אחת ולתמיד: זו הסיבה שאנחנו אוכלים אוזני המן בפורים

למה דווקא אוזנו של המן נבחרה למשימה לשמש השראה למאכל החג?

אֲנִי אֹזֶן-הָמָן!
גּוּפִי – קֶמַח לָבָן!
תּוֹכִי – פֶּרֶג שָׁחֹר –
אֵין כָּמוֹנִי גִּבּוֹר!

כך נתן לוין קיפניס סימנים במה שמוכר לנו עד היום בתור אוזן המן ("מהתלה לפורים", דבר 1932).

בוודאי שמתם לב לכך שאוזן המן של חג הפורים הוא לא באמת אוזן וגם לא לגמרי בצורת אוזן, ובעצם על מה ולמה ועל שום מה נבחרה דווקא האוזן לסמל את המן האגגי או להיפך, נבחר הוא לסמל את המאפה המשולש?

 

פרסומת ומתכון משנת 1975. לחצו על התמונה לגודל מלא

 

המן האגגי, המן הרשע, צורר היהודים, הנבל האכזר שהסית את המלך אחשוורוש כנגד היהודים וביקש להרוג את כל היהודים ב-127 המדינות שבהן משל המלך הפרסי, היה פושע מנוול, רשע מרושע.

בימי קדם רווח מנהג קיצוץ אוזני פושעים. לפי חלק מהפירושים, לכן כתוב במגילה "ופני המן חפו" (אסתר ז' 8), ובמדרש מספרים כי "נכנס המן לבית גנזי המלך כפוף-קומה, אבל וחפוי ראש, אוזניו מקוטפות ועיניו חשוכות…" (מגילה טז).

אבל אולי הסיבה קשורה בכלל ל"פורים וינסנט" בפרנקפורט, ולהמן אחר ולא מוכר. מספרים שבשנת 1615 אופה העוגות וינסנט פטמילך, עמד בראש פוגרום ביהודי פרנקפורט והביא לגירושם מהעיר. חצי שנה נדדו היהודים חסרי כל מחוץ לעירם, עד שפטמילך נאסר והם נקראו לחזור לעיר. פטמילך לא האריך ימים – הוא נידון למוות והוצא להורג בכיכר העיר. יש אומרים שלפני שנערף ראשו – קצצו את אוזניו, ואת היתר אתם יכולים להשלים מדמיונכם. אפשר, אם כן, שמכנים את העוגיות המשולשות שאנו אוכלים בפורים אוזני המן, לא בגלל המן האגגי, אלא בגלל "פורים וינסנט", שאירע בכ' באדר ה'שע"ו – 28 בפברואר 1616, ובגלל המן הגרמני, האופה-הצורר שקם לנו בפרנקפורט שעל נהר מיין.

הסברים אחרים ומפתיעים נוגעים לכובע הקצינים המשולש, כמו זה שחבש נפוליאון, ולאפשרות שכובע דומה היה להָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, בכיר יועצי מלך פרס אחשוורוש. השערה זו סחפה אחריה גלי אפייה של עוגיות משולשות שבאו לבער את הרשע ולתת לנו לנגוס בו משְׁלֹשָה קְצָווֹת.

 

 

הסבר אחר מציע שמנהג אכילת "אוזני המן" הוא מנהג שאול מן הנוצרים, שנהגו לאכול ב"יום ששי הטוב", יום ששי שלפני הפסחא, עוגיות משולשות וממולאות הקרויות "אוזני יהודה". היה זה כדי לציין את היום שבו מסר יהודה איש קריות את ישוע הנוצרי. ייתכן שהיהודים החליטו לאמץ את המנהג ולעשות "ונהפוך הוא", לציין את מות המן במאפה משולש שייאכל לא ביום אבל אלא ביום טוב – ביום חג הפורים.

 

פרסומת משנת 1965 לאוזני המן

 

השארנו מקום בבטן לעוד הסבר – והוא סיפור "ארנקי המן". "האמנטאשה", "הָאמְנְטָאשְׁן", "ארנקי המן" או "כיסי המן" הם מאפים משולשים וממולאים פרג. לפניהם היו פשוט קרעפלעך ממולאים ואז באו ה"טאש" שהוא כיס והפרג שנקרא בגרמנית וביידיש "מון" (Mohn) – ונשמע די דומה להמן, מה שעשה את הצירוף למושלם.

דרך אגב את השם העברי "אוזני המן" להאמנטאשן קבע באופן רשמי "ועד הלשון העברית" בחודש ינואר של שנת 1912:

 

לחצו על התמונה להודעה המלאה של ועד הלשון

 

יש וריאציות שונות להכנת אוזני המן. הן נבדלות מארץ לארץ ומקהילה לקהילה, ומאחורי כל מתכון כמובן, סיפור משלו.

בגירסת יהודי בוהמיה, למשל, המילוי איננו פרג אלא ריבת שזיפים הנקראת פובידל, על שום הצלתם של יהודי העיר יונגבונצלאו ב-1731 ב"פורים קטן", כאשר שמועה זדונית הופצה על החנווני דוד ברנדייס, כאילו מכר ריבת שזיפים מורעלת למשפחה נוצרית. הנוצרים המקומיים ביקשו לעשות שפטים בו וביהודי המקום, אך משהובהר שהריבה יצאה מחנותו של החנווני כשהיא טעימה וטרייה וטובה ומשהתברר שהנוצרי שאכל ממנה היה חולה שחפת ומת מהמחלה, נחשף דבר העלילה ונמנע אסון. (לפי ספר המועדים, כרך ו').

אין זה משנה מה מילוי אוזן ההמן שלכם ואין זה משנה מה הרכב הבצק, חשוב שהמאפה יעבור לישה, הרתחה, אפייה, טיגון, נגיסה ובליעה וכל מה שעוד עולה בדעתם, כך שתוכלו להילחם ברשע ולהשמיד אותו במו ידכם ובמו פיכם.

 

התמונה מתוך אוסף הכרזות של הספרייה הלאומית, אוסף ערי וליש – פרויקט "מסע בזמן"

אֲנִי אֹזֶן-הָמָן!
גּוּפִי – קֶמַח לָבָן!
תּוֹכִי – פֶּרֶג שָׁחֹר –
אֵין כָּמוֹנִי גִּבּוֹר!

לְמִי כִּידוֹנִים, לְמִי חֲרָבוֹת –
וַאֲנִי לִי – שְׁלֹשָה קְצָווֹת!
בַּקָּצֶה הָאֶחָד אַכֶּה אֲלָפִים,
בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי – רְבָבוֹת!

וּבַשְׁלִישִׁי – אַךְ מִי זֶה כָּאן
יֵצֵא כְּנֶגֶד אֹזֶן-הָמָן?
הֲיֵשׁ צוֹהֶלֶת וּשְֹמֵחָה
כָּמוֹנִי מַסֵּכָה-כָה-כָה?
לַ לַ לַ לַ לַ לָה…
מַסֵּכָה-כָה-כָה!

(כתב לוין קיפניס מתוך "הגיבור בפה – מהתלה לפורים", "דבר", 1932
נ.ב. שמתם לב שבמקור כתוב "מסכה-כה-כה" ולא "מסכה-חה-חה"?)

 

המידע על אוזני המן שאוב מכמה מקורות אך בעיקר מספר המועדים, כרך ו', ומספר המופת של מולי בר-דוד שחקרה את המסורות הקולינריות של קהילות ישראל "ספר בישול פולקלורי" ומהמהדורה המעודכנת שלו "ספר הבישול הגדול למטעמי ישראל" בהוצאת ורדה בר-דוד מור.

 

המדריך המלא למגויס הטרי – מודל 1953

זו כבר קלישאה להגיד שזו קלישאה – אבל באמת שכמעט שום דבר לא השתנה מאז.

(כמעט) כל ישראלי או ישראלית נתקלו בשאלה הזו: כיצד שורדים את המעבר החד מאזרח לחייל? כיצד הופכים מיחיד עצמאי וחופשי לחבר בצוות, מחלקה, יחידה, פלוגה וגדוד גדולים ממך – שנסמכים עלייך?

(כמעט) כל ישראלי או ישראלית כבר שמעו לא מעט קלישאות בדרך: קח את זה בקלות, שמור על עצמך, זה רק משחק, אתה תתרגל מהר.

(כמעט) כל ישראלי או ישראלית גילו שצריך יותר מזה. גם המערכת הקולטת ידעה זאת – כבר בשנים הראשונות להקמתה. אחרת, למה לה להנפיק ספרון קצרצר אך ממצה בשם "כדאי לדעת: מדריך למגויס החדש" שחולק לראשונה למגויסי שנת 1953.

 

המדריך השלם, לפריט בקטלוג לחצו

 

מה נשתנה הגיוס הזה מכל הגיוסים?

הפנקס בן 31 העמודים חגג זה מכבר את יום הולדתו ה-64, וייתכן בהחלט שפנקס עכשווי יכיל דגשים אחרים, אך סקירה שטחית שלו מגלה שהחוויה הבסיסית – אותו מעבר חד מאזרח לחייל – מקפלת בתוכה מספר אתגרים על-זמניים.

לפני כל העניינים הטכניים, נפתח הפנקס במילת המפתח של כל צבא באשר הוא: משמעת. או כפי שמנסח זאת הפנקס: "כדי להיות חיל טוב ומצליח יהיה עליך להסתגל לארח חיים שונה מזה שהיית רגיל בו עד כה: המשמעת הצבאית מחיבת אותך למלא בקפדנות אחר חקי הצבא ולהשמע לכל פקדותיהם והוראותיהם של המפקדים לדרגותיהם: יהיה עליך לפעל לפי הכללים האחידים של הנהג הצבאי: ויהיה עליך לחיות ולפעל בצותא עם חילים-חברים רבים אשר עדין אינך מכירם."

כפי שמגלה כל מצטרף חדש למערכת, חובת ההסתגלות מוטלת עליו, ומיד. הדרישה נחרצת, ועם זאת, היא מבוטאת לא פעם במילים חיוביות דוגמת שיתוף פעולה, התגברות על חבלי קליטה. כפי שמלמד הקטע הבא, העניין כולו נח על כתפיו של המתגייס הטרי: "הצלחתך להסתגל במהירות לחיי הצבא תלויה קדם כל ברצונך הטוב, במדת נכונתך ללמוד בשקידה, בשאיפתך למלא בצורה הטובה ביותר כל דבר שיטל עליך, ובנאמנותך."

 

מה כל הדיבורים האלה על משמעת?

 

לאחר שהוסדר שלב זה (אל דאגה, המילה משמעת תככב לא רק בפנקס, אלא לכל אורך שירותך הצבאי), אפשר לעבור לתהליך החיול עצמו.

קביעת מספר אישי ("למד אותו בעל פה. המספר האישי הוא חלק משמו של החיל"), הוצאת תעודות צבאיות (פנקס שרות ופנקס תשלומים), צילום ("דאג להיות מגולח, מסורק ומסדר"), ומבחן מקצועי הם רק חלק קטן מיומו הראשון של המגויס. עליו לעבור גם תספורת צבאית, לבקר אצל החיט כדי לוודא מידות בגדיו ונעליו ולאסוף את ציודו האישי.

 

הצצה לתהליך החיול

 

כבר באותם ימי התבוססות והקמה (שהם גם, כזכור, ימי הצנע בארץ) הכיר הצבא במצבים מיוחדים של חייליו החדשים: יש מהם המפרנסים את משפחותיהם או שנישאו טרם גיוסם ועתה מותירים את האישה בבית. לשם כך נקבעו "תקנות לפיהן זכאים במקרים מסוימים חלק ממשפחת החיל לתשלום חדי במשך כל תקופת שרות החובה של המגויס". בנוסף, נפתחו חנויות שקם למשפחות החיילים – בהם זכאים בני משפחתך "לקנות מנות מזון ומצרכים אחרים" במחירים מופחתים.

בניגוד גמור להיום, התקיים טקס ההשבעה לצה"ל בסיום תפקיד החיול ובטרם גילה החייל היכן יוצב. "היחידה תסתדר כשכל החילים לבושים בצורה נאה ומסדרת".

 

בסוף תהליך החיול מגיע טקס ההשבעה לצה"ל

 

בתום החיול, יעבור החייל המושבע למסלול המיון.

אם פעם, לפני ההתמקצעות של הצבאות המודרניים "למדו כל החילים לשאת סוג אחד של נשק ולהשתמש בו – ודי היה להם בזה. התפתחות תורת המלחמה. שכלול ורבוי סוגי הנשק בתקופה האחרונה עשו את תפקידו של החיל כיום למגון ומרכב הרבה יותר", היות ש"בצבא של ימינו יש מאות סוגים של תפקידים", צה"ל אמון להציב כל מגויס במקום המתאים לו – אך מעל הכל, לפי צורכי הצבא. המיון מתבסס על בדיקות שנזהה גם בימינו: בדיקה רפואית, מבחן פסיכוטכני, מבחן עברית ומבחן מקצועי. עתה יש לצה"ל תמונה ברורה לגבי המגויס, "מי אתה, מה עשית בעבר ומה אתה מסגל לעשות בצבא".

שיחה עם קצין מיון תוביל את החייל בדרך הנכונה, ו"במדה שתשמיע באזניו דברים של טעם המבססים על שקול רציני, יקדיש קצין המיון תשומת לב למשאלתך ויביאה בחשבון בשעת קביעת המלצתו". אז כמו היום, מומלץ לכל חייל בריא ואמיץ "לשרת בתפקיד המקנה לנושאו כבוד מיחד – התנדב לאחד מתפקידי הלחימה המיחדים".

כך או כך, תהליך המיון שהחל בבסיס הקליטה, מאפשר למגויס הטרי להיפגש עם נציגי החיילות השונים ולהבין מהם על תנאי הקבלה ועל המשימות שיצטרך לבצע בתפקידו החדש – מעין מנילה צבאית פנים אל פנים.

 

חיילות צה"ל הצעיר

 

עכשיו, משקיבל את ההצבה הייחודית שלו – והוא יודע היכן תשרת ובאיזה תפקיד, רשאי המגויס הטרי שלנו לראות עצמו חייל נאמן וממושמע בצבא ההגנה לישראל.

 

 

כתבות נוספות

כשאזרחי ישראל קנו טנקים לצה"ל

מפחד לאופוריה: מסמכי צה"ל מלפני ואחרי מלחמת ששת הימים

 

 

 




גניזת קהיר מציגה: חנויות של יהודים שפתוחות בשבת

פתח בשבת או לא פתח? זו הייתה השאלה שהסעירה את יהודי קהיר לפני אלף שנה. ובסיפור הזה יש אפילו פקחים!

מתישהו במחצית הראשונה של המאה האחת עשרה, לפני 1000 שנה, נשלחה שאלה מפסטאט (קהיר העתיקה), בירת מצרים, אל ראש הישיבה בירושלים. השאלה עוסקת באדם אשר יש לו חנות בשוק, הפונה לרחוב, "וכאשר היה יום השבת, באמצע המועד, ראו קבוצת אנשים יהודים (גמאעה מן ישראל) את החנות פתוחה (אלדכאן מפתוחה) ובה נגרים עושים מדפים". מסתבר שנערכו בחנות שיפוצים, כפי שעולה גם מן ההמשך המתאר עשיית מדפים ו"שינויים (תגיר)".

"גמאעה מן ישראל"

מראה החנות הפתוחה בשבת והאנשים העובדים עורר כעס, והאנשים פנו לבית הדין, אשר שלח עוד באותו היום (כלומר בשבת) אנשים למקום, והם בדקו את המצב, ואכן נוכחו לדעת שהחנות פתוחה, אולם לא ברור אם נמכרה שם סחורה: מצד אחד הסחורה היתה מכוסה, מצד שני דלפקו של המוכר היה בנוי במקומו, כלומר מוכן לביצוע עסקאות. בית הדין מדווח כי לשאלותיהם הגיב המוכר כי הוא "איננו מודע לעבירה כלשהי שהוא עושה (לם יעלם אן עליה פי דלך שי)".

יהודי פותח חנות בשבת? המסמך המלא מהגניזה

למחרת זימן בית הדין את אותו אדם לדיון בנושא, ואז כבר היתה לו טענה יותר מעניינת: מסתבר כי החנות לא היתה בבעלותו, אלא הוא שכר אותה, ונראה שהוא הגיע להסכמה עם בעלי החנות (שלא היו יהודים?) כי לא ישלם שכירות עבור הימים בהם מורכבים המדפים ונערכים השיפוצים ("לא יאכדו מנה אגרה איאם אן יעמלו פיהא אלדפוף ואלתגיר"). ככל הנראה סבר המוכר כי אם הוא אינו משלם על שכירות המקום, הוא גם לא אחראי על השיפוצים ועל כל טענה לגבי חילול שבת (אף שזה נעשה לטובת החנות בה הוא מוכר, ולפי המשתמע – ביוזמתו, ומכל מקום בנוכחותו).

"לא יאכדו מנה אגרה איאם אן יעמלו פיהא אלדפוף ואלתגיר"

אם זה מזכיר למי מכם היתר מכירת הארץ בשנת שמיטה, או העסקת לא-יהודים במרכזי קניות בשבת, או שליחת פקחי עבודה לא-יהודים כדי 'לתפוס' אנשים שעובדים בשבת ללא היתר – זה על אחריותכם…

מה היתה דעת בית הדין בנוגע למקרה?

לאחר שהמוכר בחנות לא יכול היה להביא עדים שיעידו על ההסכם בינו לבין הבעלים, חייב אותו בית הדין במלקות ווידוי "כדי לעשות סיג", כלומר אף שלא ברור שנעשה כאן חילול שבת של ממש. אולם גם בקרב חברי בית הדין לא היתה הסכמה: חלק חשבו כי במקום מלקות יש לחייבו בקנס, ואילו "כמה בני תורה (בעץ' בני תורה)" סברו כי "אינו חייב דבר (לא ילזמה שי)", ועוד אחרים סברו שיש לחייבו הן במלקות, הן בקנס, הן בנידוי. נדרשת, אם כך, הכרעתו של המנהיג הראשי של היהודים באותה תקופה, ראש הישיבה בירושלים.

מה פסק ראש הישיבה אין לדעת. אולם בתקופת המדוברת, על אף שהאיסור על מלאכות מובהקות נשמר בדרך כלל ומקרים כגון זה שלפנינו היו כנראה נדירים, עדיין היה פער גדול בין מה שדמויות רבניות סברו שיש לעשות או לא לעשות בשבת, ובין מה שעשו האנשים בפועל. נמצאו בגניזה ובספרות הלכתית מן התקופה עדויות על שחייה בנהר, משחקי שתייה והימורים, או סתם ישיבה בטלה ברחובות. על כך בהמשך, בהתאם להתקדמות החקיקה.

(השאלה לראש הישיבה נמצאת בספרית אוניברסיטת קיימברידג', TS8J7.18, ופורסמה ע"י משה גיל בספרו 'ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה', תעודה מס' 336)

 

 

הכתבה פורסמה במקור בדף הפייסבוק "גניזת קהיר – היסטוריה של היום-יום"

 

כתבות נוספות

הצצה אל התלונה היחידה שנמצאה בגניזת קהיר על החום הקופח

תוכי מהודו קורא 'שמע ישראל' בקהיר

מה מכיל מכתב היידיש העתיק בעולם? בדיוק מה שהייתם מצפים

קבלה בחתימת הרמב"ם לטובת פדיון שבויים

 

 




איזה שיר של יורם טהרלב כדאי לך לשמוע עכשיו?

טהרלב הוא אחד מגדולי הפזמונאים בעברית וקשה למצוא אדם שלא אוהב לפחות אחד משיריו. הנה שאלון קצר שיעזור לכם להחליט איזה שיר של יורם טהרלב מתאים לכם עכשיו

את כל השירים תוכלו למצוא בעמודו של יורם טהרלב בבית לזמר העברי

 

 

 

כתבות נוספות

לשבור את הקרח: חידון השלג הישראלי

חידון הכפור הספרותי שיקרר לכם את הקיץ

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו