"משה השחור" מהאנטילים ומרד העבדים הגדול

על האיטי וישראל שתי אומות שנוסדו כתוצאה ממלחמת שחרור

טוסין לוברטור (Toussaint Louverture) מנהיג המרד. מתוך הספר: Rainsford, Marcus, A., An historical account of the black empire of Hayti, 1805

את חג הפסח חוגגים המוני בני ישראל לציון השחרור של בני ישראל מהשעבוד המצרי. סיפור שחרור זה מהשעבוד הצית במשך השנים את דמיונם של סופרים ויוצרים. אולם, נראה כי סיפור מרתק לא פחות על שחרור עבדים משעבודם התרחש בקולוניה הצרפתית של סן דומנג בין השנים (1804-1791) שנקראת כיום האיטי. כלכלת קולוניה זו התבססה על מטעי קנה סוכר שהיו בבעלות מספר מצומצם של בעלי אחוזות לבנים שרדו בפרך בהמוני עבדים שחורים שהובאו בכוח מיבשת אפריקה. בשל התמהמהותה של צרפת המהפכנית להעניק שוויון זכויות למולאטים (בני תערובת של שחורים ולבנים) ולשחרר את העבדים השחורים פרץ ב-1791 מרד נגד שלטונה של צרפת באי. מרד זה השפיע בסופו של דבר על החלטת האספה המהפכנית היעקובינית לשחרר בשנת 1794 את כל העבדים שבצרפת ומושבותיה.

נראה כי מנהיגו של אותו מרד בסן דומנג שנקרא טוסין לוברטור (Toussaint Louverture) מזכיר במידת מה את משה רבנו. משום כך מנהיג זה זכה בידי מחברים מסוימים לכינוי "משה השחור". טוסין בדומה למשה, נולד כעבד, אולם בשל חסדו של אדונו ששם לב לכישרונותיו המיוחדים היה יכול לרכוש לו השכלה. מאוחר יותר שוחרר. בדומה למשה שגדל בבית פרעה ועל פי אחדות מאגדות חז"ל אף השתלב בממסד המצרי, אף טוסין רכש לו משק ועבדים בדומה לאדון לבן. בתחילת דרכו נראה אפוא שהשתלב היטב בממסד העושק של בעלי האחוזות הצרפתים של סן דומנג.

לאחר דחיית דרישת המולאטים לשוויון זכויות פרץ המרד באי שנתמך על ידי העבדים שברחו ממטעי קנה הסוכר. נראה כי טוסין לוברטור בדומה למשה – אשר לא ביקש בתחילת פעילותו מפרעה לשחרר את בני ישראל אלא רק לאפשר להם לזבוח לאל שלושה ימים במדבר – לא דרש מיד בתחילת פעילותו את ביטולה המוחלט של העבדות. הוא וחלק מתומכיו הציעו לבעלי המטעים הצעה לפיה העבדים השחורים יחזרו אל המטעים, בתמורה להקלת תנאי העבודה שתתבטא ביום מנוחה שבועי ובאיסור השימוש בשוט. חוקים אלו המגבילים את הסמכות שיש לאדונים על עבדיהם, מזכירים כמובן את חוקי העבדות בתורה, שאוסרים על בעל העבדים להטיל מום בעבדיו. אולם כמו פרעה אשר ליבו כבד עליו, סרבו בעלי המטעים, להגיע להסדר עם טוסין. התוצאה הרת האסון היתה הרס מוחלט של רכושם ומותם של רבים מהם במרד.

כשם שמשה לא הסתפק בשחרורו של עם ישראל מהשעבוד והביא אותו אף למרגלותיו של הר סיני, שם קיבלו ישראל את התורה אף טוסין לא הסתפק בהשגת חירות לעבדים. בשנת 1801 העניק חוקה לעמו, שהיא החוקה הראשונה בעולם אשר הוציאה את העבדות במפורש מחוץ לחוק. כמשה אשר הגיע אל פתח הארץ אך לא זכה להיכנס אליה, אף טוסין לא זכה לחזות בעצמאותה של האיטי. בשנת 1802 החליט נפוליון, כמו פרעה אשר רצה להשיב את בני ישראל אל עבודתם, להחזיר את העבדות להאיטי. כדי למנוע מטוסין לשבש את תוכניותיו, אסר אותו נפוליון והביאו לצרפת שם שהה במעצר עד למותו בשנת 1803. אולם המעצר רק ליבה את המרד מחדש, והביאה לאובדנה המוחלט של שלטונה של צרפת בסן דומנג. ב-1 בינואר 1804 הכריז מנהיג אחר של המרד על עצמאותה של המדינה.

תליית חיילים צרפתיים בידי הצבא השחור כנקמה על הרג כמה מאנשיהם בידי הצרפתים. מתוך הספר: Rainsford, Marcus, A., An historical account of the black empire of Hayti, 1805

ההיסטוריונים הישראליים לא התענינו כמעט במרד זה. יוצא דופן היחידי ביניהם, היה חבר הפלמ"ח, קצין צה"ל וההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל. ב-1981 הקדיש פעיל למרד את חיבורו: "מעבדות שחורה לחירות טרגית". עיסוקו של פעיל במרד היה חריג מאוד בתחומי עיסוקו שהוקדשו להיסטוריה הצבאית של ארץ ישראל ומדינת ישראל. נראה שאחד הדברים שמשכוהו לעיסוק בכך היה שאלת היכולת של עם קטן לנצל מציאות בינלאומית נתונה כדי להשתחרר משעבוד ולהקים מדינה. בפרקו האחרון של הספר "האם ניתן להפיק לקח?" השווה מאיר פעיל במפורש בין הצלחתם של בני האיטי למרוד בצרפתים ולהקים מדינה להצלחתם של יהודי ארץ ישראל למרוד בבריטים ולהקים מדינה. לדעתו שלושה גורמים אפשרו לתושבי סן דומנג להצליח במרידתם והם: חולשתה של המדינה הכובשת היא צרפת, קיומו של בסיס כוח מקומי ומנהיגות שיכולה לתעל כוח זה להשגת מטרותיה, ו"מאזן האינטרסים הבינלאומי באזור הים הקריבי שהיה אנטי-צרפתי מובהק". מאזן זה איפשר לטוסין לתמרן בין ספרד, אנגליה וצרפת כדי להשיג את המיטב לבני עמו.

שלושה גורמים אלו: חולשת הכוח הקולוניאלי, תמיכה בינלאומית ובסיס כוח מקומי איתן היו גם שלושת הגורמים שאיפשרו לישוב בארץ ישראל למרוד בהצלחה בבריטים. כך ניצל הישוב היהודי בארץ ישראל את התפוררותה של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה ואת תמיכתם של ברית המועצות וארצות הברית כדי להקים מדינה ולנצח במלחמת העצמאות. בכלל לדעתו, קיומם או העדרם של גורמים אלו קבעו את מידת הצלחתם של היהודים במאבקי השחרור שניהלו בעבר. מרד החשמונאים זכה להצלחה, בשל חולשתה של האימפריה הסלווקית, בשל קיומם של בסיס כוח מקומי ומנהיגות איתנה (החשמונאים) ובשל השגת תמיכה חיצונית מבחוץ (רומא). לעומת זאת המאבק נגד בבל בסוף ימי בית ראשון, כמו גם המרד הגדול ומרד בר כוכבא הסתיימו בכישלון משום שהלוחמים נלחמו נגד מעצמה בשיאה וגם לא זכו בתמיכתה משמעותית של מעצמה גדולה מבחוץ. לסיכום דבריו העריך פעיל כי ברכת בלעם המפורסמת היתה בעצם קללה שכן 'דומה כי בלעם בן בעור לא הפליג בשבחם של בני ישראל עת הגדירם כעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. מוטב שהיה אומר "עם לבדד ישכון ואף על-פי-כן בגויים יתחשב'. נראה כי לקח זה ליווה את מאיר פעיל בכל דרכו הפוליטית.

"רחמים" – העיתון הראשון בפרסית-יהודית

במסגרת מפעל הדיגיטציה של העיתונות היהודית של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת ת"א, הועלו לגישה מרחוק גיליונות של העיתון "רחמים"

שער הגיליון האחרון באוסף הספרייה של עיתון "רחמים"

ראשיתו של הדפוס העברי בקרב קהילות יהודי מרכז אסיה היא תוצאה מובהקת של הקולוניאליזם הרוסי, שהתפשט וכבש את מרכז אסיה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה וחידוש הקשר עם קהילות ישראל שהתרחש בעקבותיו. הוצאות לאור ראשונות ומפעל תרגום רחב ממדים בלהג הדיבור העדתית של יהודי מרכז אסיה ראשיתו בירושלים דווקא.

היה זה רבי שמעון חכם (1910-1843), שעלה לארץ ב-1890 והקדיש מחצית מחייו למפעל הוצאה לאור עבור בני עדתו. עם פטירתו נקטע מפעל ההוצאה לאור בירושלים, אך התחדש כעבור מספר חודשים במרכז אסיה עצמה.

רבי שמעון חכם

בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים, בזכות פיתוח ותיעוש ענף גידולי הכותנה, הפך עמק פרגנה למרכז הכלכלי הגדול של מרכז אסיה. יהודים רבים, בהם עשירים מופלגים, היגרו אליו וקבעו בו את מושבם. הפיתוח הכלכלי הביא איתו גם את המיכון, המודרניזציה ואת הדפוס. הגיליון הראשון של עיתון בשפה יהודית מקומית אותה הוא כינה בעצמו כ"לפזי פארסי" (להג פרסי) יצא לאור ב-14 במאי 1910 (על פי הלוח היוליאני שהיה נהוג באימפריה הרוסית) בעיר סְקוֹבֶּלֶב (שמה הראשון של העיר פרגנה) שבעמק פרגנה, ובשנת 1913 הועברה הוצאת העיתון אל העיר קוקאנד, גם היא בעמק פרגנה. שמו של העיתון -'רחמים'– היה כשמו של מייסדו, רחמים (רחמין) דוידבאיוף (1930-1878?), איש עסקים יהודי שעשה את הונו ממסחר בכותנה. לצורך הוצאתו לאור של העיתון הוא הביא את המכונות ואת אותיות הדפוס מלובלין שבפולין. העיתון רחמים היה חלוץ העיתונות בשפות הפרסיות היהודיות. העיתון הראשון של יהודי איראן, שלום, יצא לאור בטהראן בשנת 1915 ואילו העיתון הראשון של היהודים ההרריים, זֶחְמַתְכֶּש (פועל) החל לצאת לאור בדרבנט, שבצפון הקווקז רק לאחר המהפכה באמצע שנות העשרים. כמו רחמים גם שני העיתונים האלה בחרו בכתב העברי ככתב שהתאים לקהל היעד שלהם.

העמוד הראשון של הגיליון הראשון

העיתון יצא לאור בשפה היהודית-טג'יקית (בוכרית) באותיות עבריות בשניים או ארבעה עמודים מודפסים. רוב כתבותיו עסקו בדיווחים על הנעשה בעולם ותורגמו ככל הנראה מן העיתונות הרוסית. העיתון כלל גם כתבות בנושאים יהודיים כלליים וידיעות מקומיות, "מוסף כלכלי" שדיווח על השערים המעודכנים להמרת מטבע חוץ וכן מדור פרסומי על פני עמוד שלם, שכלל מודעות של בתי עסק שונים ולוח זמנים של "רכבת העמק" (עמק פרגנה), שנסעה מסקובלב לאנדיג'אן ושהייתה גם היא בבעלותו של דוידבאיוף. הוצאת העיתון נתקלה בקשיים תפעוליים ולכן גיליונותיו לא יצאו בתדירות קבועה. לא ברור אם הגורם לכך היה חוסר הרווחיות של העיתון או קשיים ארגוניים אחרים, כמו מחסור בנייר דפוס והידוק הצנזורה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בכל אופן העיתון פסק להופיע עוד לפני המהפכה, ככל הנראה לפני 1916. העותק האחרון המצוי באוספי הספרייה הוא מה 3 ביולי 1914.

העיתון הופץ למנויים בערים המרכזיות של מרכז אסיה, אך הגיע גם למנויים שמחוצה לה. כך למשל, בגיליון מספר 30 של שנת 1910 השתמרה מדבקת דואר לנמען: לכ' משיח גליבוב, ירושלים העתיקה, תורכיה. לעיתון היו כתבים קבועים וכתבים במחוזות ששלחו אליו כתבות חדשותיות על אודות מצב הקהילות בערים השונות. בכתבות אלה התפתח דיון חברתי בנושא הליקויים בחברה היהודית, שהושפע בוודאי מן השיח הציבורי בחברה הרוסית והיהודית בראשית המאה העשרים וערב המהפכה. חשיבותו של העיתון הייתה נעוצה בכך שבו נערך לראשונה ניסיון לכתוב בשפה היהודית-טג'יקית (בוכרית) על נושאים יומיומיים, כלכליים ופוליטיים, ולא רק על נושאי קודש כפי שהיה נהוג עד אז.

מודעה בעיתון "רחמים" על הפצת יינות כרמל כשרים באמצעות חברת מסחר רוסית

כיוון שכתבות רבות עסקו בחדשות מן העולם ותורגמו מן העיתונות היהודית רוסית והכללית, נאלצו עורכיו להתמודד עם תרגומים של מונחים חדשותיים, פוליטיים וגאוגרפיים, שהיו חסרים גם בשפות המקומיות האחרות. הפתרון שאימץ העיתון (וככל הנראה היה נפוץ גם בשאר העיתונים בני התקופה) היה להכניס אל השפה הכתובה מילים ממקור רוסי שהיו ככל הנראה שגורות בשפה המדוברת, ו"לגייר" אותן בהתאם לצורת ההגייה המקובלת שלהן וללא קשר לצורה הדקדוקית במקור. תופעה זו הודגמה היטב בכותרת המשנה של הגיליון הראשון של העיתון במילים "סרדניי אזייא" (אסיה התיכונה) ו"זגראניס" (חו"ל). השפעת הרוסית כשפת המינהל הייתה כה רבה עד כי בציון כתובת המערכת המילה "עיר", שבוודאי הייתה קיימת גם בשפה המקומית, נכתבה בהשאלה מרוסית, כ"גורות [עיר] סיכובלוו" וזאת למרות שבאותו עמוד ממש הופיע שימוש ב"שהר" לציון עיר. לגבי ימי הוצאתו של העיתון נטען בכותרת, בהשפעה עברית-רוסית, כי הוא יוצא לאור פעם בשבועיים, להוציא "שבתות וימים טובים ישראלי ופרזניכי ורוסי" (שיבוש של המילה הרוסית prazdniki ושימוש ב-urusi לציון רוסי, כהשפעה משפה מקומית).

בתקופה הקרובה, בשיתוף עם מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, יש כוונה להעלות לרשת כותרים נוספים של עיתונות יהודי מרכז אסיה. העלאת האוספים לרשת תנגיש לחוקרים, לתלמידים ולמתעניינים מהארץ ומהעולם מקורות ראשוניים שישמשו להעמקת ההכרות והחקר של ההיסטוריה והשפה של קהילת יהודי מרכז אסיה. בחודש האחרון, פרסם המרכז לחקר יהודי בוכרה ומרכז אסיה במכון בן צבי קול קורא לפרסי מחקר לעבודות בנושא תולדות קהילות יהודי מרכז אסיה. אין ספק שאוסף העיתונות הזה יוכל להוות בסיס למספר עבודות בנושא.

לכל גיליונות העיתון "רחמים"

סיפורה של בת הים הקטנה

מדוע נגעה דווקא מעשייה זו לליבו של הסופר הדני הגדול הנס כריסטיאן אנדרסן, יותר מכל דבר אחר שכתב?

בשנות לימודיו בבית הספר סבל הנס כריסטיאן אנדרסן מהצקות ובריונות. אך הקשיים החברתיים של מי שהפך לימים לסופר בעל שם עולמי לא פסקו גם בבגרותו. לכל אורך חייו – הוא נפטר קרוב לגיל 70 – נחשב אנדרסן לאדם מתבודד שהתקשה לשמור על קשרים קרובים. כבר מילדותו הוא גילה עניין רב באומנות וספרות. אחד הספרים הראשונים שהעניק לו אביו היה יצירת המופת של הספרות הערבית, "אלף לילה ולילה", בתרגום לדנית.

תחושות הזרות והניכור בולטות ברבים מהסיפורים והמעשיות שהשאיר אחריו, וכאלה יש יותר מ-3,000. לרבים מאיתנו התחושות הללו מזכירות מיד את יצירתו "הברווזון המכוער", אבל הניסיונות להשתלב ולהתגבר על כאב הדחייה נמצאים בצורה זו או אחרת בכל יצירותיו. וכך גם במעשייה הראשונה של אנדרסן שזכתה לעיבוד קולנועי באורך מלא של דיסני, "בת הים הקטנה". המעשייה פורסמה לראשונה ב-1837, ובשנת 1989 עובדה לסרט הנפשה שזכה להצלחה עולמית.

פורטרט של הנס כריסטיאן אנדרסן מ-1859. צייר ה' אולריק

בשתי הגרסאות, הספרותית והקולנועית, בת הים הקטנה יוצאת דופן לעומת חמש אחיותיה הבוגרות. בעוד שהן רואות בים את ביתן האמיתי והיחיד, ליבה של אריאל (הנקראת כך רק בעיבוד של דיסני) מבקש את עולמם של בני האדם שמעל פני הים. ההבדל המרכזי בין שתי הגרסאות נוגע לסוף העלילה. בניגוד לסיום ההוליוודי והרומנטי של דיסני, במעשייה המקורית בת הים הקטנה מצליחה להתחבב על הנסיך אהוב ליבה, אבל לא הרבה מעבר לזה.

הבדל נוסף בין הגרסאות קשור לדמויות הסובבות את בת הים הקטנה. בשונה מהסרט, לאורך המעשייה אין לה חברים הבאים לעזרתה, אלא רק אחיותיה השונות ממנה דואגות לה. הן נחלצות לעזרתה כשמתברר שהשיקוי שמציעה מכשפת הים – כדי שבת הים תהפוך לבת אנוש ותזכה באהבתו של הנסיך שהצילה – בלתי הפיך: בת הים יודעת שברגע שתשתה ממנו היא אומנם תישאר היצור היפה בעולם והרקדנית הטובה ביותר, אך לא תוכל עוד לחזור להיות בת ים וקולה הנפלא יילקח ממנה.

ללא הקול שלה, בת הים לא מצליחה להסביר לנסיך שהיא הנערה שהצילה אותו מטביעה כשהושלך מספינתו. וכשהיא מבינה שלא תצליח לזכות באהבתו הרומנטית, ליבה נשבר. בטרם שתתה מן השיקוי מבטיחה לה המכשפה כי אם תיכשל, תיהפך לקצף על פני הגלים ותיעלם.

כדי למנוע מהגורל האכזר הזה להתממש, אחיותיה משיגות מהמכשפה סכין שאותה בת הים אמורה לנעוץ בלב הנסיך וכך להפוך חזרה לבת ים. בת הים נכנסת אל האוהל המלכותי בזמן שאהובה ישן, אך לא מצליחה לפגוע בו.

במעשייה המקורית זוכה בת הים בסוף טוב משלה: אומנם היא לא מתאחדת עם הנסיך כמו בסרט של דיסני (ובעיבודים הרבים שנוצרו בהשפעתו), אבל בשל מסירותה וטוב ליבה היא זוכה בנשמה נצחית ומצטרפת אל ממלכת יצורי האוויר. וכאן נחשף המחבר אנדרסן בתור נוצרי אדוק המאמין בנצחיותה של הנשמה.

אם לא קראתם את המעשייה המקורית והופתעתם עכשיו לגלות את פרטי עלילתה, ככל הנראה הסיבה לכך היא קהל היעד שאליו כיוון הסופר. אנדרסן לא ראה ב"בת הים הקטנה" מעשייה המיועדת לילדים. למעשה, הוא הודה שמעולם לא נגע לליבו דבר שכתב כמו שנגעה המעשייה הזו.

היו שקשרו בין סיפור חייו של אנדרסן לדמותה של בת הים הקטנה. בגיל 11 אנדרסן הילד התייתם מאביו, ובגיל 15 עזב את כפר הולדתו כדי להגשים את חלומו הגדול להיות לרקדן ולזמר אופרה. בדיוק בגיל הזה, 15, גם גיבורת המעשייה מגלה את עולם המבוגרים ועד סוף חייה מתקשה להסתגל אליו ולמצוא בו את מקומה. בדיוק כמו אנדרסן עצמו.

הכול מתחיל במסורת עתיקת יומין של בנות הים, מספר לנו אנדרסן ב"בת הים הקטנה". בגיל 15 מורשות בנות הים לעלות לראשונה בחייהן אל מעל פני הים, לשכב על סלע בליל ירח מלא ולשיר. הרגע המופלא משתלט על מחשבותיה של הקטנה בבנותיו של מלך הים, ומאז שהיא זוכרת את עצמה היא מחכה לרגע הנכסף. ויותר מכך היא מצפה להזדמנות לפגוש את בני הים, היצורים המשונים שבמקום לחיות בים עם סנפיר של דג, הם מתהלכים על הקרקע בעזרת זוג רגליים.

תרגומי בת הים הקטנה לעברית

 

אנדרסן בורא יַלְדוּת בעברית

יצירותיו של אנדרסן פורסמו לראשונה בעברית בספרון שיצא לאור באודסה בהוצאת י"ח ראבניצקי וש"ד הארינשטיין בשנת תרנ"ד (1894). בספרון התפרסמו חמש מאגדותיו הידועות של הסופר הדני הגדול בתרגומו של יהודה גרזובסקי.

בתקופה שבה ספרות הילדים בעברית הייתה יותר משאלת לב ממציאות ממשית, לקובצי האגדות המקוריות והנפלאות של אנדרסן יוחסה חשיבות רבה. אגדותיו המתורגמות, בצירוף המעשיות של האחים גרים, הגשימו את משאלתו של הסופר והמתרגם דוד פרישמן (מתוך המבוא לספר "הגדות וסיפורים" מאת אנדרסן בתרגומו של פרישמן): "בראו נא יַלְדוּת לילדי בני ישראל!… הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו…".

בין האגדות שתורגמו באותה תקופה זיהינו כמה מהמוכרות ביותר שחיבר אנדרסן, ובהן "בגדי המלך החדשים", "בת המלך על העדשה" ו"הזמיר".

ומתי הופיעה "בת הים הקטנה" בעברית? זה קרה לראשונה ב-1965 עם פרסום הספר "בת הים הקטנה : הנסיכה על העדשה, הרועה הקטנה ומנקה הארובות" בהוצאת מ. מזרחי. כפי שוודאי ניחשתם, מדובר לא רק בתרגום הראשון של האגדה שלה מוקדשת כתבה זו, אלא גם בפעם הראשונה שהאגדה זוכה לפתוח ספר משלה בעברית.

התרגום העברי הראשון של בת הים הקטנה

 

מרגע שיוצא הסרט לאקרנים אנחנו מקבלים גם גרסאות ספרותיות לעיבוד של דיסני, כמו זו שראתה אור בהוצאת כנרת, שנת 1992.

 

 

לקריאה נוספת

אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית: ההתחלה, הוצאת מפעלים אוניברסיטאיים, תשל"ט (1979)

שמעונה פוגל, גלגולה של האישה השוכנת במים: פרשנות מחודשת ל"בת הים הקטנה" ול"נימפת המים", מאזניים 4-3, עמ' 91-83

מנחם רגב, הנס כריסטיאן אנדרסן וזיקתו ליהודים, מאזניים 9, עמ' 39-35

חשיפה: מכתב התמיכה בציונות של "אבי האומה" הסינית

באוספי הספרייה התגלה מסמך מכונן מקורי בן מאה שנה: "אומתכם הנפלאה וההיסטורית ראויה למקום מכובד במשפחת העמים", כתב המנהיג הסיני ד"ר סון יאט-סן במכתב לפעיל ציוני

ב-24 באפריל 1920 ביטא "אבי האומה" של סין המודרנית, ד"ר סון יאט-סן, את תמיכתו הבלתי מתפשרת בציונות ואף כינה אותה: "אחת מהתנועות הדגולות של העת הנוכחית". את המילים האלו הוא כתב במכתב ששלח לניסים אליאס בנימין עזרא, שהיה סופר ומוציא לאור בעל השפעה ומייסד "האגודה הציונית של שנגחאי".

ד"ר סון יאט-סן, 1911

סון יאט-סן היה נשיאה הזמני הראשון של הרפובליקה הסינית שקמה ב-1912, לאחר נפילת השושלת הקיסרית האחרונה. הוא היה בין מנהיגי הרפובליקה בתקופה שלפני מלחמת האזרחים הסינית והמהפכה הקומוניסטית במדינה. תמיכתו של סון יאט-סן בציונות תועדה היטב. אף תוכנו של המכתב שציטטנו לעיל היה מוכר, אך העותק המקורי והחתום בכתב ידו נתגלה כעת מחדש, יותר ממאה שנים לאחר כתיבתו.

בעקבות גילוי המכתב תיארה את חשיבותו פרופ' גאו ביי, מומחית לקהילה היהודית של שנגחאי במאה ה-20: "מרגש מאוד שהמכתב שכתב סון יאט-סן אל נא"ב עזרא נחשף. מדובר במסמך מכונן, המשליך אור על תמיכתה המוקדמת של ממשלת סין הלאומנית בציונות".

כעת אפשר לצפות במכתב לראשונה באופן מקוון.

ד"ר סון יאט-סן מבטא את תמיכתו בציונות במכתב ששלח אל נא"ב עזרא, 24 באפריל 1920. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי להגדילה

תוכנו המלא של המכתב:

רח' מולייר 29,
24 באפריל 1920.
אדון נא"ב עזרא,
שנגחאי.

מר עזרא היקר:

קראתי את מכתבך ואת העותק של "מבשר ישראל" בעניין רב, ואני מבקש להבטיח לך שתמיכתי נתונה לתנועה זו – שהיא אחת מהתנועות הדגולות ביותר של העת הנוכחית. כל אוהבי הדמוקרטיה אינם יכולים שלא לתמוך בלב שלם ולברך בהתלהבות את התנועה, שמטרתה לשחזר את אומתכם הנפלאה וההיסטורית שתרמה רבות כל כך לציוויליזציה העולמית וראויה לזכות במקום מכובד במשפחת העמים.

אני,
שלך בהוקרה,
סון יאט-סן

ההיסטוריה נחשפת

המכתב נתגלה מחדש בעקבות מהלך המתנהל בספרייה הלאומית, בתמיכת קרן ליר, ובמסגרתו נבחנים מחדש מיליוני פריטים מתוך האוספים והארכיונים השמורים בספרייה. עם הפריטים הללו נמנים מסמכים אישיים, תמונות, תעודות וחומרים מגוונים נוספים של דמויות בולטות מן המאה ה-20. היוזמה היא חלק מתהליך ההתחדשות שהספרייה הלאומית עוברת, בין היתר לקראת המעבר הצפוי בשנת 2022 לבניין חדש המוקם סמוך לכנסת.

הדמיית הקמפוס החדש של הספרייה הלאומית, הנבנה סמוך לכנסת בירושלים. © הרצוג ודה מרון; מן-שנער

מבדיקת התיעוד הפנימי של הספרייה עולה כי המכתב נמצא באוספיה מאז 1938 לפחות, אבל מעולם לא נכלל בקטלוג הפומבי הפתוח לחוקרים – עד היום. עדיין לא התברר כיצד בדיוק הגיע המכתב לספרייה. אולם ארכיונאית הספרייה, רחל משרתי, מוסיפה מידע שיכול לקדם את פתרון התעלומה: "נא"ב עזרא נפטר ב-1936. מאחר שהמכתב הגיע לספרייה לכל המאוחר ב-1938, אפשר לשער שעזרא עצמו תרם אותו לספרייה – כמו מנהיגים ציוניים אחרים באותה תקופה. אפשרות אחרת היא שמישהו נתקל במכתב אחרי מותו של עזרא ושלח אותו לירושלים מתוך אמונה שהספרייה הלאומית היא ביתו הראוי של המכתב".

נא"ב עזרא נולד בעיר לאהור (כיום בפקיסטן). רוב חייו הוא חי בשנגחאי, ובה היה סופר, מוציא לאור ופעיל חברתי. לאחר הקמת "האגודה הציונית של שנגחאי", הוא ייסד את הביטאון "מבשר ישראל" וערך אותו במשך עשורים ארוכים. על אף הריחוק מהמרכזים הגדולים של החיים היהודיים והפעילות הציונית, עזרא הפיץ את עיתונו ברחבי העולם וגרם לקולו להישמע. בעיתונים שונים סביב העולם פורסמו מאמרים שכתב וערך במגוון רחב של נושאים, ובהם יהודי סין, ציונות, קבלה וחדשות בנות הזמן.

יחסים חמים

לסון יאט-סן ולמנהיגים סינים נוספים היו יחסים חמים עם אישים יהודים וקהילות יהודיות מקומיות ובינלאומיות. יחסים אלה נוצרו לעיתים קרובות בעת שהותם של המנהיגים בגלות, לפני נפילתה של שושלת צ'ינג הקיסרית. דוגמה אחת מתוך רבות היא סיפורו של שומר ראשו ויועצו הקרוב של סון עצמו, מוריס כהן שנודע בכינויו "טו-גאן" (Two-Gun). כהן הססגוני, שהיה יהודי יליד פולין וציוני נלהב, התקרב לקהילת הגולים הסינית כששהה בקנדה.

על כל פנים, סון לא היה המנהיג הסיני הראשון, וגם לא היחיד באותה תקופה, שתמך בתנועה הציונית בפומבי. בספרה "Shanghai Sanctuary", מסבירה פרופ' גאו שכבר ב-1918 שלח סגן שר החוץ של ממשלת בייג'ינג דאז, צ'ן לו, מכתב ליו"ר האגודה הציונית של שנגחאי, אלי כדורי. במכתבו הביע צ'ן לו "תמיכה אישית" בציונות וציין שבעקבות הצהרת בלפור גם הממשלה הסינית אימצה גישה דומה כלפי התנועה.

סון יאט-סן (יושב) עם ממשיך דרכו בהנהגה, צ'אנג קאי-שק. שניהם הביעו את תמיכתם בציונות

לאחר מותו של סון, נא"ב עזרא ונציג נוסף מטעם האגודה הציונית של שנגחאי נכחו בהלוויה הרשמית שלו על פי הזמנת הממשלה הסינית. צעד זה הדגיש כי החיבור בין השניים היה משמעותי הרבה מעבר להיכרות אישית.

טקס ההלוויה הרשמי של ד"ר סון יאט-סן, 1929

תודה רבה לפרופ' גאו ביי ולרחל משרתי על סיוען בכתיבת כתבה זו.