ג'ו עמר ויצחק בן צבי שרים "מעוז צור"

מה עושה שירת פיוט אשכנזי בהדלקת נרות בסגנון יהדות מרוקו?

מאת: ד"ר עמליה קדם

באוסף המוזיקה של הספרייה הלאומית שמורות הקלטות שידור של קול ישראל מן השנים הראשונות למדינה. קול ישראל, התחנה היחידה של אותם הימים, שימשה כלי להפצת ידע וגם להנחלת שפה, מסורת ותרבות. האזנה להקלטות משנות החמישים של המאה העשרים חושפת דקויות של יחסים בין קבוצות חברתיות ומאירה מאמצים מכוונים שנעשו לבניית חברה ישראלית חדשה בארץ.

פריט מעניין אחד מן האוסף הזה הוא תקליט שידור שעליו נרשם בכתב יד "הדלקת נרות ומעוז צור, הוקלט בבית הנשיא 1957" (ההעתקה על התקליט נעשתה בינואר 1958).

המבצעים הם הזמר ג'ו עמר ומקהלת "שיר מזמור" בניצוח יוסף בן ישראל. את הזמרים מלווים אקורדיון, תוף וכלי פריטה שנשמע כמנדולינה או עוּד. כלי זה פותח את ההקלטה באלתור חופשי ואז נכנס קולו הבהיר והמוכר של ג'ו עמר ושר בסלסול ארוך את שתי הברכות "להדליק נר חנוכה" ו"שעשה נסים לאבותינו". בתום שתי הברכות עונה המקהלה יחדיו "אמן" ופוצחת בשירת "הנרות הללו". את ההקלטה מסיימת שירת "מעוז צור" בלחנו הידוע ביותר בארץ.

על התקליט מצוין רק "נעימה מזרחית – עבוד, בן ישראל" ללא מידע נוסף על מקור המנגינות. עם זאת, מן המידע הרשום על המדבקה העגולה שעל התקליט ומן ההקלטה עצמה אפשר ללמוד לא מעט. ראשית, סגנון שירתו של ג'ו עמר, שעלה ממרוקו רק שנה או שנתיים קודם לכן, הוא טיפוסי לשירה האנדלוסית. עשיר, מסולסל, מלודי ורך. אפשר שליוסף בן ישראל הייתה יד בעיבוד. אחרי הכל, רק שנים אחדות קודם לכן הוא הקים בקול ישראל את המדור לפולקלור ומוסיקה מזרחית ופעל נמרצות לקידום מוזיקאים מזרחיים צעירים – ביניהם הזמר הצעיר ג'ו עמר. אך נוסח הברכות בבסיסו מתאים למסורת השירה המרוקאית וכנראה היה הנוסח המוכר לעמר מהבית.

את מנגינת השיר "הנרות הללו" לא מצאנו עד כה במקורות מוקדמים יותר, אבל הוא מופיע בהקלטות מאוחרות יותר של ג'ו עמר בקול ישראל, וכן בתקליט שהוציא ב-1960 בשם "פרקי חזנות מזרחיים". כלומר, כנראה שזהו לחן שעמר הביא איתו ממרוקו או הלחין בעצמו.

מיד אחרי סיום השיר הזה, שרה המקהלה את הפיוט המקובל "מעוז צור" בלחנו המפורסם והמוכר ביותר בארץ, ובהאזנה זהירה ניתן לשמוע גם את ג'ו עמר משתתף, אם כי בשירה בקול נמוך ולא בולט.

לכאורה, אין שום דבר משונה. מה מוכר ומקובל וצפוי יותר מלסיים הדלקת נרות ממלכתית בשירת מעוז צור בלחן הידוע? זאת ועוד, שיטוט קל בין הקלטות קול ישראל שבספרייה מעלה שקיימות לא מעט הקלטות כאלה, באותה תקופה וגם מאוחר יותר, עם חזנים וזמרים אחרים כמו יגאל בן חיים או אורי שבח, שבהן שרים הדלקת נרות בסגנון ספרדי או מזרחי עם מקהלה ואף תזמורת ומסיימים ב"מעוז צור".

אלא שהפיוט "מעוז צור", הוא פיוט אשכנזי! מקורו באשכנז, כלומר גרמניה וסביבתה. מילותיו, המתוארכות לתקופת מסעי הצלב (המחצית השנייה של המאה ה-12, ככל הנראה) מתארות פרקים בתולדות העם היהודי, מיציאת מצרים, עבור בגלות בבל ועד ימי החשמונאים ומביעות תפילה ותקווה לגאולה ולהשבת בית המקדש על כנו. צורת הפיוט – הבתים, השורות והחריזה – מעידה על שילוב של יסודות פייטניים אשכנזיים וספרדיים, כתוצאה מן ההשפעה של שירת ספרד באותה תקופה על הפיוט האשכנזי. על אופן כתיבת הפיוט ותארוכו אפשר לקרוא במאמרו של אברהם פרנקל "הזמר על הצלת וורמייזא וזמן חיבורו של מעוז צור" (המעיין, טבת תשע"ד, עמ' 9 – 21).

פיוטים רבים נכתבו בימי הביניים אך ברוב המקרים איננו יודעים באיזה לחן שרו אותם. לעתים ניתן לשחזר לחן שיש לו גרסאות רבות, על סמך תפוצתו בקהילות שונות שיצאו מאותה מסורת והמשיכו אותה. במקרה של "מעוז צור" נעשו מחקרים משווים שאיתרו את מקור הלחן במנגינות עממיות או דתיות מגרמניה ובוהמיה של המאה ה-16, אולי אפילו ה-15. יש טוענים שתחילת הלחן לקוחה ממזמור מהכנסייה הלותרנית, והמשכו משני שירים עממיים. ניתן לקרוא על כך ביתר פירוט במאמרו של חנוך אבנארי "נעימת "מעוז צור" – חידושים בתולדותיה" (כתב העת תצליל מס' 7, תשכ"ז) וגם בבלוג של דוד אסף גלגולו של ניגון: מה למרטין לותר ול'מעוז צור' ("עונג שבת" 29 בנובמבר 2013).

זאת ועוד. בכתביהם של חזנים אשכנזים מן המאה ה-19 אנו מוצאים עדויות מובהקות לכך שהיה מקובל לשלב את מנגינת מעוז צור בתוך התפילה בימי החנוכה: במלים "הודו לה' כי טוב" או "אנא ה' הושיעה נא" בתוך תפילת ההלל הנאמרת בכל יום מימי החג, בברכת כהנים, בפיוט לכה דודי בשבת חנוכה, ועוד ועוד. הנה לדוגמה קטע מן הספר "שירי בית ה'" של החזן הירש ויינטראוב מלייפציג, 1859:

הליטורגיה האשכנזית משופעת במנגינות שהן ייחודיות לתאריכים, לתקופות ולאירועים בלוח השנה העברי. מנגינות ייחודיות אלה מתפקדות כמסמנים מובהקים, והשימוש בהן בתפילה מסמן לקהילה שהחודש, החג או האירוע קרבים ובאים או כבר הגיעו. חוקר המוזיקה היהודית, א"צ אידלסון כותב בספרו מ-1929 על לחנים של פיוטים "עונתיים" כאלה, ששימשו למשל לשירת "לכה דודי" בשבתות לפני תשעה באב (לחן "אלי ציון"), פסח (לחן "אדיר הוא") או חנוכה (לחן "מעוז צור" – זה המוכר לנו עד היום).

כעת, משביססנו את מקורו וזהותו האשכנזיים של הפיוט מעוז צור, עלינו לחזור אל ג'ו עמר והמקהלה המזרחית "מזמור שיר" ולשאול – מה עושה פיוט אשכנזי כל כך בביצוע של זמר ומקהלה מזרחיים? האם העובדה שמדובר בהדלקת נרות בבית הנשיא – יצחק בן צבי, שהיה ידוע כחוקר יהדות המזרח – השפיעה על הבחירה לשלב מסורות ספרדיות ואשכנזיות? ואולי בכלל הלחן הזה היה מוכר ליהודי צפון אפריקה דרך בתי הספר של אליאנס, שמוריהם באו מאירופה, או שליחים לבתי כנסת או לתנועות נוער? זהו נושא מרתק שראוי למאמר נפרד.

אפשר גם שהלחן הזה הוא בפשטות מוצלח מאוד, פשוט וקליט ועובדה היא שעל אף שקיימים לו לחנים אחרים (אפילו לג'ו עמר בתקליטו המסחרי יש לחן אחר, שהלחין יוסף בן ישראל) לא קמו לו עד היום מתחרים שאיימו על בכורתו ובלעדיותו.

מה שבוודאי ידוע לנו הוא, שבמהלך תקופת היישוב וגם לאחר קום המדינה, הייתה מגמה להפיץ ניגונים, ישנים וחדשים, שיוכלו לשמש במוסדות החינוך ובתנועות הנוער ולהנחיל אותם באופן פעיל לציבור. יש מקום לשער ששירת "מעוז צור" בניגון האשכנזי המוכר, בהדלקת נרות ייצוגית בבית הנשיא בירושלים, ששודרה לציבור בישראל ברשת הרדיו היחידה – קול ישראל – השפיעה על תפוצתו של הלחן הזה בקרב תושבי המדינה הקטנה והמתפתחת והייתה שלב חשוב בהפיכתו מ"אשכנזי" ל"ישראלי".

מכפר קטן ברוסיה לחווה חלוצית בגליל: סיפורה של משפחת דוברובין

יואב דוברובין, חקלאי מרוסיה, עלה עם משפחתו לארץ-ישראל בתחילת המאה ה-20 | משפחת דוברובין הייתה חלק מגרי-הצדק, קבוצת משפחות רוסיות שהמירו את דתן ליהדות ועברו לארץ כדי לחיות חיי חקלאים יהודיים | שמונים שנים אחרי, הפכה אחוזת המשפחה למוזיאון ומרכז מבקרים המנציח את חיי החלוצים שחיו באזור

בואו לבקר באחוזת דוברובין בחג החנוכה במסגרת "שבוע המורשת בישראל 2021"

לקראת סוף המאה ה-19 התגלה בכפר קטן בסמוך לעיר הרוסית סרטוב מחזה יוצא דופן: גדוד של קוזאקים, שהתכוון לפשוט על הכפר ולתקוף כמה משפחות של "מתייהדים" רוסיים, עוצר את דהירתו הפרועה. מנגד הלכו תושבי הכפר, שכונו " סוּבּוֹטניקים", ובראשם אדם מבוגר, לבן זקן, ובידו ספר תורה גדול. אחריו הלכו בני ביתו ושכניו, וכולם יחדיו מזמרים בחרדת-קודש מזמורי תהילים. הקוזאקים, שנחשבו לנועזים ביותר מבין החיילים הרוסיים, עמדו ובהו בהם, קפואים, במקום לתקוף. לבסוף קרא המפקד בקול גדול "שק נזד" (רוסית: לסגת), והגדוד פנה עורף ודהר משם, מותיר את היהודים ללא פגע.

סיפור זה סופר ודובר ברוסיה שנים רבות, כיצד קבוצת איכרים רוסיים שהחליטו להמיר דתם ליהדות, הצליחו לחמוק מתקיפה של גדוד קוזאקים בזכות אלוהי ישראל ששמר עליהם. אותה משפחה שהובילה את התהלוכה, היא משפחת דוברובין, הגיעה בשנת 1909 ליסוד-המעלה בעמק החולה, ובראשה אב המשפחה, יואב דוברובין (לשעבר אנדריי). חמורי סבר ורציניים הגיעו הדוברובינים לאדמות שרכשו בסמוך למושבה, ויחד איתם הביאו ציוד חקלאי, ידע בהקמת משק ובעבודה חקלאית לסוגיה, וספר תורה אחד, אותו ספר שהחזיק בידיו יואב בתהלוכה מאגדת הקוזאקים. הספר נמצא עד היום בבית הכנסת ביסוד המעלה. בין אם האגדה נכונה ובין אם לא, היא הפכה לחלק מהפולקלור שליווה את הגעת משפחות הרוסים היהודים לישראל.

יואב ורחל דוברובין. התמונה באדיבות משפחת אורני

משפחת דוברובין הייתה אחת הדוגמאות הבולטות לעלייתם של גרי הצדק הרוסים (שכונו בטעות "סובוטניקים") למושבות הגליל בארץ-ישראל. גרי הצדק היו למעשה חלק מתוך קבוצה מגוונת של איכרים רוסים-נוצריים, שעברו תהליך של התקרבות ליהדות והחלו לקיים מנהגים יהודיים שונים, וכונו בשם עממי "סובוטניקים". מקור המילה ברוסית: "סובוטה", שמשמעה "שבת", והכינוי הוצמד לקבוצות של נוצרים שהחלו בשמירת מצוות שונות, בראשן שמירת שבת. רוב משפחות גרי-הצדק שעלו לארץ עברו תהליך "הפוך" של גיור: קודם כל החלו לשמור מצוות יהודיות ולקיים מנהגים שונים, ורק לאחר תקופה בה אימצו לעצמם אורח חיים יהודי בקנה מידה זה או אחר, עברו גיור "כהלכה".

סובוטניקים? לא, גרי צדק

משפחת דוברובין הייתה אחת המשפחות המייצגות והבולטות בין משפחות גרי-הצדק שעלו לארץ. יואב אורני, נינו של יואב דוברובין (שנקרא על שמו), מספר שהעלייה לארץ-ישראל נעשתה מסיבות דתיות גרידא, במקביל למפעל הציוני ושליחיו שעסקו בקידום העלייה לארץ ישראל באותן שנים. יואב דוברובין עבר גיור כהלכתו עוד לפני שעלה לארץ, והוא ומשפחתו חיו כיהודים בשנותיהם האחרונות ברוסיה. תהליך ההמרה ליהדות היה מורכב עבור כל הצדדים באותה תקופה: מצד אחד, הבחירה של רוסי נוצרי להמיר דתו לזו של היהודים הנרדפים הייתה החלטה לא פשוטה ואמיצה. מהצד השני, עמדו היהודים וחששו שמא יראו אותם השלטונות הנוצריים כמגיירי רוסים, ועלולים להגיב בפוגרום והגבלות קשות. הייתה זו אחת הסיבות שהסובוטניקים לסוגיהם, כולל גרי-הצדק כמשפחת דוברובין, החלו לקיים מצוות עוד בטרם עברו גיור.

"יצחק, בנו השני של יואב דוברובין, גויס לצבא הצאר. היה חשש כבד שיצחק לא יוכל לשמור כשרות בצבא. זה היה הקש האחרון מבחינת יואב דוברובין, שהחליט לעלות לארץ ישראל עם כל משפחתו כדי לחיות חיים יהודיים", מספר הנין יואב אורני. אורני מספר כיצד הגיע יואב דוברובין לקסרקטין בו שירת בנו, שיחד את המפקד, ולקח איתו את בנו על-מנת להמשיך יחד לארץ-ישראל. "בדרך לארץ פגשו הדוברובינים כמה יהודים שניסו לעלות לארץ וחזרו, והם הזהירו מפני התנאים הקשים בארץ. בתגובה אמר יואב לבני משפחתו, "עזבו את היהודים האלה, אנחנו נעלה לארץ ישראל ושם יהיה ביתנו". הם היו חקלאים מנוסים ואמידים, שעלו לארץ כדי להמשיך באורח חייהם היהודי בכל מחיר.

יואב דוברובין בביקור ברוסיה לאחר שעלה לארץ, 1910. ניתן לראות שדוברובין חובש כובע "פז" עות'מאני כמיטב האופנה הישראלית באותן שנים. אוספי ביתמונה, הספרייה הלאומית

חקלאים קשוחים בדרכם לארץ-ישראל

סיפור העלייה של משפחת דוברובין מאפיין את הגישה עמה הגיעו בני המשפחה לארץ ישראל: הם לא הגיעו לחפש נוחות ופינוק, אלא לבנות לעצמם בית בטוח, ודבר לא יסיט אותם ממטרתם. באותה תקופה, ימי העלייה הראשונה, התקשו העולים והחלוצים הציוניים להתמודד עם התנאים הקשים בארץ ועם דרישות החיים החקלאיים, כמו גם עם התחרות וההתנגשויות עם הערבים המקומיים. "רובם אינם מסוגלים להיות איכרים פשוטים, לעבוד עבודה קשה ולהסתפק במועט", כתב בזמנו אחד העם על אנשי העלייה הראשונה. גם משה לייב ליליינבלום החזיק בדעות דומות, והצביע על בעיה נוספת: אנשי העלייה הראשונה לא החזיקו במספיק ידע במלאכות הנדרשות לחיי חקלאי – חרישה, זריעה ועבודות אדמה שונות. לתוך הפער הזה נכנסו גרי הצדק שעלו לארץ מרוסיה, וגם אם לא הגיעו למען המפעל הציוני, הפכה נוכחותם למבורכת עבור חקלאי ארץ-ישראל. בתחילה גם נתקלו בהרמת גבה ואף התנשאות מצד היהודים השורשיים, שהתקשו להתמודד עם הנוצרים-לשעבר שהמירו את דתם. גרי-הצדק התפללו במקרים מסוימים ברוסית לצד העברית, והביאו עמם כמה מנהגים שהתייחדו מול המסורות בארץ; אולם עם השנים גם הבדל זה היטשטש או התקבל.

אחוזת דוברובין. קרדיט תמונה: Tomer hu

שנים ספורות לאחר שהגיע לארץ לראשונה, חזר יואב דוברובין לביקור-מולדת ברוסיה, וכשחזר הביא איתו ציוד חקלאי רב, שהצטרף לידע הגדול שלו בעבודות השדה. שלא כמו רוב אנשי העלייה הראשונה, היה דוברובין איכר ותיק, רגיל בעבודה קשה ובתנאי מחסור. בשנת 1909 ולאחר כמה שנים במושבות שונות בארץ-ישראל, רכש דוברובין שטח הסמוך ליסוד-המעלה (השטח הוצע לו בחינם אולם הוא סירב לקבלו כמתנה) ובו הקים את אחוזת דוברובין, אחת מהדוגמאות היפות והמייצגות למשק חקלאי ארצישראלי באותה התקופה ובכלל. האחוזה נבנתה בסגנון אירופאי ישן, כמו מצודה; מבניה מקיפים חצר פנימית ומחוברים ביניהם כמו חומה, כך שהחצר מוגנת מכל פלישה. בפנים הקימו בני דוברובין את אחד המשקים החקלאים המפוארים והמשגשגים ביותר בארץ ישראל דאז. שוורים, פרות, אווזים, סוסים ועופות חיו בבית דוברובין, בו גידלו גם תבואה וחיטה, עצי פרי וגידולים חקלאיים שונים. באחוזת דוברובין חיה המשפחה המורחבת, לצד עובדים שהצטרפו למשק וקיבלו גם הם מגורים בשטח.

תעודת הוקרה בה זכתה משפחת דוברובין מטעם המנדט הבריטי, על גידול גרגרי החומוס הגדולים ביותר בארץ. באדיבות משפחת אורני

הטרגדיה

יואב דוברובין עלה לארץ בהיותו אדם מבוגר, מעל גיל 70, וזכה במידה רבה להגשים את חלומו. החווה שהקים הפכה למופת של משק מקומי וזכתה בפרסים מהשלטונות בארץ על הישגיה. דוברובין עצמו חי עד לגיל המופלג של 104 שנים, אולם משפחתו נפגעה קשות ממחלות שונות לאחר שעלתה לארץ ישראל והוא נאלץ לקבור רבים מצאצאיו. באותה תקופה, שלהי השלטון העות'מאני בארץ, התגוררו רוב המקומיים רחוק-רחוק מהאזורים מוכי המלריה. אולם המתיישבים הציוניים הקימו את יישוביהם בלית ברירה בתוך תחומי ההשפעה של המחלה, וכמוהם – גם גרי הצדק שהגיעו להתיישב בגליל. וכך, לצד קשיי קליטה אחרים כמו זרות לחברה היהודית-ישראלית המקומית ושורשים דתיים שונים, נאלצו גרי הצדק גם להיאבק על בריאותם.

מחלת המלריה, שהועברה על-ידי יתושי אנופלס שהתרבו בביצות הגליל, הכתה קשות במשפחת דוברובין. בסמוך לאחוזתם הייתה ביצה קטנה שחוקרי המלריה באזור כינו "ביצת דוברובין" וממנה הגיעו היתושים והמחלה לאחוזה. בתחילה נפל למשכב ומת בנו של יואב, יעקב, ואחריו נפטר גם בנו הבכור אברהם. גם שלושה מנכדיו של יואב דוברובין נקברו בעודם צעירים לאחר שחלו ומתו. דוברובין, שהתמודד ביד חזקה ובאומץ רב עם המחלה, לצד ניסיונות גניבה ופריצה לתוך אחוזתו, נאלץ לבסוף לוותר. בלית ברירה עזב את אחוזתו ועבר לגור בראש פינה, בעוד בנו יצחק נשאר לשמור על המשק. יואב דוברובין קיבל, יחד עם אשתו, חלקת אדמה והקים בה משק קטן נוסף, אולם גם שם הכתה בהם המלריה. טרגדיה גדולה זעזעה את המשפחה כשצעיר בניו של יואב, אפרים, חלה ומת. אחריו נפטרה גם כלתו של דוברובין ולבסוף גם אשתו, רחל. דוברובין עצמו נאסף אל אבותיו בשנת 1935, בגיל 104.

עזרא אורני, נינו של יואב דוברובין, ליד מצבתו של יואב דוברובין בראש פינה. על אמו של עזרא, בת שבע, נכתב השיר "רקפת" של לוין קיפניס. באדיבות משפחת אורני

אחרית דבר

משפחת דוברובין, כמו שאר משפחות גרי-הצדק שעלו לישראל בתחילת המאה ה-20, התמזגה לתוך החברה היהודית בארץ. יצחק דוברובין, בנו של יואב שנשאר בחווה אחרי עזיבת אביו, המשיך להתגורר בה עד שנות ה-60. בשנת 1968 עזב לבסוף את האחוזה והוריש חלקים ממנה לקרן הקיימת לישראל. לאחר כ-20 שנה הוקמה עמותה מיוחדת שעסקה בשחזור החווה המפוארת והחיים שהיו בה, והוקם באחוזה מוזיאון שמשחזר את אורח החיים, העבודה החקלאית וצורת ההתיישבות החלוצית של משפחת דוברובין. במסגרת פרויקט השחזור שוקמו מבני האחוזה, הבאר, הבוסתן, הריהוט והציוד החקלאי המקומיים, ושוכנו במקום חיות משק. כמו כן הפך המקום למרכז תיעוד ושימור עבור מושבת יסוד המעלה הסמוכה. מרכז המבקרים פתוח כבר משנת 1986, ונחשב לאחד מאתרי השימור המושקעים והמצליחים בארץ.

לוגו מוזיאון בית דוברובין, המראה את המבנה הייחודי של האחוזה

סוד כמוס: מה הסתתר מתחת לגבעת הקיבוצים?

בין המכבסה למאפייה, מתחת לאדמה ובלב קיבוץ, שכן מפעל חשאי עצום בשירות "ההגנה". בית חרושת לייצור תחמושת שפעל במשך כשלוש שנים, כמעט ללא הפסקה, מתחת לבית התינוקות ולגן הירק. זהו סיפורו של מכון איילון, שתוצרתו הכריעה את גורל הקמת מדינת ישראל

1

תמונה מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

בואו לבקר במכון איילון בחג החנוכה במסגרת "שבוע המורשת בישראל 2021"

מתחת לבתי הילדים, לגן הירק ולמכבסה, מתחת למבני המשק התמים למראה ב"גבעת הקיבוצים" בעבע והסתתר סוד גדול, שגילויו יכול היה להכריע את גורלה של מדינת ישראל.

מדי בוקר, בשעה 7:00, מיהרו 45 צעירות וצעירים, חברי המשק, למכבסה של היישוב, ובכך סיכנו את חייהם למען המדינה שבדרך. הם נעלמו בתוכה ולא שבו עד לשעת ארוחת הצהריים. למעשה, הם נבלעו בבטן האדמה, שם הסתתר בית חרושת לייצור נשק עבור "ההגנה", במסגרת הפרוייקט הסודי "מכון איילון". כן, כן, זה לא סיפור בדיוני – בתוך המכבסה התמימה למראה הסתתר פתח הכניסה לבית החרושת הגדול, שייצר נשק ללחימה בשלטון הבריטי ובטרור הערבי.

המשק כולו, שהוקם על גבעת הקיבוצים בסמוך לרחובות, שימש כמסווה למפעל הרועש ורוחש החיים, שהוקם מתחת לפני השטח בשנת 1945. רק לאחר קום המדינה נתגלה סוד קיומו. בשלוש שנות פעילותו יוצרו ב"מכון איילון כ- 2.25 מיליון כדורי 9 מ"מ שנועדו לתת המקלע "סטן", כולם מתחת לאפו המרחרח והחשדן של שלטון המנדט הבריטי. התחמושת שיוצרה במכון בסודיות ובהחבא, הייתה חיונית ביותר ללוחמים בשלב הראשון של מלחמת העצמאות.

1
מפת המשק. המפעל שכן מתחת לאדמה, בין המכבסה למאפייה. האם תצליחו למצוא אותן? מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

עבדו שם חברי ארבע קבוצות: עובדי תעש "ההגנה" שהיו מנהלי המכון והצוות הטכני-מקצועי האחראים על היצור; חברי קבוצת הצופים שביקשו להקים קיבוץ דייגים ביום מן הימים; חברי הכשרת "רגבים" מהפלמ"ח, וחלק מחברי גרעין "הבונים" שהקימו ברבות השנים את קיבוץ כפר הנשיא בגליל.

התעש, זרוע "ההגנה" שעסקה בייצור נשק, ייצרה באותו זמן כבר סוגים שונים של נשק, וביניהם את תת המקלע "סטן". אך בעיית המחסור בתחמושת נותרה צוואר בקבוק עד להקמת מכון איילון שמתחת לגבעת הקיבוצים. המפעל הוקם ביוזמתו של יוסף אבידר, בעזרת מכונות שהבריח מפולין יהודה ארזי, ובראשו עמד פסח איילון. הם אלו שהבינו שהדרך היחידה להפעיל בית חרושת בסדר גודל כזה היא הסוואתו מתחת לאדמה. הם חיפשו מקום לא רחוק מדי מתל אביב, וגבעת הקיבוצים התאימה בדיוק. המקום היה מבודד אך לא נידח, היה אפשר לחפור מתחתיה, וגם סיפור הכיסוי היה מתאים. במקום נערכו הכשרות לגרעיני התיישבות וכך היה אפשר לגייס את הקבוצה לעבודה במפעל.

כדי להסוות את הרעש שעלה מהמפעל בלב האדמה, היה צורך להפעיל את מכונת הכביסה ביישוב באופן רצוף, אבל כביסתם של החברים לא הספיקה, ולכן קיבלו אנשי הקיבוץ כביסה גם מאנשי רחובות, ומבית החולים ליולדות. כדי שלא יגיעו תושבים לגבעה, פעל שם בעצם שירות משלוחים, כמו במכבסה מודרנית, שהגיע למקום איסוף ברחובות. גם בתי מלאכה אחרים, כמו הנגריה וגן הירק, שימשו כהסוואה למתרחש מתחת לרגליהם של בני ובנות היישוב.

1
מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

כך ניהלו חברי הקיבוץ חיים כפולים, תחת סכנת הגילוי ולמען המדינה שבדרך. בתושיה וביצירתיות התמודדו עם בעיות ותקלות, וגם עם חששות מהנזק שייגרם להם. מלכתחילה העבודה עם אבק שריפה מתחת לאדמה הייתה כרוכה בסיכונים. אך היו גם סכנות מעבר לסיכוי שהכל יתפוצץ לפתע. כך למשל, סיפרה יהודית איילון, מנשות הקבוצה: "נולדו לנו ילדים שהזימו את השמועה כי העיסוק בעופרת וביציקתה עלול לגרום לאין אונות לבחורים".

תנאי העבודה מתחת לאדמה לא היו פשוטים, גם מעבר לרעש המכונות הבלתי פוסק. העובדים שהו כל היום במעבה האדמה, ללא אור שמש ואוויר צח, והדבר השפיע על בריאותם. יותר ויותר מהם סבלו מכאבי ראש, ממיחושי עיניים ומחולשה כללית, עד שמנהל המכון פנה לרופא הראשי של "ההגנה", ד"ר יוסף קוט, שהגיע לסיור במקום. הדוקטור חזר עם המלצה: על העובדים להיחשף לנורת קוורץ במשך מספר דקות בכל יום. כך קרה שגם בעיצומו של החורף, נראו עובדי המכון שזופים "כאילו הגיעו מהריביירה", כך נאמר עליהם. בנוסף, הורה רופא "ההגנה" לעובדים לשתות הרבה חלב, לבלוע שמן דגים בשביל הויטמינים ולאכול הרבה בשר.

1
מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

גם העובדה שהכניסה השנייה למכון הסודי הייתה במאפיית הקיבוץ הייתה מקור לא קטן לחרדה בריאותית. את הלחם נאלצו לאפות רק בשעות הלילה או כשלא עבדו למטה, משום שעשן התנור היה נכנס יחד עם אוויר חם, דרך הארובה, לתוך המכון. יוסף בליט, מחברי קבוצת הפלמ"ח שהגיעו לגבעה, סיפר: "לילה אחד עבדתי במאפייה. הסקתי את התנור בחום גבוה ופניתי להכנת עיסת בצק ללחם. בעוד אני שקוע בעבודה, התפרצו למאפייה שני בחורים שלא הכרתים כלל והם צועקים עליי: 'השתגעת?! יכולת להורגנו. כמעט נחנקנו שם למטה!!!' ואכן הסתבר כי היו אלו שני 'סליקרים' מה'הגנה' שהגיעו לאפס כלי נשק בחדר הירי בחלקה, אלא ששכחו להודיע לי על כך…".

לאנשים שהסתובבו בקיבוץ וחיו בו, אך לא ידעו על קיום "המכון", קראו החברים "ג'ירפים". אחת מהן, שרה'לה, ביקשה לכבס יום אחד את בגדיה במכבסה, שהיתה ריקה, בגלל שעובדי המכון היו אמורים לצאת בקרוב מהפתח הסודי לארוחת הצהריים: "שרה'לה 'הג'ירפה' הניחה את כביסתה בכיור הבטון, הוסיפה סבון ופתחה את הברז… באותו רגע לחצו על הכפתור החשמלי הנסתר מארוחי המאפייה. בקול קרקוש ודפיקות חזקות התרוממה מכונת הכביסה, כנגד פניה הנדהמות של שרה'לה, הסתובבה על צירה, חור נפער ברצפה ואנשים החלו יוצאים מתוכו… היא פרצה בצעקות 'אנשים יוצאים מהאדמה! אנשים יוצאים מהאדמה!', מעדה ונפלה. שמעה אותה אסתר, שהיתה אחראית באותו יום על המכבסה, רצה פנימה ושפכה על פניה החיוורות דלי עם מים כדי לאוששה, אך היו אלה מי סבון…". למחרת כבר צירפו את שרה'לה המסכנה לעבודה במפעל, וכך שמרו על סודו מפני 'ג'ירפים' אחרים שמסתובבים בשטח.

1
מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

ומה לגבי קרובי משפחה, או סתם אורחים שביקשו להגיע לביקור? לפטור בלא כלום אי אפשר, אך חברי הקיבוץ מצאו תחבולה נאה. "חדשות לבקרים היו מופיעות על השער שלנו כל מיני הודעות: 'מחלת הפה והטלפיים', 'דֶבֶר עופות', 'מחלת תינוקות', 'הסגר' וכו', הכל כדי להרחיק אנשים מן המקום", סיפרה אשת הקבוצה יהודית איילון. ביישוב ודאי פשטה השמועה על הקבוצה חסרת המזל שכל כך הרבה צרות פקדו אותה.

בסוף חודש יוני 1948, אחרי יציאת הבריטים מארץ ישראל, התרחקה הסכנה ממרכז הארץ. כבר התייתר הצורך לעבוד מתחת לאדמה. אחרי שלוש שנות פעילות מאומצת הועברו המכונות לייצור הכדורים ממכון איילון למפעלים אחרים. חלק מבני הקבוצה האמיצים, שהתיישבו במקום במשך כל תקופת הפרוייקט, עוזבים את הגבעה בספטמבר 1949 ומתיישבים על אדמת כבארה, בין כרמל וים. שם הקיבוץ – "מעגן מיכאל". את מקומם בגבעת הקיבוצים תפס חיל המדע, והסודיות שאפפה את המקום נשמרה. גבעת הקיבוצים עברה ידיים רבות. בין היתר של המנהלת להקמת הכור האטומי ושל מכון ויצמן. בין המפעלים עתירי הידע של המכון, הסתתר סודו של "מכון איילון" והמתין לגילויו.

רק ב-1975, שלושים שנה אחרי שהתחיל מכון איילון לפעול, נחשף ברבים סיפורו המדהים של המקום. רכזת סניף רחובות בחברה להגנת הטבע ביקשה להכין סיור שיקדם שימור אתרים בסביבת העיר. כשאספה חומר מקדים לקראת הסיור, גילתה את המידע על הסוד הגדול של גבעת הקיבוצים. בעקבות הגילוי התבררה חשיבות המקום ושימורו, וב- 29.10.1987, נחנך האתר רשמית כאתר שימור לאומי.

הכתבה מבוססת על החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות", בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים. בהכנת הכתבה השתתפו לירון הלברייך ועמית נאור.

תגובות, הערות, ותוספות אפשר לכתוב כאן, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

מתרגם המדע הבדיוני והפנטזיה עמנואל לוטם בשיחה על חולית

עיבוד קולנועי חדש ומסקרן לקלאסיקת המדע הבדיוני הוא הזדמנות מצויינת לדבר עם המתרגם עמנואל לוטם, שתרגם את "חולית" לעברית. התוצאה: שיחה מרתקת על פנטזיה בארץ, איך הגיע לתרגם את חולית ומיהו הסופר האהוב עליו בכל הזמנים

השם עמנואל לוטם מוכר היטב לכל שוחרי הז'אנרים הפנטסטיים – המדע בדיוני והפנטזיה – בארץ. לוטם, שהחל את דרכו כמתרגם בשנות השבעים חתום על עשרות רבות של תרגומים – מהקלאסיקות הגדולות בתחום ועד לספרים החדשים ביותר. יחד עם היותו אחד המתרגמים הפוריים ביותר לעברית בתחום המדע הפופולרי, המדע הבדיוני והפנטזיה, לוטם הוא חבר מייסד באגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ויושב ראש שלה בשנים 1996–2001.

לרגל יציאת סרט חדש של חולית, גלגלנו שיחה עם המתרגם שהעניק לנו את התרגום העברי של קלאסיקת המד"ב שחיבר פרנק הרברט, תרגום שעד היום ממשיך להידפס ולהיקרא – יותר 40 שנה מאוחר יותר.

 

איך התחלת לתרגם ולמה מדע בדיוני?

התחלתי לעבוד באוניברסיטת תל אביב, המשכורת לא הייתה משהו ולכן חיפשתי השלמת הכנסה מהצד. היה לי ידיד משפחה בהוצאת 'עם עובד' ודרכו התחלתי לקבל הצעות לתרגום ספרים. כשהתחילה לצאת 'הסדרה הלבנה' – סדרת ספרי המדע הבדיוני של עם עובד – סיפרתי להוצאה שאני רוצה לתרגם ספרים בסדרה. התשובה הייתה: אתה איש רציני. מה בן אדם רציני כמוך מתעסק עם השטויות האלה? אבל יום אחד מתקשרת אליי מזכירת המערכת וסיפרה לי שבהוצאה מעוניינים לתרגם ספר בשם Dune. כמובן שהכרתי אותו, זה ספר שאני אוהב מאוד. זה היה ב-1976.

 

איך ניגשת למלאכת התרגום?

כשהגיעה ההצעה לתרגם את "חולית" כבר עבדתי אז בגוף שנקרא "המרכז למחקר ותכנון מדיני" במשרד החוץ. היה זה גוף שהוקם בעקבות דו"ח ועדת אגרנט, גוף הערכה אזרחי בתוך משרד החוץ. עבדנו בקמפוס חיצוני שבו היו הרבה חבר'ה צעירים ועליזים. ההרגשה הייתה יותר סטודנטיאלית מאשר הדימוי הרגיל של משרד החוץ. שם גיליתי שחלק מהחבר'ה חובבי מדע-בדיוני. בהפסקות הבוקר על קפה בקפיטריה סיפרתי להם על הספר שקיבלתי לתרגם והם מאוד התלהבו, ומיד הציעו עזרה. היו כמה ג'ובים שקשורים בתרגום שפשוט חילקתי להם – מירון גורדון ז"ל, אח"כ שגריר בוורשה ובמוסקבה, קיבל על עצמו לזהות ולמצוא פסוקים ומובאות מהתנ"ך, שהופיעו בספר, כדי שלא נתרגם את התנ"ך לעברית. אראלה הדר – לימים שגרירה בפראג, קיבלה על עצמה לתרגם את מושגים מהתקופה הפאודלית שמופיעים בספר. דוד מתני – אח"כ שגריר בכמה ארצות בדרום מזרח אסיה ומומחה לערבית קלאסית – קיבל על עצמו לתרגם את הביטויים בערבית שלא היו מדוייקים בגרסת המקור של הספר.

את הספר תירגמתי בכתב יד, והמזכירות של "המרכז למחקר ותכנון מדיני" הקלידו את הטקסט בשמחה רבה – במכונת כתיבה, לא היו מחשבים או מעבדי תמלילים אז. וכך נקבע סדר העבודה: אני תירגמתי, החברים העירו הערות ותיקנו ורק לאחר מכן מסרתי את הספר לעם עובד. אני לא רק מודה להם בעמוד הראשון של המהדורה העברית – חדי-העין יבחינו שבאחד הנספחים בסוף הספר, כשמתוארת הקמת מועצה דתית, קראתי לה ממ"ת – כפי שנקרא האיגוד בו עבדתי בזמנו.

חולית הסרט (2021, בימוי: דניס וינלב)

 

 

בראיון ל"הארץ" ציינת שמדובר באחד משלושת ספרי המדע הבדיוני האהובים עליך. מה יש בו שמשך אותך עד היום אליו?

העומק הפסיכולוגי של הספר, רוחב היריעה ועיצוב הדמויות. המד"ב של שנות הארבעים והחמישים אהוב עליי עד היום, אבל הדמויות בדרך-כלל עשויות מקרטון, דו מימדיות, חסרות עומק ושינוי. בחולית הקורא עוקב אחר ההתפתחות שלהן, וככל שהספר מתקדם מוצא אצלן רבדים על גבי רבדים. מדובר במלאכת מחשבת ספרותית מצידו של פרנק הרברט. בייחוד אהוב עליי הרעיון של פירוש ראיית הנולד. אני אסביר: יש שם דמות שיכולה לראות את הנולד, אבל מה שהיא רואה משול ל"גן השבילים המתפצלים" של בורחס. היא רואה את השבילים ורוצה לבחור בשביל אחד או להימנע מהאחר – ובלי לקלקל יותר מדי מהעלילה כי אני לא אוהב ספוילרים– המאבק שלה הוא על בחירת השביל הנכון, כשיש באמצע תהום, והיא לא רואה את נקודת ההתפצלות בין השבילים. זאת לא נבואה שמגשימה את עצמה, ראיית הנולד היא תופעה מסובכת ועמוקה הרבה יותר.

האם האדם "הרואה את הנולדים" יכול לבחור את העתיד הרצוי? זאת שאלה הגדולה של הספר.

 

מה היו האתגרים בתרגום? אני מבין שהייתה לך משימת עיבוד לא פשוטה.

היום בעידן המחשב אני מתכתב עם סופרים, ויכול לשאול אותם שאלות. בזמנו לא נפגשנו. מה היו האתגרים? לשקף את העומק של הספר. קל מאוד להיות שיטחי ומילולי בתרגום, אבל אם אתה רוצה להיטיב ולהציג את העומק הפסיכולוגי של הספר אתה צריך להתאמץ יותר. לעומת זאת, המיסטיקה של הספר עוברת טוב משפה לשפה. הרבה פעמים זה מאתגר לתרגם מיסטיקה הינדית או אפילו נוצרית, וצריך לחשוב איך להעביר את רוח הטקסט בלי להיכנס למיסטיקה יהודית מפני שזאת לא כוונת המחבר. במקרה הזה המיסטיקה היא מוסלמית-יהודית. יש אדם שמוגדר בתור "קפיצת הדרך" [מושג בקבלה היהודית – המציין מעבר מהיר ממקום למקום בדרך נס. ח.מ], אז מהבחינה הזו אני עומד על קרקע מוצקה.

 

במה שונה המקור מהתרגום העברי? בעלילה הרי לא נגעת.

הערבית של הספר המקורי לא הייתה מוצלחת ובעניין הזה, כאמור, דוד מתני עזר לי מאוד. למשל: די בהתחלה, גיבור הספר פול מעורר את התפעלותה של הדמות שבאה לחקור ולדעת מיהו, היא משמיעה קריאת התפעלות – כול וואחד. כול וואחד, זאת לא קריאת התפעלות בערבית. ממתני קיבלתי מילת התפעלות ערבית אמיתית – עג'אייב – שמשמעה "הפלא ופלא". יש עוד דברים קטנים כאלה לכל אורך הספר.

 

אפשר לתרגם ספר שאתה לא אוהב?

אני משתדל שלא לעשות את זה. היום הבחירה קצת יותר מצומצמת. פעם יכולתי לוותר כשהייתה עולה אפשרות כזאת. עקרונית אפשר לתרגם ספר שאתה לא אוהב, בגלל שתרגום ביסודו הוא עבודה טכנית. האמנות באה על גבי הטכניקה. אצל פרנק הרברט, הלכתי רחוק כדי להבטיח שאם היו טעויות הן יתוקנו בעברית. היו ספרים שלא עשיתי את זה.

 

מה אתה קורא בשעות הפנאי?

אני קורא בעיקר מד"ב אבל גם פנטזיה. ועדיין, יש לי בעיה עם ז'אנר הפנטזיה – מבחינתי כל מה שנכתב אחרי טולקין, זה לא זה. יש פה ושם פנינה.

 

עד היום אפשר לשמוע אמירות כמו, "אם הספר הוא פנטזיה או מדע בדיוני, אני לא קורא." אתה מרגיש שעד היום יש תפיסה שמדובר בז'אנרים נחותים, ושאולי עדיין לא נפרצו גבולות הגטו הפנטסטי?

הז'אנרים הפנטסטיים יצאו מהגטו הספרותי במידה רבה הודות לאורסולה לה-גווין. הדור הישן בארץ, זה שחשב שלספרים יש שליחות – בראש ובראשונה ציונית כמובן – הדור הזה ראה במדע בדיוני בזבוז זמן חסר תועלת. הם לא לקחו בחשבון, למשל ש"אלטנוילנד" זה סיפור מדע בדיוני. וכשהיו שואלים אותם: מה עם "1984", ועם "עולם חדש מופלא" – הם היו עונים שזאת ספרות יפה ולא מדע בדיוני.

בשנים האחרונות התחושה הזאת מתפוגגת לאיטה. אם אורסלה לה-גווין יכלה להגיד את זה בשנות השמונים, אז בארץ אפשר להגיד את זה רק בשנות האלפיים – עכשיו כשסופרים מקוריים ונחשבים כמו שמעון אדף כותבים פנטזיה. אולי אדף הוא האורסולה לה-גווין שלנו.

היום כבר לא שומעים זלזול במדע בדיוני בארץ. זאת דרך אגב הסיבה לכך שחובבי מדע בדיוני נוטים להתארגן ולהיפגש בכנסים – כדי להימצא כמה ימים בשנה בחברת אנשים כמוך, שאוהבים את מה שאתה אוהב ושלא מסתכלים עליך מלמעלה. כשעוד הייתי יושב ראש של האגודה למדע בדיוני, הייתי שומע אמירות כמו "90 אחוז מהמדע הבדיוני הוא זבל". זה מאוד הפריע לי, והרגשתי שמתוקף תפקידי אני חייב להגיב. ואז חשבתי לעצמי, אם מדובר רק ב-90 אחוז מצבנו טוב מאוד בהשוואה לספרות הכללית.

 

מהו התרגום שאתה הכי גאה בו?

אין שום שאלה. שר הטבעות והמשכיו – כולל כל שאר ספרי ג'. ר. ר. טולקין. חלק מהיצירות האלה ראו אור לראשונה במקור האנגלי ממש לא מזמן, ולא רק בתרגום עברי. עוד לא קם סופר בסדר הגודל של טולקין. לא היה והלוואי ויהיה, אבל אני לא רואה מאיפה יבוא. הוא סופר אחד, יחיד ומיוחד בדורו, מכל מבחינה. הוא בשבילי חזות הכל. זכיתי להיות המתרגם שלו לעברית.