חיים גורי: השנים הראשונות והיצירות המוקדמות

מבט מיוחד על חיים גורי ועל שיריו הראשונים, מהשנים שבהן עוד היה חיים גורפינקל

גורי בן שנתיים עם עיפרון בידו. תל אביב, 1925

בארכיונו של חיים גורי ז"ל השמור בספרייה הלאומית נמצאות רבות מיצירותיו המפורסמות, אך גם יצירות מוקדמות יותר ובהן שיריו הראשונים בכתב ידו.

חלק מאותם שירים מוקדמים נמצא בשני קבצים בכתב ידו של גורי, "ילקוט הצד" ו"מחברת שירים". אז לא היה חיים גורי המשורר המפורסם, הידוע ככותב "הרעות" ו"הנה מוטלות גופותינו", אלא לוחם פלמ"ח, משורר צעיר מתחיל ולא מוכר בשם חיים גורפינקל.

הקובץ "ילקוט הצד" נכתב על פנקסים של ממש בשנים 1944-1943, ומופיעות בו טיוטות שונות של שיריו בכתב ידו.

את הקובץ "מחברת שירים", כתב גורי (אז גורפינקל), בשנת 1944. לכריכת המחברת בחר גורי להוסיף את הציטוט: "כי סערת עלי, לנצח אנגנך" – מתוך השיר "פגישה לאין קץ" של נתן אלתרמן משנת 1938.

חלק מאותם שירים מוקדמים יצאו לאור רק בשנת 1998 בספר "השירים", המאגד את שיריו מהתקופות השונות בשלושה כרכים. כמה מאותם שירים ראשונים מפורסמים פה לראשונה.

"אני בא לכתֹב לכם על משהו מוזר,

על דבר הפחד.

נולדתי עמו והוא היה צִלי.

היו בו עטלף, זקֵנה, כושי ואפלה,

סמטת רחוב באין פנס."

(מתוך: "שיר על הפחד", מאת חיים גורי)

טיוטה מוקדמת של "שיר על הפחד" בכתב ידו של גורי, 1943

"היה לי טוב, ללכת כאביון, או כטרוף דעת.

להתידד עם הברקים.

לזמר פזמון ישן על אהבה, לרחובות ולשוקים.

להתנחם כי את ודאי יודעת."

(מתוך: "עיר החֹרף", מאת חיים גורי)

טיוטה מוקדמת של "עיר החֹרף" בכתב ידו של גורי, 1944

"ירדו הכוכבים אל החרשה.

גדולים ואדמים נראים מעל הבית.

נפלו גחליליות על עקבות הצאן,

על צמת אשה 

וריח ארן עד מחנק – סהרורי הליל."

(מתוך: "בבית הישן", מאת חיים גורי)

אחת מן הגרסאות והטיוטות לשיר "בבית הישן" בכתב ידו של חיים גורי, 1944

"מפנת הרחוב עד השחר… הלילה שלט.

הנסיך השחור שעיניו הזויות דומיה.

אך גדודי רגעיו החופזים, העוברים ממשלט למשלט,

לא ישובו שנית לתחיה…"

(מתוך: "עד השחר", מאת חיים גורי)

השיר "עד השחר", מדגים היטב איך חיים גורי המשורר משתלב עם חיים גורי איש הפלמ"ח. את הטיוטה הזו כתב גורי בעת שהיה בשליחות מטעם "ההגנה" בהונגריה, כדי להכין את ניצולי השואה שם לקראת עלייתם ארצה. כפי שניתן לראות, השיר נכתב על נייר מכתבים של 'דרור' – תנועת נוער ציונית-מרקסיסטית בהונגריה.

 

חיים גורי וחבריו מתאמנים בהונגריה, 1947

אפשר אפילו לראות בסוף העמוד השני הערות ותזכורות שכתב לעצמו גורי, אשר סביר להניח שעוסקות בתפקידו בשליחות.

טיוטת השיר "עד השחר" בכתב ידו של חיים גורי

בנוסף, בצדו השני של אחד הדפים מופיעה גם שרבוט בכתב ידו של גורי לאהוד אבריאל, מיופה הכוח של ישראל בפראג, בנוגע לקורס צניחה של צעירים מארץ ישראל. גורי היה מפקד קורס הצניחה הראשון שהתקיים בצ'כוסלובקיה, ואף היה מיועד להיות מפקד הצנחנים הראשון של צה"ל.

תולדות חייו של גורי שזורים בהקמתה ובתקומתה של מדינת ישראל והם בבואה לחיינו בארץ הזאת.

יהי זכרו ברוך.

 

 

כתבות נוספות

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

לחן וביצוע של עינב ג'קסון כהן לשירים מאת תרצה אתר וחיים גורי

 

 

 




פופקורן | "שאין לנו בעצם לאן ללכת"

"היהודים באים" מחזירים את אבידן לאקטואליה. מאת ריקי כהן

מאת ריקי כהן

 

סביר שגם אתם כבר צחקתם מקליפ סיום העונה השלישית של הסדרה הסטירית "היהודים באים", קליפ נפוץ ונצפה במיוחד ברשתות, המציג מערכון לפי שירו של דוד אבידן, "ייפוי כוח". הדמויות הקבועות של הסדרה – רחל אימנו, משה רבנו, דוד בן גוריון, גולדה מאיר, חנה רובינא, יפה ירקוני – מדקלמות בקליפ את מילות השיר, כל אחת בתורה, ומעניקות לו כך גוון מבדר, פוליטי ואירוני כאחד. השורה הידועה בשיר – "הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת" – כבר נרתמה בעבר לשיח הפוליטי, כביקורת משמאל. כעת, ביצירה של "היהודים באים", בקונטקסט של הסדרה והדמויות, מנוכס השיר כולו לטובת המחאה הפוליטית החברתית. ייתכן שבפרשנות זו, המעבירה את השיר מן האישי אל הציבורי, נעלמת ממנו אמירה קיומית, אוניברסלית, שאבידן יצק בו, ועם זאת מותר לשער שאבידן, שאהב את אור הזרקורים, היה מעריך את המחווה – ביצוע שירו במדיום פופולארי, בתוכנית אהובה ובתפוצה רחבה.

ייפוי כוח

[לכל מאן דבעי]

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל
הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

בְּלֵילוֹת בְּהִירִים הָאֲוִיר צוֹנֵן
וְלִפְעָמִים בְּלֵילוֹת מוּעָבִים גַּמְכֵּן,
וְיוֹרֵד גֶּשֶׁם וְיֵשׁ חַמְסִינִים
וְגוּפוֹת יָפִים וְגַם פָּנִים,
שֶׁעִתִּים מְחַיְּכִים וְעִתִּים לֹא,
לִפְעָמִים בִּגְלָלָהּ, לִפְעָמִים בִּגְלָלוֹ.

הַנּוֹף הוּא פָּשׁוּט וְחֲסַרְעַרְפִּלִּים,
מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים, לֹא עוֹלִים,
לִפְעָמִים שׂוֹנְאִים, לִפְעָמִים אוֹהֲבִים,
יֵשׁ מְעַט יְדִידִים וּבְעִקָּר אוֹיְבִים,
אֲבָל יֵשׁ תְּשׁוּקָה חֲזָקָה לִזְרֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לְאוֹר הַיּוֹם,
לְהִשָּׁאֵר צָעִיר תָּמִיד וְלַחֲלֹם
עַל קֶצֶב נוֹעָז לְאוֹר הַיּוֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לִזְרֹם, לִזְרֹם,
רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם.

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַחֲלוֹם, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַיְּדִיעָה שֶׁאֵין כָּל הַצְדָּקָה
אֶת הַהִתְפַּעֲמוּת וְאֶת הַמּוּעָקָה,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם,
וַאֲנַחְנוּ נָהָר לְאוֹר הַיּוֹם,
לִזְרֹם יְחִידִי, יְחִידִי לִזְרֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק, שֶׁמַּצְדִּיק אֶת הַחֲלוֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

ביקורת | שירה מגולחת למשעי

"דברת אינו הד פאסיבי למשוררת אהובה, למסורת אהובה, הוא מוביל את ה'גולדברגיות' שבו, לא רק אל מה שמותר לאהוב ואל מה שמותר לנגוע בו, אלא גם אל מה שמותר לכתוב – אל שירת הגוף והמין." אורית נוימאיר פוטשניק על 'מלאך ראשון' ליאיר דברת

Patrocles, Jacques-Louis David

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

מַלְאָכִים לֹא מִתְגַּלְּחִים,
וְיֵשׁ לָהֶם זַיִן עֲנָק

("ג'וני", י, עמ' 30)

השירה של יאיר דברת דווקא מגולחת למשעי. אין בה תלתל סורר אחד, אין מילה שלא במקומה. מתוך ההקפדה הזו, מתוך הסדר המופתי, מתוך ההרמוניות המושלמות, פורצת זעקת נעורים מרדנית, פראית ופולחת מאין כמותה. יאיר דברת מזמין אותנו להתבונן בזין הזקור, החשוף, בעור העדין הרגיש והכל כך פגיע הזה, לחשוב עליו באופן שאיננו מורגלים בו. השבריריות, העדינות והפגיעות אינן מונגדות לגבריות המובהקת הפועמת בשירים הללו. הן שרויות בה, ביופי, בטבעיות, ללא מאמץ.

הספר מלא באהבת נעורים נכזבת, בתשוקה מייסרת, חסרת סיכוי. אבל הקורא בשירים לא מרגיש שהוא מוזמן להיזכר בנעוריו שלו, בשיברון הלב שלו, בין בכאב רווי סנטימנטליות ובין בנוסטלגיה, השירה של דברת חפה מסנטימנטליות ומנוסטלגיה. דברת מציע לנו הצעה נדירה: את שיברון הלב ההיולי, הראשוני עצמו.

לאורך כל הספר אנו מביטים באהוב ונכספים אל גופו דרך עיניו המלטפות של הדובר:

מִן הָאַף עַד לַזְּרוֹעַ,
מִכֵּף אֱלֵי כֵף,
מִן הַזְּרוֹעַ עַד פְּקֹעַ
אוֹהֵב מְרַחֵף
בְּגֶדֶר הָעוֹר,
בְּמוֹרַד הַצַּוָּאר
מִדִּקַירַת הַשְּׂאוֹר
וְעַד בֶּטֶן הָהָר.

("נדודים", עמ' 9)

המבע והמבט הם גולדברגיים וגולדברג חוזרת ומופיעה באופן בלתי נמנע בהמשך השיר הזה ובהמשך הספר. אבל דברת אינו הד פאסיבי למשוררת אהובה, למסורת אהובה, הוא מוביל את ה"גולדברגיות" שבו, לא רק אל מה שמותר לאהוב ואל מה שמותר לנגוע בו, אלא גם אל מה שמותר לכתוב – אל שירת הגוף והמין, המין הגברי כל כך: הזִקפה, הבעילה ההומוסקסואלית, הגניחה, השפיכה. כל אלה מובאים לפנינו חשופים ויפים להלל. בסונטות האהב"ה שלו, המתכתבות ישירות עם סונטות האהב"ה של גודלברג (וגם עם כליל הסונטות "פצעי אוהב" לאנה הרמן), הקורא יכול לחוש ממש בחיטובי הגוף של האהוב המפוסלים ביד אמן מיכאלאנג'לית, לחוש ממש בכאבי העיניים המשתוקקות והמעריצות. אבל הדובר אינו רק נער מאוהב ומעריץ. הוא גם חושף בפנינו ללא שמץ סנטימנטליות רומנטית את מחירה של העמדה המעריצה, המזוכיסטית – המחיר שאצל דברת, בניגוד לקודמותיו, אינו רק שיברון לב, אלא כישלון מיני גברי מפורש:

אַךְ הוּא רָצָה מִדַּי, רָצָה מִדַּי
וְלֹא עָזְרוּ לוֹ לְטִיפוֹת יָדַי
וְהוּא רָצָה, כָּל-כָּךְ רָצָה וְכָךְ

נוֹתַר עַל הַמִּטָּה מִשֶּׁנּוֹכַח
לָדַעַת שֶׁמִּזְּמַן הוּא בִּלְעָדַי.

("Amores – סונטות אהב"ה בעקבות לאה גולדברג", ח, עמ' 58)

מחזור שירים מופלא ועז מגולל את סיפור אהבתו של הדובר לג'וני ("ג'וני", עמ' 21–32). ג'וני הוא מהות גברית יצוקה ובה בעת ערפילית. אנחנו חשים בו היטב, אבל מתקשים מאוד לאחוז בו. הוא כל הזמן חומק.

אֲנִי הוֹלֵךְ לִכְתֹּב אֶת ג'וֹנִי
בְּתוֹךְ אִבְחָה אַחַת,
ג'וֹנִי – לְהַסְתִּיר אֶת מַהוּתוֹ.
ג'וֹנִי שֶׁטִּיֵּל בַּשְּׂדֵרָה עִם הַלַּיְלָה
בְּהִילוּך מִתְחַנְחֵן

מיהו ג'וני?

ג'וֹנִי – הוּא לֹא הָיָה שַׂבַּ"כְּנִיק,
ג'וֹנִי – לֹא קָרְאוּ לוֹ יוֹנָתָן,

הדובר מספר לנו מיהו אינו ג'וני. הדובר מוסר לנו שג'וני אינו הרודף וגם לא הנרדף. אבל סיפור האהבה הזה הוא המרדף עצמו, ללא רודף, ללא נרדף, ואנחנו מצויים כבר בעומקו של המרדף ונסחפים עם הדובר אל תחושת הסכנה:

ג'וֹנִי לֹא הָיָה
סַכָּנָה, זֶה אֲנִי לֹא הָיִיתִי
בְּסֵדֶר

מתוך המרדף הזה, ההתחמקות הבלתי פוסקת מכל אחיזה ומהות, מופיעים פתאום אלונים, הריסות כפר ערבי, תפאורה למשחק המחבואים, משחק הצללים של ג'וני:

בֵּין אַלּוֹנֵי הַחֻרְשָׁה
כְּפָר פָלַסְטִינִי מִקְרִי
וְעֲרָבִים מִזְדַּחֲלִים
בֵּין אַלּוֹנֵי הַחֻרְשָׁה.

עוֹד כְּשֶׁהָיִיתִי נַעַר
ג'וֹנִי סִלֵּק אֶת כֻּלָּם
בְּאַגָּן מְלֻכְלָךְ

אולי ג'וני כן היה שב"כניק. אולי הוא מערביי הכפר המסולקים? ג'וני לא נותן לאיש לאחוז בו, גם לא לאהובו. ג'וני אינו הרודף ואינו הנרדף – הוא שניהם. דברת אינו משורר פוליטי במובן השגור. הוא אינו זועק ואינו חוצב להבות. הוא מדלג בחן מעל הצורך להיות פוליטי ולהגן ולייצג את המיעוט ההומוסקסואלי. הוא כותב שירי אהבה שיופיים פנימי ומוזיקלי, שאינם מנסים לרגע לרצות את האוזן ההטרוסקסואלית, לייפות, לפייס, להחביא את המעשה המיני האנאלי והאוראלי בין גברים. הוא אינו רותם את הווירטואוזיות השירית שלו ולו פעם אחת כדי ליפייף ולהסתיר (מה שרבים כל כך עשו לפניו גם בלי להיות הומואים), על מעשה זה הוא ראוי לקרדיט פוליטי, אף שאינו מבקש אותו לעצמו. אבל כאן, בשורות אלה, הוא פונה פתאום אל הטרגדיה הפלסטינית והכפר שנחרב, אולי בידי ג'וני אהובו, אולי באותו הכוח המהולל האצור בחלציו, מעלה בו "ריח שנכרת". האם ניתן לקרוא כאן את ההקבלה בין הגדיעה הפלסטינית לכרת היהודי? האם מתגנבת לכאן ההתפנקות הטמונה בהשוואה זו? זהו אולי המקום היחיד שבו ייתכן שדברת נופל קורבן להערצת גבריות כוחנית ומילטריסטית, גבריות שעד לרגע זה הצליח להתחמק מכוחה הדומיננטי בעולם שאנו חיים בו, לטובת קול ומבט אחרים לחלוטין. זהו אולי המקום היחיד שבו דברת נסחף להערצת "הפרא האציל" הגברי ולהיקסמות מינית מההרס שהוא מחולל.

אבל הגבריות הכוחנית והמליטריסטית, תפארת הישראליות, חיש מהר תושם ללעג ולקלס – במחזור "שירים לאהוב ציוני" (עמ' 75–85). המחזור כולו הוא מחוות מדויקות ליצירות מוכרות המוקדשות לדמויות מרכזיות בתרבות העברית. דברת כותב לי"ח ברנר בקולו של אלן גינסברג המשוטט בסופרמרקט (גינסברג פונה במקור לוולט ויטמן), כותב שיר זימה פרוע ליוסף טרומפלדור במבנה המדויק של שיר תל-חי לזאב ז'בוטינסקי, כותב ליאיר שטרן בקולו של יאיר הורביץ. הוא מוסיף עוד שיר משלו לשירי "כשתבוא לשכב איתי" של יונה וולך:

כְּשֶׁתָּבוֹא לִשְכַּב אִתִּי
תָּבוֹא כְּמוֹ בָּרוּךְ גּוֹלְדְשְׁטֵין

אֲנִי אֶהְיֶה יְהוּדִי נֶהֶנְתָן
אֶהְיֶה פַלַסְטִינִי קָטָן
אֶהְיֶה חֲשׂוּךְ מַרְפֵּא
דּוֹקְטוֹר, אַתָּה תַּעֲנֹד סְטֶתוֹסְקוֹפּ כְּתַכְשִׁיט
וְלִבִּי יַהֲלֹם

הוא כותב מחדש את "הו רב-חובל!" של וולט ויטמן, שיר שתרגומו המוכר (והמושר) ביותר לעברית הוא של נעמי שמר, והמניע לתרגומו מחדש ולהלחנתו היה רצח רבין. דברת גם כותב לרבין – שיר זימה פרוע, כמו לטרומפלדור. כאן מופיעים אצל דברת לראשונה הסרקאזם, הלעג, הזעם, שנראים במבט ראשון כה זרים לשירת האהבה שלו. בלשון בוטה, מדויקת ומושחזת הוא צולף בדמות החייל העברי הנערץ והקשוח, במצ'ואיזם הישראלי, בכוחנות ובאלימות, הוא משתמש בהומופוביה הציונית כנגד עצמה. זו הפעם הראשונה לאורך הספר, שכל כולו היה מוקדש עד כה לאהבה, שאנחנו מתפנים לחשוב על ההומופוביה הזאת, על האלימות האופפת אותנו כל הזמן. גולת הכותרת של מחזור זה היא, לעניות דעתי, המחווה ל"מכל העמים" של אלתרמן, המוקדשת לראי"ה קוק (לטעמי אולי בחוסר צדק מסוים; אולי היה מוטב להקדיש לבן ולא לאב). אינני סבורה שיש צורך להכביר מילים מעל במה זו על מה שעשתה הקורבניות הישראלית לאלימות הישראלית. בוודאי אין בכך צורך כשלפנינו ההתכתבות של דברת עם אלתרמן המהדהד בתוך ראשינו:

כִּי אַתָּה אִמַּנְתָּנוּ, הִנְחַלְתָּ רוֹבִים
לְהַרְעִים מוּל כִּסֵּא כְּבוֹדֶךָ,
וְלִרְדֹּף וּלְהַכֹּות וְלִשְׁבֹּות עֲרָבִים
כִּי אֵין עוֹד רַחֲמָן מִלְּבַדֶּךָ!

וּלְךָ הַגּוֹזֵם עֲרָבִים כִּצְמָחִים,
לְךָ הַשְּׁבוּעָה הַנִּצַּחַת –
נִשְׁבַּעְנוּ בְּשֵׁם כָּל קִבְרֵי הָאַחִים:
עוֹד תִּרְאֶה שֶׁהָאָרֶץ מֻבְטַחַת!"

 

יאיר דברת, 'מלאך ראשון', הקיבוץ המאוחד, 2017.
אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 'הו!', 'מאזניים' ו'המוסך'.

הספר ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תוכן עניינים – גיליון מס' 19

   

   

   

   

 

עץ נופל ביער | "נים של דם שחור"

"נלה לרסן מצליחה לתאר את דקויות הקיום הגזעי במציאות של הפרדה גזעית, לא מתוך הגזע כי אם מתוך הגבולות שלו, ניסיון הטשטוש והמחיקה שלו, ההתכחשות אליו, מתוך חוויית המעבר אל הצד השני של המתרס ותועפות המצוקה שקיום כזה משית על הסובייקט העובר." יונית נעמן על 'חוצָה את הקו' מאת לנה לרסן

מתוך הסרט Imitation of life, 1959

מאת יונית נעמן

 

אות קין, צבע עור. חונט אותנו כחליפת נצח, המבשרת אותנו לעולם באשר נלך. צבע עור אות קין, חורץ גורלות ואורחות קיום. מאז שגמרתי לקרוא אותו, באבחה, הספר הזה לא יוצא לי מהראש, כולל החידה המעיקה שאיתה הוא משלח את קוראיו לתהיות מייסרות. בלי ספויילרים, סופו המדמם של הרומן חוצָה את הקו לנלה לרסן כמו פורם את קווי העלילה ורוקם אותם מחדש, בתפרים גסים יותר, צובע את התובנות שנצברו לאורכו בצבעים עזים, בלתי מתפשרים ומכאיבים, כל כך מכאיבים.

הרומן של לרסן, שפורסם לראשונה בניו יורק ב-1929, מתאר מפגש מחודש של איירין רדפילד עם חברת ילדותה קלייר קנדרי, בשיקגו ובניו יורק בשנות העשרים של המאה העשרים, במציאות של הפרדה גזעית. הרומן נפתח כשאיירין מקבלת מכתב מקלייר בתחושות מעורבות של זעם ועלבון, שנתיים לאחר מפגש מקרי ביניהן בשיקגו. קבלת המכתב מציתה באיירין שלל זיכרונות ילדות על קלייר והיא נעה בין העבר הרחוק לעבר הקרוב למכתב האחוז בידיה, כשהיא מנסחת לעצמה את עמדתה הרגשית כלפי קלייר. קלייר מביעה רצון לשוב ולהיפגש, ממש "תשוקה איומה, פראית" לראות שוב את איירין ולחדש באמצעותה את האחיזה בחיים שהשאירה מאחור, כשנאחזה זה מכבר בנוחות "בחיים החיוורים האלה שלי".

המפגש בין השתיים, הרה אסון מראשיתו, מסתיים בטרגדיה. לא רק בשל הרומן הניצת בין קלייר לבעלה של איירין, כי אם – בעיקר – בשל העובדה שקלייר בהירת העור חיה את חייה כלבנה, ומסתירה מבעלה ג'ון בלו הגזען את הגנאלוגיה שלה, את היותה בעלת "דם שחור". הקשר המתחדש לאחר אותה פגישה אקראית על גג מלון דרייטון שבראשיתו נעצה קלייר באיירין עיניים חקרניות, עד שזו החלה לחשוש שהלבנה היפהפייה מזהה שהיא שחורה, נשא איום של פירוק על שתי המשפחות, בגלל הסודות האיומים שעתידים להתגלות ולהמיט חורבן. ובכל זאת, שתים-עשרה שנים אחרי שנפרדו כנערות, עם מות אביה האלכוהוליסט של קלייר, חזרו השתיים אחת לחיי השנייה, האחת חיה חיי נוחות ספוגי שקר והשנייה, שיכולה טכנית "לעבור" כלבנה, חיה בהארלם עם בן זוגה הרופא וילדיה, מעורה ופעילה בקהילה השחורה.
אחד ההישגים הגדולים של לרסן ברומן הזה הוא העמקות הפסיכולוגית שבאמצעותה היא מיטיבה ללכוד את הטלטלה הדואלית המפלחת את נפשה של איירין ביחסה לקלייר. מצד אחד היא נמשכת בעבותות אל יופיה, אל המנוע הפנימי הנאמן לעצמו בלבד, הגחמנות והחן הכובש את כל סובביה, ומצד שני היא בזה לאנוכיות שלה, מקנאה ביכולת שלה להשיג את כל מה שהיא רוצה ומתעבת את הבחירה המסוכנת שלה בחיי כזב עם גזען לבן, בחירה שהשתמעויותיה על חייה של איירין או של כל אישה שחורה שלא יכולה לעבור כלבנה ברורות ונוקבות. הקִרבה של חברות ילדות מומרת תדיר בתחושת זרות. "למען האמת," היא חושבת, "הן היו זרות. זרות באורחות חייהן ובאמצעי הקיום שלהן. זרות בתשוקותיהן ובשאיפותיהן. זרות אפילו בתודעה הגזעית שלהן. החומה שחצצה ביניהן הייתה כה גבוהה, כה רחבה, כה מוצקה, כאילו קלייר לא נשאה בתוכה את הנים הזה של הדם השחור. למען האמת, החומה אף הייתה גבוהה יותר, רחבה יותר ומוצקה יותר; כי לקלייר ארבו סכנות שאחרים, שלא נשאו עמם סודות מרעישים או מסוכנים כאלה לא הכירו או העלו על הדעת."

נלה לרסן מצליחה לתאר את דקויות הקיום הגזעי במציאות של הפרדה גזעית, לא מתוך הגזע כי אם מתוך הגבולות שלו, ניסיון הטשטוש והמחיקה שלו, ההתכחשות אליו, מתוך חוויית המעבר אל הצד השני של המתרס ותועפות המצוקה שקיום כזה משית על הסובייקט העובר. בעוד טא נהסי קואטס, שספרו החשוב בין העולם וביני תורגם לאחרונה לעברית, מתאר את סכנת המוות הגלומה בגוף השחור המתהלך במציאות גזענית, נלה לרסן פותחת צוהר לאסוניות הטמונה בהתגלות, בחשיפת השקר, בהתערטלות הכפויה מהיומרה להלך כאחד האדם הלבן, במציאות גזענית שרואה בשחור את שורש כל הרע. כמובן, הסיבוך העלילתי הנרקם לנגד עינינו מעלה שאלות משמעותיות על מהות הגזע ועל חלקן של התרבות, ההיסטוריה, הביולוגיה והחברה בהבנייה שלו. הוא מייחד מקום נרחב לפרפורמנס, לפרקטיקות הגזעיות ומעודד חשיבה על איך ובמה ניכר הגזע, כיצד מתנהגת אישה שחורה, איך "יודעים" שמישהו הוא שחור או לבן, ועם זאת הוא לא מכחד מאיתנו את אמיתות הקיום, ולא טוען שאפשר לברוח מהאפידרמיס, מההתנהגות הבלתי רצונית של הפיגמנטים.

כי בסופו של דבר, מה שחשף את איירין כ"שחורה" לג'ון בלו, בעלה של קלייר, היה העובדה שהסתובבה בהארלם שלובת זרוע עם חברה שחורה שאיתרע מזלה ואין באפשרותה לעבור כלבנה. החברה, כשהיא מבינה את פשר מבע האכזבה וההפתעה על פניו של בלו, מתנצלת על שהרסה לאיירין את ההתחזות. "אני לא מאמינה שאי פעם אתחזה ללבנה," משיבה לה איירין, "אלא אם כן לשם הנוחות, במסעדות, בשביל כרטיסים לתאטרון ודברים כאלה. אף פעם לא לצורך חברתי, אני מתכוונת, אלא באופן מזדמן. עברת עכשיו על פני האיש היחיד שהופעתי לפניו כאישה לבנה." גם הגישה הפרגמטית שמציגה איירין היא גישה פריבילגית של מי שהפיגמנטים שלה מתירים לה לבחור. וכאן, אל החלל הזה, נכנסות במלוא העוז התודעה והמחויבות הפוליטית. אנחנו מכירים ממחוזותינו אנו מזרחים שהביולוגיה שלהם מאפשרת להם להתחזות לאשכנזים, להעלים את הסממנים העדתיים ולהיעשות "ישראלי" ללא מקדם נחיתות. המעבר עשוי להצריך שינוי קל של שם המשפחה, התאמה או כוונון של מבטא, אורחות לבוש, סגנון חיים והופ – עול רחיים יורד מהצוואר ואפשר לנשום. האומנם אפשר לנשום? לעיתים דווקא אלה שעוברים כל כך בהצלחה נחשפים למלוא ריקבונה של הגזענות כשנשאיה משתפים אותם בתובנות על מזרחים, בבלי דעת. "אני לא מסתייג מהם," אומר ג'ון בלו לאשתו ולשתי חברות הילדות שלה, "אני שונא אותם… הם עושים לי צמרמורת, השדים השחורים המבחילים." שלוש נשים בעלות דם שחור יושבות מולו ומתכווצות באימה, בהשפלה שאין לה תכלה, בזעזוע, ונאלצות להעמיד פנים שהשדים השחורים המבחילים הם עניין רחוק, שאינו נוגע להן כלל וכלל.

גם ללא השיעור הפוליטי וההיסטורי, הרומן הזה הוא מתנה של ממש לקוראי העברית. הוא מציע קריאה משובחת על טבע האדם, על סדרים חברתיים, על שמרנות ופריצת גבולות, על מערכות יחסים ועל מורכבויות הקיום הזוגי, הבורגני, המעמדי. ראויים לציון התרגום המעולה של תמר משמר ואחרית הדבר מאירת העיניים שכתבה, שממקמת את הרומן בקונטקסט של תנועת ה"הרלם רנסנס" שאליה השתייכה לרסן, המגמות התרבותיות שהתפתחו בה ויחסיה עם הבורגנות השחורה והבורגנות הלבנה.

ממש בימים אלה, מדינת היהודים 2018 מתעתדת לגרש לעינויים ולמוות עשרות אלפי בנות ובני אדם שנולדו בצד הלא הנכון כלומר השחור של הגלובוס. לא שהיינו צריכים את הפליטים של סודן ואריתריאה כדי ללמוד דבר או שניים על נחת זרועה הגזענית של ישראל ואנשיה כלפי כל מה שאינו יהודי, לבן, צבר, יפה בלורית ותואר, מלח הארץ. הרומן היפה הזה נכתב ופורסם לפני שקמה התנועת לזכויות האזרח באמריקה, לפני מרטין לותר קינג ומלקולם אקס וגם לפני שתורת הגזע במובנה האידיאולוגי צמחה לממדי מפלצת ביבשת הלבנה ששעבדה, חירבה, השיתה מוות וקורבנות במשך מאות רבות בכל רחבי הגלובוס. משנות העשרים של המאה העשרים נלה לרסן מספרת לנו סיפור אימה שאין לנו הזכות להסב ממנו את מבטנו.

 

'חוצה את הקו', נלה לרסן (עם עובד, 2017), מאנגלית: תמר משמר
יונית נעמן, משוררת ומסאית, עורכת אתר "העוקץ" וסדרת "מכתוב" לתרגומי ספרות ערבית בת זמננו.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 19