בצד אחד הייתה חפורה לשון גבוהה של כשבעים או שמונים ס"מ ששימשה לו מיטה ובהמשכה פינת הבישול שלו, שמעל לפתיליה שלו חצב ארובה דרך התקרה שנוצרה לפליטת העשן.

המערה שאותה בנה קלינהוף במו ידיו נמצאה במיקום המדויק שאותו מתאר יגאל מוסינזון ליד בית הקברות המוסלמי, בחוף שכיום נקרא חוף "מציצים". המערה הייתה אכן לא מערה רגילה כלל וכלל, אלא מערה חשמלית. קלינהוף התקין בה תחנת חשמל, וייתכן שהיה מהראשונים בארץ שהקימו לעצמם תחנת חשמל פרטית.

 

 

מקס קלינהרוף מצייר את דירתו המסתורית בשנת 1958

 

הסופר עמוס אריכא שהכיר היטב את מקס קלינהוף בילדותו (כמו כל ילד שביקר אז בחוף תל אביב) נזכר בקלינהוף כאדם יוצר שלדעתו היה כמעט גאון. בעוד שבבתים רגילים היו הפסקות חשמל תדירות, המערה של קלינהוף הייתה מוארת בקביעות: אצל קלינהוף במערה מעולם לא היו הפסקות חשמל מאחר שהחשמל שלו בא מהרוחות בים שמעולם לא פסקו.

קלינהוף גם מופיע בקובץ שיריו של המשורר הצפון תל-אביבי יהורם בן מאיר "פיצ'י" "מקס מתהלך על המים" ( 2005).

ובשיר אחר הוא כותב:

המערה עתיקה של מקס הקדמון
מקס הדמון בצוק הכורכר
היא רחמה של תבל.

מקס קלינהוף, הדייר האמיתי של המערה החשמלית, מופיע בספרים אלו כדמות כמעט מיתית לא פחות מאותם חסמבאים שהשתכנו גם הם במערה חשמלית.

 

היכן בדיוק הייתה המערה החשמלית?

הסופר עמוס אריכא סיפר שמערתו של קלינהוף הייתה במדרון הכורכר מגן העצמאות לכיוון הים, באזור שמתחת לאנדרטה לזכר הטייסים שנפלו במלחמת העצמאות באזור שאותה בנה בנימין תמוז.

מעבר לגבול הצפוני של גן העצמאות, מתחיל המצוק המפורסם של תל-אביב לאבד מגובהו עד נקודת אפס בו הוא נמוג בחול הים, במרחק של כמה עשרות מטרים מהגבול הדרומי של נמל תל-אביב. בנקודת השתפלות הגב ממשטחו העליון של המצוק נמצאה המערה החשמלית של מקס קלינהוף.

במרחק שבין ארבעים לחמישים מטרים דרומה מנקודת מגוריו של קלינהוף, נמצאו לפחות עוד שתי מערות קטנות, ממש מתחת לשטח גן העצמאות, מוסתרות היטב בצמחיית הצוקים ואי-אפשר היה לראותן מתחומו של הגן עצמו. מערות אלו קטנות בהרבה ממערתו של קלינהוף והן היו מוכרות היטב לאלה המכונים "הקבועים" של החוף. מעליהן נמצא השביל דרכו ניתן היה להגיע לבית הקברות המוסלמי שנמצא במרחק של כ-150 מטרים משם.

 

חזית מלון הילטון עם חומת בית הקברות המוסלמי (צילום: מיכאל יעקובסון)

הסופר המנוח יורם קניוק זכר גם הוא היטב את המערה בחוף מציצים: הוא סיפר שהייתה מערה בערך ליד המקום שבו נמצאת היום האנדרטה של בנימין תמוז ליד גן העצמאות. "אני זוכר שהיינו נכנסים לשם תמיד לפני מלחמת העולם השנייה", הוא סיפר. "היינו קוראים לה 'המערה' כי היא הייתה היחידה בסביבה. מתחתיה היה ברכה טבעית שבה היינו שוחים". קניוק זכר שהוא וחבריו היו יושבים שם עשרה ילדים עושים מדורות ומכינים עצמנו למלחמה. "כאשר הגנראל הנאצי רומל התקרב לארץ היינו מביאים לשם מקלות עבור המלחמה העתידה". קניוק הוסיף שמוסינזון גר באזור וביקר בחוף תל אביב לעתים מזומנות בשנות ה-40, אז סביר להניח שהוא ידע עליה. כולם ידעו עליה.

"הייתה לא רק מערה אחת באזור החוף אלא כמה מערות", הוסיף אריכא. "לפחות שלוש או ארבע מערות באזור גן העצמאות.  אחת הייתה אחת גדולה במיוחד. במערות שאני ישבתי בהן יכלו לשבת אפילו עשרה ילדים. ואני זוכר שהן היו קיימות עוד ב-1950 כאשר ביקרתי בהן בפעם האחרונה כדי להיזכר בילדותי ומאז כנראה הן הפסיקו להתקיים. אחת מאותן מערות, הייתה את המערה החשמלית של מקס. את המערות תיארתי מאז בספרים שונים שלי כמו: 'הטיסה לירח' בספר ישו הנערה הסזאנית ובספר 'אביב שחור'."

 

 

מה עלה בסופה של המערה החשמלית?

עמוס אריכא סיפר שהמערה החשמלית של מקס קלינהוף התקיימה מסוף שנות ה-30 עד שהקימו את מלון שרתון הראשון בסביבה בראשית שנות ה-50 ורצו להרחיק את כל התושבים שגרו בצריפונים על מורד גב המצוק ואפילו שילמו להם כספים בתמורה לפינוים.

את מקס קלינהוף הם רצו לסלק גם כן ועבורו נמצא פתרון מיוחד. את קלינהוף סילקו חבורת בריונים בתשלום שנשכרו כדי להרחיקו. הם התגרו בדייר המערה החשמלית. רק אחרי שנים רבות גילה אריכא מה קרה: מקס קלינהוף הוכרז כלא שפוי והוא נשלח לבית החולים לחולי רוח אברבנאל בבת ים. שם בילה יוצר המערה החשמלית את שארית חייו כשהוא בונה ערים דמיוניות בחול עם גשרים ודרכים.

נראה שכל המערות שהיו קיימות באיזור חוף מציצים כאשר החל מוסינזון לכתוב את סיפור חסמבה הראשון ב-1949. כשנתיים אחר כך הן נהרסו בעת הבנייה של גן העצמאות ומלון "שרתון" לידו. וזאת הסיבה מדוע אף אחד מאותם אלפי ילדים שחיפשו אחרי שנת 1951 ובהם כותב שורות אלו את המערה החשמלית לא מצאו אותה. הדחפורים הרסו את המערה החשמלית ואת תחנת החשמל שבתוכה.

מוסינזון עצמו ציין בחסמבה מספר 17, בה הציג את הדור השני שלה חסמבאים, שהמערה החשמלית נמצאת מתחת ליסודות מלון הילטון ולכן אי אפשר למוצאה. מאוחר יותר הפכה המערה למיתית לגמרי כאילו לא הייתה קיימת מעולם.

המסקנה

הייתה מערה חשמלית באיזור בשנת 1949 כאשר כתב מוסינזון את סיפור חסמבה הראשון. אבל היא נעלמה כאילו לא הייתה.

ובכל זאת אלפי אנשים שקראו את סיפורי חסמבה זוכרים את המערה החשמלית. אני בינם.

אולי הגיע הזמן שיקום איזה יזם ויבנה אותה מחדש כאתר תיירות?

 

פורסם במקור ב"מולטי יקום של אלי אשד"

 

מוזמנים לבקר בפרויקט המיוחד שלנו "כך התחלנו": תחילת דרכם של גדולי הסופרים, המשוררים וגיבורי הילדות שלנו

 

אלי אשד

"בלש תרבות" חוקר תרבות פופולרית עברית ועולמית. עורך מגזין התרבות העברית המוביל ברשת "יקום תרבות" (www.yekum.org). פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג: הסיפור של הספרות הפופולרית העברית" (בבל, 2002) ו"הגולם: סיפורו של קומיקס ישראלי" (יחד עם אורי פינק. מודן, 2003). כותב דוקטורט על תרבות הקומיקס העברי.
לכתבות נוספות של אלי אשד >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו